עוד עדכון מלאדאק

* חציית מעבר ההרים הגבוה בעולם
בשבוע האחרון חצינו, פעמיים, ארבעתנו יחד את מעבר ההרים הגבוה בעולם הפתוח לרכב מנועי, מעבר קארדונג-לה.
בפעם הראשונה יצאנו מלה בשעה 06:00 בג׳יפ מלה, וכעבור כשעתיים וחצי הגענו לגובה המסחרר של 5,602 מטר מעל פני הים.
אז מה הרגשנו בגובה כזה?
היה קר מאוד, הילדים שברו שלוליות קפואות והשתעשעו קצת בשלג.
לא הרגשנו מצוקה אמיתית של חמצן כי שהינו בגובה הרב רק מספר דקות ולא עשינו מאמץ פיזי מיוחד.
הצטלמנו למזכרת עם השלט שמציין שזה הכביש הגבוה בעולם לרכב ממונע.
דרך אגב, המצב התחזוקתי של הכביש (אם אפשר לקרוא כך לשביל הזה) הוא לא משהו. מדובר בדרך כורכר צרה עם המון מהמורות, אבל המקומיים טוענים שלעומת שנים עברו המצב כיום ממש טוב.
בסוף השבוע יצאנו מעמק נוברה בדרכנו חזרה ללה ושוב עברנו בקארדונג לה.
הפעם ירד במעבר שלג - לא חזק אבל בהחלט מורגש.
היה כיף גדול.
* עמק נוברה - 11-16/7
מעברו השני של מעבר קארדונג-לה נמצא עמק נוברה. זהו עמק רחב ידיים שהרים נישאים מקיפים אותו מכל עבריו. העמק מדברי בחלקו הגדול ורק סמוך לנתיבי הזרימה של שני הנהרות בעמק, נהר הנוברה ונהר השיוק, ניתן לצפות בירוק ובכפרים המעטים כאן. במשך שמונה חודשים בשנה הגישה לעמק קשה ומסוכנת והיא תלויה ביכולת לשמור על מעבר קארדונג-לה פתוח. רק בחודשי הקיץ ניתן לגשת לכאן בקלות יחסית, וזה מה שעשינו.
קצת ממה שחווינו בעמק נוברה:
- בדקנו את עמידות העצמות שלנו במהלך טיול על גמלים דו דבשתיים.
- השתוללנו והתגלשנו לנו בדיונות חול ענקיות.
- התרחצנו לנו בחוף פרטי על גדת נחל צלול, צלול.
- טיילנו לנו בכפרים קטנים ונידחים עם צליל הזרימה הבלתי נפסק.
- ביקרנו במעיינות חמים בפנאמיק, הישוב הצפוני ביותר בהודו אליו מותר לתיירים זרים להגיע.
- למדנו להסתדר בתנאים מעניינים בגסט האוס שאף אחד בו לא מדבר אנגלית, כפר ללא מסעדה (הלכנו לאכול בקנטינה צבאית), תחבורה ציבורית בעייתית, מחסור בנייר טואלט ובמים מינרלים.
- טפסנו טרמפים (בין היתר על משאית צבאית ועל משאית אזרחית עתיקה).
- ביקרנו בכמה מקדשים בודהיסטיים.
- ראינו פסל ענק וצבעוני של בודהה העתיד לבוא.
ובעיקר בעיקר נהננו מפשטות המקומות, טוב האנשים, שפע הטבע הפראי והמים, הניגודיות בין צהוב המדבר לירוק נוה המדבר ותחושת הנידחות שיש פה בכל מקום.
כמה קוריוזים מהטיול בעמק נוברה:
- ממלון למלון גודל המגבות שלנו קטן...באחרון קיבלנו מגבות בגודל 50 על 30 ס״מ - גודל של מגבת פנים קטנה, אבל אותנו היא שימשה לכל הגוף...
- ביום האחרון שלנו בעמק, כל פעם שפגשנו אנשים מקומיים שבירוכונו בג׳ולה המפורסם, יהל ענה להם: "no jully, sorry".
- ספארי גמלים - רצינו יום שלם של טיול גמלים, מזל גדול שבסוף החלטנו רק על חצי שעה - גם זה היה לא פשוט לעצמות הזנב שלנו...
- מסעדות שהמלצר הוא גם השף, איש הניקיון, איש האחזקה והקניין. אין תפריט ומגוון המאכלים מגיע לארבעה, במקרה הטוב.
- בצמוד לסומור, נקודת הציון האחרונה שלנו בעמק, ישנו כפר נוסף בשם tiger. שאלנו לפשר השם, אולי יש כאן נמרים? וענו לנו בפשטות, שפירוש השם בלאדאקית זה: שמחה.
- בפנמיק (עוד כפר בעמק) אלעד התלונן על נידחות המקום, על שלא קורה בו כלום. בו בערב, הגיעו שישה אוטובוסים עמוסי תלמידים - טיול שנתי - והתמקמו בבית הספר המקומי, ממש מול ה״גסט האוס״ שלנו. שנים רבות שהכפר לא ידע מהומה שכזאת, ואנחנו לא ישנו חצי לילה.
- יום אחד נסענו לנו לטייל לכיוון מפל שראינו מהעבר השני של העמק. אל המפל לא הגענו, הגענו אל אחד אחר ובדרך חזרה עצר שוטר את המשאית עליה נסענו וביקש לראות דרכונים/פרמיט. כמובן שהם לא היו איתנו, והשוטר רק חייך בחדווה וסימן לנו להמשיך לנסוע. בהודו לא לוקחים שום דבר ברצינות רבה מידי, לטוב ולרע...
* הפרשים בכמויות הגשם
בחודשיים הראשונים של הטיול שלנו שהינו בדארג׳ילינג ובסיקים, שם יורדים בממוצע מדי שנה יותר מ 3,200 מ״מ גשם (הם מודדים את הגשם בס״מ).
בלה כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 6 מ״מ.
כמות הגשם שיורדת בדארג׳ילינג בשנה אחת יורדת ב 533 שנה בלה !!!.
בדארג׳ילינג וסיקים נתקלנו במים בעיקר בצורה של גשם.
כאן בלאדאק אנחנו מטיילים בעיקר בעמקים וכל הכפרים שוצפים בנחלים ובתעלות עם מים, וצליל הזרימה מלווה אותנו לאורך שעות רבות.
* גוני ברדק
השבוע אכלנו במסעדה בכפר קטן בשם דיסקיט. הזמנו סלט. ביקשנו כמו תמיד בהודו: No spicy, no chili, no peper (יהל כבר מדקלם את צירוף המילים הזה בעל פה, גם כשאנחנו מזמינים גלידה). אז לא הגיע סלט אלא ירקות חתוכים וכמובן שהגיעו ביחד גם כמה פלפלים חריפים.
גוני, שהשתעמם לו קצת, החליט לבדוק מה קורה עם ממוללים קצת ביד את הפלפל החריף ואחר כך דוחפים את הידיים לעיניים. אתם מוזמנים להתעניין אצלו בנוגע לתוצאות הניסוי, רק נגיד לכם שגם בכפרים המרוחקים ממוקד הניסוי נרשמה בהלה בקרב במקומיים כתוצאה מחדוות הגילוי של גוני.
לניסוי הצ׳ילי תוסיפו גם את ניסוי ה״מה קורה שקופצים לשלולית מים מיד אחרי גשם מונסון״, ואת ניסוי ה״האם הנעל של גוני צפה על המים בנחל הזורם או לא?״, ו״האם ניתן לשבת על סירפד מבלי להידקר?״. ועוד היד נטוייה. והראש כל הזמן עובד.
* כמה מגוון פה
יום אחד אנחנו נמצאים בשלג והילדים שוברים עם הנעליים שלוליות קפואות.
יום אחרי זה אנחנו בתוך דיונות חול גדולות ואחר כך מתרחצים לנו באפיק צלול של נהר.
או אפשרות נוספת-
אנחנו יושבים לנו בתוך אזור ירוק ושופע צמחיה, טובלים את הרגלים בנחל עם מים קרים מאוד (מי הפשרת קרחונים) בחוץ הטמפרטורה חמה מאוד. מחוץ לאזור הירוק ומסביבנו מדבר עצום ורחב עם הרים סלעיים עצומים. מרימים עוד קצת את העיניים וגבוה למעלה הרים מכוסי שלג.
* דילמה
מצד אחד קשה להשיג בעמק נוברה נייר טואלט.
מצד שני רוב הצמחים כאן הם צרי עלים ו/או קוצניים.
מצד שלישי יש כאן בכול המלונות בידה בשרותים.
מצד רביעי הילדים נזכרים שהם צריכים לשירותים רק כשאנחנו רחוקים מהמלון.
מה עושים?
* צפוף באוטובוס
כבר סיפרנו לכם שצפוף כאן בתחבורה הציבורית. במיניבוס עם 25 מקומות דוחסים לפעמים 70 או 80 איש. איך זה עובד?
בהתחלה מתיישב כל אחד בכיסא שלו שמח ומאושר. הבאים בתור עומדים במעבר. ממשיכים להכניס עוד נוסעים ואלו שעמדו במעבר עוברים לשבת כנוסע שלישי בכל זוג כסאות. הבאים בתור כבר עולים על הגג והאחרונים נתלים מחוץ לאוטובוס תוך החזקת  כל ברזל בולט.
היום נסענו נסיעה קצרה (רק שעתיים ורבע) ואני (אלעד) מצאתי את עצמי עם קשישה מקומית על הברכיים. היה קצת מוזר ומפתיע אבל בסופו של דבר כנראה שגם זה חלק מהחוויה ההודית.
* עוזר נהג
על כל האופרציה והתפעול של העסק המורכב הזה אחראי עוזר הנהג.
מדובר בדרך כלל באיש צעיר שרוב הדרך נוסע כשהוא תלוי ממוט מחוץ לפתח הדלת.
הוא מודיע לנהג מתי לעצור כדי להוריד נוסע (אין תחנות מסודרות). שורק את השריקה היחודית כדי לסמן שאפשר להמשיך לסוע.
משגר נוסעים לגג או לתוך האוטובוס,לוקח כסף מהנוסעים, קושר מטען לגג ומפזר חבילות בדרך (התחבורה הציבורית כאן משמשת גם להעברת מטענים).
* לפני סיבוב חד - צפור
בהודו לפני סיבוב חד לא נהוג להאיט אלא לצפור כדי שמי שבא מולך ידע להזהר או שאתה תדע להזהר מפניו.
אנחנו נוסעים באוטובוס בדרך צרה צרה על שפת התהום, לפנינו סיבוב חד וסלע אדיר מסתיר מה שמעבר לו הנהג לוחץ על הצפצפה ועל הגז יחדיו. ככה נוהגים בהודו.
מפחיד למדי אבל מי שיש לו קארמה טובה לא צריך לדאוג. והאמת שמשתדלים תוך די נסיעה להדחיק את המחשבות המטרידות...
* שביל החומוס
״שביל החומוס״ הוא ביטוי המתאר את המסלול אותו עושים מרבית הישראלים בטיולם במזרח. דארג׳ילינג וסיקים, מוקדי טיולנו בחודשיים הראשונים אינם חלק משביל החומוס.  לה אליה הגענו בתחילת יולי היא בלב ליבו של המסלול (אומרים ששמונים אחוז מהתיירים הזרים כאן הם ישראלים).
אז איך אנחנו יודעים שאנחנו במסלול החומוס:
1. ברחובות שומעים המון עברית.
2. במסעדות מגישים חומוס, פלאפל, שקשוקה וזיווה (לא דומה למה שיש בארץ).
3. המון מקומיים ברחוב יודעים מילה או שתיים בעברית והם מאוד גאים בזה ( ״אחי״, ״אחלה״, ״סבבה״, ״מה המצב?״).
4. יש בית חב״ד / בית יהודי.
5. יש המון שלטים בעברית ברחוב.
״שביל החומוס״ הוא מוגדר מאוד וכשבא לנו לנוח קצת מהישראלידה הזו (שיש לה גם צדדים חיובים) אנחנו פשוט קצת זזים הצידה ומוצאים לנו אזור/כפר/רחוב מחוץ לשביל.

 להתראות לכולכם בעדכון הבא ואתם מוזמנים לכתוב לנו. כתובת המייל שלנו מופיעה בעמוד הראשי של הבלוג.

יהל, גוני, ענבל ואלעד

Ladakh Photos 3

Ladakh Photos 2

Ladakh Photos 1

Last days in Delhi and the way to Leh

עוד קצת מידע על דברים שעשינו בדלהי לפני שיצאנו ללדאק

הנה קצת מידע על דלהי ( עצרנו כאן לחמישה ימים להמתין לטיסתנו ללה). חשוב לצייין - בדלהי יש המון אתרים והמון מה לראות, את אתרי החובה ראינו בפעמים בהזדמנויות קודמות, הפעם מידע על דברים אחרים שעשינו בביקור הנוכחי.
עוד המון מידע נוסף ניתן למצוא באתר שלנו pelegintheworld.blogspot.com
* שכונת majnu-ka-tila
אחרי פעמים רבות שביקרנו בדלהי מצאנו תחליף מצוייין, נחמד ובנוסף על כך זול יותר מ main bazar והצפיפות שבו. שכונה שקטה ומקסימה-סימטאות צרות ונקיות, המון טיבטים חייכנים, משרדי נסיעות, אינטרנט ( מצאנו כאן גם בית קפה עם אינטרנט אלחוטי בחינם) מסעדות מצויינות והרבה הרבה מלונות.
השכונה נמצאת במיקום קצת פחות מרכזי אבל עשר דקות נסיעה באוטו ריקשה ואתם בתחנת Vidhan sabha של המאטרו ויכולים להגיע לכל מקום בעיר ( מי שצריך קצת main bazar יכול להגיע לתחנת R.K. Ashram marg )
* מלון Wongthen house
המלון שגרנו, שילמנו 600 רופי לחדר עם תוספת של מזרון שלישי, חדרים קטנים אבל נקיים מאוד והשרות מצויין, מתחת למלון מסעדה חביבה ביותר.
* מאטרו
עוד תגלית ( בשבילנו כמובן) רשת רכבות התחתית ( והעלית) של דלהי. נקיה, מהירה, זולה ומאוד קלה להתמצאות. בפעם הראשונה שאתם נוסעים בקשו מפה של הקווים - הרשת מתפתחת והמפה שבמדריך הלונלי פלאנט לא מעודכנת.
* Select city
אם אתם מחפשים מפלט מהחום והגשם זו יופי של אפשרות. זה קניון ענק שלידו הקניונים בארץ נראים כמו מכולת שכונתית. יש כאן הכל - רשתות אופנה, ספרים, צעצועים, אוכל מכל הסוגים ועוד ועוד.
אנחנו הלכנו כולנו לראות סרט תלת מימדי באנגלית בקולנוע המצויין שבקניון. באזור הקניון יש עוד מספר מרכזים עם המון ריכוזים של מסעדות.
כדאי להגיע לקניון סעו במאטרו, רדו בתחנת Saket וקחו אוטו ריקשה ( 10 דקות, 30 רופי).
* Kamla nagar
אם אתם מחפשים מקדונלד קרוב, או חנות של apple או לנשום קצת מותגים קרוב לשכונת Majnu- ka-tila זו אפשרות נוחה. רחוב פתוח ( לא קניון) אבל עם הרבה חנויות מותגים, הגעה באוטו ריקשה ( רבע שעה, 50 רופי).
* Akshardham
פעם שניה שאנחנו מגיעים למקום. מקדש מרהיב, ותצוגות על החיים והערכים של גורו סואמי נראיין. בנוסף במתחם יש שייט עם סירות על מסילה תוך צפייה בכל ההיסטוריה ההודית - לא להחמיץ. כדאי להגיע בשעה מאוחרת ולהשאר למופע המזרקות המוסיקלי ( להערכתנו יש להקדיש למקום כארבע שעות לא כולל מופע המזרקות שמתחיל בימי הקיץ בשעה 20:00) , הגעה באמצעות המאטרו - יש תחנה במרחק הליכה קצרצרה מהמתחם, הכניסה חינם, לאחר המון בדיקות ביטחוניות מעיקות. התצוגות בתשלום של 170 רופי למבוגר, 100 רופי לילד ( עד גיל 4 חינם).
* מסעדת Not just partahe
הפארטאה הוא מאכל הודי עממי, כעין פיתה ממולאת בדרך כלל בתפוחי אדמה. קראנו בלונלי פלאנט על המסעדה עם השם שלמעלה שמגישה פארטאות עם 120 סוגי שונים של מילוי והחלטנו לנסות.
מאוד התאכזבנו, כדי להגיע היינו צריכים לסוע לקצה השני של העיר ( להחליף שלוש קווי רכבת, או לסוע 40 דקות באוטו ריקשה). המסעדה עצמה יקרה יחסית להודו, השרות בעייתי והתפריט מורכב ומבלבל. האוכל היה נחמד לא מעבר.
* מוזיאון הרכבות
אנחנו אוהבים מאוד לנסוע ברכבת בהודו ( למרות האתגרים שהנסיעה מציבה בפנינו) ומאוד רצינו לבקר במוזיאון. ההגעה קצת מורכבת, נסיעה לתחנה הקרובה של המאטרו ועוד ריקשה של מספר דקות. המוזיאון עצמו מכיל מוצגים מרשימים מאוד - גם בגלריה הסגורה וגם בחצר הפתוחה המכילה המון סוגי קרונות ורכבות. כמו כן ניתן לנסוע ברכבת קטנטנה בתוך חצר המוזיאון (בתשלום נפרד, 10 רופי לילד, 20 רופי למבוגר).
כניסה למוזיאון 20 רופי למבוגר, 10 רופי לילד.
* מוזיאון השרותים הבין לאומי של דלהי
הגענו לראות את הגימיק וחזרנו נפעמים. בכל רחבי הודו יש קאסטה של אנשים שמנקים את בתי השימוש. אחת המטרות ששם לעצמו הארגון המנהל את המוזיאון הוא לאגד ולדאוג לזכויות של מנקי השרותים. המוזיאון מעניין מאוד (וממוזג ויש בו ריח טוב במיוחד - וזו לא בדיחה) ויש בו הסברים מלומדים ומלווים הדרכה על תולדות השרותים. אחרי הביקור במוזיאון המשכנו לסיור במעבדה שמפתחת בתי שימוש ציבוריים ומנסה לבנות מודל של מיחזור
צואה. יש בשטח המוזיאון בניין שרותים הפונה לרחוב - הצואה מהשרותים ממוחזרת, את השתן מטהרים ומשקים איתו את גינת המוזיאון היפה. מהצואה המוצקה מפיקים גז בישול, גז לתאורה וגז לחימום וממה שנשאר עושים קומפוסט.
בסיום הביקור קיבלנו שני דיסקים שמסבירים את מטרות הארגון ואת מעשיו.
הכניסה למוזיאון חינם, הגעה באמצעות המטרו לתחנת Dwarka more , ואוטו ריקשה    למוזיאון, כתובת המוזיאון, כנסו לאתר המוזיאון באינטרנט והדפיסו כתובת מדוייקת. נהגי הרקשה לא שמעו עליו
www.sulabtoiletmuseum.org
להתראות בעדכון על לה
יהל, גוני, ענבל ואלעד פלג

לאדאק - אנחנו על גג העולם

לאדאק הוא מדבר קר, גבוה מאוד, בהרי ההימלאיה. אנחנו נמצאים כרגע בנווה מדבר ירוק שנקרא עמק ההינדוס (על שם הנהר הגדול שזורם במרכזו), מקום פורח ומאוד מתוייר (בעיקר על ידי ישראלים - 80 אחוז מהתיירים הזרים כאן הם מישראל). כשמרימים את העיניים רואים בסביבתנו הקרובה הרים מדבריים שלי מזכירים קצת את סיני, וכשמרימים את העיניים עוד יותר גבוה, רואים את הפסגות המושלגות המקיפות אותנו ואת המדבר. לנו כתיירים, החיים כאן פשוטים ונוחים מאוד והדילמות שלנו הם בעיקר באיזו מסעדה לאכול, איפה לטייל ומתי, ואבל למקומיים יש כאן חיים לא פשוטים - הם חיים מחקלאות במקום עם מעט מאוד מים ומתיירות עונתית מאוד, רק שלושה חודשים בשנה, ונמצאים באזור עם טמפרטורה קייצית של 30 מעלות צלסיוס וחורף קר בו מגיעה הטמפרטורה למינוס 25 מעלות.
* הטיסה והנחיתה -
לאחר לילה קצר בדלהי התעוררנו מוקדם בבוקר (2:00) וסיימנו לארוז את התיקים. גוני היה מקסים וסייע מאוד, יהל המשיך לישון כמעט עד שהתיישבנו במונית.
בשעות האלו של היום, דלהי נראית רכה יותר מצד אחד, פחות המולה ורעש, אך מהצד השני רואים המון אנשים ישנים להם על המדרכות ועל איי התנועה, מה שבי מעלה הרבה מחשבות.
שעה של נסיעה ואנחנו בשדה התעופה הבין לאומי של דלהי (מכאן יוצאות גם חלק מהטיסות המקומיות). הפעם כל התהליך קצר הרבה יותר, ללא ביקורת דרכונים. חצי שעה ואנחנו ממתינים בשער העליה למטוס.
רבות קראנו על הטיסה ועל כמה שהיא אמורה  להיות מפחידה והבטן בהחלט מקרקרת (לפחות שלי). כולנו בולעים טיפות רסקיו, רק ליתר ביטחון. הטיסה היא במטוס גדול (בואינג 737, ווידאתי את זה כבר כשהזמנו כרטיסים) מה שאמור להקל על העניינים. זהו, הגיע הרגע, השער נפתח, ביקורת כרטיסים, עולים ומתיישבים על המטוס. ענבלי משמאל ליד החלון, יהל לידה ולידו גוני, ואני בשורה המקבילה. לפני שממריאים יהל כבר נרדם בכסא, ענבלי משקיפה מהחלון, גוני קצת חושש ומדבר על הפחדים שלו. אני מאוד חושש ולא מדבר על שום דבר.
לאחר המתנה קצרה ממריאים, המראה חלקה, מהר מאוד נרגעים ומתחילים להשקיף למטה. לאחר כעשרים דקות מתחילים לראות את הפסגות המושלגות - פשוט מדהים, אתם מוזמנים להסתכל בתמונות שענבלי צילמה. בכל כיוון שמסתכלים, הרים שבקצותיהם שלג, כמו בציורים של ילדים, שדות של הרים כאלו. יש תחושה שההרים מאוד קרובים אלינו והשלג עליהם נראה רך כמו קצפת.
לאחר כשעה של טיסה מתכוננים לנחיתה וכאן גרסאותינו חלוקות: ענבלי אומרת שהיתה נחיתה קלה וחלקה, אני לעומתה סובר שהיו המון תימרוני כנפים, מעבר בין הרים (המטוס באוויר ואני רואה הרים קרובים משני הצדדים) ונחיתה מאתגרת מאוד.
מה שכן, לאחר שעה ורבע נחתנו בשלום ועל זה כולנו מסכימים.
יוצאים החוצה מהמטוס, קר בחוץ אבל לא מאוד. נושמים ובודקים שיש לנו מספיק אוויר ושאין השפעה קיצונית לגובה, כולנו בסדר. ממלאים טפסים, מזמינים מונית ויוצאים לחפש מלון לתקופה הקרובה. לאחר חיפוש מתיש ומעבר בין מספר גסט האוסים, מצאנו לנו מקום מקסים, משפחה שיש לה תשעה חדרים נחמדים, דשא קטן וגינה אורגנית. והכי חשוב - יש כאן תחושה ביתית נעימה.
* האנשים הלאדאקים - מיד עם צאתנו מהמטוס, אנחנו נפגשים בשדה התעופה עם האנשים המקומיים. גם הם אנשים די קומפקטיים, עור כהה, עיניים מלוכסנות. הנשים המבוגרות יותר, לובשות שמלות ארוכות אפורות או חומות עם המון קפלים, כשבתפרים מציץ בד צבעוני מבפנים. מתחת לשמלה הן לובשות מכנסיים, לעיתים אף הן צבעוניות ומעליה חגורת בד. לרובן שיער ארוך שקלוע בשתי צמות הנפגשות לקראת הקצה. טוב רב שופע מהאנשים הלאדאקיים. הם נחמדים בצורה קיצונית ומלאי רצון לעזור בכל שצריך. המילה ״ג׳ולה״ (עם צירה) היא אולי תמצית כל המהות שלהם ומשמעה: שלום, להתראות, תודה, בוקר טוב ושלל ברכות אחרות, והיא נשלחת לחלל האויר בכל הזדמנות ובחיוך רחב. אין פלא איפה, שקל מאוד להתאהב במקום הזה.
* על מחלת גבהים והיפוכונדריה - לה נמצאת בגובה של 3500 מטר מעל פני הים, מקומות נוספים שנטייל בהם פה מגיעים אף ל-5600 מטר. מכיוון שהגענו דרך האוויר ולא היתה לנו אפשרות להסתגל לגובה בשלבים - כמו שמטיילים רבים עושים - ומכיוון שקראנו במדריך הטיולים שלנו שכמעט כל מי שמגיע דרך האויר סובל מתסמינים כאלו או אחרים של מחלת גבהים, ומכיוון שאני היפוכונדרית, מיד כשירדתי מהמטוס הרגשתי את השפעת הגובה. זה התחיל בהרגשה מוזרה באף, המשיך בכאב ראש - לא קשה מידי והסתיים בעייפות נוראה (כל מה שקראתי במדריך הטיולים תחת סעיף ״מחלת גבהים״ - באורח מפתיע, היה לי). שלושת הימים הראשונים עברו עלי ועל יהל, בעיקר בשינה עמוקה וגם כשהתעוררתי, הרגשתי מותשת. אלעד ההיפראקטיב, שלא מסוגל להגיע למקום חדש ולנוח, יחד עם גוני - מיד התחיל לסקור את אתרי האיזור. עכשיו אחרי חמישה ימים פה אני עוד לא לגמרי מאוששת, שאר המשפחה נראית בסדר גמור. אתמול הלכתי למרפא טיבטי, שבדק אותי ונתן לי כמה תרופות טבעיות. מסתבר שעצם ההליכה לרופא, כבר שיפר את הרגשתי (פולניה או לא פולניה???). הכדורים מרים להחריד אבל היום אני מרגישה כבר הרבה יותר טוב.
היובש המדברי מורגש פה מאוד בגוף. הפה והגרון יבשים כל הזמן - תזכורת לשתות הרבה, גם במהלך הלילה. העור, בעיקר השפתיים, סדוקים וצריך מידי פעם לשמנם בקרם או בשמן.
* יומולדת 76 לדאלאי לאמה -
היום, ה-6/7, צויין בכפר ליד לה - צ׳וק לאם סר - שם נמצא מעונו הרשמי של הדאלאי לאמה בביקוריו בלאדאק - יום הולדתו. אי הימצאותו של הוד קדושתו כאן, לא הפריעה למאות אנשים, טיבטיים בעיקר, לחגוג את יום הולדתו. מתחם האירוע צויד בעשרות אוהלים גדולים, לטובת כל החוגגים, שהגיעו מוקדם בבוקר עמוסי ציוד - בעיקר אוכל ושתייה. כשהגענו הרגשנו
קצת כמו בחגיגות יום העצמאות אצלינו, רק בלי המנגלים. כל האנשים היו לבושים בבגדים חגיגיים, בגדים טיבטיים מסורתיים - הנשים והילדות בשמלות משי צבעוניות וארוכות, שנקשרות מאחור, מתחתן חולצות משי בצבע אחר, חלקן עם סינר מפוספס שמתלבש מעל השמלה. מקושטות בתכשיטי אבנים גדולים וצבעוניים. הגברים והילדים, בחולצות משי שנסגרות עם כפתורים מתכתיים בצד. מסביב למתחם הוקמו דוכנים שונים, שהציעו בעיקר ממתקים ושתייה, ספרים על הוד קדושתו, צעצועים לילדים (באופן מוזר ומאוד לא מתאים למורשתו של הדאלאי לאמה, ביו יתר הצעצועים שמכרו שם היו אקדחים...) וקליעה למטרה. היו גם מעט דוכני מזון לטובת אלה שלא הביאו מהבית. התוכנית האמנותית כללה תפילות, לאחריהן - נתנו בידינו מעט קמח - ואז כולם ביחד הרימו את ידיהם והורידו, כמה פעמים, אמרו איזה משפט, וזרקו אותו לאוויר. לאחר מכן, היו נאומים רבים ומתישים - כשלא מבינים זה אפילו עוד יותר קשה. ואז היו הופעות של ריקודים מסורתיים ושירים, בתלבושות ססגוניות ועם כלי נגינה טיבטיים. אנחנו, בתור תיירים, הורשינו לשבת בקדמת הבמה, ליד הנזירים ומוזמנים אחרים, אך כל המופיעים הופיעו כשפניהם מופנות לתמונתו של הדאלאי לאמה, חתן השמחה, שאף זכה לעוגת יומולדת גדולה ומקושטת. התוכנית האמנותית היתה כמובן בנוכחות אנשי ממשל ודת חשובים, בינהם ילד מקסים ושובה לב בן 6 - שנחשב לגילגול של לאמה גדול. הוא ישב שם במהלך כל הטקס הארוך, בישיבה זקופה ובטוחה, לא הורגש שהוא מותש או מתעייף. ואני התבוננתי בו וחשבתי לעצמי, כמה אחריות מוטלת על כתפיו בגילו הצעיר, כמה ציפיות יש ממנו, ומעניין אם הוא בקשר עם הוריו, והאם הוא מאושר? אני חושבת על גוני לפני שנתיים, כשהוא היה בגילו, ילד רך בשנים, שמעביר את  מיטב זמנו במשחק, גילויים, חברים והרבה הרבה זמן עם ההורים. אני לא יכולה לדמיין את גוני במקום שלו. ומעניין איך מרגישים ההורים שלו בעניין הזה.
* מנדלות -
בתוך המנזר שבכפר אלצ׳י צפינו בהכנת מנדלות מחול צבעוני. מנדלות הם ציורים סימטרים גדולים, המצויירים סביב ציר מרכזי בעיגולים וריבועים, שנמצאים כמעט בכול מקדש ובהרבה בתים בודהיסטים. במקדש שביקרנו יצרו מנדלות על ידי הנחה עדינה של חול באמצעות קונוסים ממתכת על לוח עץ גדול. שוחחנו ארוכות עם הנזירים שהכינו את המנדלות ולמדנו רבות על הנושא.
הצדדים הטכנים:
על המנדלה בגודל הזה, כמטר וחצי על מטר וחצי, עובדים שלושה נזירים, במשך עשר שעות ביום, במהלך כשבעה-שמונה ימים.
החול המשמש אותם הוא אבקת שיש עם צבע מלאכותי (בעבר השתמשו בצבעים טבעיים שהיום כבר קשה להשיג). על לוח העץ מצויירים בעיפרון הקווים הכלליים של המנדלה. עליהם, במקטעים, מורחים דבק (שהריח כמו דבק מגע). עליו שופכים את הצבע, באמצעות קונוסים ממתכת. החור בקונוסים קטן מאוד, ורק כאשר מזיזים אותו על ידי גירודו במקל מעץ (בחלק שלו שהוא מחוספס) נשפך בעדינות זרם של אבקת צבע.
הצדדים הרוחניים:
המנדלה מסמנת את משכנו של בודהה. במנזרים בודהיסטיים ניתן לראות גם מנדלות מצויירות בצבע (כמו שראינו גם כאן) וגם כאלו תלת מימדיות (כמו שראינו במקדש פמגיינצ׳ה בפלינג). הן מורכבות מפריטים רבים מאוד.
יש המון סוגי מנדלות והנושא נלמד מאוד לעומק במשך שנים של לימודי הפילוסופיה הבודהיסטית. באופן כללי ניתן לומר שמרכז המנדלה מסמן את הנשמה, חלקה האמצעי את הבית וההיקף מסמן את האש המגינה על הבית. כל צבע, תו ואות במנדלה חשובים ויש להם משמעות דתית.
מהלך היצירה מאפשר זמן רב של תהליך מדיטטיבי.
על חוסר היקשרות - הנזירים מקדישים זמן רב מאוד של תכנון, יצירה, מדיטציה ותפילה בהכנת כל מנדלה. כחלק מהפילוסופיה הבודהיסטית שמסבירה את הבעיתיות בהקשרות לחפצים, למחשבות וכו׳ - כמה סבל ונזק זה גורם לאדם ולעולם, לוקחים הנזירים את המנדלה המוכנה, מתפללים ומשליכים אותה לנהר. כמו כן, מחווה זו באה לסמל את הזמניות בחיים.
שאלנו אם כל אחד יכול ללמוד לצייר מנדלה והם אמרו שזה קודם כל דורש לימוד רוחני רב מאוד ורק אז לומדים את הצדדים הטכניים.
* על הנסיעה באוטובוסים מקומיים - עד שהגענו ללה, התחבורה הציבורית בה השתמשנו היו ג׳יפים ורכבות (פעם אחת נסענו באוטובוס כמעט ריק ממיריק לגום, ליד דארג׳ילינג, אז זה לא ממש נחשב). כאן, כדי להגיע מכפר לכפר, אנחנו יורדים לתחנה המרכזית של לה ולוקחים אוטובוס, או ליתר דיוק - מיניבוס, ליעד המבוקש. אנחנו עושים את זה בנסיעות הקצרות יותר - בין חצי שעה לשלוש. בפעם הראשונה נסענו לשיי וטיקסי, שני כפרים קרובים ללה ובהם מקדשים וארמון עתיקים. ישבנו אלעד וגוני, יהל ואני - כל זוג על ספסל נפרד. הנסיעה החלה, כאשר כל כמה רגעים נשלחת שריקה לאוויר והנהג עוצר. אנשים יורדים אבל בעיקר עולים עוד ועוד. בשלב מסויים, החליק בטבעיות אלינו לספסל - קשיש אחד ונצמד אלי עד לסוף הנסיעה. יהל נאלץ לעבור לשבת עלי. העיקולים הרבים בדרך לא הוסיפו לי הרבה מרחב אישי, מזל שהיא לא ארכה הרבה. נשבעתי שלא אתן שזה יקרה שוב, אהיה יותר אסרטיבית, אקנה ארבעה מקומות במיניבוס שיהיה ברור שהם שלנו. ואז הגיעה הנסיעה לאלצ׳י. הגענו לתחנה שעה מראש, כדי לתפוס מקומות ישיבה. האוטובוס הגיע רק רבע שעה לפני מועד היציאה ולפני שהבנתי שזה האוטובוס, שזה היה מהר יחסית להיותי חדשה פה, הוא כבר היה כמעט מלא. תפסתי את יהל ביד אחת, גוררת אותו, ואת גוני בשנייה (אלעד הלך לקנות משהו לאכול) - שניהם צורחים מהלחץ שאולי חלילה ניסע בלעדיו (יש להם טראומה מנסיעה קצרצרה ליד דארג׳ילינג בה הם עלו על המונית לפנינו והיא נסעה איזה שני מטר בלעדינו כדי להסתובב, הם היו מבועתים מזה) ועלינו על האוטובוס. הוא היה כבר מלא למעט שני ספסלים שהיו תפוסים עם תיקים, ומכיוון שחיכיתי בתחנה עוד לפני כל האנשים האלו, הזזתי את שניהם והתיישבנו. אחת הנשים שממיקמה את תיקה על הספסל כדי לשמור אותו לעצמה - לא הסכימה לסידור החדש והתיישבה בו. השנייה נכנעה. נשאר לי למצוא עוד שני מקומות, שנמצאו בסופו של דבר בספסל הארוך האחורי, בצפיפות רבה כזאת, שאלעד נאלץ לשבת עם חצי לחמנייה על איזו נערה חביבה, שכמובן קיבלה את כל העניין בהכנעה. היא רגילה כבר. האוטובוס היה כבר מלא, כאשר עוד ועוד אנשים עלו עליו. כל אחד שעולה, נותן בי מבט מאשים של ״איך אני מעיזה לתפוס מקום יקר כל כך עם ילד קטן״. אני מתעלמת מהם, או לפחות מנסה, כשלפתע עולה משפחה - זוג הורים ושני ילדיהם הקטנים. איזו תיירת צדקנית נחלצת לעזרתם ודורשת מבחור צעיר לקום בשביל האם ובנה הקטן, ״איך זה שאף אחד פה לא קם, יש פה אישה עם ילד״ היא אומרת בתוכחה וממשיכה לשבת במקומה. הוא קם, נזוף, ואני שבכל זאת מרגישה לא בנוח, מצמידה את יהל אלי ומושיבה במעט המקום שנותר את הילד הגדול יותר. עשיתי את שלי. האוטובוס מתחיל לנסוע, אנשים ממלאים כל פיסה פנויה בו, כמעט בערימות. כל כמה דקות הוא נעצר ועולים עוד מספר אנשים, חלקם עם חבילות גדולות, אחרים עם ילדים קטנים. ושוב המבט המאשים שנועצים בי ואני מסתכלת עליהם בחזרה, ״הי חבר׳ה, כבר עשיתי את שלי, אנחנו שלושה בספסל!״. יהל כמובן נרדם, הקלה גדולה אחרי שבמשך חצי שעה הוא לא הפסיק לדבר ואני רק הינהנתי בראשי למרות שלא הצלחתי לשמוע כלום - ההמולה רבה, האוטובוס מרעיש גם הוא. בשלב מסויים אני מסתכלת החוצה ורואה בצל של האוטובוס, שני אנשים על הגג. אין סוף ליכולת הכיבול של כלי הרכב הרעוע הזה. הדרך מקסימה, הנוף עוצר נשימה, גם הצפיפות. הנהג עוצר להוריד אנשים במקומות שנראה שאין בהם כלום. הוא גם עוצר כשמישהו צריך פיפי או רוצה לקנות משהו לאכול באיזה כפר קטן בדרך. איך הם לא מפחדים שהוא יברח להם? כשאנחנו כבר קרובים אל יעדינו, בעשר דקות האחרונות, האוטובוס כבר די פנוי מאנשים, כלומר כל מקומות הישיבה תפוסים בתפוסתם המקורית, במעבר כמעט שאין אנשים וניתן לחזור לנשום אויר נקי ולא הבלי פיות של אנשים. בתחילת הנסיעה צרחתי אל עבר אלעד שזו הנסיעה האחרונה, שלי לפחות, באוטובוס ציבורי. אני יודעת שלא אעמוד מאחורי המשפט הזה...