אני מגדיר את עצמי כחילוני אדוק והיחס שלי לתנועת חב״ד ולפעילותיה ברחבי המזרח הוא בדרך כלל מאוד לא חיובי. בעיני שליחי הרבי מלובביץ׳ מגיעים לכאן ואחת מהפעילויות המרכזיות שלהם היא לתפוס צעירים מבולבלים ולנסות להחזירם בתשובה.
מהצד השני,ברמה האישית והמשפחתית, אנחנו נפתחים כאן לכל כך הרבה דברים וכייוונים חדשים ולא נראה לנו הגיוני שדווקא לענייני יהדות נאטום את עצמנו.
וכך לאחר התלבטות ארוכה החלטנו לחגוג השבוע קבלת שבת בבית חב"ד בדראמקוט.
יצאנו מהחדר כאן במקלאוד גנז׳ ועלינו לנו עם אוטו ריקשה לכיוון המעוז הישראלי שבדרמקוט (הדרך היתה כל כך משובשת והאוטו ריקשה כל כך ישן שפעמיים בדרך נאלצנו ללכת קטעים ברגל והאוטו ריקשה נסע בלעדינו).
בית חב״ד שבדרמקוט הוא בית עם שלוש קומות שעליו מתנוססת תמונותו הגדולה של הרבי מלובביץ׳. בבית גרה בשליחותה של הרב כבר 12 שנים (שנים עשר שנים!!!) משפחת שאול עם שמונת ילדיהם(שמונת ילדיהם!!!).
הגענו לבית כחצי שעה לפני כניסת השבת והצטרפנו לילדי המשפחה לדיקלום 12 המשפטים החשובים - הרבי אומר שעל כל ילד יהודי לדקלם מדי יום ובעל פה את המשפטים האלו שיגרמו לכך שיהיה אדם ויהודי טוב יותר. כל ילד שידע לדקלם בעל פה משפט קיבל חתיכת צ׳יפס מהארץ.
בהמשך שוחחנו עם הרב שאול ולמדנו קצת על הרבי ועל 5,000 בתי חב״ד הפזורים בעולם ואז התפצלנו - גוני ואני חבשנו לראשנו כיפות שחורות והלכנו להתפלל את תפילת השבת (היה ארוך מאוד אבל מעניין, במיוחד היה קשה להתרכז עם ריח האוכל שהגיע מהמטבח). ענבל ויהל נשארו לשוחח ולשחק עם הילדים (לרוב הילדים יש יותר משם אחד ולפעמים אפילו שלושה. התינוקת בת השנה נקראת חנה-ברכה-דבורה, יש שרה-מושקה, מנחם-מנדל וכו׳).
אחרי התפילה מתכנסים לשולחן ארוך-כארבעים משתתפים,קידוש, נטילת ידיים, כמה דקות של שירים והעובדים ההודים (גויים של שבת) מגישים את האוכל הטעים.
אחרי האוכל נשארנו לשיר ולשמוע קצת משלים וסיפורים (בין היתר בחר הרב, שנקרא סיפור מלא סטראוטיפים על קיבוצניק שמזלזל בדת - מאוד מכעיס, אמרתי לו) וחוץ מהסיפור המרגיז, היה כיף גדול.
מפה לשם נהיה כבר 10:45 והחלטנו לנסות להתחיל לחזור ברגל, הליכה של כשלושה ק״מ. בחוץ ערפל סמיך אנחנו מתחילים ללכת ואחרי כשלוש דקות הליכה מתחיל מבול אדיר. ברחנו כלעומת שבאנו לבית חב״ד כדי לטקס עצה. לאחר שכבר נדמה היה לנו שנצטרך לבלות לילה בבית חב״ד החלטתי בכל זאת לנסות ללכת למרכז הכפר ולחפש לנו מונית. למזלנו הגדול היה שם נהג מונית נחמד אחד שהסכים לקחת אותנו וכך בשעה 00:00 הגענו עיפים, מרוצים וכמעט יבשים לחדרינו הקטן.
וזה עוד לא הכול...
בשבת טילנו לנו לבגסו הכפר השכן (בדרך תצפתנו לנו בנחת על עדר ענק של קופים ושתינו צ׳אי טעים מול נוף מסחרר) ובעודנו יושבים במסעדה נחמדה, הגיע הרב של בגסו (בבגסו,המכונה כאן תל אביב הקטנה, יש בית חב״ד נוסף) והזמין אותנו להצטרף לארוחת צהרי שבת. הסתכלנו אחד על השני והחלטנו להמשיך בסוף השבוע היהודי ולקבל את ההזמנה.
וכך שוב מצאנו עצמנו בקידוש ובארוחה טעימה מאוד (היה חמין אמיתי). שוחחנו עם הרב ואשתו (הם נמצאים כאן שנה רביעית אבל ובניגוד למשפחת שאול מדראמקוט מבלים כל פעם חצי שנה בארץ ולהם יש בנתיים רק שני ילדים) ולמדנו עוד יהדות וחב״דיות. יהל שיחק בהנאה רבה עם חיה מושקה וגוני עקב אחרי הנמיות בחצר הבית.
הפעם חזרנו הביתה בהליכה רגלית נינוחה ורגועה ללא גשם.
היה מאוד מעניין ונחמד אבל אני לא מרגיש שהתקרבנו יותר ליהדות הדתית. לי הם נראים מוזרים וקצת עובדי עבודה זרה. לא משהו שהייתי מיישם בחיי מחוץ לטיול - שיהיה לכולנו שבוע מצויין.
ועוד שני דברים לסיום:
1. ביום ראשון טילנו לנו לבאגסו, עברנו בנגריה וגוני לקח שבבי נסורת גדולים כדי לצייר עליהם.
גוני הוא עכשיו ״שומרת נסורת״ הוא ״נסורתי״.
2. הנה שיר שהעתקנו עבורכם (לבקשת מנהל הבית השיר הועתק ביום חול) מהשירון של בית חב״ד. יש לשיר אותו לפי מנגינת שירו של גידי גוב ״אין לי כסף אין לי״
ניסיתי מדיטציות פגשתי
מוארים, ירדתי לגואה
וככבתי בסרטים, אך הרגשתי
שמשהו חסר, ועל זה לא
הסכמתי לוותר.. לוותר.. לוותר..
היית נודד.. ואת הבית שוב מאבד.
לבית חב״ד הגעתי בערב יום
שבת, ואז פתאום הרגשתי
איך הלב שלי נצבט, זה הבית
שלי ולא אחר, על עצמי לא
אמשיך עוד לשקר.. לשקר..
תן לי אשר תן לי כך הלב
אומר הלוואי והיה לי יותר הוא
אומר..הוא אומר..
זרקתי את הצ׳ילום קניתי
זוג תפילין, התחלתי לדקלם
פסוקים שלמים של תהילים,
כי הזמן קצר והמלאכה רבה,
ומשיח צדקנו הנה בא..
הנה בא..הנה בא.. הוא כבר בא!
יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך
המשיח לעולם ועד.
