* בהיותינו ארבע נפשות, עם שני תיקים כבדים ועוד אחד קצת פחות ועוד אחד של גוני ועוד אחד לעיתים עם קצת אוכל, כל תזוזה היא פרוייקט לא פשוט. לשם ההגעה לרכבת, לקחנו סבל (קולי - עם שורוק, ניתן לזהותם באיזור הרכבת בזכות החולצות האדומות שהם לובשים והמטפחות שהם מגלגלים על הראש כדי להגן עליו), שסחב את שני התיקים הגדולים עד לתחנת הרכבת, שם הוא מיקם אותם ואותנו בחדר המתנה עד להגעת הרכבת. כמה דקות לפני שהיא הגיעה, הוא חזר אלינו (לאחר שבוודאי ביצע עוד כמה משימות הובלה) ולקח את מיטלטלינו לרציף, קרוב לאיפה שנעלה עליה, והמתין איתנו. כשהרכבת עצרה - הוא העלה לנו את הציוד ומיקם אותו בתא שלנו. עד כה, באמת פשוט.
התמקמנו בתא, קרי דחפנו את שני התיקים הגדולים מתחת לדרגש הנמוך ביותר, וסקרנו את חברינו לתא. ברכבת הנוכחית, מכיוון שלא הצלחנו להשיג כרטיסים טובים יותר, היו אמורים להיות איתנו עוד שלושה אנשים, כשלרשות כולנו עומדים שישה דרגשים (שלושה מול שלושה). כרגע, היינו אנחנו ועוד איש נחמד אחד, והיתה גם משפחה נחמדה בת שלוש נפשות בשכנות לנו. הרכבת התחילה לנסוע, המזגן עבד חזק וקירר את גופינו לאחר החום הנוראי שבחוץ, הוגשה לנו ארוחת צהריים ששוב חיממה את גופינו (מהחריפות), ניהלנו שיחות נעימות עם שותפינו למסע והרגשנו ברי מזל. אולי אפילו לא כל התא יתמלא וניסע יותר ברווחה, חשבנו לעצמינו כל אחד בנפרד. ואז הרכבת האיטה, עצרה, תחנה, נוסעים נוספים עלו עליה. ואנחנו עוד מחוייכים, אף אחד לא נוסף לקרון שלנו. הרכבת החלה לנסוע שוב ולפתע המולה מתקרבת אלינו, שמהר מאוד לבשה צורה של משפחה הודית טיפוסית (סליחה שאני נשמעת גזענית) - שני הורים, שני ילדים קטנים (קצת צרחנים), אחיינית שלהם ותריסר תיקים. האב, שיותר מאוחר התברר לנו כי הוא עובד של הרכבת (ודמה דמיון רב לסגן ראש עיריית רעננה לשעבר שנהגו לחקות בארץ נהדרת, עם האף העצום), התחיל לארגן את התיקים. הזיז את שלנו, דחף את שלו, מיקם את המשפחה שלו והלך. אנחנו נותרנו עם החלק המרעיש של המשפחה ועם התיקים שלנו מחוץ לדרגשים - מתחת לרגליים שלנו. לא נוח. ואז התקיים טקס שחזר על עצמו מדי כשעתיים. האמא מוציאה מאחד התיקים שקית מרשרשת, הילד הצעיר מתחיל לצרוח. מתוך השקית מוציאים קערה וכפית ואבקה להכנת דייסה. רמת הצרחות של הילד עולה. האמא מוציאה מתיק אחר תרמוס עם מים רותחים ומוזגת לקערה. הצרחות כבר בלתי נסבלות. שופכת את האבקה למים. מערבבת ומערבבת ומערבבת ומערבבת, המוח שלנו כבר מעורבב לחלוטין מצרחות הבן. ואז היא לופתת אותו ביד אחת וביד השנייה מתחילה לדחוף לו כפות של דייסה, למרות מחאותיו. תוך כדי היא אומרת לו מה שנשמע ממש כמו ״תראה קוף בחלון״, או ״הנה ציפור״ (זה אמנם היה בהינדית אבל אני משוכנעת שזה מה שנאמר). הטכס נמשך דקות ארוכות ואז הסתיים ברחיצת הקערה והכנסתה בחזרה לשקית המרשרשת. בהמשך האב חוזר, מקבלים ארוחת ארבע ואוכלים. כל דבר שהם לא צריכים, כל אריזה שמתרוקנת, נזרקת בטבעיות לריצפה, או בטעות גם עלינו, כאילו שם זה מקומה ולא בפח. כנראה שלעובדי הרכבת יש זכויות אחרות מלנו. באיזה שהוא שלב מגיעים עוד אורחים, בני משפחה שלהם, ומצטרפים לספסל הצפוף גם ככה של שותפינו לתא. בהודו הכל אפשרי. אני מגייסת מעט אסרטיביות ואומרת לאב שמאוד לא בסדר שהוא הזיז את התיקים שלנו והניח את שלו במקומם ושמאוד לא נוח לנו עכשיו. הוא מחייך, מהנהן ולא עושה כלום. אלעד מתערב ומסדר את התיקים שלנו בחזרה במקומם המקורי, יש לנו עכשיו יותר מקום לרגליים, לפחות היכן שלא מונחות הרגליים של בני המשפחה השנייה. הזמן עובר, הצפיפות בתא מאוד גדולה, לא נוח, כל קימה של מישהו מצריכה תזוזה של כל השאר. אני מאוד מסוקרנת איך ישנו כל החמישה בשני דרגשים בלבד. כשמגיע הערב, נפתרת החידה. האמא ישנה בדרגש אחד, אחרי שהאב סידר לה את המצעים, והאבא ישן עם כל השאר - האחיינית הלכה לישון במקום אחר. היא עוד תשוב. הלילה עבר עלינו בשינה רציפה יחסית, למעט אלעד שעבר מישיבה אצל גוני, אלי ואל יהל ואז לדרגש שלו - לשינה קצרה וחטופה. אלעד צריך מצע סטטי לשינה, וגם אז היא לא תמיד עמוקה וטובה. אני יכולתי לישון מצויין כי ידעתי שאלעד ער ועומד על המשמר. האמת היא, שאני בכל מצב ישנה מצויין. ממש חלוקת תפקידים מצויינת לכל הדעות. הבוקר הגיע, מוקדם מידי, ויש בפנינו עוד כחמש שעות נסיעה עד דלהי. מגישים טרום ארוחת בוקר וארוחת בוקר וקינוח, ואנחנו כבר עייפים מהדרך וחסרי סבלנות מהשעות הארוכות בלי טיפת פרטיות, עם ריחות רבים שמתערבבים זה בזה, וקולות. בחוץ מישורים אינסופיים מוצפים במים ולקראת דלהי מתחיל גשם אדיר עם טיפות גדולות. כשהנוף מתחלף מטבע וכפרים לכזה עירוני, אנחנו מבינים שאנחנו כבר קרובים, רק עוד שעה עד דלהי. אנשים מתחילם להתכונן לירידה, אוספים ציוד, מסתרקים, נועלים נעליים, הולכים לשירותים. מדהים הפער הזה בין הטיפוח האישי - הלבוש, התסרוקת, הסדר - לבין זה הסביבתי - לכלוך, זוהמה, ג׳יפה. הרכבת מאיטה, האנשים ממהרים לרדת. אנחנו מחכים שתרגע ההמולה, יהל צריך פיפי דחוף והשירותים כבר סגורים, מגייסים מעט יצירתיות ומביאים לו בקבוק להשתין בתוכו. הודו או לא הודו? שלוש ארבע ויוצאים לג׳ונגל שבחוץ, שהוא הרבה יותר קדחתני מזה שבתוך הרכבת. מזל שבחרנו לנסוע למנז׳ו קטילה, שכונה טיבטית בתוך דלהי, שהיא סוג של אי של שפיות.
מחשבות....
* התפריטים במסעדות כאן או ״כל שנבקש לו יהי״ - בכל מסעדה כאן בהודו, קטנה ככל שתהייה יש תפריט שנראה כמו ספר. יש בו מחלקות שונות של מאכלים: מאכלים של ארוחת בוקר - מערביים (לפעמים הם אפילו יותר ספציפיים כמו: סלט ישראלי, ארוחת בוקר אנגלית וכדומה) והודים, מרקים מסוגים שונים (ברוב המקומות אלו מרקים ״אינסטנט״), לחמים (כל הלחמים שנתקלנו בהם עד כה היו גרסה כזו או אחרת של פיתה, רק בשמות שונים, לפעמים עם תוספות כמו חמאה או שום, ולעיתים כל ההבדל הוא בצורת ה״אפייה״ שלהם - על האש, מטוגן או בתנור), אורז בצורות בישול שונות, מאכלי בשר, מאכלים טיבטיים, מאכלים של צפון המדינה וכאלה של דרומה, סלטים (מחלקה מצומצמת ודלה), מאכלים סיניים, שלל משקאות קלים וחמים, אבל קינוחים (לצערינו הרב) בדרך כלל אין. האוכל שיוגש תמיד מוכן במקום ולכן הוא טרי טרי, וחשוב להוסיף ״no chilli" כדי להקטין את הסיכוי להתלקחות שריפה בתוך הפה. ההודים כמו ההודים, לא תמיד מתחשבים בבקשה הזו (כמו גם במקרים אחרים כמו - לא לגעת ביהל, לא לצלם אותו, לא לצבוט אותו...).
* על צחנת נבלה / דגים מיובשים - כבר יצא לנו להגיע לשני מקומות שהיתה בהן צחנת נבלות ממש בלתי נסבלת וכששאלנו לפשר הריח אף אחד לא הבין על מה אנחנו מדברים. בחקירה מעמיקה יותר של הסוגייה הבנו שאלו דגים שמייבשים ואלעד אפילו טעם והעיד שהטעם מצויין. לא ברור לי איך יכול להיות למשהוא ריח כה נורא וטעם טוב, אבל על טעם אין מתווכחים. על הריח כולנו הסכמנו שהוא ממש בלתי נסבל בעליל.
* מחשבות שעולות לפעמים על ״למה כל הטוב הזה מגיע לי?״ - לפעמים כשאנחנו צועדים לנו באיזה מסלול יפה או סתם כשאני קמה בבוקר, עולה בי המחשבה ״למה כל הטוב הזה מגיע לי?״. איך זה שזכינו לחופשה כל כך ארוכה, לאפשרות לא לעבוד שנה, להיות ביחד כל הזמן, לטייל כאוות נפשינו. אנחנו שגדלנו על ערך העבודה כערך מאוד עליון וחיים עדיין בחברה שהעבודה תופסת בה נפח מאוד מרכזי, לא נעבוד פרק זמן ארוך כל כך ונקדיש את מיטב זמנינו להנאה ולעשיית טוב לעצמינו? גם לצד הפולני שלי, שרגיל לסבול או לפחות לא להנות כל כך הרבה, קשה עם כל הטוב הזה.
אז כדי שלא יהיה טוב כל הזמן, אני דואגת להתעצבן ולכעוס מידי פעם, לריב עם אלעד - לעיתים נדירות בלבד לצערי, הגעגועים לא ממש מעיקים כי אנחנו פה כולנו ביחד ואין הרבה דאגות מטרידות, אז אני דואגת להטריד את עצמי בשאלה הזו מידי פעם וכשאני מסיימת היא שוכחת, עד לפעם הבאה...
* על הסתגלות למקום חדש ומה עושה את ההבדל? - ילד/ים בגילאי הילדים שלנו שהם מוצאים איתם שפה משותפת, צוות נחמד ומסביר פנים במלון, חדר נקי עם נשמה, תיירים נחמדים שאנחנו פוגשים - אוכלים איתם ומטיילים איתם לפרקים, אוכל -טוב, טעים ומזין, שעת ההגעה - בחצי היום הראשון יותר קל, בחצי השני ובמיוחד אם מתחיל להחשיך - יותר קשה, וכמובן - יופי המקום ואפשויות הטיול שהוא מציע לנו. כשחלק מהפרמטרים האלו חסרים, יותר קשה ההסתגלות, למרות שבמהלך הטיול מנגנון ההסתגלות משתכלל ולעיתים אחרי כמה שעות כבר מרגישים בבית.
* על היכולת להסתדר עם מעט דברים - חודשיים עברו לנו במהירות רבה, חודשיים שכל הציוד שלנו הוא 2 תיקים בלבד. בארץ אנחנו חיים בבית לא קטן, עמוס בציוד וחפצים, כשכל הזמן אנחנו רוכשים לנו עוד ועוד דברים, כדי לשפר את איכות חיינו ולהקל עליהם. האמנם? בחודשיים האחרונים אני כמעט ולא מרגישה חוסר בכלום. לפעמים חסר לי הגיוון בלבוש, אבל גם העניין הזה הפך לאתגר בשבילי - איך כל יום לשלב את מעט הבגדים שיש לי באופן קצת שונה ולהרגיש נהדר. במעברים ממקום למקום, אני אפילו מרגישה שאולי יש לנו יותר מידי דברים. גם הילדים לומדים להיפרד מדברים שאין להם בהם שימוש ויודעים שאם הם ישחררו - הם יקבלו, בדרך זו או אחרת, דברים חדשים. זו תחושה מאוד קלה להזדקק לכל כך מעט חפצים. נראה מה מכל זה נוכל לקחת איתנו להמשך החיים, גם כנשוב ונתקע יתד.
* תגליות חדשות לנו בדלהי / איך הפכו ימים של המתנה לימי מתנה -
1. מג׳נו קתילה - איך לא הגענו אל המקום הזה קודם. היה נדמה שכל דלהי הוא ה״מיין באזאר״ הצפוף והמלוכלך. מז׳נו קתילה היא שכונה טיבטית קטנה ושקטה, בה בתי מלון רבים ונקיים, מסעדות מעולות וכמעט כל השירותים הנחוצים. מקום נעים לקום בו בבוקר ולחזור אליו אחרי יום מיוזע. ממש כייף של מקום, אני לא רוצה לזוז מפה...
2. המטרו של דלהי - איזו תגלית. כמה נוח, קריר ומהיר וכן, גם מאוד זול. כשעלינו עליה בפעם הראשונה, לפני שלושה ימים, יהל שאל איפה נישן ומתי יגיע האוכל.... הרכבת מאוד מהירה, הגענו איתה לקצוות שונים של העיר והרווחנו הרבה זמן מזגן. בשעות הצהריים ואחה״צ היא מאוד עמוסה ואז יש קרונות מיוחדים לנשים, כדי למנוע הטרדות.
3. סלקט סיטי - מול ענק, ממוזג, מלא מותגים מערביים והודים, אוכל לסוגיו, בתי קולנוע. נחמד אחרי חודשיים בהודו הפשוטה והעממית, לנשום קצת מערב. אז ספגנו קצת מותגים, אכלנו פסט פוד מערבי והודי, וראינו את קונג פו פנדה 2 בקולנוע תלת מימד. מדהים היה לראות צד כל כך שונה של הודו מזה שהכרנו עד כה, ממש ההיפוך הגמור. במסעותינו במטרו של דלהי, שבמקומות מסויימים עולה אל מעל האדמה, ראינו עוד די הרבה מרכזי קניות מפלצתיים שכאלה.
4. בזכות הרכבת הגענו לפינות חמד של העיר. פרקים ירוקים ורחבי ידיים, שדרות ענק עמוסות צמחייה, כיכרות יפים, מבנים גדולים ומרשימים. איזורים נקיים ומטופחים, שלא ידענו על קיומם בביקורינו הקודמים.
והיום, יום לפני ההמראה ללאדאק הרחוקה, אני מרגישה שהייתי שמחה להשאר פה עוד קצת. בציוויליזציה, במקום שהוא גם מזרח וגם מערב, בשכונה המקסימה הזו של הטיבטים (איזה אנשים הם הטיבטיים, כל כך עדינים, נחמדים ומסבירי פנים). בטח עוד נשוב לפה במהלך המסע שלנו, כתחנת מעבר נוספת.
התמקמנו בתא, קרי דחפנו את שני התיקים הגדולים מתחת לדרגש הנמוך ביותר, וסקרנו את חברינו לתא. ברכבת הנוכחית, מכיוון שלא הצלחנו להשיג כרטיסים טובים יותר, היו אמורים להיות איתנו עוד שלושה אנשים, כשלרשות כולנו עומדים שישה דרגשים (שלושה מול שלושה). כרגע, היינו אנחנו ועוד איש נחמד אחד, והיתה גם משפחה נחמדה בת שלוש נפשות בשכנות לנו. הרכבת התחילה לנסוע, המזגן עבד חזק וקירר את גופינו לאחר החום הנוראי שבחוץ, הוגשה לנו ארוחת צהריים ששוב חיממה את גופינו (מהחריפות), ניהלנו שיחות נעימות עם שותפינו למסע והרגשנו ברי מזל. אולי אפילו לא כל התא יתמלא וניסע יותר ברווחה, חשבנו לעצמינו כל אחד בנפרד. ואז הרכבת האיטה, עצרה, תחנה, נוסעים נוספים עלו עליה. ואנחנו עוד מחוייכים, אף אחד לא נוסף לקרון שלנו. הרכבת החלה לנסוע שוב ולפתע המולה מתקרבת אלינו, שמהר מאוד לבשה צורה של משפחה הודית טיפוסית (סליחה שאני נשמעת גזענית) - שני הורים, שני ילדים קטנים (קצת צרחנים), אחיינית שלהם ותריסר תיקים. האב, שיותר מאוחר התברר לנו כי הוא עובד של הרכבת (ודמה דמיון רב לסגן ראש עיריית רעננה לשעבר שנהגו לחקות בארץ נהדרת, עם האף העצום), התחיל לארגן את התיקים. הזיז את שלנו, דחף את שלו, מיקם את המשפחה שלו והלך. אנחנו נותרנו עם החלק המרעיש של המשפחה ועם התיקים שלנו מחוץ לדרגשים - מתחת לרגליים שלנו. לא נוח. ואז התקיים טקס שחזר על עצמו מדי כשעתיים. האמא מוציאה מאחד התיקים שקית מרשרשת, הילד הצעיר מתחיל לצרוח. מתוך השקית מוציאים קערה וכפית ואבקה להכנת דייסה. רמת הצרחות של הילד עולה. האמא מוציאה מתיק אחר תרמוס עם מים רותחים ומוזגת לקערה. הצרחות כבר בלתי נסבלות. שופכת את האבקה למים. מערבבת ומערבבת ומערבבת ומערבבת, המוח שלנו כבר מעורבב לחלוטין מצרחות הבן. ואז היא לופתת אותו ביד אחת וביד השנייה מתחילה לדחוף לו כפות של דייסה, למרות מחאותיו. תוך כדי היא אומרת לו מה שנשמע ממש כמו ״תראה קוף בחלון״, או ״הנה ציפור״ (זה אמנם היה בהינדית אבל אני משוכנעת שזה מה שנאמר). הטכס נמשך דקות ארוכות ואז הסתיים ברחיצת הקערה והכנסתה בחזרה לשקית המרשרשת. בהמשך האב חוזר, מקבלים ארוחת ארבע ואוכלים. כל דבר שהם לא צריכים, כל אריזה שמתרוקנת, נזרקת בטבעיות לריצפה, או בטעות גם עלינו, כאילו שם זה מקומה ולא בפח. כנראה שלעובדי הרכבת יש זכויות אחרות מלנו. באיזה שהוא שלב מגיעים עוד אורחים, בני משפחה שלהם, ומצטרפים לספסל הצפוף גם ככה של שותפינו לתא. בהודו הכל אפשרי. אני מגייסת מעט אסרטיביות ואומרת לאב שמאוד לא בסדר שהוא הזיז את התיקים שלנו והניח את שלו במקומם ושמאוד לא נוח לנו עכשיו. הוא מחייך, מהנהן ולא עושה כלום. אלעד מתערב ומסדר את התיקים שלנו בחזרה במקומם המקורי, יש לנו עכשיו יותר מקום לרגליים, לפחות היכן שלא מונחות הרגליים של בני המשפחה השנייה. הזמן עובר, הצפיפות בתא מאוד גדולה, לא נוח, כל קימה של מישהו מצריכה תזוזה של כל השאר. אני מאוד מסוקרנת איך ישנו כל החמישה בשני דרגשים בלבד. כשמגיע הערב, נפתרת החידה. האמא ישנה בדרגש אחד, אחרי שהאב סידר לה את המצעים, והאבא ישן עם כל השאר - האחיינית הלכה לישון במקום אחר. היא עוד תשוב. הלילה עבר עלינו בשינה רציפה יחסית, למעט אלעד שעבר מישיבה אצל גוני, אלי ואל יהל ואז לדרגש שלו - לשינה קצרה וחטופה. אלעד צריך מצע סטטי לשינה, וגם אז היא לא תמיד עמוקה וטובה. אני יכולתי לישון מצויין כי ידעתי שאלעד ער ועומד על המשמר. האמת היא, שאני בכל מצב ישנה מצויין. ממש חלוקת תפקידים מצויינת לכל הדעות. הבוקר הגיע, מוקדם מידי, ויש בפנינו עוד כחמש שעות נסיעה עד דלהי. מגישים טרום ארוחת בוקר וארוחת בוקר וקינוח, ואנחנו כבר עייפים מהדרך וחסרי סבלנות מהשעות הארוכות בלי טיפת פרטיות, עם ריחות רבים שמתערבבים זה בזה, וקולות. בחוץ מישורים אינסופיים מוצפים במים ולקראת דלהי מתחיל גשם אדיר עם טיפות גדולות. כשהנוף מתחלף מטבע וכפרים לכזה עירוני, אנחנו מבינים שאנחנו כבר קרובים, רק עוד שעה עד דלהי. אנשים מתחילם להתכונן לירידה, אוספים ציוד, מסתרקים, נועלים נעליים, הולכים לשירותים. מדהים הפער הזה בין הטיפוח האישי - הלבוש, התסרוקת, הסדר - לבין זה הסביבתי - לכלוך, זוהמה, ג׳יפה. הרכבת מאיטה, האנשים ממהרים לרדת. אנחנו מחכים שתרגע ההמולה, יהל צריך פיפי דחוף והשירותים כבר סגורים, מגייסים מעט יצירתיות ומביאים לו בקבוק להשתין בתוכו. הודו או לא הודו? שלוש ארבע ויוצאים לג׳ונגל שבחוץ, שהוא הרבה יותר קדחתני מזה שבתוך הרכבת. מזל שבחרנו לנסוע למנז׳ו קטילה, שכונה טיבטית בתוך דלהי, שהיא סוג של אי של שפיות.
מחשבות....
* התפריטים במסעדות כאן או ״כל שנבקש לו יהי״ - בכל מסעדה כאן בהודו, קטנה ככל שתהייה יש תפריט שנראה כמו ספר. יש בו מחלקות שונות של מאכלים: מאכלים של ארוחת בוקר - מערביים (לפעמים הם אפילו יותר ספציפיים כמו: סלט ישראלי, ארוחת בוקר אנגלית וכדומה) והודים, מרקים מסוגים שונים (ברוב המקומות אלו מרקים ״אינסטנט״), לחמים (כל הלחמים שנתקלנו בהם עד כה היו גרסה כזו או אחרת של פיתה, רק בשמות שונים, לפעמים עם תוספות כמו חמאה או שום, ולעיתים כל ההבדל הוא בצורת ה״אפייה״ שלהם - על האש, מטוגן או בתנור), אורז בצורות בישול שונות, מאכלי בשר, מאכלים טיבטיים, מאכלים של צפון המדינה וכאלה של דרומה, סלטים (מחלקה מצומצמת ודלה), מאכלים סיניים, שלל משקאות קלים וחמים, אבל קינוחים (לצערינו הרב) בדרך כלל אין. האוכל שיוגש תמיד מוכן במקום ולכן הוא טרי טרי, וחשוב להוסיף ״no chilli" כדי להקטין את הסיכוי להתלקחות שריפה בתוך הפה. ההודים כמו ההודים, לא תמיד מתחשבים בבקשה הזו (כמו גם במקרים אחרים כמו - לא לגעת ביהל, לא לצלם אותו, לא לצבוט אותו...).
* על צחנת נבלה / דגים מיובשים - כבר יצא לנו להגיע לשני מקומות שהיתה בהן צחנת נבלות ממש בלתי נסבלת וכששאלנו לפשר הריח אף אחד לא הבין על מה אנחנו מדברים. בחקירה מעמיקה יותר של הסוגייה הבנו שאלו דגים שמייבשים ואלעד אפילו טעם והעיד שהטעם מצויין. לא ברור לי איך יכול להיות למשהוא ריח כה נורא וטעם טוב, אבל על טעם אין מתווכחים. על הריח כולנו הסכמנו שהוא ממש בלתי נסבל בעליל.
* מחשבות שעולות לפעמים על ״למה כל הטוב הזה מגיע לי?״ - לפעמים כשאנחנו צועדים לנו באיזה מסלול יפה או סתם כשאני קמה בבוקר, עולה בי המחשבה ״למה כל הטוב הזה מגיע לי?״. איך זה שזכינו לחופשה כל כך ארוכה, לאפשרות לא לעבוד שנה, להיות ביחד כל הזמן, לטייל כאוות נפשינו. אנחנו שגדלנו על ערך העבודה כערך מאוד עליון וחיים עדיין בחברה שהעבודה תופסת בה נפח מאוד מרכזי, לא נעבוד פרק זמן ארוך כל כך ונקדיש את מיטב זמנינו להנאה ולעשיית טוב לעצמינו? גם לצד הפולני שלי, שרגיל לסבול או לפחות לא להנות כל כך הרבה, קשה עם כל הטוב הזה.
אז כדי שלא יהיה טוב כל הזמן, אני דואגת להתעצבן ולכעוס מידי פעם, לריב עם אלעד - לעיתים נדירות בלבד לצערי, הגעגועים לא ממש מעיקים כי אנחנו פה כולנו ביחד ואין הרבה דאגות מטרידות, אז אני דואגת להטריד את עצמי בשאלה הזו מידי פעם וכשאני מסיימת היא שוכחת, עד לפעם הבאה...
* על הסתגלות למקום חדש ומה עושה את ההבדל? - ילד/ים בגילאי הילדים שלנו שהם מוצאים איתם שפה משותפת, צוות נחמד ומסביר פנים במלון, חדר נקי עם נשמה, תיירים נחמדים שאנחנו פוגשים - אוכלים איתם ומטיילים איתם לפרקים, אוכל -טוב, טעים ומזין, שעת ההגעה - בחצי היום הראשון יותר קל, בחצי השני ובמיוחד אם מתחיל להחשיך - יותר קשה, וכמובן - יופי המקום ואפשויות הטיול שהוא מציע לנו. כשחלק מהפרמטרים האלו חסרים, יותר קשה ההסתגלות, למרות שבמהלך הטיול מנגנון ההסתגלות משתכלל ולעיתים אחרי כמה שעות כבר מרגישים בבית.
* על היכולת להסתדר עם מעט דברים - חודשיים עברו לנו במהירות רבה, חודשיים שכל הציוד שלנו הוא 2 תיקים בלבד. בארץ אנחנו חיים בבית לא קטן, עמוס בציוד וחפצים, כשכל הזמן אנחנו רוכשים לנו עוד ועוד דברים, כדי לשפר את איכות חיינו ולהקל עליהם. האמנם? בחודשיים האחרונים אני כמעט ולא מרגישה חוסר בכלום. לפעמים חסר לי הגיוון בלבוש, אבל גם העניין הזה הפך לאתגר בשבילי - איך כל יום לשלב את מעט הבגדים שיש לי באופן קצת שונה ולהרגיש נהדר. במעברים ממקום למקום, אני אפילו מרגישה שאולי יש לנו יותר מידי דברים. גם הילדים לומדים להיפרד מדברים שאין להם בהם שימוש ויודעים שאם הם ישחררו - הם יקבלו, בדרך זו או אחרת, דברים חדשים. זו תחושה מאוד קלה להזדקק לכל כך מעט חפצים. נראה מה מכל זה נוכל לקחת איתנו להמשך החיים, גם כנשוב ונתקע יתד.
* תגליות חדשות לנו בדלהי / איך הפכו ימים של המתנה לימי מתנה -
1. מג׳נו קתילה - איך לא הגענו אל המקום הזה קודם. היה נדמה שכל דלהי הוא ה״מיין באזאר״ הצפוף והמלוכלך. מז׳נו קתילה היא שכונה טיבטית קטנה ושקטה, בה בתי מלון רבים ונקיים, מסעדות מעולות וכמעט כל השירותים הנחוצים. מקום נעים לקום בו בבוקר ולחזור אליו אחרי יום מיוזע. ממש כייף של מקום, אני לא רוצה לזוז מפה...
2. המטרו של דלהי - איזו תגלית. כמה נוח, קריר ומהיר וכן, גם מאוד זול. כשעלינו עליה בפעם הראשונה, לפני שלושה ימים, יהל שאל איפה נישן ומתי יגיע האוכל.... הרכבת מאוד מהירה, הגענו איתה לקצוות שונים של העיר והרווחנו הרבה זמן מזגן. בשעות הצהריים ואחה״צ היא מאוד עמוסה ואז יש קרונות מיוחדים לנשים, כדי למנוע הטרדות.
3. סלקט סיטי - מול ענק, ממוזג, מלא מותגים מערביים והודים, אוכל לסוגיו, בתי קולנוע. נחמד אחרי חודשיים בהודו הפשוטה והעממית, לנשום קצת מערב. אז ספגנו קצת מותגים, אכלנו פסט פוד מערבי והודי, וראינו את קונג פו פנדה 2 בקולנוע תלת מימד. מדהים היה לראות צד כל כך שונה של הודו מזה שהכרנו עד כה, ממש ההיפוך הגמור. במסעותינו במטרו של דלהי, שבמקומות מסויימים עולה אל מעל האדמה, ראינו עוד די הרבה מרכזי קניות מפלצתיים שכאלה.
4. בזכות הרכבת הגענו לפינות חמד של העיר. פרקים ירוקים ורחבי ידיים, שדרות ענק עמוסות צמחייה, כיכרות יפים, מבנים גדולים ומרשימים. איזורים נקיים ומטופחים, שלא ידענו על קיומם בביקורינו הקודמים.
והיום, יום לפני ההמראה ללאדאק הרחוקה, אני מרגישה שהייתי שמחה להשאר פה עוד קצת. בציוויליזציה, במקום שהוא גם מזרח וגם מערב, בשכונה המקסימה הזו של הטיבטים (איזה אנשים הם הטיבטיים, כל כך עדינים, נחמדים ומסבירי פנים). בטח עוד נשוב לפה במהלך המסע שלנו, כתחנת מעבר נוספת.
