קמבודיה לאתר למטייל

עוד עדכון מטיילנו בן השנה המתקרב לסיומו. כרגיל, המון מידע נוסף ניתן למצוא בבלוג שלנו pelegintheworld.blogspot.com
סיאם ריפ והאזור
האתר(ים) המפורסמים ביותר בקמבודיה נמצאים כאן. אנחנו מצאנו הרבה עניין בנוסף למקדשים העתיקים.
הגעה
הגענו מהאי קוצ׳אנג בתאילנד בנסיעה ארוכה ארוכה. המעבר בגבול נמשך זמן רב מאוד.
יציאה בשעה 07:30 מהמלון בקוצ׳אנג. הגעה לגבול בשעה 13:00, יציאה מהגבול בשעה 16:30 והגעה לסיאם ריפ בסביבות השעה 20:00. עלות 450 באט לאדם. לא כולל הוצאת הוויזה לקמבודיה (1000 באט ויזה + 200 באט עמלה).
התנהלות כספית
במעבר הגבול קיבלנו המון מידע וחלקו היה מוטעה ומגמתי מאוד.
הנה המידע הנכון כפי שגילינו לבד.
אין בעיה למשוך כסף בכספומטים בקמבודיה. הכסף בכספומטים הנו דולר אמריקאי.
ברוב המקומות כאן אין בעיה לשלם בדולרים ו/או בריאל (המטבע המקומי) ו/או בבאט תאילנדי. המחירים נקובים בדרך כלל בדולרים. ממליץ להסתובב עם דולרים. עודף מקבלים הרבה פעמים בדולרים ובריאל, אפשר להשתמש בריאל לקניות קטנות.
אתרים
יום ראשון
יצאנו מהמלון בשעה 08:00, שילמנו על כרטיס כניסה תקף ל-3 ימים (צריך להיות מנוצל במשך שבוע, לא הכרחי שהימים יהיו עוקבים). ילדים מתחת לגיל 12 נכנסים חינם.
ביקרנו במקדשים הבאים:
מקדש אנגקור וואט - Angkor wat (שימו לב - לילדים מתחת לגיל 12 אסור הטיפוס התלול למקדש המרכזי). בעיני לא המרשים מכולם.
מקדש אנגקור תום - Angkor thom גם כאן יש מקום בו אסורה הכניסה לילדים. מקדש יפה מאוד בעיקר החלק עם הפרצופים.
מקדש טא-פרום - Ta prohm. מקדש שמתוכו יוצאים עצים שמעניקים למקום מראה מרתק.
הסיור נמשך עד 16:00. תשלום לנהג הטוקטוק 15 דולר.
בערב טילנו לשוק הערב ולשווקים מסביב - התרשמנו מאוד מהעיר.
יום שני
יצאנו מהמלון בשעה 08:00 וביקרנו באתרים הבאים:
קבל ספין - kabel spin. מסלול של נחל שבתוכו אלפי פסלים של הלינגם של שיווה ובגדותיו כתובות וגילופים על האבן. מצריך הליכונת של אחד וחצי ק״מ.
המרכז לשימור השונות הביולוגית ACCB - סיור יוצא מדי יום, חוץ מיום ראשון, בשעה 13:00. ראינו הרבה חיות ושמענו הסברים מרתקים. כניסה 3 דולר.
מקדש באנטי סאראי - Banteay srey. המקדש המרשים ביותר. עבודת מדהימות של גילוף באבן.
חוות הפרפרים בדרך חזרה לסיאם ריפ. מעניין מאוד. כניסה 4 דולר מבוגר, 2 דולר לילד.
בדרך חזרה עצרנו לכשעתיים בלונה פארק המקומי המיושן מאוד. הילדים ואנחנו נהננו מאוד.
חזרה למלון בשעה 19:00. תשלום לנהג הטוק טוק 30 דולר.
יום שלישי
יציאה מהמלון בשעה 07:30 ונסיעה לכיון הכפר רולוס - Ruluos. שכירת סירה (עלות סירה 20 דולר לאדם + תשלום נוסף של 10 דולר לסירה שלמה לשייט ביער המוצף) ושייט בתעלות ועד לאגם הגדול. במהלך השייט עברנו לסירה קטנה ושטנו לתוך היער המוצף. כל הסיור נמשך כשעתיים וחצי.
בהמשך ביקרנו במקדשים הבאים:
טא סום - Ta som.
ניק פיאן - Neak pean.
פראה קאן - Preah khan.
וצפיה בשקיעה ממקדש פנום באקהאנג - Phnom bakheng.
חזרה למלון 18:30. תשלום לנהג הטוקטוק 20 דולר.

באטאמבונג Battambang
עיר שלווה ונחמדה, אם הינו פחות ממהרים הינו שמחים להשאר כאן עוד.
הגעה
הגענו באוטובוס שהזמנו דרך המלון בסיאם ריפ. שילמנו 6 דולר לאדם והגענו כעבור כ 4 שעות.
לינה
מלון רויאל, שילמנו 15 דולר תמורת חדר מקסים ומושקע. הצוות יודע המון ותמיד נכון לעזור. הנה הפרטים של המלון - Royal hotel (855) 16912034/(855) 12894862/(855) 92777445 www.asrhotel.com.kh
רכבת במבוק
כיף גדול. טיול של כשעה בקרונית מבמבוק. שילמנו על הגעה למקום וחזרה 5 דולר. הטיול ברכבת עלה 15 דולר לקרון פרטי.
יום סיור
ארגנו סיור דרך המלון בהדרכת הנהג/מדריך סון (איש נחמד עם אנגלית מצויינת וידע נרחב בהמון תחומים). ראינו בין היתר:
* הכנת עוגות אורז ושעועית בתוך צינורות במבוק.
* מקום בו מכינים ממרח דגים (הריח היה זוועתי אפילו לנו שהתגוררנו בעבר במלון במינמאר ששכן בתוך שוק דגים. לא לבעלי אף רגיש).
* הכנת אטריות אורז.
* הכנת בננות מיובשות.
* הכנת דפי אורז.
* חוות תנינים (כניסה 2 דולר לאדם, ילדים חינם).
היה מרתק.
קרקס הילדים
פרויקט בו מסייעים לילדים מעוטי יכולת לפתח את כשורי האומנות שלהם. בין שאר התחומים ואולי המפותח ביותר הוא הקרקס. היתה הופעה מרהיבה. לא להחמיץ.
 מי שרוצה ללמוד על הפרויקט החשוב הזה יכול לקרוא כאן:www.phareps.org
קמפונג צ׳אנאנג Kampong chhnang
עיר שלווה ורגועה בערך לאחר שני שליש הדרך מבטאמבונג לפנום פהן. יש כאן כפרים צפים ענקיים, יש כאן חקלאות וכאן נמצא מרכז ייצור הכדים של קמבודיה.
הגעה
הצלחנו לשכנע מישהו שיקח אותנו את המרחק הגדול ביותר האפשרי ברכבת הבמבוק. המסע נמשך כשעתיים וחצי והיה מעניין מאוד. משם המשכנו בסוס וכרכרה, באוטובוס ובטוקטוק למלון בקמפונג צ׳אנאנג.
לינה
מלון אסיה. קצת נטוש אבל חדר ענק ונקי. שילמנו 15 דולר. הנה הפרטים של המלון.
Asia hotel 012 405010/026 989666
יום סיור ראשון
טילנו אחר הצהריים בכפרים הצפים. מרתק ומעניין. סיור של שעה בסירה 6 דולר.
בהמשך ראינו קצת חקלאות מקומית של ירקות.
יום סיור שני
טילנו בהר עם סלעים מעניינים ואחר כך ביקרנו באזור יצרני הכדים והפסלים מהקרמיקה. היה מעניין מאוד.

פנום פן
הגעה
הגענו באוטובוס בעלות של 5 דולר לאדם מגומפאנג צ׳אנאנג. הנסיעה נמשכה כשעתיים.
לינה
ישנו ליד ארמון המלך והמוזיאון הלאומי ולא רחוק מהנהר. הנה הפרטים של המלון-
Golden Noura Villa. Tel 855-12-761226
נהננו מהחדר שהיה נקי ומסודר. שילמנו 22 דולר ללילה.
אתרים
המוזיאון הלאומי
מעניין מאוד. כניסה 3 דולר למבוגר. ילדים חינם.
מקדש פן
חלק חשוב בהיסטוריה של העיר ואזור ירוק ויפה. כניסה דולר אחד למבוגר. ילדים חינם.
ארמון המלך ופגודת הכסף.
כניסה 6.25 דולר. ילד מגיל 6 משלם. אסור להכנס עם מכנסים קצרים או גופיות. שימו לב - גם כיסוי לא קביל - צריך להגיע עם חולצת שרוולים.
אנחנו התאכזבנו מהאתר.
השוק המרכזי
לא מצאנו הרבה עניין. החלק שיותר הלהיב הוא אזור המזון.
השוק הרוסי
מאוד מעניין. מוצרים מגוונים ובמחירים סבירים.

סך הכל שהינו בקמבודיה 10 ימים ומאוד נהננו. לדעתנו היא שווה הרבה יותר מביקור חטוף באזור סיאם ריפ. אולי עוד נחזור לכאן בעתיד.
כרגיל, עוד חוויות ניתן לקרוא באתר שלנו.
להתראות
משפחת פלג

קמבודיה - לא במשקפת של אתרים

המפגש הראשון שלי עם הטרגדיה שהיתה  כאן, מעבר למעט שקראתי קודם בואנו, היה בגבול - כשראיתי סבל עם רגל טוטבת. משהו התכווץ לי בלב ובבטן, אולי זו התחושה הכל כך מוכרת מהארץ כנפגשים עם פציעות דומות של חיילים שלנו. ידעתי שהטיול כאן יהיה מאוד מעורב רגשית, חששתי קצת על הילדים ומה זה יעשה להם אבל גם היתה לי תחושה חזקה שזה חשוב שהם יחשפו גם לזה, במינונים קטנים. הפעם הבאה היתה כשטיילנו באחד ממקדשי הפאר של אנקור, כאשר קבוצה של קטועי גפיים ישבה בצד השביל וניגנה. הם כולם היו חייכניים במיוחד ושוחחנו איתם מעט על נסיבות פציעתם. כולם נפצעו ממוקשים, שהוטמנו במאות בתקופת שלטונו של פול פוט. עד היום אנשים מתים ונפצעים מהמוקשים האלו. הילדים התעניינו ושאלו, והנושא העסיק אותם רבות לאורך הטיול פה. הם גם היו מוטרדים מה יקרה אם אנחנו נדרוך על מוקש וניסינו להרגיע אותם שאנחנו נלך רק בשבילים המוכרים והמסומנים ושלא יאונה לנו כל רע. בהמשך הימים פה, בכל מפגש או התקלות עם אנשים, אני באופן אינסנקטיבי מסתכלת על הרגליים שלהם, לראות אם גם הם פצועי מלחמה. דבר שמאוד בולט כאן כשמסתובבים ברחוב, הוא שכמעט לא רואים אנשים זקנים - זהו דור שלם שפשוט נמחק  וזה חזק ומצמרר.
משיחות עם אנשים פה, שהם אגב חביבים, חייכניים ואופטימיים בצורה מעוררת השראה, למדנו הרבה על המלחמה מנקודות ראות וסיפורים אישיים. לכל אחד שדיברנו איתו, יש קרובי משפחה שנרצחו באותה תקופה. אנשים משתפים ומספרים, למרות הקושי הרב שזה מעורר בהם. מדריך תיירים מקסים שפגשנו בדרך חזרה מהמפל ביום השני, סיפר לנו שרצחו את כל המשפחה שלו כשהיה בן 3  והוא גדל אצל דוד שלו. בחורה מהחוות פרפרים סיפרה לנו שרצחו בלילה אחד את כל משפחתו של אביה. רק הוא שרד, למרות שעל כל גופו יש סימני פצעים מהמוקשים.
אני מרגישה שלנו, כיהודים, שחוו טרגדיה נוראית כל כך של רצח עם, קל יותר להזדהות ולהבין את התחושות שהם חווים.  ההבדל העיקרי הוא שאצלינו זה קרה על ידי עם אחר ופה זה קרה מבפנים. וגם כאן זה עוד מאוד טרי - פול פוט ירד מהשלטון ב-1978, אבל עד 1996 עוד היו כאן קמר רוז׳ שביצעו פשעים מחרידים באנשים תמימים וחסרי ישע. כך שהרבה אנשים שאיתם דיברנו עוד זוכרים את התקופה ההיא מזיכרון ראשון, ולא מסיפורים - כמונו. עצוב ומעורר מחשבה כמה רוע מסוגל הבן אדם לייצר. כמה סבל אנשים גורמים אחד לשני ולעצמם. ואיך, בתוך כל זה, אנשים חיים וממשיכים, עם הרבה אופטימיות והרבה טוב גדול. אני מרגישה שכל זה הפך את הטיול פה לאחר. אנושי מאוד ועצוב, טיול של פתיחות ושיחות מלב אל לב.
וזה היה מאוד משמעותי בשבילי, כי עד שהגענו לכאן ידעתי בקווים מאוד כלליים על מה שהתרחש כאן.
במהלך החודשים האחרונים, הזדמנו לידי שני ספרים חזקים במיוחד, שעוסקים שניהם במלחמות אזרחים. האחד הוא ״הריקוד של סוניה״ / ויקטוריה היסלופ, על מלחמת האזרחים בספרד, והשני ״מהו המה״ / דייב אגרס, על מלחמת האזרחים בסודן. בשני הספרים מסופר, דרך שני סיפורים אישיים, איך מאידאולוגיות שונות ואינטרסים כלכליים, פורצת מלחמה כזאת וכמה רוע וסבל היא מביאה לאדם. מומלץ בחום (בעיקר לאבא שלי שמתעניין מאוד בהיסטוריה. באהבה!)

בטמבאנג, גומפאנג צ׳אנאנג ופנום פן

תארו לעצמכם שאתם יושבים נמוך נמוך על מצע במבוק. תארו לעצמכם שמצע הבמבוק יושב על גלגלים והגלגלים על פסי רכבת ישנים. תארו לעצמכם נסיעה באוויר הפתוח, כשמשני הצדדים מזדקרים שיחים ומידי פעם ענף תועה מאיים לשרוט אתכם, או ללטף. תארו לעצמכם שהרוח הנעימה מצננת את גופכם המיוזע. תארו לעצמכם שכל המרחבים הפתוחים נפרשים לעינכם - ואתם צופים בשדות הפתוחים, בפרות הרועות במרעה, בבריכות המים, בבתי הכפרים - כמו בסרט טבע פסטורלי שחולף מהר מול עינכם. תארו לעצמכם את רעש המנוע מטרטר חזק באוזניכם, ואתם שועטים קדימה, כמעט בטיסה, אבל צמודים לקרקע. נשמע כייף אדיר, לא?
רכבת הבמבוק של בטמבונג היא בעצם קרונות, שאינם מחוברים זה לזה, וכל אחד מהם נוסע בנפרד כשמגיעים אנשים (כיום, בעיקר תיירים). בכל קרון יש נהג שמתפעל אותו, מאט, מאיץ או עוצר. ומה עושים אם מגיע קרון ממול? זו בהחלט שאלה מטרידה כאשר רואים קרון כשלנו שועט לעברינו במהירות ועוצר רק מטרים ספורים מאיתנו. אז זה בעצם די פשוט - שני הצדדים עוצרים, צד אחד יורד, מורידים את מצע הבמבוק ואת הגלגלים, הקרון הנגדי עובר וממשיכים בדרך.
כייף אדיר. ממש לונה פארק אמיתי.

״רכבת הבמבוק״ נבנתה כאן לאחר שהממשלה המקומית החליטה שמסילת הרכבת ישנה מדי ומסוכנת לנסיעה של רכבות אמיתיות. המקומיים החליטו לנצל את התשתית ולהעלות קרונות שהם בנו לבד, בשביל להתנייד בין הכפרים ולהעביר משאות ממשאות שונים. הקרונות מורכבים משני צירים נפרדים שעליהם מניחים משטח מעץ ומבמבוק. על המשטח יש מנוע רועש הדומה לזה של מכסחת דשא והוא מחובר ברצועה לאחד מהצירים. בעתיד הקרוב תעלם רכבת הבמבוק, הממשלה מכרה זיכיון לשיפוץ המסילה ולהפעלת רכבת חדשה ואמיתית, לחברה צרפתית ולחברה אוסטרלית.

מפעלים ביתיים

נסיעה נעימה מוקדם בבוקר אל מחוץ לבטמבאנג. האוויר עוד מעט קריר, השמש לא במרכז השמיים והרוח מקררת אותנו. צמחייה טרופית בצידי הדרך - עצי קוקוס, דקלי סוכר גבוהים גבוהים, עצי בננות, מנגו וג׳ק פרוט. בתי עץ קטנים על עמודים, נהר, מקדש.
תחנה ראשונה - עוגות אורז דביק. ממתק מקומי, האופייני לאיזור, של אורז דביק, שעועית, חלב קוקוס ומעט סוכר, המתבשל בתוך חתיכת במבוק. מצד אחד יש את סגירת הבמבוק הטבעית ומצד שני מכסים בעלי בננה ומניחים על מדורה (באש קטנה) למשך שלוש שעות. אחרי זה מורידים את שכבות הפיח בסכין ומציעים למכירה. ממש מעדן!
בעודינו מתענגים על הממתק, יהל מגיע אלי מתייפח, בטענה שנכנס לו משהו לתוך האף. אני כמובן מאוד נלחצת ואומרת שצריך למהר לרופא. נהג המוטו המקסים לא מתרגש ומציע שננסה לבקש ממנו לנשוף אויר מהאף. כלום לא יוצא. כמה דקות אחרי זה, מגיע אפצ׳י, שלא מוציא דבר אבל הוא אומר שהוא כבר לא מרגיש כלום באף. אפשר להמשיך בתוכניות.
ממשיכים בדרך, לכיוון קולות נגינה נעימים ומגלים תזמורת מקומית, במין אירוע תפילה ״למזל טוב״ לכבוד גשר מעל הנהר ששופץ. הנגנים וכמה אנשים שלבושים בחגיגיות, יושבים כולם מול שולחן מנחות, המסודר בקפידה, הכולל סידורים של עלי בננה המעוצבים בצורות מגדלים, פירות צבעוניים, קטניות ובמרכז - ראש חזיר פשוט עור. יאק!
ושוב אנחנו על המוטו, בדרכינו לשוק ממרחי הדגים. זה מקום שיותר קל היה לתאר אותו אילו יכולתי לתעד ריח. מכמה מטרים עולה צחנה, ששוק הדגים במנדליי - מיאנמר, אשר ישנו ממש במרכזו, מרגיש כמו תערובת איכותית של בושם. צחנת אלוהים ומעט האורז הדביק שאכלתי, מתמקם לי במרכז הגרון. בכל מקום פזורים משטחים צבעוניים ועליהם דגים שפרושים לייבוש. זה החלק היפה והאסטטי. מתחת לקורת גג אדירה, מוצבים עשרות חביות ענק הממולאות בדגים מדגים שונים המומלחים לשם שימורם וממרחי דגים מותססים. גועל נפש מרוכז. המדריך מספר לנו כי בעונת הגשמים אסור לדוג דגים כך שאנשים צריכים להצטייד בדגים מיובשים ובממרחי דגים לעונה זו, היות והדגים הם כנראה מרכיב מרכזי במטבח המקומי.
בין חגיגת הריחות הזו, יהל שוב מתלונן על משהו באף ואני שוב נלחצת. אני מנסה בעצת הנהג לשאוף עם פי את תוך אפו (כן ממש כמו שזה נשמע), מסתכלת לתוך הנחיר ורואה גרגר שעועית ענק. לחיצה קטנה והוא בחוץ (ממש קוסם היהלול הזה!). ״איך נכנס לך גרגיר שעועית אל תוך האף?״ אנחנו מנסים והוא אומר שזה קרה תוך כדי דיבור ואכילה, שהוא התבלבל בין הפה לאף. נו טוב, לפחות גמרנו עם הסאגה הזאת.
בהמשך מבקרים במפעל לייצור איטריות אורז ועוזרים במלאכת הכנת הבצק.
אחר כך, משני צידי הדרך, רואים שולחנות עם פרוסות בננה, דבוקות האחת לשנייה, עומדות בשמש לייבוש. עוצרים וקונים כמה מטרים של בננות מיובשות.
 לסיום מבקרים במפעל ביתי לייצור דפי אורז להכנת spring roll מקומי (דפי אורז ממולאים בירקות טריים, או כמו שאלעד הגדיר את זה כל כך יפה ״סלט ירקות ארוז״). התהליך נראה כמו הכנת חביתיות, רק שהבלילה כוללת אורז טחון, מים ומלח והבישול נעשה בתהליך מהיר של אידוי ולאחר מכן ייבוש בשמש.
מאוכזבים מכך שלא מצאנו את ״ברביקיו העכברים״ (הילדים) שהבטיחו לנו שנראה, ששיאו היה לאחר קציר האורז - אז יצאו המוני עכברים מחוריהם והמקומיים ניצלו את העיתוי לארוחות גורמה, מחליטים לנסוע לחוות תנינים - אחת מיני רבות שיש כאן במדינה - חוות בהן מגדלים תנינים בשביל העור והבשר. לא ממש לרוחי אבל נכנעת ללחץ ולחפירות מצד הילדים, והם יוצאים משם מבסוטים עם שלל קטן של שיני תנין למזכרת (גם, לא לרוחי).

קרקס phare ponleu selpak  
www.phareps.org

אין כמו הכייף של לצאת מהופעה טובה.
הקרקס פועל במתחם שהוא גם בית ספר וגן ילדים וגם מרכז אמנויות של אחה״צ לילדי ונערי האיזור. מלמדים פה אמנות חזותית - ציור, רישום וגרפיקה, מוסיקה, ריקוד וקרקסנות. כל הפעילויות הן ללא תשלום וחלקן אף ממנות ביגוד, ציוד לימודי ועוד, לילדים שאין באפשרותם לשלם.
במתחם גם פועלת מסעדה מצויינת, שבה אכלנו כמובן, וכל ההכנסות שלה ושל ההופעות, הולכות למימון המקום הזה.
בהופעה שראינו השתתפו כ-15 ילדים בגילאים 14-17 והיא כללה קטעי אקרובטיקה, ריקוד, ג׳אגלינג וליצנות, לרקע של מוסיקה חיה במגוון כלי נגינה. לכל אורכה היו מספר התרחשויות על הבמה והביצועים היו מקצועיים ומדהימים, מלאי חן וחוש הומור. לא יכולנו להשאר אדישים לכל הקסם הזה וממש לא רצינו שהוא יגמר. כייף גדול, מרגש עד דמעות ויפה, יפה.
 
נסיעה ארוכה על רכבת הבמבוק

 כל כך נהננו מנסיעתינו הראשונה על רכבת הבמבוק, שהחלטנו לעשות כעבור יומיים מסלול ארוך יותר, שיקדם אותנו בדרכינו דרומה - אל עבר עיר בשם קמפונג צ׳אנאנג, אשר מפורסמת בכדי הקרמיקה שמייצרים באיזורה כבר 5000 שנה. תיאמנו לנו את הנסיעה דרך נהג המוטו החביב שלנו - סון - וקמנו בשבת בבוקר ליום גשום ובוצי. התלבטות קצרה ופה אחד (זה של אלעד) החלטנו בכל זאת לעשות את זה. נסיעה בוצית אל עבר התחנה, שבמהלכה אלעד נאלץ לרדת פעם אחת ולדחוף את המוטו ששקע בבוץ, תוך כדי ירידת זרזיפי גשם ושמים מאוד מעוננים. אני חושבת שזה רעיון פשוט מטורף לנסוע על הרכבת ביום כזה, אבל האמת שמאוד בא לי על ההרפתקה הזו, ולאחר התארגנות קצרה בתחנה, שכוללת קניית שכמיות גשם לכולנו (שלא השתמשנו בהן בסופו של דבר), העמסת הציוד שלנו וכיסויו ביריעת ניילון, אנחנו יוצאים לדרך. בקטע הראשון, המוכר לנו, אין שום דבר מיוחד למעט מרחבי שדות עצומים, מידי פעם סנאי חמוד שרץ על המסילה ומעט בתים פזורים פה ושם. חוצמזה, גשום ורטוב ואני הרי שונאת גשם! כשאנחנו יוצאים מהקטע התיירותי של המסילה, אז מתחיל הדבר האמיתי וגם הגשם פוסק כמעט מיד. פרות רועות על המסילה וצריך להאט עד שיעברו. קרונות עמוסי אנשים וציוד - שקים מלאים בירקות טריים, אופנועים, עגל קשור, עגלה מלאה שחת, ובעיקר אנשים צבעוניים, חייכנים ומופתעים למראה התיירים שעושים את הדרך הזו. בכל מפגש עם קרון כזה, אנחנו אלה שצריכים לרדת כי, מן הסתם, על הקרון שלנו יש הכי פחות ציוד ויותר קל להרים אותו. עוד בדרך הרבה מאוד פרפרים וציפורים. כפרים קטנים, עם חנויות הפתוחות אל המסילה ואנשים שאומרים לנו שלום בחביבות. באחת העצירות אנחנו שומעים מוסיקה קרובה וקולות שירה ברמקולים ואלעד ניגש לראות על מה המהומה. משפחה יושבת מול טלוויזיה ושרה קריוקי, שמחה ועליזה, כשלידה חבית מלאה בפחיות בירה. חולפים מעל לבריכות מים גדולות. בקטע האחרון של הנסיעה, שכנראה פחות נוסעים בו אנשים, הצמחייה בצידי המסילה גדלה פרא ואנחנו מוצאים את עצמינו מנסים לתמרן בין הענפים הבולטים, מתכופפים או זזים הצידה וכמובן נשרטים מעט ומתמלאים בעלים רטובים ובחרקים למיניהם. בסך הכל בילינו על הקרון הפתוח כשעתיים וחצי
מגיעים למאוריסיי, מחפשים מישהו שיקח אותנו לכביש ומוצאים עגלון עם סוס ועגלה קטנה. מעמיסים עליה את הציוד הרב ואת עצמינו, ויוצאים בדרך מבוצבצת להפליא אל עבר הכביש. שם, לאחר שיחות בפנטומימה, אף אחד לא יודע אנגלית, קונים כרטיסים ליעדינו הבא וממתינים לאוטובוס שיבוא לאסוף אותנו.
 
 קאמפונג צ׳אנאנג

הרגישה לנו כמו מקום קטן ונינוח. מוקפת מרחבי אינסוף של מישורי ענק בצורת שדות אורז, דקלי סוכר גבוהים, בתים קמרים עשויים עץ והם יפים ופשוטים. ״יופי פשוט״ זה מה שהרגשתי שיש כאן, לא משהו שהוא wow, אבל עם הרבה קסם, שקט, משהו שנשאר מפעם. הסתובבנו בין הכפרים, בתוך שדרות עצים גבוהות והרגשנו את השקט והנינוחות של איזורי הכפר.
שוב, המפגש עם המקומיים פתח לנו את הלב. בלי אפשרות לתקשר באנגלית, הרגשנו הרבה טוב שופע מהם, רצון לעזור, חיוכים תמיד. באמת, כייף גדול.
הגענו לכאן אחר הצהריים בנסיעה ארוכה (טוב יחסית לא ממש, רק שלוש שעות אבל אחרי הנסיעה בבוקר ברכבת הבמבוק, הרגשנו די מותשים), התמקמנו במלון שנראה היה נטוש לגמרי ויצאנו אל עבר הכפרים הצפים.
במבט מלמעלה, טרם ירידתנו לנהר, נגלתה לעינינו שכונת ענק שצפה על המים. גגות פח חלודים, בצבעים שונים, יוצרים משטח ענק על המים. ירדנו אל הנהר ושכרנו סירת עץ לא ממונעת ושטנו בין הבתים. חנויות צפות, בתים שפתוחים אל הנהר, אנשים סוחרים, מתרחצים, שוטפים את הכלים, משחקים, שטים - הכל על הנהר. הגדה ממול שונה לגמרי. איזור כפרי יותר, בתי עץ ושדות אורז ירוקים, ירוקים. על הרבה מהבתים רואים כתוביות בסינית ומאוחר יותר מסתבר לנו, שיש כאן הרבה אנשים ממוצא סיני וגם ויאטנמי, והם רובם גרים בכפרים הצפים שעל הנהר.
למחרת בבוקר, יוצאים מוקדם אל האיזור הכפרי שמסביב לעיר. מתחילים בתצפית מגבעה, שעליה עשרות סלעי אבן ענקיים. רואים מכאן את כל האיזור, את הנהר ואת מרחבי האינסוף. אחרי כן, משוטטים עם המוטו בין שדות האורז הציוריים, בהם רועות פרות, ועוצרים ליד עץ דקל לראות את מלאכת ״חליבת״ מיץ הפרי, ממנו מכינים ממתקים. משם ממשיכים לכפר הכדרים - שם כל משפחה, כל חברי המשפחה, עוסקים בכדרות כבר הרבה מאוד דורות. מעניין היה לראות את ההתרחשות הרבה, בכל בית מוצרים מעט שונים, וכל חברי המשפחה - צעירים וזקנים - לוקחים חלק בתהליך הייצור של הכלים, הכדים, הפסלים - מההתחלה ועד הסוף - בהטענת התנור ופריקתו.
שוב הרגשנו בני מזל על שמצאנו (למעשה הוא מצא אותנו) נהג מוטו כל כך נחמד ונעים, שכל הזמן צחק והשתדל למענינו.

פנום פן

לאחר תקופה ארוכה באזורים כפריים או עם אופי כזה, חזרנו להמולה של עיר גדולה. הגענו הנה לאחר נסיעה קצרה, מצאנו לנו מלון נחמד ויצאנו להסתובב לאורך הטיילת שעל גדת הנהר. באזור המלון העיר נראית נקיה ומטופחת מאוד. למחרת קמנו בבוקר והלכנו הליכה קצרה למוזיאון הלאומי. המוזיאון שוכן במבנה מרשים מאוד לא רחוק מגדת הנהר. ראינו המון פסלים מתקופות שונות ושני סרטים מעניינים אחד על מלאכת השחזור של מקדשי קמבודיה והשני הדמיה של החיים בתקופת הפאר של האימפריה הקמרית. היה מרתק.
נסיעה קצרה בטוקטוק ואנחנו במקדש על גבעה מוריקה בה, לפי האגדה, קמה פנום פן. טיילנו במקום ושוחחנו שיחה מעניינת עם נזיר אמריקאי, שחי בסין ובא לבקר בקמבודיה.
המשכנו לטיול בשווקים - השוק הראשון הוא השוק המרכזי. שוכן במבנה צהוב, ענק ומזעזע. הכי נהננו לראות את אזור האוכל. טעמנו מרק טוב וראינו בעלי חיים שונים ומשונים המחכים לתורם לעלות לצלחות המקומיות. השוק השני נקרא ״השוק הרוסי״ והוא הרבה יותר מעניין. יש כאן המון מזכרות, תמונות ובגדים.
בערב אכלנו ארוחה מגוונת מאוד במסעדה שמכשירה ומעסיקה ״נערי רחוב״.
ביום הבא ביקרנו בארמון המלך ובפגודת הכסף ולא ממש התרשמנו. מאוחר יותר הלכנו לסניף אחר של אותו פרוייקט, והפעם היתה לנו חוויה נעימה וטעימה להפליא. במקום חצר ירוקה עם בריכת שחייה, בה הילדים שיחקו והשתכשכו. לאחר הארוחה, שכללה בין היתר עכבישי טרנטולה מטוגנים (רק לבנים שבחבורה), עלינו לקומה השניה בה יש חנות של מוצרים ממוחזרים שונים (גם חלק מהפרוייקט היפה הזה) ואיזור משחקים לילדים, בו המשיכו ילדינו לשחק עוד כשעה.
בסך הכל לא ממש התלהבנו מפנום פן. לא הרגשנו שיש לנו יותר מידי עניין כאן ולא פעם הוטרדנו על ידי נהגי טוקטוק משועממים, שרצו להסיע אותנו למקום כזה או אחר. מכל המקומות שביקרנו בקמבודיה, פה הכי פחות התלהבנו.

במהלך טיולינו החטוף כאן השתדלנו לבקר ולתרום - על ידי השתתפותינו - בכמה פרוייקטים חברתיים מקסימים. להל״ן הרשימה:
* היער המוצף ליד סיאם ריפ - פרנסה לנשים, וגם קצת גברים, מכפרי האיזור שמשיטים את הסירות בין העצים הגדולים.
* קבוצות הנגנים קטועי הגפיים בין מקדשי אנקור - כסף / דיסק מוסיקה.
* המרכז לשימור השונות הביולוגית - איזור סיאם ריפ.
* הקרקס והמסעדה שבמתחמו בבאטמבאנג.
* חנויות המוצרים הממוחזרים והמסעדות בפנום פן של פרוייקט הכשרת נערי הרחוב.

היה לנו מעניין ונעים לטייל כאן. הרחבנו את ידיעותינו על התרבות הקמרית המפוארת וכן על מה שהתרחש כאן במלחמת האזרחים האיומה. היו לנו כמה מפגשים מרתקים ומרגשים עם מקומיים. התוודענו לפרוייקטים חברתיים חשובים. למדנו על תרבות האכילה כאן וטעמנו כמעט הכל. טיילנו בכפרים צפים ובכאלה שלא והוקסמנו. והאמת היא, שפשוט, התאהבנו!

אנגקור וואט, סיאם ריפ והאזור

לא קל לחזור ולנוע אחרי 3 שבועות של בטלה. זו היתה התחושה הראשונה שלי כשיצאנו מהאי צ׳אנג שבתאילנד בדרכנו לקמבודיה. לאחר כ-5 שעות של נסיעה, הגענו לאזור הגבול. הפעם המעבר בין המדינות היה מייגע. הרגשנו שהחברה ממנה קנינו כרטיס זול לנסיעה מתאילנד לקמבודיה, מנסה לעשות ״השלמת הכנסה״ על ידי לקיחת כספים מאיתנו, בטענות שונות ומשונות. לאחר עיכובים קלים וטרטור באזור הגבול, החתמנו דרכונים ועברנו לצד הקמבודי.
במעבר יבשתי כזה בין מדינות, הנוף לא משתנה עם ההגעה למדינה החדשה, אבל משהו באוויר דווקא כן אחר. אנחנו מרגישים שהגענו למקום חדש. חוקרים ומסתכלים במבט מעמיק ומנסים לאפיין לעצמיני את המקום ובמה הוא שונה או דומה לקודמו. אחד השינויים הבולטים הראשונים היו הנהיגה בצד ימין כמו בארץ. מוזר אחרי תשעה חודשים של נהיגה בצד ״ההפוך״. חוץ מזה, רואים כאן מייד שהמדינה ענייה יותר מתאילנד - רמת התחזוקה של הכבישים, הבתים השונים בצידי הדרכים, הילדים המבקשים כסף בצד הדרך, וגם....חוזרים לשירותים המלוכלכים, איזו באסה!
כ 13 שעות אחרי שיצאנו לדרכנו, הגענו למלון החדש בסיאם ריפ.  סיאם ריפ היא עיר מקסימה ומאוד תיירותית בגלל קרבתה לאנגקור וואט, מוקד התיירות החשוב ביותר בקמבודיה. אכלנו, תיאמנו לנו את יום המחרת והלכנו לישון.
למחרת קמים מוקדם בבוקר, ארוחת בוקר זריזה ואנחנו על הטוקטוק הקמבודי (אופנוע גורר עגלת ישיבה, יש תמונות) ואנחנו בדרכנו ליום המקדשים הראשון.
פותחים את היום בנסיעה לקנות כרטיסים. המוני תיירים צובאים על המקום, קצת מלחיץ בהתחלה אבל מהר מאוד רואים שהעסק מתנהל ביעילות רבה. מצטלמים וקונים פס חופשי לכל האתרים באזור, למשך 3 ימים.
האתר הראשון והמפורסם שבהם הוא האנגקור וואט - ארמון מפואר בן למעלה מ 900 שנה המתנוסס על דגלה של קמבודיה. הוא נבנה בתקופה בה שלטה קמבודיה על חלקים נרחבים מאסיה והיתה בשיא תפארתה. הארמון ענק והוא מוקף תעלה רחבה עם הרבה הרבה מים. באתר עצמו המון גילופי אבן ודמויות מרשימות (הרבה מאוד נימפות מהמתולגיה ההינדית והבודהיסטית וסצינות מלחמה שונות). משבר קטן נרשם בתוך המקדש כשהתברר שלילדים אסור לטפס למתחם המרכזי. לא עזרו תחנוננו ותקוותינו - הילדים נשארים למטה ואנחנו עולים לסרוגין לצפות בנוף מקומת הארמון העליונה. כשאנחנו מטפסים על מדרגות העץ התלולות, הבנויות בזווית מפחידה ובייחוד כשאנחנו יורדים מהן, אנחנו בעצם מודים על האיסור הנ״ל, פחד אלוהים!
האתר השני הוא האנגקור תום, שנבנה על ידי שליט אחר. הארמון קרוב מאוד לראשון. הכי מרשימים כאן הם עשרות הפרצופים המפוסלים באבן שנגלים רק לאחר מבט שני ושלישי, כמו תמונות התלת מימד בהם אתה צריך להתבונן בריכוז רב כמה דקות עד שלפתע קופצת התמונה מתוך הרקע שלה. גם כאן המון גילוף באבן.
עייפים מטיפוס והליכה בין המקדשים, הולכים להתוודא למטבח הקמרי ולא מתאכזבים. אוכלים במסעדה אגרול חי (דפי אורז ממולאים בירקות טריים, מעדן אמיתי) ותבשיל שנראה כעין מרק ומכיל חלב קוקס ותבלינים רבים הנקרא ״אמוק״.
המתחם הבא אליו אנו נוסעים נקרא פארה תום. זה המקדש המעניין ביותר ביום הראשון. המון עצים צמחו על קירות המקדש, מוטטו חלקים ממנו והשתלבו בתוך אחרים. מדהים לראות את הכוח של העצים ואיך למרות הבנייה הכל כך חזקה ומתקדמת, הטבע צוחק על האדם. איך הם מצליחים לצמוח מתוך הקירות ולהזיז אבני ענק.
חוויה גדולה היתה בהליכה אל תוך המקדש. חבורה של גברים קטועי רגלים וידיים ישבו בסוכה וניגנו מוסיקה מדהימה. אלו קורבנות של מוקשים שהונחו על ידי הקמר רוז׳ בתקופת מלחמת האזרחים. גוני ויהל מרותקים וגם אנחנו. יהל מציץ לתוך אחת הרגלים התותבות ושואל המון שאלות (״אבא, נכון שפול פוט לא יעשה לי משהו מסוכן?״).משוחחים על מלחמות והרע שבהם. על כמה נורא יכולים להיות בני אדם אחד לשני. קונים דיסק של החבורה וממשיכים בדרכנו.
בערב, לאחר שהתקלחנו (כל כך חם פה במהלך היום שאנחנו מגיעים לחדר מיוזעים ודביקים, וכשמורידים את הנעליים מתפשט בחדר ריח חזק של גבינות כחולות...) ונחנו, יצאנו להסתובב קצת בעיר. זו עיר תיירותית עם חיי תרבות תוססים. יש כאן המון מסעדות מעולות ואזור עם חיי לילה, או לפחות ערב, תוססים.
למחרת שוב קימה מוקדמת לקראת עוד יום עמוס של טיול. הפעם מתחילים בנסיעה ארוכה של כשעתיים לכיוון מקום שנקרא קאבל סאפין. בדרך המון דוכנים - סלים קלועים, פירות, ממתקים ממיץ של פירות דקלים, תחנות דלק מאולתרות. רוב הבתים בנויים מעץ והם מוגבהים על עמודים. הנוף הוא מישורי ענק הנמתחים לכל עבר, משובצים בשדות מצהיבים ובעצי דקל שנוגעים בשמים. פה ושם פרות רועות בהן וחקלאים עם טרקטור או עם עגלה רתומה לשור. בהמשך הנסיעה, האיזור הופך מעט הררי יותר, וההרים מכוסים ביערות עם עצי ענק. אנחנו מגיעים ליעד הראשון ויוצאים לטיפוס רגלי של שעה בתוך היער, עד למפל קאבל סאפין. בעונה הנוכחית המפל לא שופע במים, אבל יש כאן הרבה צמחייה והמוני פרפרים צבעוניים. בנוסף, על הסלעים בתוך המים, מגולפות דמויות של שיווה וגם אלפי ״שיווה לינגם״ (סמל פאלי, שמסמל את החיים, לא מגניב כמו שזה נשמע) בתוך הערוץ הסלעי השחור.
בהמשך מבקרים במרכז לשימור חיות הנתונות בסכנת הכחדה, ולומדים הרבה עליהן, על היחס של הקמבודים אליהן (צדים אותן למטרות אוכל או תרופות עממיות או מחזיקים חיות בר כחיות מחמד) ועל פעילותו החשובה של המרכז בהסברה ובחינוך של ילדים מקומיים לשמירה וכבוד לטבע.
ועוד מקדש על הדרך - באנטי סאריי - מקדש קטן הבנוי כולו מאבן ורודה, שהיא כנראה חזקה ועמידה במיוחד, כי כאן המקדש שמור היטב וכמעט שלם. כאן ראינו עבודת אמנות מוקפדת של גילופי אבן עדינים, עם פרטי פרטים, בדיוק מדהים ובאיכות גבוהה. מוטיבים של אלים וחיות, דוגמאות של פרחים, צמחים וצורות מסתלסלות, היוצאות מהאבן וכמעט נפרדות ממנו, כמו ישות עצמאית. כמו כן כתובות רבות בקמרית ופסלי אלים - קופים, גרודות (גוף אדם, ראש וכנפיים של נשר) ומפלצות - מפוסלים ביד אמן ושלמים כמעט לחלוטין.
משם בריצה, או ליתר דיוק נסיעה חפוזה, לחוות פרפרים שהילדים מאוד רצו לבקר בה. מפגש מעניין עם מיני פרפרים שונים, ״מגלמות״ - כלובי גלמים בהם יוצאים הפרפרים החדשים, זחלים שונים ומשונים, למידה על תהליך גלגולו של הפרפר והכל בדרך בלתי אמצעית, עם אפשרות לגעת בהכל והסברים מחכימים.
עם הלשון בחוץ (של ענבל לפחות) נהג הטוק טוק מחליט לעצור לנו לעת ערב, בלונה פארק - יריד מקומי, עם עשרות דוכנים, מתקנים ואנשים. הילדים, על קצה הבטריות שלהם, מתלהבים ועוברים בצהלות שמחה ממתקן למתקן, כמעט עד שנשמותינו פורחות. מחר, אנחנו חושבים, נוריד את הקצב. אבל גם למחרת מחכה לנו יום מרתוני במיוחד.
על הבוקר נוסעים אל עבר כפר שכן, שם עולים על סירה ממונעת בתעלת מים חומים ושטים אל עבר כמה ״כפרים צפים״. בעונה זו של השנה, הכפרים לא ממש צפים אבל אנחנו צופים בבתי כלונסאות הנישאים 8-10 מטרים לגובה, הבנויים בצפיפות רבה כמו שכונות פחונים/עצונים, בעוני רב, בחיים שלמים המתנהלים ליד ובתוך המים - דיג של חיות מים שונות, בריכות דגים/יצורי מים אחרים, ילדים ערומים מתרחצים ומשתוללים בתוך המים העכורים, נשים מכבסות את בגדיהן או רוחצות את כלי האוכל. בהמשך השיט מגיעים ליער עבות של עצי ענק, שכולם כולם בתוך המים. עוזבים את הסירה הממונעת והמרעישה לטובת סירת עץ פשוטה וקטנה, ושטים שייט נינוח וקסום בין העצים המדהימים, בעלי הצמרות הגבוהות והגזעים המתפתלים. על הגזעים משתקפות תנודות המים הקטנות, ואני מרגישה שזה בהחלט שיא קטן בטיול שלנו. איזו חוויה נהדרת! ממשיכים עם הסירה הממונעת אל עבר אגם טון לה סאפ, שהוא אגם ענק (בתקופה הגשומה הוא מכפיל את גודלו פי שתיים וחצי) והוא מקווה בלתי נדלה של דגים. שטים שתיים וחצי דקות באגם ומסתובבים לחזור.
ממשיכים עם הטוק טוק אל עבר מתחם אנקור, לבקר בעוד מספר מקדשים (אף על פי שמרגישים כבר מוצפים מהם) ובדרך שומעים לפתע זעקות קורעות לב של חזירים. מסתובבים ורואים שלושה חזירי ענק ורודים, קשורים במאוזן על קרש גדול ומובלים על אופנוע אל המשחטה, כנראה. מראה וקולות מזעזעים שמהדהדים בראשינו עוד כמה זמן. מרפרפים על עוד כמה מקדשים, זהו שיא החום של היום ואנחנו מחפשים כבר רק כאלה שהם wow. הכמעט אחרון הוא מבנה אדיר בגודלו, גם בשטח וגם בגובה, הבנוי חדרים חדרים ששימש כבית ספר. שוב, עם הלשון בחוץ (של ענבל) ועם בגדים רטובים, נוסעים לנקודה האחרונה - גבעה עם מקדש שממנו אנחנו צופים (יחד עם עוד כמה מאות תיירים) בשקיעה ובאנקור וואט המרשים, בשלמותו.

מידע על קוצ׳אנג לאתר למטייל

ממשיכים לעדכן על מסענו. הפעם עדכון קצר מהרגיל והפעם מהאי צ׳אנג שמזרח תאילנד. כרגיל הרבה הרבה חוויות, עוד מידע ותמונות ניתן למצוא באתר שלנו pelegintheworld.blogspot.com
הגעה
הגענו בהסעה ומעבורת מבנקוק. קנינו כרטיסים משולבים. הדרך נמשך כתשע שעות כולל המתנה למעבורת. בזמן ההמתנה למעבורת סגרנו על מונית שלקחה אותנו לחדר שלנו.

כללי
האי צ׳אנג הוא אי ענק ופחות מתוייר. למרות שלא תרגישו כאן כמו רובינזון קרוזו לא צפוף כאן והחופים מרווחים מאוד. יש באזור המון איים קטנים ויש כאן חופים חוליים ונעימים עם ימים צלולים צלולים.
כמעט לא פגשנו כאן ישראלים וגם היצע הספרים בעברית פה נמוך. תביאו ספרים איתכם.

לינה
ישנו בחוף klaung prau במקום מקסים ומאוד מומלץ. הנה הפרטים למי שמעוניין KP HUTS 084-0775995, 084-1335995 kp_huts2599@hotmail.com. ישנו בבית עץ מוגבה על עמודים ממש על קו החוף. בבית העץ יש מאוורר , מקלחת חמה ומרפסת ענקית פונה לים. בלובי יש אינטרנט חינם. מחיר 1,000 באט לילה.

פעילויות
התנהלנו כמו משפחה מקומית אמיתית והתניידנו כולנו על אופנוע אחד (4 אנשים). נסענו מאוד מאוד לאט ונהננו מהנופים המקסימים של האי. עלות השכרת אופנוע גדול 250 באט.
יערות המונגרובים
בחוף המזרחי. יערות עבותים שגדלים על המים. טילנו בגשר הארוך בתוך השמורה ושטנו בגנדולה כמו בוונציה בנחל ואל תוך כפרי הדייגים. מומלץ מאוד. שכירת סירה וחותר 200 באט לאדם לשעה.
חוות הנחשים
קרוב לרציף המרכזי. אנשים מקסימים ומסבירי פנים. בחווה לא רק נחשים. אפשר לגעת ולהחזיק. לא נשארנו לראות את המופע.
כניסה 200 באט למבוגר, 100 באט לילד.
כפר הדייגים באנג באו
כפר מקסים עם רציף ארוך ארוך. הדרך יפה (ומאוד תלולה). בכפר המון חנויות ומסעדות. טילנו גם באחת מלשונות היבשה ושוב נהננו מהנוף.
מפל klaung prau
לא רחוק מהמלון. הליכה קצרצרה (500 מטר) בתוך ג׳ונגל אמיתי והגעה למפלים. בתקופה הזו של השנה המפלים לא שוצפים אבל נהננו להשתכשך בבריכות המים.
כניסה 200 באט מבוגר ו 100 באט לילד.
יום שייט
הצטרפנו ליום שנירקול באיים באזור. היה נחמד למרות שזה לא המקום הטוב ביותר לשנירקול בתאילנד. ראינו מספר איים נוספים, צפינו בדגים והאכלנו קופים באחד החופים. יום השייט עלה 1,290 באט למבוגר וחצי מחיר לילד כולל אוכל בלי סוף.
שייט בקנו
שכרנו קנו וחתרנו כולנו לאי הסמוך. שכירת קנו מהמלון - 100 באט לשעה או 400 באט ליום.

עד כאן העדכון מקוצ׳אנג. מכאן ממשיכים לקמבודיה להמשך מסענו.
בקרו באתר שלנו
להתראות
משפחת פלג

השלווה הגדולה בקוצ׳אנג

קוצ׳אנג - kohchang
(בתאית קו=אי וצ׳אנג=פיל, על שם הר שבעיני מישהו, פעם, הזכיר פיל) הוא האי בו בחרנו לבלות את החלק הרגוע של טיולנו.
אחרי נסיעה של 6 שעות באוטובוס, בדרך טובה, ועוד כארבעים דקות שייט, הגענו לאי.
קוצ׳אנג הוא אי גדול מאוד (80 ק״מ מצפון לדרום ו- 10 ק״מ ממזרח למערב) עם חופים רבים. לאחר התיעצות ובדיקה קלה ביקשנו מהמונית שתיקח אותנו למקום שנשמע לנו נחמד. הגענו, ואיזה נחמד ואיזה נעליים. החוף אכן מדהים, חול לבן, דקלי קוקוס ומים צלולים צלולים, אבל הבונגלו קטן, צפוף, בלי טיפת נשמה ועם שרות וצוות פשוט מגעילים. אני הייתי יותר אופטימי אבל ענבלי היתה על סף התפוצצות. החלטנו לישון כאן לילה אחד, לא ממש היתה ברירה אחרת, ולשפר עמדות למחרת.
ואכן, לאחר לילה לא נוח, מצאנו בחוף ליד, אתר עם בתי עץ מקסימים על עמודים וכאן אנחנו נמצאים כבר כשלושה שבועות (הנה הפרטים למי שמעוניין KP HUTS 084-0775995, 084-1335995 kp_huts2599@hotmail.com ). הבית שלנו בנוי כולו מעץ והוא מוקף בצמחיה. יש לנו מרפסת ענקית המשקיפה אל הים ולאיים הקרובים לכאן. בגלל גובה הבית והצורה בה הוא בנוי, כל תזוזה של מישהו מנדנדת את הבית ויש כאן תחושת עירסול תמידית. כשהגאות מגיעה אנחנו ממש קרובים לים, 2-3 מטר, ובכל שעות היום אנחנו נהנים מרחש הגלים.
נשמע גן עדן - אכן זו היא התחושה. הכל זורם לאט. יש זמן, לא ממהרים.
ליד הבית יש לנו אופנוע חדש ששכרנו לנו. אנחנו נהנים מהנוחות והעצמאות שהכלי הזה מעניק לנו וממש כמו המקומיים, גם אנחנו, משפחה שלמה שמצליחה להתנייד על אופנוע אחד.
מדי בוקר אני יוצא עם הבנים ומביא מצרכים לארוחת בוקר וענבלי מכינה סלט ירקות מצויין. הילדים עושים הרבה חוברות ולומדים המון. אנחנו, הספקנו לסיים כבר ספרים רבים וענבלי חורזת חרוזים לתכשיטים, בטכניקות חדשות שהיא לומדת מתוך ספר. אנחנו מתרחצים הרבה בים. לפעמים כמעט יום שלם עובר לו בתוך המים הנעימים. הולכים למסעדות על החוף ואוכלים דגים וכל מיני יצורים מוזרים שמוצאים בים (שרימפסים, תמנונים, דיונונים, סרטני ענק, כל מיני סוגי צדפות ואפילו טעמנו חילזון יפה בגודל של חצי מטר), בקיצור עבודה קשה.
כדי בכל זאת לעשות משהו ממשי יותר, לקחנו יום שייט נינוח ושניקרלנו לנו בחופי האיים הסמוכים. ראינו הרבה דגים ואלמוגים, ונהננו מיום מפנק בסירה 5 כוכבים (או במקרה הזה אולי 5 שרימפסים).
החיים כאן באי מאפשרים לנו להיות מנותקים ממש ולהנות, אפילו עוד יותר מהרגיל, לנוח מנוחה גדולה ולמצות את הביחד המשפחתי שלנו.
פירות - אנחנו מנצלים את ארוחות הבוקר והצהריים וטועמים כאן פירות, חלקם מסוגים שונים ומשונים שכמותם לא ראינו וטעמנו מעולם. חלקם מאוד מיוחדים הן בטעם והן בחזות (את המעניינים שבהם אנחנו מצלמים ונעלה כמובן לרשת).
תופעה שמרתקת אותנו מאוד היא ההפרשים העצומים כאן בין הגאות לשפל. בשעות הערב הים נסוג למרחק רב (כמה מטרים טובים) וחלקים ענקיים בחוף נגלים ונחשפים. אנחנו נהנים לטייל לאורך החוף בזמן השפל ולראות את אלפי הסרטנים הקטנים חופרים לעצמם מחילות בחול הלח. בבוקר, כשאנחנו מתעוררים, הים שוב קרוב לבקתה כמו בבוקר של אתמול.
לאחר כשבוע באי החלטנו לשכור אופנוע. בתחילה נסענו עליו רק אני והילדים. סידורים, קצת קניות וטיולים באזור הקרוב. בהמשך שכרנו אופנוע גדול יותר וגם ענבלי הצטרפה (יהל מקדימה, אחריו אני, גוני ומאחור ענבלי), למרות חששותיה הרבים.
יום אחד החלטנו לצאת לטיול אתגרי על האופנוע (בארץ לא הינו מעיזים) - ולנסוע לעברו השני של האי, לבקר ביערות המנגרובים. לאחר נסיעה ארוכה שכללה עליות וירידות תלולות ופתלתלות (בכביש שהזכיר יותר רכבת הרים בלונה פארק) הגענו לכפר דייגים קטן עם מסעדות על המים ומסביבו יערות עבותים של עצי מנגרוב - עצים עם שורשים מיוחדים שמצליחים לגדול בתוך המים. שכרנו סירה שנראית כמו גונדלה בוונציה, עם שמשיה, שני ספסלים ותאי חביב שהשיט אותנו בעזרת משוטים ידניים ברחבי האזור. היה שליו, נינוח ובלי תיירים בכלל.
ביום אחר לקחנו את האופנוע ושוב לאחר ירידות ועליות תלולות, הגענו לכפר דייגים קטן (נראה שכיום הדייגים עסוקים בעיקר בדייג של תיירים ולא של דגים) במפרץ ציורי עם רציף ארוך והמון חנויות ומסעדות. טיילנו, ראינו קצת דייגים ואכלנו אוכל טעים, טעים ישר מהים.
טיול נוסף עם האופנוע היה למפלי מים. יש כאן רבים כאלו ואנחנו בחרנו בזה הקרוב אלינו ביותר. בכניסה, כרגיל בתאילנד, גובים כסף אבל בהמשך (שוב כמו בתאילנד) הכל מאוד מסודר וליד המפלים יש שומר מוכן עם תיק עזרה ראשונה. המפל עצמו לא נמצא בשיאו, השיא הוא בעונת המונסון. אבל בכל זאת נהננו מהליכה בג׳ונגל אמיתי, צפייה בקופים קטנים וכמובן במפל ומהשתכשכות בברכות קרירות.
ועוד טיול מיימי - בהמשך לסדרה ״משפחה גדולה על רכב אחד קטן״ שכרנו קייק, עלינו עליו כולנו ויצאנו לחתירה של 2 קילומטר לאי השכן (איונצ׳יק קטן באורך של כ- 500 מטר). לא היה קל אבל בסוף הגענו. האי סלעי ברובו, עם הרבה עצים והמון המון סרטנים. שטנו מסביבו, ראינו מערה קטנה והרבה מפרצים זעירים ומקסימים, וחזרנו בכוחות משותפים - כל הכוחות של אלעד (אני כבר הייתי סחוטה מהדרך הלוך) לאי שלנו.
מיד כשהגענו לכאן, שמענו מדי פעם קולות של חיה שנשמעות יותר כמו צעצוע על  בטריות. ערב אחד כשישבנו במרפסת הבנו מאיפה מגיעים הקולות - על קורות הגג ראינו זוחל, משהו בין חרדון לסלמנדרה, שעושה את הקולות המוזרים. צבעו אפור וכולו מנוקד בכתמים כתומים. צילמנו את החיה המוזרה וביררנו, בפי המקומיים היא נקראת קהקו, היא לא ארסית אך הנשיכה שלה מאוד לא נעימה. לא נורא, לפחות היא אוכלת המון יתושים.
(ענבל) ״ימין ושמאל, רק חול וחול...״ - אז האמת היא שממולינו יש דווקא ים וקצת לפניו רצועת חול די צרה, אבל היא צרה צרורה. אני תמיד נחשבתי לאחת ששונאת ים ולמה? בגלל החול. אין לי שום דבר נגד ים, ההפך, אבל החול שמתלווה אליו עושה לי נאחס. אבל מה לעשות שברוב המקומות ים מגיע עם חול ליד? הערב הראשון באי היה לי פשוט סיוט. בנוסף לבונגלו המגעיל שנקלעו אליו היה לי חול דבוק אל כל מקום בגוף וגם החדר, לאחר גיחה קצרה שלנו החוצה, התמלא כולו חול - כולל המצעים. בעודי מחרפת ומגדפת כל דבר אפשרי, ומקללת את הרעיון הגרוע שלהגיע לנפוש ליד הים, מצאתי את עצמי מנקה (או לפחות מנסה) כל גרגר חול טועה. המשימה כמובן נכשלה וכך ישנו לילה ראשון אנחנו - והחול - זה עם זה. בהמשך, למרות שיפור תנאי הלינה, מצב החול בבית לא היטיב, נהפוך הוא, ואני - למרות ההצהרות על שנאתי לחול הארור הזה - ישנה וחיה כבר כשלושה שבועות עם ערימות חול במיטה, בחדר ועל הגוף, וזה אפילו כבר לא ממש מפריע לי. מומלץ בחום לכל אלה שסובלים מתופעות דומות!
עוד חוויה לפני סיום - כבר עשינו את זה בבנקוק אבל כל כך נהננו שהינו מוכרחים שוב.
על במה מוגבהת ומוצלת על חוף הים קיבלנו כולנו שעה של מסאג׳. יהל וגוני מסאג׳ תאילנדי מסורתי. ענבלי מסאג׳ שמנים ואני מסאג׳ רגלים, ראש, צוואר. רעש הגלים ברקע. רוח מהים במקום מזגן. פינוק אמיתי לסיום הפרק הזה של מסענו.

לאחר יותר משלושה שבועות של מנוחה והרגעות באי, הגיע הזמן להמשיך הלאה. במהלך שהותינו כאן, קנינו כרטיס טיסה חזרה לארץ ובסוף אפריל, לאחר שנה של טיול, נחזור לישראל. עד אז יש לנו המון המון תוכניות. מפה נמשיך לקמבודיה לאחד מהאתרים המעניינים בעולם - אנגקור וואט ואחריו נטייל עוד במדינה הזו. בהמשך מתוכנן מסלול בוויטנאם, לאוס וחזרה דרך צפון תאילנד לבנגקוק.
כרגיל יש המון תמונות בקישור מימין ואתם תמיד מוזמנים לכתוב לנו el_in@magal.org.il
להתראות
משפחת פלג

(ענבל) ועוד מחשבה קטנה לאחרי הסיום:
שלושה שבועות של נופש באי כמעט השכיחו ממני את עובדת היותיני במסע.
השיגרה היחסית שסיגלנו לעצמינו, הפעילויות הנינוחות במהלך היום, הארוחות הקבועות, ההתניידות בכלי רכב אחד לכל אורך התקופה ועוד, כל אלו נתנו תחושה של נופש ארוך. מחר ממשיכים בנדודים. מלון שמשתנה כל כמה ימים, מקומות חדשים ואנשים, נסיעות לא פשוטות לעיתים... לא שאני מבקשת רחמים ממישהו, כל אלה נעשים מבחירה חופשית, ובכל זאת - זה לא תמיד פשוט לטייל לתקופת זמן כה ארוכה, לנדוד, זה קצת כמו עבודה!
לי תמיד יש תחושת תוגה לפני עזיבת מקום. באופן פרדוקסלי, אני אדם שקשה לו עם שינויים (הרי בטיול השינוי הוא הקבוע!) וגם העזיבה היא ציון דרך במסע - סוף והתחלה, עוד צעד - עוד שלב בטיול, והתקרבות בצעדי ענק אל סיומו...

בנגקוק - mall אחד ענק

בנגקוק היא הניגוד המוחלט ביותר למינמאר. אחרי חודש במקום בו תרבות הצריכה ופיתויי העולם המערבי כמעט שאינם קיימים, הנחיתה בבנגקוק היא מתקפה (לא תמיד נעימה) על כל החושים. חנויות בקניונים, דוכנים בכל שטח פנוי ולאורך כל שעות היום, כספומטים בכל פינה כדי שלא תהסס לפני הוצאת כל כסף, קדחת צרכנית בשיאה. ערבוביה עזה של צבעים, ריחות וקולות. ידענו מראש שנהיה כאן רק כמה ימים למשימות מאוד מוגדרות, בדרך לאיים.
מלון לא הינו צריכים לחפש כי כבר הכרנו מלון נחמד משהותנו הקודמת בבנגקוק, כך שמיד יכלנו לגשת למשימתנו הראשונה - קניית מצלמה (הקודמת כבר ישנה וזכתה ללוות אותנו בנאמנות מלידת גוני ועד סיום הטיול בבורמה, הועברה לגוני ויהל). קמנו בבוקר וניסינו לקחת אוטובוס לקניון האלקטרוניקה פארטונם פלאזה, רק שבטעות אמרנו שאנחנו רוצים להגיע רק לפארטונם, וכך לאחר נסיעה של כשעתיים, כשבמהלכה שאלנו מספר פעמים אם אנחנו בדרך הנכונה ונענינו בחיוב, הגענו לעיר עתיקה מחוץ לבנגקוק. קטן עלינו - לקחנו מונית והגענו, אחרי עוד עיקובון קטן, לקניון המבוקש. וכאן בבנגקוק כמו בבנגקוק המון סוגים, המון מחירים, מיליון אפשרויות, מזל שידענו מראש איזה דגם אנחנו רוצים. בדקנו מחירים בערך ב 17 חנויות וקנינו. המשכנו למשימה מורכבת קצת פחות (כך חשבנו) קניית בגד ים ליהל וסנדלים לגוני, אבל גם כאן הסחרחורת ממשיכה, מיליון סוגים, מליון מחירים ואין ספור אפשרויות.
כשאנחנו הבנים מאסנו בקניות וסידורים, נפרדנו מענבלי ויצאנו לנו לבילוי בסניף  של מוזיאון בובות השעווה הפריסאי, מאדאם טוסו. אני זוכר עדיין את מוזיאון השעווה הישן בכולבו שלום בתל אביב, בו ביקרתי כילד, וציפתי למשהו דומה. המוזיאון הזה שונה מאוד, המבקרים הם חלק פעיל מהתצוגה. ליד כל דמות יש פעילות. למשל הוזמנו כמבקרים לשבת לשולחן יחד עם ברק אובמה במשרדו. אחר כך התלבשנו בבגדי מלך והצטלמנו עם המלכה אליזבת. ליד רונלדו שיחקנו כדורגל והשתתפנו בקליפ של מדונה. במשך מספר שעות למדנו, שיחקנו והצטלמנו עם כל מפורסמי השעווה.
סימנו את כל המשימות בבנקוק עם הלשון בחוץ. בנקוק היא עיר מרתקת אך היא הרגישה לנו כמו מרכז קניות אחד גדול. יש כאן אין ספור אפשרויות והצעות מכל סוג ומכול צורה וזה לא תמיד קל. אנחנו עוד נחזור לכאן, לימים האחרונים של הטיול.
לאחר כחמישה ימים עמוסים ורועשים בבנגקוק, הזמנו כרטיס אוטובוס ויצאנו בדרכנו לאי צ׳אנג, למספר שבועות של שקט ושלווה.