כשעוברים יבשתית ממדינה אחת לשכנתה, השינוי לא ממש מורגש. הרי במקרים האלה, הגבול הוא די שרירותי, החלטה מדינית ולא גבול טבעי, ולכן הנוף והאנשים נראים כהמשך טבעי של המדינה השכנה. ובכל זאת, כדי לציין את המעבר, ערכנו מסע בן 15 שעות ברכבת מדלהי לגורקפור, ומשם 3 שעות במונית לעיירת הגבול - החתמת דרקונים בצד ההודי, מילוי טפסים והוצאת ויזה בצד הנפאלי - וזהו - אנחנו בנפאל. שום זיקוקים, אין תזמורת, מזג האוויר נותר דביק כשהיה ורק שלט מאובק מציין את הגעתינו האגבית לארץ חדשה. עולים על מונית אל עבר היעד הראשון שבחרנו לנו - לומביני - שמרוחקת רק כשעה מעיר הגבול. הנה שינוי מרענן - נסיעה קצרה! איזה כייף! אך מייד תחושת הכייף מתחלפת בבעתה - הנהג נוהג ב״דרך ההודית״ - במהירות, בזגזגים על הכביש, בעקיפות תכופות גם כשמגיע רכב ממול, בצפירות חוזרות ונשנות. אין ממש הזדמנות לחקור את האיזור החדש - צריך להיות מרוכזים בנהיגה שלו ולהעיר לו כשהוא מגזים. בערך כל שנייה.
ובכל זאת בתוך ההיסטריה וענני העייפות שלי והחום - החום הרב, אני שמה לב שהאיזור מישורי, עמוס בשדות אורז, בתי בוץ קטנים, מידי פעם חוצים גשר מעל נהר קטן, והאנשים נראים לי ממש הודים. בסביבות השעה 15 מגיעים לעיר בה נולד בודהה - לא יותר מרחוב אחד קטן, עם כמה מלונות ומסעדות, והרבה בתי בוץ צבעוניים עם גגות משולשים מקש. מתמקמים במלון המומלץ ביותר ב״לונלי פלנט״, נוכחים פעם נוספת שההמלצות בו לא תמיד מוצלחות אבל עייפים מכדי לעבור, וצונחים למנוחת צהריים.
מתעוררים כבר בחשכת הערב והולכים רעבים מאוד לסעוד את ליבינו. במהרה לומדים שההמתנה להגעת האוכל כאן עלולה להמשך הרבה מעבר למה שהורגלנו אליו. בינתיים אכלנו את השולחן וקצת מהכיסאות ובתמורה נאכלנו על ידי עשרות יתושים שהתקבצו סביבינו.
בערב, ב״מלון״, נאלצתי להתמודד עם שיעור שהוא מאוד מתבקש בעירו של בודהה - התמודדות עם אי הקשרות לחפצים (בחוסר הצלחה, אגב), כאשר התברר לי שהטלפון הנייד שלי נעלם. הפכנו את החדר, חיפשנו בכל המקומות שהיינו בהם לפני כן, והעלינו חרס. יוק, הטלפון איננו. החלטנו שבבוקר נחפש שוב ואם לא נמצא, נתקשר לבטל את המנוי שלי. הלילה עבר עלי בחפירות מעמיקות בתוככי הנשמה שלי, בניסיונות לברר עם עצמי איפה הייתי יכולה להשאיר אותו, ובעיקר בהלקאה עצמית ובבאסה גדולה על האובדן של המכשיר הקטן, שהוא כנראה, בתחושתי, כל כך חשוב לי. אולי הקשר היחיד שלי עם העולם שבבית. והוא נעלם. החפירות המשיכו גם בבוקר, באותה מגמה, כששוב לא מצאנו אותו. ״שחררי ענבל״, לחש לי בודהה, ואני ממש לא הצלחתי לשחרר. גם לא ברגע זה ממש.
בהמשך היום יצאנו רכובים על אופניים - אלעד מרכיב את גוני ואני את יהל - אל עבר מתחם המקדשים הגדול שבעיירה. במתחם זה, כל אומה בודהיסטית, בנתה או בונה מקדש, לפי מיטב המסורת שלה והוא חשוב ומקודש מאוד לבודהיזם. בתחושת קלילות מסויימת ופסטורליה, שעטנו לנו אל עבר הפארק, ירדנו - סיירנו במקדש הראשון שעל פי האמונה בו נולד בודהה - ועלינו שוב על האופניים במטרה להמשיך אל עבר שאר המקדשים. חדורת מטרה פידלתי לי על אופני הוורודות, כשלפתע הרגשתי משהו נתקע בגלגל האחורי שלי. אבל אני כמו אני, כשאני מתחילה משימה אני תמיד מסיימת אותה, לא חשוב אם העולם מתהפך תוך כדי (או יהל), סיימת את סיבוב הפדל ואז שמעתי צרחה שנשמעה באופן מפתיע, כמו יהל. ירדתי במהרה, הסתכלתי אחורה וראיתי את יהלול צורח והרגל שלו מדממת....נורא נבהלתי והצלחתי להבהיל גם את שאר המשפחה ונוכחי הפארק, לקחנו את היהלול אל הספסל הקרוב, כדי לאמוד את הנזק. הוא לא הפסיק לצרוח. שני אנשים נחמדים כיוונו אותנו אל המרפאה הקרובה, שם חבשו לו את הרגל וציידו אותנו בשלל תרופות, שכמובן שלא נשתמש בהן. אחרי כשעה של צרחות הוא נרגע ואחרי עוד שלוש, הוא כבר רץ כהרגלו ברחבי פארק המקדשים, שהפעם טיילנו בו בעזרת אופני ריקשה.
כשחזרנו לפנות ערב לחדר, שוב העמיד אותנו בודהה במבחן - האולר של גוני נעלם. בכי, באסה, עצבים, ״ומה אני אגיד לסבא?״, ״ואני רוצה שתקנו לי אולר חדש״, ו״אתם מבטיחים לקנות לי אולר חדש?״. חפירה מסיבית שהסתיימה הפעם, במציאת האולר על המיטה של גוני ובאושר גדול בחוזרו של החפץ - אל בעליו.
בסיכומו של דבר, אנחנו כנראה לא ממש אנשים רוחניים. חפצים חשובים לנו וסבלו של הגוף, בהחלט יכול להאיב על מצב רוחינו. ויסלח לי הבודהה...
ובכל זאת בתוך ההיסטריה וענני העייפות שלי והחום - החום הרב, אני שמה לב שהאיזור מישורי, עמוס בשדות אורז, בתי בוץ קטנים, מידי פעם חוצים גשר מעל נהר קטן, והאנשים נראים לי ממש הודים. בסביבות השעה 15 מגיעים לעיר בה נולד בודהה - לא יותר מרחוב אחד קטן, עם כמה מלונות ומסעדות, והרבה בתי בוץ צבעוניים עם גגות משולשים מקש. מתמקמים במלון המומלץ ביותר ב״לונלי פלנט״, נוכחים פעם נוספת שההמלצות בו לא תמיד מוצלחות אבל עייפים מכדי לעבור, וצונחים למנוחת צהריים.
מתעוררים כבר בחשכת הערב והולכים רעבים מאוד לסעוד את ליבינו. במהרה לומדים שההמתנה להגעת האוכל כאן עלולה להמשך הרבה מעבר למה שהורגלנו אליו. בינתיים אכלנו את השולחן וקצת מהכיסאות ובתמורה נאכלנו על ידי עשרות יתושים שהתקבצו סביבינו.
בערב, ב״מלון״, נאלצתי להתמודד עם שיעור שהוא מאוד מתבקש בעירו של בודהה - התמודדות עם אי הקשרות לחפצים (בחוסר הצלחה, אגב), כאשר התברר לי שהטלפון הנייד שלי נעלם. הפכנו את החדר, חיפשנו בכל המקומות שהיינו בהם לפני כן, והעלינו חרס. יוק, הטלפון איננו. החלטנו שבבוקר נחפש שוב ואם לא נמצא, נתקשר לבטל את המנוי שלי. הלילה עבר עלי בחפירות מעמיקות בתוככי הנשמה שלי, בניסיונות לברר עם עצמי איפה הייתי יכולה להשאיר אותו, ובעיקר בהלקאה עצמית ובבאסה גדולה על האובדן של המכשיר הקטן, שהוא כנראה, בתחושתי, כל כך חשוב לי. אולי הקשר היחיד שלי עם העולם שבבית. והוא נעלם. החפירות המשיכו גם בבוקר, באותה מגמה, כששוב לא מצאנו אותו. ״שחררי ענבל״, לחש לי בודהה, ואני ממש לא הצלחתי לשחרר. גם לא ברגע זה ממש.
בהמשך היום יצאנו רכובים על אופניים - אלעד מרכיב את גוני ואני את יהל - אל עבר מתחם המקדשים הגדול שבעיירה. במתחם זה, כל אומה בודהיסטית, בנתה או בונה מקדש, לפי מיטב המסורת שלה והוא חשוב ומקודש מאוד לבודהיזם. בתחושת קלילות מסויימת ופסטורליה, שעטנו לנו אל עבר הפארק, ירדנו - סיירנו במקדש הראשון שעל פי האמונה בו נולד בודהה - ועלינו שוב על האופניים במטרה להמשיך אל עבר שאר המקדשים. חדורת מטרה פידלתי לי על אופני הוורודות, כשלפתע הרגשתי משהו נתקע בגלגל האחורי שלי. אבל אני כמו אני, כשאני מתחילה משימה אני תמיד מסיימת אותה, לא חשוב אם העולם מתהפך תוך כדי (או יהל), סיימת את סיבוב הפדל ואז שמעתי צרחה שנשמעה באופן מפתיע, כמו יהל. ירדתי במהרה, הסתכלתי אחורה וראיתי את יהלול צורח והרגל שלו מדממת....נורא נבהלתי והצלחתי להבהיל גם את שאר המשפחה ונוכחי הפארק, לקחנו את היהלול אל הספסל הקרוב, כדי לאמוד את הנזק. הוא לא הפסיק לצרוח. שני אנשים נחמדים כיוונו אותנו אל המרפאה הקרובה, שם חבשו לו את הרגל וציידו אותנו בשלל תרופות, שכמובן שלא נשתמש בהן. אחרי כשעה של צרחות הוא נרגע ואחרי עוד שלוש, הוא כבר רץ כהרגלו ברחבי פארק המקדשים, שהפעם טיילנו בו בעזרת אופני ריקשה.
כשחזרנו לפנות ערב לחדר, שוב העמיד אותנו בודהה במבחן - האולר של גוני נעלם. בכי, באסה, עצבים, ״ומה אני אגיד לסבא?״, ״ואני רוצה שתקנו לי אולר חדש״, ו״אתם מבטיחים לקנות לי אולר חדש?״. חפירה מסיבית שהסתיימה הפעם, במציאת האולר על המיטה של גוני ובאושר גדול בחוזרו של החפץ - אל בעליו.
בסיכומו של דבר, אנחנו כנראה לא ממש אנשים רוחניים. חפצים חשובים לנו וסבלו של הגוף, בהחלט יכול להאיב על מצב רוחינו. ויסלח לי הבודהה...
