הרויאל טרק
אחרי שמאוד נהננו בטרק לפון היל, החלטנו שאנחנו רוצים לנסות ולעשות עוד טרק.
התלבטנו מאוד אם לצאת לטרק גדול שהוא פרויקט רציני (בעיקר חשבנו על האראונד אנפורנה) או להסתפק במשהו יפה ומעניין אך פחות אתגרי.
בסוף בעיקר משיקולי פחד מהקור העז השורר בהרים הגבוהים, החלטנו לווותר על האתגרי ולבחור את היותר אפשרי.
הרויאל טראק שנקרא כך משום שלפני כשלושים שנה עשה אותו הנסיך צ׳ארלס, הוא טרק בהרים הלא מאוד רחוקים מפוקרה. הוא לא מצריך תשלום על רשיונות, שכירת ציוד או הכנות מיוחדת. אנחנו החלטנו גם לעשות אותו מבלי לשכור סבל, מה שאיפשר לנו יותר גמישות וגם הורדת עלויות.
אז קנינו מפה, ארזנו לנו תיק עם ציוד ל 4-5 ימים שאותו אצטרך לסחוב על הגב, השארנו את שארית הציוד במלון, הזמנו מונית והשכם בבוקר יצאנו לעבר נקודת ההתחלה.
בניגוד לימים הקודמים, ביום היציאה לטרק השמים היו בהירים. הדרך בטרק ברובה היא דרך רחבה ומאוד נוחה. נופי ההימלאיה הנשקפים כמעט לאורך כל הדרך מדהימים ביופיים. המסלול עצמו לא היה קל וכלל הרבה הליכה, כולל עליה אחת קשה מאוד וירידה תלולה וחלקה ביום האחרון. הילדים כרגיל תפקדו מצויין, גוני כבר הוכיח בעבר את כישורי ההליכה שלו ויהל שהבין שהפעם לא יוכל להיות על הגב שלי, הלך את כל הדרך ממש כמו גדול.
במהלך הטרק כמעט ולא פגשנו תיירים והיתה הרגשה שגם המקומיים עדיין לא התעיפו מזרים והם פתוחים ושמחים לשוחח ולשתף.
בשני הלילות הראשונים ישנו בבתים של אנשים שהסבו חדר או שניים לאירוח. החוויה הזו היתה פעם אחת מקסימה כשהתארחנו בכפר בשם קאולה אצל משפחה מקסימה שפתחה לנו את ביתה ואת ליבה ואירחה באמת מכל הלב (שוחחנו עם בני המשפחה, יהל שיחק רבות עם הילדים בערב אחד בלתי נשכח, לקחו אותנו לטיול באזור ועוד ועוד) והחוויה הזו היתה פעם אחת קצת טראומטית, כשתארחנו אצל גברת כעסנית וזעפנית שכעסה עלינו כל הזמן ובסופו של דבר ברחנו מהבית שלה מוקדם בבוקר (בכפר הזה היה רק מקום לינה אחד ולא היה לנו אפשרות להתגורר במקום אחר).
בסוף הטרק לאחר יום קשה של ירידה מפרכת לקחנו אוטובוס והגענו לאגם גדול שם ישנו אצל שריתה ובעלה. יש להם גסט האוס מקסים על גבעה הצופה לאגם, והם בעיקר יודעים לפתוח את ביתם ולארח מכל הלב.
המערה המשוגעת
יום אחרי שחזרנו מהרויאל טרק, פגשנו במקרה ברחוב את משפחה ישראלית מקסימה שחזרה כרגע מטרק וחיפשה מלון. הזמנו אותם למלון שלנו ומיד התחברנו גם ברמת הילדים וגם ברמת המבוגרים.
יומיים לאחר המפגש עם משפחת היימס, החלטנו לעשות יחד איתם יום מפוצל בנות לחוד ובנים לחוד. ענבלי ורונית (״האמהות״) הלכו לשוטט להם ברחוב השוק המרכזי של פוקרה ואני, יהל, וגוני יצאנו יחד עם גיא (אב המשפחה) ועם הילדים רועה ועמית למערת העטלפים.
ביקרנו במערה יחד עם מדריך וכמו בפעם הקודמת מאוד נהננו. ביציאה הציע לנו המדריך לשלם לו עוד 1000 רופי ולבוא יחד איתו למערה חדשה שטרם נפתחה לתיירים. הוא סיפר לנו שהמערה רחוקה כשעה הליכה ממערת העטלפים והיא מכונה ״המערה המשוגעת״ בגלל שהעליה החוצה ממנה היא קשה וקצת משוגעת.
כנראה בגלל שהינו רק בנים החלטנו לצאת להרפתקה מבלי לשאול יותר מדי שאלות. לקחנו עוד פנסים ממערת העטלפים (מערת העטלפים מאוד מסודרת היא תחומה בגדר ובטון ובתוכה מעקות שמקלים על ההליכה) והלכנו בשולי הכפר. ירדנו בשדות, חצינו נהר על גשר והגענו לבית חקלאי בין עצים גדולים.
אניל המדריך שלנו (נער בן 16) לקח מהבית חבל קצר. ירדנו בעוד ירידונת קלה והנה אנחנו ניצבים מול פתח מסתורי עטוף בצמחיה סבוכה. מדליקים פנסים ומחליקים פנימה בגלישה קצרה בעקבות אניל. הטיול במערה כלל זחילות וטיפוסים וצפיה בהמון תצורות גיאולוגיות מעניינות - נטיפים וזקיפים, קוורצים וסלעים שקופים.
כשהגענו לאולם האחרון, הבנו למה קוראים למערה המערה המשוגעת. יש פתח צר המוביל למעלה, לא רואים את קצה הפתח, רק המון צמחים שמשתלשלים כלפי מטה.
אניל המדריך לקח חבל, קשר אותו לשורש של עץ, קשר את עצמו לחבל והתחלנו במסע לפני האדמה. גוני התנדב להיות ראשון, אניל תפס אותו והעלה אותו למעלה מחוץ לתחום הראיה שלנו. התכוננו להמשך העלאת הילדים ופתאום אנחנו שומעים קול דירדור וצעקה של גוני - זה היה רגע מפחיד מאוד עד שראינו את גוני נוחת על מדרגת קרקע מספר מטרים מעלינו. גוני היה מאוד בלחץ אבל נרגע מהר. ביקשנו מאניל שיעלה אותו שוב והפעם שירחיק אותו לגמרי מהפתח. אניל חזר והמשכנו בהעלאת החבר׳ה למעלה. פתאום אבן הדרדרה מלמעלה ופגעה בדיוק בראש של יהל וכך אנחנו מוצאים את עצמו עם שני ילדים למעלה, אחד באמצע הדרך ואחד עם ראש מדמם בתחתית המערה. גיא, שהוא חובש במיל, הסתכל על הראש של יהל וראה שלא מדובר בפציעה חמורה. אניל המדריך התחיל להלחץ ומקומיים ששמעו את הבכי של יהל באו לסייע. וכך במהירות רבה, תוך עשר דקות נוספות, יצאנו כולנו מחוץ למערה. הזמנו מונית ואחרי חצי שעה של הליכה בשדות פגשנו את הנהג שלקח אותנו לבית החולים שם ווידאנו שהראש של יהל אכן בסדר.
בנדיפור
אחרי מספר ימים של שהות בפוקרה ומזג אוויר סגרירי החלטנו להפרד מפוקרה הנוחה והמקסימה ולהתחיל לנוע לכיוון קטמנדו. בחרנו לשבור את הדרך הארוכה ולעצור ליום יומיים לביקור בבנדיפור. בנדיפור היא עיר בערך בשליש הדרך מפוקרה לקטמנדו. היא שוכנת על רכס גבוה (בימים של מזג אוויר טוב, כך ניטען, ניתן לראות ממנה נוף מרהיב של פסגות ההימלאיה) והחיים בה נשתמרו כמו בימי הביניים.
וכך בבוקרו של יום חמישי יצאנו לנו במונית בדרכנו לבנדיפור. הנסיעה הפעם היתה קצרה ונינוחה ובשעות הצהריים המוקדמות הגענו לנו לבנדיפור. לאחר הנוהל הרגיל (ענבל ויהל שומרים על התיקים, גוני ואני מחפשים מלון) התמקמנו והלכנו לטייל בעיר.
העיר אכן מזכירה את ימי הביניים - אין בה מכוניות, הרחובות צרים ומרוצפים, הרבה תירס תלוי מהמרפסות ליבוש ומשקים חקלאים קטנים נמצאים ליד הבתים.
טילנו לנו קצת בעיר ובעיקר התבאסנו ממזג האוויר הסגרירי.
לקראת ערב פגשנו את משפחת יגיל המקסימה, שבדיוק הגיעה לעיר והזמנו אותם למלון שלנו (לאחר הרבה זמן שלא פגשנו אף משפחה הנה משפחה שניה בשבוע, איזה כיף !!!).
למחרת קמנו לבוקר סגרירי ומתסכל, במקום נוף פסגות היה ערפל שלא אפשר לנו לראות רחוק יותר מחמש מטר. החלטנו להשאר במלון ולהמתין להתבהרות. לקראת צהריים השיפור במזג האוויר עדיין לא הגיע אבל קצה הסבלנות שלנו כן והחלטנו לצאת בדרכנו למערת סידהא, המערה הגדולה ביותר בנפאל והשניה בגודלה באסיה.
יצאנו מהמלון, חלפנו על פני שדות אורז וממש מהר התחלנו לרדת ירידה מפרכת של המון מדרגות. בשל הגשם והערפל המדרגות היו חלקות מאוד מאוד וההתקדמות היתה איטית ומעצבנת. רק כעבור יותר משעה וחצי הגענו לפתח המערה.
המערה עצמה חסומה בשער ברזל וצריך לקנות כרטיסים. שילמנו כרטיסי כניסה, צירפנו מדריך ועוד מישהי שתהיה אחראית על יהל (אחרי מה שקרה במערה בפוקרה החלטנו לא לקחת סיכונים) הדלקנו פנסים ונכנסנו למערה.
המערה מוסדרת מאוד, יש דרך ברורה ומעקי בטיחות. יש במערה הרבה תצורת סלע והיא באמת מאוד מאוד גדולה. בילינו במערה כשעה ויצאנו בדרכנו במורד ההר כדי לתפוס רכב חזרה לבנדיפור.
אחרי שמאוד נהננו בטרק לפון היל, החלטנו שאנחנו רוצים לנסות ולעשות עוד טרק.
התלבטנו מאוד אם לצאת לטרק גדול שהוא פרויקט רציני (בעיקר חשבנו על האראונד אנפורנה) או להסתפק במשהו יפה ומעניין אך פחות אתגרי.
בסוף בעיקר משיקולי פחד מהקור העז השורר בהרים הגבוהים, החלטנו לווותר על האתגרי ולבחור את היותר אפשרי.
הרויאל טראק שנקרא כך משום שלפני כשלושים שנה עשה אותו הנסיך צ׳ארלס, הוא טרק בהרים הלא מאוד רחוקים מפוקרה. הוא לא מצריך תשלום על רשיונות, שכירת ציוד או הכנות מיוחדת. אנחנו החלטנו גם לעשות אותו מבלי לשכור סבל, מה שאיפשר לנו יותר גמישות וגם הורדת עלויות.
אז קנינו מפה, ארזנו לנו תיק עם ציוד ל 4-5 ימים שאותו אצטרך לסחוב על הגב, השארנו את שארית הציוד במלון, הזמנו מונית והשכם בבוקר יצאנו לעבר נקודת ההתחלה.
בניגוד לימים הקודמים, ביום היציאה לטרק השמים היו בהירים. הדרך בטרק ברובה היא דרך רחבה ומאוד נוחה. נופי ההימלאיה הנשקפים כמעט לאורך כל הדרך מדהימים ביופיים. המסלול עצמו לא היה קל וכלל הרבה הליכה, כולל עליה אחת קשה מאוד וירידה תלולה וחלקה ביום האחרון. הילדים כרגיל תפקדו מצויין, גוני כבר הוכיח בעבר את כישורי ההליכה שלו ויהל שהבין שהפעם לא יוכל להיות על הגב שלי, הלך את כל הדרך ממש כמו גדול.
במהלך הטרק כמעט ולא פגשנו תיירים והיתה הרגשה שגם המקומיים עדיין לא התעיפו מזרים והם פתוחים ושמחים לשוחח ולשתף.
בשני הלילות הראשונים ישנו בבתים של אנשים שהסבו חדר או שניים לאירוח. החוויה הזו היתה פעם אחת מקסימה כשהתארחנו בכפר בשם קאולה אצל משפחה מקסימה שפתחה לנו את ביתה ואת ליבה ואירחה באמת מכל הלב (שוחחנו עם בני המשפחה, יהל שיחק רבות עם הילדים בערב אחד בלתי נשכח, לקחו אותנו לטיול באזור ועוד ועוד) והחוויה הזו היתה פעם אחת קצת טראומטית, כשתארחנו אצל גברת כעסנית וזעפנית שכעסה עלינו כל הזמן ובסופו של דבר ברחנו מהבית שלה מוקדם בבוקר (בכפר הזה היה רק מקום לינה אחד ולא היה לנו אפשרות להתגורר במקום אחר).
בסוף הטרק לאחר יום קשה של ירידה מפרכת לקחנו אוטובוס והגענו לאגם גדול שם ישנו אצל שריתה ובעלה. יש להם גסט האוס מקסים על גבעה הצופה לאגם, והם בעיקר יודעים לפתוח את ביתם ולארח מכל הלב.
המערה המשוגעת
יום אחרי שחזרנו מהרויאל טרק, פגשנו במקרה ברחוב את משפחה ישראלית מקסימה שחזרה כרגע מטרק וחיפשה מלון. הזמנו אותם למלון שלנו ומיד התחברנו גם ברמת הילדים וגם ברמת המבוגרים.
יומיים לאחר המפגש עם משפחת היימס, החלטנו לעשות יחד איתם יום מפוצל בנות לחוד ובנים לחוד. ענבלי ורונית (״האמהות״) הלכו לשוטט להם ברחוב השוק המרכזי של פוקרה ואני, יהל, וגוני יצאנו יחד עם גיא (אב המשפחה) ועם הילדים רועה ועמית למערת העטלפים.
ביקרנו במערה יחד עם מדריך וכמו בפעם הקודמת מאוד נהננו. ביציאה הציע לנו המדריך לשלם לו עוד 1000 רופי ולבוא יחד איתו למערה חדשה שטרם נפתחה לתיירים. הוא סיפר לנו שהמערה רחוקה כשעה הליכה ממערת העטלפים והיא מכונה ״המערה המשוגעת״ בגלל שהעליה החוצה ממנה היא קשה וקצת משוגעת.
כנראה בגלל שהינו רק בנים החלטנו לצאת להרפתקה מבלי לשאול יותר מדי שאלות. לקחנו עוד פנסים ממערת העטלפים (מערת העטלפים מאוד מסודרת היא תחומה בגדר ובטון ובתוכה מעקות שמקלים על ההליכה) והלכנו בשולי הכפר. ירדנו בשדות, חצינו נהר על גשר והגענו לבית חקלאי בין עצים גדולים.
אניל המדריך שלנו (נער בן 16) לקח מהבית חבל קצר. ירדנו בעוד ירידונת קלה והנה אנחנו ניצבים מול פתח מסתורי עטוף בצמחיה סבוכה. מדליקים פנסים ומחליקים פנימה בגלישה קצרה בעקבות אניל. הטיול במערה כלל זחילות וטיפוסים וצפיה בהמון תצורות גיאולוגיות מעניינות - נטיפים וזקיפים, קוורצים וסלעים שקופים.
כשהגענו לאולם האחרון, הבנו למה קוראים למערה המערה המשוגעת. יש פתח צר המוביל למעלה, לא רואים את קצה הפתח, רק המון צמחים שמשתלשלים כלפי מטה.
אניל המדריך לקח חבל, קשר אותו לשורש של עץ, קשר את עצמו לחבל והתחלנו במסע לפני האדמה. גוני התנדב להיות ראשון, אניל תפס אותו והעלה אותו למעלה מחוץ לתחום הראיה שלנו. התכוננו להמשך העלאת הילדים ופתאום אנחנו שומעים קול דירדור וצעקה של גוני - זה היה רגע מפחיד מאוד עד שראינו את גוני נוחת על מדרגת קרקע מספר מטרים מעלינו. גוני היה מאוד בלחץ אבל נרגע מהר. ביקשנו מאניל שיעלה אותו שוב והפעם שירחיק אותו לגמרי מהפתח. אניל חזר והמשכנו בהעלאת החבר׳ה למעלה. פתאום אבן הדרדרה מלמעלה ופגעה בדיוק בראש של יהל וכך אנחנו מוצאים את עצמו עם שני ילדים למעלה, אחד באמצע הדרך ואחד עם ראש מדמם בתחתית המערה. גיא, שהוא חובש במיל, הסתכל על הראש של יהל וראה שלא מדובר בפציעה חמורה. אניל המדריך התחיל להלחץ ומקומיים ששמעו את הבכי של יהל באו לסייע. וכך במהירות רבה, תוך עשר דקות נוספות, יצאנו כולנו מחוץ למערה. הזמנו מונית ואחרי חצי שעה של הליכה בשדות פגשנו את הנהג שלקח אותנו לבית החולים שם ווידאנו שהראש של יהל אכן בסדר.
בנדיפור
אחרי מספר ימים של שהות בפוקרה ומזג אוויר סגרירי החלטנו להפרד מפוקרה הנוחה והמקסימה ולהתחיל לנוע לכיוון קטמנדו. בחרנו לשבור את הדרך הארוכה ולעצור ליום יומיים לביקור בבנדיפור. בנדיפור היא עיר בערך בשליש הדרך מפוקרה לקטמנדו. היא שוכנת על רכס גבוה (בימים של מזג אוויר טוב, כך ניטען, ניתן לראות ממנה נוף מרהיב של פסגות ההימלאיה) והחיים בה נשתמרו כמו בימי הביניים.
וכך בבוקרו של יום חמישי יצאנו לנו במונית בדרכנו לבנדיפור. הנסיעה הפעם היתה קצרה ונינוחה ובשעות הצהריים המוקדמות הגענו לנו לבנדיפור. לאחר הנוהל הרגיל (ענבל ויהל שומרים על התיקים, גוני ואני מחפשים מלון) התמקמנו והלכנו לטייל בעיר.
העיר אכן מזכירה את ימי הביניים - אין בה מכוניות, הרחובות צרים ומרוצפים, הרבה תירס תלוי מהמרפסות ליבוש ומשקים חקלאים קטנים נמצאים ליד הבתים.
טילנו לנו קצת בעיר ובעיקר התבאסנו ממזג האוויר הסגרירי.
לקראת ערב פגשנו את משפחת יגיל המקסימה, שבדיוק הגיעה לעיר והזמנו אותם למלון שלנו (לאחר הרבה זמן שלא פגשנו אף משפחה הנה משפחה שניה בשבוע, איזה כיף !!!).
למחרת קמנו לבוקר סגרירי ומתסכל, במקום נוף פסגות היה ערפל שלא אפשר לנו לראות רחוק יותר מחמש מטר. החלטנו להשאר במלון ולהמתין להתבהרות. לקראת צהריים השיפור במזג האוויר עדיין לא הגיע אבל קצה הסבלנות שלנו כן והחלטנו לצאת בדרכנו למערת סידהא, המערה הגדולה ביותר בנפאל והשניה בגודלה באסיה.
יצאנו מהמלון, חלפנו על פני שדות אורז וממש מהר התחלנו לרדת ירידה מפרכת של המון מדרגות. בשל הגשם והערפל המדרגות היו חלקות מאוד מאוד וההתקדמות היתה איטית ומעצבנת. רק כעבור יותר משעה וחצי הגענו לפתח המערה.
המערה עצמה חסומה בשער ברזל וצריך לקנות כרטיסים. שילמנו כרטיסי כניסה, צירפנו מדריך ועוד מישהי שתהיה אחראית על יהל (אחרי מה שקרה במערה בפוקרה החלטנו לא לקחת סיכונים) הדלקנו פנסים ונכנסנו למערה.
המערה מוסדרת מאוד, יש דרך ברורה ומעקי בטיחות. יש במערה הרבה תצורת סלע והיא באמת מאוד מאוד גדולה. בילינו במערה כשעה ויצאנו בדרכנו במורד ההר כדי לתפוס רכב חזרה לבנדיפור.
