יום רביעי, 28 במרץ 2012

וואנג וויאנג

כל האיזור כולו שופע בהרים גיריים משוננים. ההרים מכוסי צמחייה ועתירי מערות. אנחנו מתמקמים באיזור הפחות צפוף של העיר ויוצאים לתור אותה. יחסית לעיר הקודמת, יש כאן הרבה תיירים ובהתאמה גם מסעדות, סוכנויות טיולים, חנויות וכו׳. אנשים מסתובבים כאן עם דליי אלכוהול והיא מפורסמת בשיכורים רבים המסתובבים ברחובותיה. אנחנו נתקלנו רק במעטים.
אנחנו סוגרים על טיול מאורגן למחר והולכים לאיזור הנהר. כאן אנחנו מוצאים, בגדה הפחות צפופה, בונגלוס מדהימים, עם נוף ההרים המקסים של האיזור ומחליטים לעבור אליהם למחרת בבוקר.
למחרת משקימים קום, עושים את ההעברה ויוצאים לטיול. נוסעים כחצי שעה בדרך קופצנית במיוחד ומחנים את האוטו על גדת הנהר המקסים. הולכים עוד כחצי שעה ומגיעים למערה, אליה אנחנו נכנסים ישובים על אבובים. מבחוץ, התקרה נראית כל כך נמוכה שנראה כי אי אפשר בכלל להכנס תחתה. כשמתיישבים על האבוב, בגובה המים, רואים שזה אפשרי ובקלות. בתוך המערה חשוך לגמרי ואנחנו מצויידים בפנסי ראש. המערה היא ארוכה מאוד, לכל אורך הדרך יש צורות יפיפיות של סלעים ונטיפים. אנחנו מתקדמים בעזרת חבל שמתוח לאורך המסלול וזה מאוד פשוט. כייף גדול הטיול הזה בחושך ובמים הקרים, כשכל פעם מתגלה חלק נוסף במערה המעניינת הזו.
בהמשך היום עולים על סירות קייק ויוצאים לשייט איטי על הנהר. בעונה הזו הוא מאוד נמוך, אין הרבה מים ובהתאם לכך, גם הזרם איננו חזק. רוב הדרך צריך לחתור (מי שיש בידו משוט), אני הייתי בתפקיד השומרת על הילדים וזכיתי בשייט בתנאי vip. לאורך הגדה יש שדות וצמחייה ורק בקטע קטן, חוזרים ל״מציאות המתויירת״, בו נתקלים במוסיקה רועשת שבוקעת מפאבים רבים שמפוזרים בצפיפות בכל האיזור ובצעירים שמחים שרוקדים ושותים.
בערב עוברים ליד מסעדה ביתית, בה מגישים אוכל לאואי במחיר מצחיק. מחליטים להתיישב והילדים מתחברים עם ילדי המשפחה המקסימים ומשחקים איתם, עוד הרבה אחרי שסיימנו לאכול. מאותם ערבים נעימים וכייפים.
היום השלישי כאן בעיירה, מתחיל בהליכה רגלית בין שדות האורז אל עבר ההרים הגיריים, שהקרובים מבינהם נמצאים פחות מקילומטר מהבונגלוס שלנו. מנסים לטפס לנקודת תצפית, אבל הסולמות המאולתרים, עשויי הבמבוק, נראים במצב התפוררות מתקדם ואנחנו עושים ״אחורה פנה״. ממשיכים בין השדות ובתוך הצמחייה הגבוהה יותר, לכיוון מערה עם מים בתוכה. הולכים, הולכים, מזיעים מאוד ולא מגיעים. בשלב מסויים, מגיע מקומי רכוב על אופנוע, ואומר שיש לנו עוד הליכה של כשני ק״מ וטיפוס קשה, ובנוסף שבתוך המערה חשוך מאוד ולא כדאי לנו ללכת אליה. מתיישבים למנוחה קצרה ומחליטים לחזור לוואנג ווינג. משם לוקחים טוק-טוק אל עבר ה״לגונה הכחולה״ - איזור עם חלקת נחל כחולה במיוחד, בה ניתן להתרחץ, ומערה גדולה. הנסיעה לשם היא בדרך כורכר, מלאת בורות ואבנים בולטות ומאובקת להחריד (כפי שאלעד אמר: ״התיירות פה משוועת למים, ודחוף!). מגיעים למקום קסום, עם הרבה צמחייה ומים כחולים וצלולים. קופצים לתוכם ונהנים מצינון הגוף והנפש. במקום פוגשים משפחה אמריקאית בת 6 נפשות שגם מטיילת ארוכות (כבר פגשנו בהם בפונסבאן והתרשמנו מאוד לטובה) ועולים איתם ביחד אל המערה. הטיפוס אליה הוא די מפרך, העלייה תלולה ודי מפחידה. התאומות שלהם, בנות 9, עוזרות ודואגות ליהל מאוד. מגיעים לפתח, מציצים פנימה ומגלים מערת ענק, עם נטיפים וזקיפים בעלי צורות מעניינות ומשונות. מטיילים בתוך המערה, ב״אולמות״ השונים, עוברים במעברים צרים ומפחידים אל עבר ה״אולם״ הבא (חוששת ממעבר אל ה״עולם הבא״...יש כאן לא מעט אבנים עצומות שנפלו מלמעלה, קצת spooky), שכל אחד מהם עצום ויפה יותר מהשני. ככל שמתקדמים בתוכה, ניהיה יותר חשוך, כמעט שלא חודרות לכאן קרני שמש. בשלב מסויים, אני ויהל מחליטים להמתין, אלעד וגוני וחלק מהמשפחה שאיתנו, ממשיכים עוד הלאה בגילוי המערה. חוויה, חוויה. אחרי ירידה לא פחות מפחידה ומפרכת, משתכשכים עוד מעט במים וחוזרים מאובקים לוואנג ווינג.
יום רביעי כאן, עובר עלינו במתכונת דומה. ארוחת בוקר ארוכה במקום נעים, תוך שיחה מעניינת עם בעלת המקום על מנשאים, הנקה, גידול ילדים, בי״ס וכו׳, כשהילדים משחקים עם הילדה שלה. בהמשך נסיעה קצרה לעוד מערה יפה, והשתכשכות בפלג נחל צונן ונקי, ושחייה אל תוך מערה קטנה לידו. חזרה רגלית אל העיירה וארוחת צהריים ארוכה, במסעדה שאכלנו בה שלשום, כשהילדים משחקים עם הילד המקסים של בעלי המקום. פשוט יום קסום!

טיסה בכדור פורח
הרבה התלבטנו בנושא ובסוף החלטתי, פה אחד, ללכת על זה. אלעד לא רצה להצטרף, גבהים ממש לא עושים לו את זה. אני הרגשתי שזו הזדמנות שחבל לפספס - טיסה באיזור כל כך יפה, במחיר מצחיק של 110 דולר לשלושתינו - אין מצב שאני לא הולכת על זה. וכך, מצאנו את עצמינו, בבוקרו של יום שבת, בטרם עלה השחר, ממתינים ליד הכדורים המתנפחים והנה, אנחנו בתוך הסל. המראה חלקה ואנחנו כבר מעל וואנג וויינג, צופים על הכל ממעוף הציפור, מסתכלים במבט רחב, פנורמי, על חלקת עולם זו. חם שם למעלה - האש שמרימה את הכדור מחממת אותנו היטב, למרות שדי קריר בחוץ. אנחנו עולים ויורדים, טסים באופן אקראי לאן שלוקחת אותנו הרוח ונהנים הנאה גדולה. מביטים על אלעד מלמעלה, שדמותו קטנה או גדלה, לפי גובהינו ומצטערים שהוא לא איתנו (למרות שאני כל הזמן חושבת שאכן החוויה הזאת לא בשבילו, זה גבוהה מאוד, הסל קטן וכל תזוזה שלנו בתוכו מטלטלת אותו). הילדים מבסוטים, מוקסמים מהפלא הזה, אני מצלמת באובססיה מיליון תמונות אותו הדבר ואנחנו שמחים להתנסות בעוד חוויה מיוחדת. עניין הנחיתה קצת הטריד אותי כי היה נראה שזה הולך לקרות על גג של בית או על צמרת של עץ. הטייס הסיני שלנו היה נראה שאנן לחלוטין והנחית אותנו בשלום ובשמחה, בשטח פתוח ושטוח. מומלץ!

מוויטנאם ללאוס - פונסאבאן -הנסיעה לוואנג וויאנג

אני יודעת שכתבתי על הנושא הזה כבר כמה פעמים, אבל המעבר היבשתי מארץ אחת לשכנתה יוצר אצלי תחושות מוזרות. מצד אחד, הראש עוד במקום הקודם. למרות שעזבתי את וויטנאם בשמחה, משהו בי התחיל להתרגל אליה ובכל זאת, כמעט חודש במקום, מאפשר לנו לחוות אותו על צדדיו השונים, קטעי תמונות ורגעים, שיוצרים התבוננות רחבה יותר. מהצד השני, הגוף כבר על אדמה אחרת והראש יודע את זה, אבל ההבנה העמוקה מתרחשת לאט, לאט (תוך מספר ימים או לפעמים שעות). בהתחלה עוד יש מקרים שאנחנו לא זוכרים: וויטנאם או לאוס? זה מבלבל. יש בלבלוב בחישובי הכסף, רוצים ללמוד מילים בסיסיות מהמקום החדש, מנסים לגייס אמפטיה והזדהות עם המקום כדי לנסות ולחוות אותו כמה שיותר ״באמת״.
מכיוון שאין שום שינוי ממש דרמטי, מכיוון שנוסעים באותו אוטובוס עם אותם אנשים, השינוי מורגש במנות קטנות. למשל במקרה הזה, אחרי הגבול, בצד של לאוס, החיים נראים הרבה יותר פשוטים וצנועים. הבתים קטנים, עשויי עץ עם גגות קש (ראינו כאלה באיזורים הכפריים של הודו ונפאל), מקובצים בכפרים קטנים. מעט נהרות בהן רוחצות הנשים את הכביסה ואת גופן. הרבה שטחים לא מיושבים. גבעות מכוסות צמחייה, לעיתים עבותה ולעיתים דלילה. בחלק מהן ניכר שהעצים נכרתו והאיזור נשרף. הכביש במצב לא טוב, מתפתל בין ההרים והנסיעה איטית מאוד. אחד השינויים היותר בולטים היא הופעתה המחודשת של השמש. לאחר יותר משבוע במזג אוויר אפרורי, ערפילי, רטוב וקר, חזרנו אל מחוזות החום. זה מאוד משמח אותנו.
הלאואים נראים די דומה לוויטנאמים, אך אין להם את הקשיחות והנוקשות. הנשים לבושות במה שנראה כמו ״לונגי״ - חצאית/שרוול בד צבעוני, עם אימרה בעלת דוגמא וצבע שונים, דומה לזה שראינו על נשות מיאנמר. המפגש הראשוני איתם הוא נעים. הם חייכנים ומסבירי פנים.

פונסבאן Phonsavanh

העצירה הראשונה שלנו בלאוס. העיר הקטנה מלאה בכל מקום בשאריות של פצצות מהמלחמה הקשה שהיתה כאן. במשך 9 שנים הצבא האמריקאי הפציץ את האיזור ללא רחמים, מפני שברחו לכאן לוחמים מהויאט קונג ומפני שפחדו שגם האיזור הזה יהיה קומוניסטי. עד היום אנשים ובכללם ילדים, נפצעים פה באופן יום יומי כמעט, בשל היתקלות או משחק בפצצות שלא התפוצצו. הבנים מתעניינים מאוד במוצגים ובסיפור המלחמה (ליהל כבר ניהיה סלט בראש מכל המקומות שראינו ומכל המלחמות עליהן דיברנו לאחרונה).
למחרת יוצאים לבקר ב״מישורי הכדים״, תופעה מעניינת ומוזרה. אלפי כדי אבן ענקיים פזורים באיזור, במקבצים שונים, מבלי שאיש ידע באמת למה הם שימשו ולמה הם כאן. יודעים שהם בני כאלפיים-שלושת אלפים שנה, אבל כמספר האנשים החיים בלאוס - כך מספר הגרסאות לגביהם. אלה הנפוצות יותר גורסות כי הם שימשו לקבורה - מצאו בכמה מהם שרידי אדם, כלי חרס ותכשיטים. על אחד הכדים אף נמצא תבליט אדם. גרסה נוספת גורסת כי הכדים שימשו לשימור משקה אלכוהולי הטיפוסי לאיזור. גוני מציע שאולי הם שימשו לרחצה או כשירותים. מקצתם גדולים, גדולים מאיתנו, אחרים קטנים. חלק עומדים, חלק שוכבים, יש שלמים ואחרים שבורים. הכמות שלהם היא מעניינת, ממש מקבצים גדולים ודי צפופים של כדים.
בין הכדים, יש לא מעט מכתשי ענק שנוצרו על ידי פצצות.
אחרי הביקור בשדות הכדים, נוסעים לכפר בו יוצרים האנשים כפיות מפצצות ישנות. הדרך מאוד משובשבת, לצידה בתי עץ, חלקם בסגנון קמרי (הרבה השפעות חיצוניות יש בלאוס בגלל שהיא גובלת במדינות כה רבות). בכל מקום כמעט ניתן לראות שהמקומיים עשו שימוש בחלקי הפצצות - בתור גדר לבית, בתור גיגית לרחצה, לצליית בשר או בתור עמודים לבית. זה לא פשוט לראות את זה בהתחשב בעובדה שכל הנשק הזה כוון נגדם. בכפר ״הכפות״ מסבירים לנו בתיאוריה כיצד יוצרים את הכפות - מתיכים את חלקי האלומיניום מהפצצות, יוצקים לתבנית גבס ומחכים שיתקרר.
בהמשך היום מבקרים בכפר קטן של שבט המונג. בני השבט היגרו לכאן לפני כשלוש מאות שנה מאיזור מונגוליה, בשל מלחמות וסכסוכים שהיו אז באותם איזורים. כיום מונה השבט כשלושים אחוז מאוכלוסיית המדינה. אין משהו מיוחד בכפר הזה. הוא קטן מאוד, בתיו קטנים ועשויי עץ, תושביו מתפרנסים בעיקר מחקלאות. האנשים נראים קצת אחרת מהלאים שפגשנו עד כה.
היעד האחרון לסיור שלנו, הוא חווה אורגנית לגידול זחלי משי, תוויית משי ואריגתו. המקום מקסים, מטופח ומאורגן. אנחנו מלווים במדריך נחמד אשר מסביר לנו על כל תהליך הפקת המשי. בהמשך אנחנו רואים הפקה ידנית של המשי, צביעתו בצבעים טבעיים ואריגתו בשלל דוגמאות בעבודת יד. בחנות החווה אנו קוראים כי האישה העומדת בראשה היתה מועמדת לפרס נובל לשלום. המטרות של החווה היא העצמה נשית והיא מכשירה בעיקר נשים, מהכפרים בסביבה, בתחומי העבודה השונים שבה. כמו כן היא חברה בארגון העולמי לסחר הוגן. ממש מקום מעורר השראה.
כתובת האתר של הארגון המקסים הזה www.mulberries.org על Mrs. Kommaly Chanthavong המקימה והמנהלת של המקום שגם היתה מועמדת לפרס נובל, ניתן לקרוא באתר הבא www.1000peacewomen.org

הנסיעה לוונג וויינג

לאחר שני לילות בפונסבאן השלווה, אנחנו ממשיכים בדרכינו. והדרך, כרגיל, ״ארוכה ומתפתלת״. האיזור הוא איזור הררי ובהתאם לכך - תנאי הדרך. סיבובים תכופים, מפגשים מפתיעים עם רכב שבא ממול ואין מקום לשני רכבים במקביל, אבל נוף מקסים ופראי, הרבה עצים ושדות, כפרים קטנים שכאילו נתלשו מאיזה ספר היסטוריה ומקווי מים שונים. אנחנו ב״מיני ואן״, שבאופן מפתיע לא צופפו באנשים, עם ארבעה מקומיים, אנחנו ועוד שני ״פאלאנג״ (זרים בלאואית). לאחר כארבע שעות, עוצרים בפו קון לארוחת צהריים. לאחריה, שוטטות קצרה בשוק המקומי. כאן אנחנו נתקלים בתופעה מזעזעת - באחד הדוכנים, מתחת לרשת או שמיכה, שוכבות דוממות כמה חיות שניצודו ומחכות למכירה. לאחר שהכנסנו את המצלחמה (הציד כאן הוא לא חוקי ולכן כל הסחר בסחורה שניצודה נעשה די בהחבא) אנחנו מזהים על המגש - לוריס (קוף שמצוי בסכנת הכחדה חמורה), כמה סנאים, כמה עטלפים, מכרסם ענק שלא הכרנו וסנאי דואה מדהים, ענק, שכמוהו לא ראינו אף פעם (למעט בתמונות). ממש עצוב, אך כפי שקראנו קטע ממה שכתב ספי בן יוסף על ביקורו בלאוס, בהפצצות שהיו כאן כנראה שהמגוון הביולוגי הושמד בצורה יותר קיצונית מאשר בציד שנעשה כאן היום. האנשים האלו עסוקים בהישרדות וקשה לשפוט אותם על מעשיהם. ובכל זאת, התמונה הזאת נשארת בראשינו עוד הרבה זמן אחר כך...
בהמשך הדרך אנחנו נתקלים בתופעה נוספת - אלפי שטחים של יער ושדות, נשרפים. כל האיזור אפוף עשן ולפעמים האש קרובה מאוד לכביש. מאוחר יותר אנחנו מבינים שהמדרונות הנשרפים הם שטחים אותם מנקים כדי שיוכלו לזרוע בהם אורז, במקום העצים שגדלו שם קודם. את שדות האורז הם שורפים כי זה יוצר תהליך מהיר יותר של דישון הקרקע (במחיר של זיהום האוויר...). בהמשך ההרים נעשים גבוהים וצרים יותר, בעלי צורות יפות.

יום שני, 19 במרץ 2012

נסיעה מהנוי ללואן פארבנג (שבסוף הסתיימה בפונסבן)

אחת התחושות היותר קשות שהיו לנו בדרך, היא חוסר הוודאות וחוסר האכפתיות, בנוסף לאי השליטה במה שיקרה לנו בכך וכך השעות הבאות. היו לנו תחושות דומות בטיולים המאורגנים שלקחנו בוויטנאם, בהם לא נאמר לנו מה התוכנית לאותו היום או לאותה השעה, ורק שינעו אותנו ממקום למקום, כל פעם אומרים דבר אחר ואף פעם לא אומרים ממש את האמת. באותם טיולים, לפחות בחלקם, עוד היינו סלחנים בתור ״חדשים״ במדינה, עכשיו אנחנו כבר בתחושה של ״הגיעו מים עד נפש״. הוויטנאמים חולים על קומבינות. התחלנו את הנסיעה במיניבוס, בו לא היה מקום לכל הנוסעים, במשך כשעה. כבר חשבנו שאנחנו נוסעים איתו עד לאוס, כשלפתע הוא עצר והשמיטו אותנו על המדרכה, על כל מיטלטלנו (ויש לנו לא מעט). המתנה. קבוצה אחרת מגיעה ועולה על המיניבוס שהביא אותנו. אנחנו מובלים אל עבר מה שנראה כמו ״תחנה מרכזית״ ושוב ממתינים, להנפקת כרטיסי אוטובוס. עולים על האוטובוס, ממקמים את עצמינו ואת הציוד ו....ממתינים. לאחר כשעה, יוצאים לדרך. מהאחראים על הנסיעה, כמובן שאין דובר אנגלית אחד, מה שבהחלט מקשה על הניסיון להבין ״מה מתרחש״. כל כמה זמן עצירה, מעלים אנשים וסחורות. לארוחת ערב עוצרים לנו במסעדה שנראית, בלי להגזים, כמו דיר חזירים. הריצפה מבוצבצת בגלל הבוץ והלחות שבחוץ ועל גביה פזורות שאריות עוף שלא נאכלו. כשאני מנסה ללכת עם גוני לעשות את צרכינו בחיק הטבע (אם אפשר לקרוא לזה כך) מגיע איש עצבני במיוחד ומתחיל לצעוק עלינו ולשלוח אלינו את כלבו הזועם. אוכלים ארוחת ערב תוך סתימת האף והעיניים (המקום הזה הוא פשוט מזבלה), כי אין לנו אוכל אחר (לא הצטיידנו לנסיעה כי אמרו שיעצרו לארוחות) ועולים לאוטובוס, לנסות את מזלינו בשנת לילה. לאחר עוד כשעה, האוטובוס עוצר, כמה מקומיים עולים עם אינספור חבילות ומזוודות ותופסים את המקום הפנוי שעוד נשאר באוטובוס. עכשיו הכל תפוס עם אנשים, חבילות, ארגזים, מזוודות ותרמילים ואין ס״מ פנוי לרפואה, לדרוך עליו באוטובוס. הלילה מתקדם, הילדים ישנים חזק למרות העצירות וההמולה לפרקים בעקבותיהן, אנחנו מנקרים בין קפיצה לקפיצה, מה שלא נותן מרווח זמן גדול מידי. בבוקר, בערך ב8, מגיעים אל הגבול ומתחילים בפרוצדורות החתמת הדרכונים, משני צידי הגבול. הוויטנאמים, עובדי הגבול, מתנהגים בקשיחות וויטנאמית אופיינית ושוב אנחנו ב״וויכוח הסיגריות״ עם אנשים. עוברים את הגבול, בהרגשה שהם כבר ממש עברו אותו, ומקווים לעצור אוטוטו לארוחת בוקר (אין לנו אוכל איתנו והילדים, גם הבטן שלי, מתחילים לגלות סימני רעב). עוד בעצירה, אני מנסה לשלוף את אחד התרמילים שלנו כדי למצוא דיאודורנט וחולצה קצרה (חזרנו ללחום) ובשל עומס ודחיסות הציוד, מצליחה בקושי ומתפרצת בבכי. ממש נמאס לי מנסיעות ארוכות, מחוסר נוחות ומזה שאף אחד כאן לא שם עלינו. אלעד החמוד מגיב באמפטיה גדולה ואני נרגעת...
אחרי כשלוש וחצי שעות עוצרים לצהריים (כמה חסכוני, ודיאטטי) בפונסבן. כשבטנותינו מלאות וראשינו יכולים לשוב ולתפקד (אמנם תחת עייפות גדולה) אנחנו מחליטים בחיפזון לרדת מהאוטובוס ולהתמקם כאן ליום-יומיים. חשבנו שאם נמשיך עכשיו הלאה כבר לא נחזור לאיזור הזה, וקראנו שיש כמה דברים מעניינים לראות בו.
שמחים על ההחלטה לסיים את מסע האוטובוס הארוך הזה, אנחנו מוצאים לנו מלון נחמד ומתכוננים לימים הבאים.

ועוד מחשבה על הנסיעה -
במצבי ״לחץ״ מאין אלו, יש בי הערכה גדולה כל כך לילדים שלנו. הם כאלו סתגלנים, מקטרים רק מעט, ליהל יש יכולת שינה שלא מהעולם הזה וגוני הגדול מעסיק את עצמו עם ה״איי פד״ או עם שיחות נעימות איתנו. הם אוכלים הכל, הם ישנים בכל מקום ויכולים לעשות את צרכיהם בכל מקום.  הם משחקים מקסים ביחד (רוב הזמן) וממציאים לעצמם עולמות דמיוניים ומעניינים. ממש כייף :)

שלב הסיכומים - וויטנאם

מה אומר לכם? לא מעט אכזבה היתה לנו כאן. תחושה גדולה של מיסחור, ליוותה אותנו מתחילת הטיול ועד סופו. הרגשנו, בגדול, שהתיירות לא עושה טוב למקום הזה ומעט מאוד אוטנטיות עוד נשארה כאן. אלעד, שהיה כאן ב-1995, הרגיש בשינוי גדול מאוד מאז אותה תקופה, ולא לטובה.

מצב בריאותה של אימי ליווה אותנו (ועדיין מלווה) הרבה ימים כאן, והכניס מימד נוסף - לא קל - לטיול שלנו. אנחנו מלווים אותה בדאגה ובאהבה בכל יום טיול שלנו.

ובכל זאת, יש כאן כל כך הרבה יופי ועניין, שאי אפשר להתעלם מהם. החל מכמויות המים בדלתת המקונג ובהמשך גם בשאר חלקי המדינה, חלקים נכבדים ממסעינו כאן עברו עלינו בשיט.
דרך נופי דאלאת המקסימים, נוף הרים ירוקים, שדות ומטעים, פגודות צבעוניות, מרכזי מדיטציה (אין מקום מתאים מזה להכנס לרגיעה בו), מפלים ואוויר צלול.
הוי אן - על חלקה העתיק, הצבעוני, והאוכל האיכותי שבה.
הו הא - על עברה העשיר.
ועד נין בין ומפרץ הלונג - שנראות כאילו נגזרו מתוך גלויה מושלמת.

* למדתי לשרוד את ריח שמן הדגים המצחין, אותו מגישים בכל ארוחה.
* למדנו על המלחמות הרבות שהיו כאן ועל המריבות עם שכנותיה על חלקים ממנה - אותם רצו לספח, אפשר בהחלט להבין למה.
* הכרנו אנשים מקסימים ומסבירי פנים, יחד עם כאלה שממש לא יכולנו לסבול את נוכחותם. בימים האחרונים פגשנו בלא מעט אנשים ששיקרו לנו, ובאמת שכבר הרגשנו עייפים מהמקום הזה.
* למדתי לשתות כאן קפה שחור קר ומתוק, עם המון קרח ומאוד נהנתי. טעם הקפה פה הוא טעים במיוחד (ואני לא מבינה גדולה בתחום).
* מצאנו את עצמינו מעירים המון על עישון במקומות ציבוריים (אוטובוס, מסעדה, לובי של מלון, איפה לא?) וברוב הפעמים הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח. התופעה הזו בהחלט האיבה על טיולינו פה.
* הילדים סבלו הצקות רבות במיוחד. בעיקר יהל, סבל מנגיעות תכופות, צביטות לחיים, קשקוש השיער, חיבוקים, נשיקות, הרמות והוא מצידו - השיב מלחמה! אני חושבת שאנחנו לא מספיק עצרנו בעד המקומיים מלעשות את כל אלו ואני מאוד מצטערת על זה. בעיקר נפוצה כאן התופעה של ״חפינת המפשעה״ (כפי שהגדיר זאת באלגנטיות ה״לונלי פלנט״) ואת זה ניסינו למנוע בכל דרך, אך ללא הצלחה מרובה.
* עברנו כאן מחום גדול - לקור ואפרוריות - אל האחרונים אני ממש לא אתגעגע!

ובעיקר למדנו, ולצערי היו לנו ״קשיי קליטה״ בעניין הזה, שלטייל כאן עדיף באופן עצמאי ולא בטורים מאורגנים - כי אלו מוציאים את כל הטוב והיפה שעוד נשארו פה.

הפוסט הבא - מלואן פאראבנג, לאוס. הרבה זמן שלא רציתי לעבור הלאה כמו עכשיו.  :) ענבל

וכמה דברים של אלעד:

היכולת לסלוח
הוויטנאמים ניצחו את האמריקאים. האמריקאים נהגו כאן בברוטאלית רבה ולא רחמו על האזרחים. לא חלף זמן רב מאז המלחמה - 37 שנה אבל נראה שאין פה כעס על ארצות הברית. רואים כאן סמלים אמריקאים, ילדים הולכים עם חולצות צבאיות אמריקאיות, ראינו בלונה פארק קרוסלה עם חללית אמריקאית. הם סלחו? לא יודע אבל כנראה שהחיים כאן חזקים. למה זה לא יכול לקרות גם אצלנו?

ציפורים בכלוב
יש כאן מנהג שאותי די מזעזע. בהרבה בתים וחנויות יש כלוב עם ציפור שמנעימה בשירתה למקומיים. בכל כלוב ציפור אחת בודדה. עצוב.

אופנועים במקום מכוניות
יש כאן המון אופנועים ומעט מכוניות. זה נראה לי נוח ונעים הרבה יותר מהמוני המכוניות. האם יש סיכוי שזה יקרה בישראל?

חיים ברחוב
כולם כאן חיים ברחוב. לבית חוזרים כדי לישון בלילה. אוכלים ברחוב, פוגשים ברחוב.
מאוד שונה מאצלנו.

מפגעי התירות
יש מקומות, נדירים, בהם אין בכלל תשתית לתירות. יש מקומות מהצד השני שהם ממוסחרים להחריד ואותם התירות שינתה ולא לטובה.
מכול המקומות שהיינו בהם, וויטנאם הושפעה בצורה הקיצונית ביותר מהתיירות. אין כלום בחינם (בחלק מהמקומות גם לא חיוכים), מסתכלים על התייר כמכונת מזומנים. מנסים לרמות כדי להשיג עוד כסף. יש מעט סקרנות לשיחה אמיתית.
זה כל כך שונה מהטיול הקודם שלי פה והשינוי מאד לרעה.

וויטנאם לאתר למטייל

ממשיכים לעדכן על טיולנו במזרח.עוד הרבה פרטים וסיפורים בבלוג שלנו pelegintheworld.blogspot.com
הגעה מפנום פן והטיול בדלתא של נהר המקונג.
הטיול בוויטנאם התחלנו, שלא כהרגלנו,  בטיול מאורגן בן 4 ימים בדלתא של נהר המקונג.
את הטיול הזמנו מחברת Delta adventuers דרך משרד נסיעות בפנום פן. שילמנו 75 דולר למבוגר וחצי מחיר לילד.
יום ראשון
אספו אותנו ברכב בשעה 07:30 והגענו לנמל בפנום פן. בשעה 08:00 יצאנו להפלגה על המקונג בסירה מהירה. הגענו לגבול בסביובת השעה 13:00 ולאחר סיום הסידורים המשכנו בסירה נוספת לעיר צ׳או דוק (Cho Doc).
ישנו במלון צף, נקי אבל חדרים קטנים מאוד. פרטים של המלון
אחר הצהרים טילנו לבדנו בעיר.
יום שני
קימה מוקדמת, ארוחת בוקר ויציאה לצפיה בכפר דייגים ובכפר מוסלמי - ההסברים היו דלים, חבל. בהמשך ביקרנו בפגודה על הר. הפגודה יפה והנוף הנפרש למלוא העין יפה אפילו יותר.
המשכנו בנסיעה לקאנטאהו (Can tho) ובערב ארגנו לעצמנו (מחוץ לחבילה) שייט באוניה ענקית כולל ארוחת ערב והופעות. היינו התיירים היחידים בין בערך 1,000 המוזמנים והיה ערב נחמד מאוד.
ישנו במלון Xuan Mai, מלון בסיסי מאוד מאוד אבל נקי.
יום שלישי
בבוקר יציאה בסירה לשייט בשוק הסיטונאי הצף. צפיה במפעל שמייצר דפי אורז ובתחנת אריזה וניקוי של גרגירי אורז.
בהמשך נסיעה למיטהו (My Tho) ולינה במלון Cong Doan. שוב מלון בסיסי ביותר אבל במיקום מצויין ליד הנהר.
בערב טיילנו קצת בעיר והילדים השתעשעו בלונה פארק קטן.
יום רביעי
והפעם יום מסחרר עם שפע פעילויות.
התחלנו בשייט לאחד האיים בנהר וטעימה של דבש מקומי. המשכנו בשייט בתעלה צרה בתוך האי. אחר כך שייט לאי נוסף ושוב מעבר לסירה קטנה ושייט בתוך האי, ביקור במפעל להכנת ממתקי קוקוס, ארוחת צהרים וטעימה של פירות מקומיים בליווי מופע מקומי.
סיימנו את היום בשייט מקסים בסירת מנוע מהירה לסייגון.
סייגון ( Saigon)
הרגשנו שאנחנו כבר עייפים מערים גדולות ולא ממש נהננו מהעיר.
בכל זאת הספקנו לבקר במוזיאון ההיסטוריה (לא מאוד התרשמנו) ובפגודה סינית (שוב, לא מאוד מרשים). כן נהננו מהשווקים, מגני המשחקים לילדים במרכז העיר ומהצפיה במיליוני האופנועים.
יום טיול למקדש של דת הקודאיזם ולמערות קוצ׳י
יצאנו לטיול של יום בשני האתרים ונהננו מאוד. המדריך היה מצויין והמקומות מאוד מעניינים. עלות הטיול 8 דולר לאדם וכניסה למערות קוצ׳י עוד כשני דולר.

נסיעה בכרטיס פתוח
קנינו מסין טורס (בעבר סין קפה) כרטיס פתוח סיגון-דלאט-נטארנג-הויאן-הוא-ונין בין.
עלות כרטיס כ 49 דולר לאדם.

דלאט (dalat)
עיר מקסימה ואזור מדהים ביופיו. בנוסף לשני ימי הטיול שעשינו שוטטנו לנו באזור האגם ובאזור השוק שבעיר ונהננו מאוד.
הגענו באוטובוס בנסיעת יום של 7 שעות.
לינה
מלון quynh tram , טלפון 063-3836888, 0988-528511 שנמצא לא רחוק מהמקום אליו הגיע האוטובוס של חברת סין קפה. שילמנו 12 דולר לחדר ונהננו מאוד. במלון יש מטבח לשימוש חופשי.
יום טיול ראשון
הזמנו דרך המלון יום טיול עם רכב ונהג באזור שמחוץ לעיר ושילמנו 40 דולר.
התחלנו את היום בביקור בפגודה מעניינית. המשכנו לתצפית יפה על החקלאות המקומית ולעוד תצפית מפסגתו של הר. נסענו לראות את מטעי הקפה וראינו יונק מוזר שאוכל קפה ומפריש אותו בצואה. את הקפה לאחר שעבר במערכת העיכול, קולים ומכינים משקה. טעמנו את המשקה המוזר.
המשכנו למפל הפיל וירדנו לראות את המפל מתחתיתו. ליד המפל יש מרכז מדיטציה מעניין.
אכלנו ארוחת צהריים מסורתית טעימה וזולה ונסענו לראות מפעל להפקת משי.
סיימנו את הטיול בביקור בבית המשוגע שהוא אכן משוגע ומאוד מעניין.
לפנות ערב שטנו לנו בסירת פדלים באגם.
יום הטיול השני
שוב הזמנו דרך המלון לאתרים קרובים יותר. הפעם שילמנו 30 דולר לא כולל כרטיסי כניסה לאתרים.
התחלנו בנסיעה ברכבת ישנה ויפה הלוך וחזור לכפר טראי מאט ( Trai mat) וצפיה בפגודה יפה במיוחד בכפר. כל הטיול כולל ההפסקה לצפיה בפגודה נמשך כשעה וחצי ועולה כחמש דולר לאדם.
נסענו לרכבל ארוך שנוסע מעל נופים יפים ומגיע למרכז מדיטציה בתוך גן יפה. הנסיעה היתה מרתקת וגם הביקור בגן.
סיימנו את הטיול בירידה ברכבת הרים לתחתיתו של מפל דנטלה (Danatala ) - מומלץ מאוד.

מסעדה שמאוד אהבנו בדלאת היא מסעדת v-cafe יש שם ארוחת ערב מצויינות וכל ערב מופיע שם זמר ששר שירים מוכרים ואהובים באנגלית. בית הקפה נמצא לא רחוק מהמלון.

נאטרנג (Nha Trang)
החלטנו לא להתעכב בעיר הזו. הגענו לכאן בשעה 12:00 בצהרים במסגרת הכרטיס הפתוח לאחר נסיעה של כארבעה שעות מדלאת (הנוף בדרך מרהיב) ובשעה 19:00 המשכנו בדרכנו, שוב במסגרת הכרטיס הפתוח להויאן.
וינפארל (Vinpearl land)
זהו לונה פארק/פארק מים/אקווריום ענק השוכן על אי במרחק של כ 3.5 ק״מ מנטראנג. ההגעה לאי היא ברכבל מדהים המרחף לו מעל הים. בילינו במקום כמעט 6 שעות ויצאנו רק כי מיהרנו בדרכנו להויאן. יש שם בהחלט עניין ליום ואפילו יומיים.
כניסה לכל המשפחה עלתה 55 דולר כולל הגעה וחזרה, שימוש חופשי בכל המתקנים וכניסה לעולם הים. מומלץ בחום.

הויאן (Hoi An)
הגענו בנסיעת לילה של כ 11 שעות במסגרת הכרטיס הפתוח. הנסיעה היתה באוטובוס שינה נוח. מומלץ להזמין כרטיסים לקומה התחתונה ולחלק האחורי של האוטובוס.
לינה
 ישנו במלון Thien Trung , מלון סביר ויש גם בריכת שחיה אבל הצוות מגעיל. שילמנו 15 דולר לחדר ללילה. למי שבכל זאת מעוניין הנה מספר הטלפון 84.510.861769
יום ראשון
טילנו לנו ברגל בעיר העתיקה והנחמדה. בהרבה מהרחובת יש כניסה רק לרכב דו גלגלי ולהולכי רגל מה שמקל מאוד על הטיול. אחר הצהריים שכרנו סירה ב 20 דולר ויצאנו, לבקשתו של גוני, לשייט דייג בנהר הגדול.
יום שני
נסיעה במונית שכורה 25 דולר ליום לטיול באזור.
מוזיאון הפיסול הצ׳אמי בדאנאנג ( Danang museum of cham sculpture),
כניסה דולר וחצי למבוגר, ילדים חינם. מוזיאון מעניין מאוד עם פסלים יפהפיים מתרבות הצ׳אם ששלטה בעבר הרחוק בחלקים גדולים באזור.
הרי השיש
פסגות חדות של הרי שיש. על הפסגות יש מקדשים ומערות מעניינות.
עלינו להר במעלית (אפשר לעלות גם ברגל) וירדנו ברגל. מעניין לראות את הפגודות והמערות והנוף הנשקף מההר. מרהיב. מומלץ.
כפר הכדרים.
מאכזב מאוד. כניסה דולר למבוגר וילדים חינם. תירותי להחריד וממוסחר מאוד. לוותר.
שתי מסעדות מומלצות בהויאן
Vi cafe - 113 Tran Hung Dao St.
נהנו מאוד מהאוכל ויותר מהעצות והעזרה של הצוות המקסים.
Blue Dragon 46 Bach Dang St.
האוכל הטוב ביותר שאכלנו בוויטנאם. כל מנה מעולה (המסעדה ליד הנהר).

הו-הא (Hue)
הגענו במסגרת הכרטיס הפתוח. בדרך עצרנו שוב בהרי השיש וצפינו בעוד מערה ארוכה ומעניינת ובמוזיאון לא מעניין שעוסק בפנינים.
לינה
ישנו במלון Ngoc Binh www.ngocbinhhotel.com ושילמנו 12 דולר לחדר. המלון זכה לציון נחמד ולא יותר. יש באותו רחוב עוד המון מלונות.
בילינו יום שלם עם שלושה אופנועים ושלושה רוכבים/מדריכים מחבורת איזי ריידר והיה מדהים. הפרטים שלהם: tuguidehue_motor@yahoo.com טלפון 0126.9106370
בהו-הא גם חגגנו יום הולדת 4 ליהל והזמנו עוגת יום הולדת שהיתה מעולה. הנה הפרטים של הקונדיטוריה/מסעדה Hong Phuong 054.6562536 and 0977.657052

נין-בין Ninh Bine Town
עיר לא מאוד מרשימה אבל סמוך אליה יש אתרים מרהיבים מאוד מאוד והביקור בהחלט מומלץ.
הגעה
הגענו במסגרת הכרטיס הפתוח בנסיעת לילה של 12 שעות בהו-הא. נזרקנו בשעה 5:30 לפנות בוקר ברחוב קר ורטוב והתארגנו לנו למציאת מלון.
לינה
מלון Thanh Binh טלפון 030.3872439, שילמנו 15 דולר ללילה לחדר נחמד מאוד.
יום טיול ראשון
פארק טם קוק Tam coc אחד המקומות היפים ביותר בוויטנאם.
הגענו במונית בתשלום של 25 דולר דרך המלון (ניתן להגיע במחיר זול יותר).
התחלנו בהליכה קצרה מהחניה של טם קוק למנזר Thai Vi, המנזר לא מאוד מרשים. ההליכה אליו יפה מאוד. מימין למנזר יש שביל קצר שמוביל למערה יפה.
שייט - שנו קצת פחות משעתיים בנוף מרהיב. התמחור קצת בעייתי. משלמים על כניסה לחוד ועל שייט לחוד (למרות שאי אפשר לעשות אחד בלי השני), לא זוכר מחיר מדוייק אבל היה זול.
מנזר נוסף באזור Bich Dong - מצריך נסיעה קצרה ברכב והליכה קצרצרה. המנזר בתוך מערה והנוף יפה.
מנזר, גן ומערה Mua cave - טיפוס למנזר/נקודת תצפית ואחר כך טיול בגן ובמערה. מרהיב ומומלץ מאוד.נמצא במרחק נסיעה קצר מטם קוק.
יום טיול שני
הפארק הלאומי קוק פונג Cuc phuong National park
פארק  לאומי ירוק ויפה. הגענו במסגרת יום טיול עצמי, כולל רכב (הפארק נמצא 45 ק״מ מנין בין) נהג, מדריך, כרטיסי כניסה לאתרים וארוחת צהריים מצויינת.
התחלנו בהליכה של 3 ק״מ לעץ לא מרשים אבל בן 1,000 - הדרך היתה יפה עם כי בוצית. לאחר ארוחת צהריים טובה ביקרנו במערה בה חיי האדם הקדמון (תביאו פנסים וכנסו למערה רק עם מדריך).
בהמשך ביקרנו באתר לשימור אוכלוסיית הצבים בוויטנאם ולפארק אחר שמשמר את אוכלוסיית הקופים.
היה יופי של יום טיול.
יום הטיול השלישי
קמנו מוקדם בבוקר ולקחנו מונית (4 דולר עם מונה) לפארק Trang An, שטנו כשעתיים וחצי בין הרבה מאוד מערות במסלול מרהיב ומדהים ביופיו. עלות השייט כחמש דולר לאדם.

האלונג ביי
הגענו להאלונג סיטי בנסיעה די מזוויעה באוטובוס מקומי מנין בין (שילמנו 6 דולר לאדם).
ישנו במלון בהרצה ולא ברור לי מה היה חלקו בתרמית שעברנו (הם ניסו לסייע לנו בהחזרת חלק מהכסף). הנה הפרטים של המלון Nha Hang 033.3696.288

טיול בהלונג ביי
אז למרות כל הניסיון שלנו ולמרות כל האזהרות נפלנו ובגדול. לא ברור לנו לגמרי למה אבל נוכל שחשבנו שהוא חלק מצוות המלון מכר לנו דיל במחיר מבצע של 350 דולר לטיול של שלושה ימים ושני לילות.
היה טיול ברמה נמוכה מאוד עם תנאים ירודים. גם החברה שביצעה את הטיול לא לקחה אחריות ומדריכיה היו גרועים מאוד. אין לנו כמובן פרטים של מוכר הדיל אבל אם אתם מגיעים להאלונג סיטי ללא דיל מסודר הזהרו.
החברה שארגנה את הטיול ולדעתנו גם ממנה כדי להזהר היא Joy travel או Joy Tours שנמצאת בהנוי (הם מוכרים דרך סוכנויות אחרות) ממליצים בחום להמנע מכל מה שקשור בחברה הזו.

הנוי
הגענו בסיום הדיל ממפרץ האלונג.
לינה במלון Holidays silver מלון נחמד מאוד. טלפון של המלון 84.4.39380565. אל תקחו מהמלון שרותי תירות. שילמנו 23 דולר לחדר כולל ארוחת בוקר בינונית.
קצת דברים שעשינו בהנוי
הסתובבנו לנו בשווקים בעיר הישנה.
ביקרנו בתיאטרון הבובות על המים (מומלץ. כניסה כחמש דולר לאדם).
הסתובבנו סביב האגם ובמקדש על הא (כניסה כשניים וחצי דולר. הביקור לא חובה).
צפינו בגופתו של הו-צ׳י-מין במאוזילאום.
ביקרנו בבית של הו-צ׳י-מין (כניסה כשניים וחצי דולר. אפשר לוותר).

לסיכום
וויטנאם יפה ומעניינת, אבל לצד האנשים הנפלאים שפגשנו בדרך, פגשנו גם לא מעט שרימו אותנו וניסו להוציא מאתנו כסף בכל דרך אפשרית וזה היה עצוב ומעייף.
עוד הרבה חוויות ותמונת תוכלו כרגיל לקרוא בבלוג שלנו www.pelegintheworld.blogspot.com
המדינה הבאה לאוס.
להתראות
משפחת פלג

יום חמישי, 15 במרץ 2012

סיוט מפרץ הלונג

הגענו להלונג סיטי לאחר נסיעה של כשש שעות, באוטובוס מקומי, מג׳וייף וצפוף, מעושן וקר. הגענו עייפים ורעבים (חשבנו שיהיו עצירות לאוכל בדרך והאמת היא שגם ארוחת בוקר נאכלה בחטף), לאחר שהשמיטו אותנו בצומת סואן, במקום לא מוכר, כמובן. מזל שאיש נחמד, שראה אותנו ככה עם כל מיטלטלינו בצד הכביש המהיר, עצר ועזר לנו להשיג מונית שתיקח אותנו אל העיר. הגענו לאיזור המלונות הנטוש (עכשיו זה עוד לא העונה לטייל כאן), סקרנו כמה מהם והחלטנו שזה לא זה. היה ברשותינו כרטיס הביקור של האיש החביב שעזר לנו קודם, שהוא במקרה גם בעל מלון בעיר, והחלטנו להתקשר למלון - לבדוק אם יש בו חדר פנוי. נענינו בחיוב ״שכן, יש חדר אחד פנוי״ ונאמר לנו שתכף ישלחו אוטו להביאנו אליו. לאחר כמה דקות, הגיע האוטו ולקח אותנו אל המלון (מאוחר יותר יסתבר לנו שזה לא האוטו ששלחו לנו אלא סתם ״צייד תיירים״ שעבר שם במקרה). הגענו אל מלון גדול וחדש, אבל מה? נטוש לגמרי. ששאלנו איך זה שיש כאן רק חדר אחד פנוי, נאמר לנו שזה מלון חדש שעדיין לא אובזר, למעט חדר אחד, זה שלנו. הזוי למדי. שוין, כבר עברנו דברים הזויים מזה בטיול שלנו. תוך כדי התארגנות וchek in, ניגש אלינו אותו בחור שהסיע אותנו אל המלון ואמר שהוא רוצה להציע לנו אפשרויות של טיול במפרץ (אנחנו עוד בטוחים שהוא חלק מצוות המלון ומשוכנעים שהוא בסדר). הכוונה הראשונה שלנו היתה לטייל כאן עצמאית כי באמת ששבענו מטיולים מאורגנים בוויאטנם, אבל איכשהו עייפות הגוף והנפש (כולל כבר קצת עייפות ממסעינו) שיבשה את כושר ההחלטה שלנו ושוב סגרנו על טור. האיש החביב, שהריח כמו סיגריה אחת גדולה, הציע לנו שלל דילים, הראה ברושורים יפיפיים עם סירות מפוארות, ארוחות גורמה ולו״ז עשיר ומעניין. החלטנו ללכת על הרמה הבינונית, בא לנו להתפנק קצת, ונפרדנו מ350 דולר. בהמשך הערב, התחלנו להרגיש קצת לא טוב עם ה״דיל״ שרכשנו ושאלנו את בעל המלון על האיש שמכר לנו אותו, שאגב הציג אותו כאביו, ואם נראה לו שעשינו עסקה טובה. הוא אמר שכן ושהוא מכיר את האיש ואת משפחתו ואין לנו מה להיות מוטרדים. מאותו הרגע התחלנו להיות עוד יותר מוטרדים. לילה שקט במלון הנטוש, בבוקר עוד מגיע הברנש להסיע אותנו אל השוק המקומי כדי שנוכל להצטייד במעיל חדש לגוני (קררררר פה מאוד). הוא עדיין בתפקיד ״האיש הטוב״. בצהריים אנחנו מוסעים אל הנמל ואחרי עוד המתנה - עולים על ה״גרוטאה״ (כל הסירות במפרץ הלונג או לפחות רובן, נראות חבוטות מכל הכיוונים בגלל התנהלות חלמאית של השייטים הויאטנמים, שמחנים את הספינות קרוב קרוב אחת אל השנייה ובדרך יש לא פעם התנגשויות) ומגלים להפתעתינו שהלילה נישן באי קאט בה, ולא בספינה כפי שהובטח לנו. משוחחים קצת עם אנשים על הסירה, כל אחד לקח ״דיל״ אחר, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל שילמו הרבה פחות מאיתנו. מוגשת לנו ארוחת צהריים דלה, ואם מבקשים תוספת - נענים בשלילה. כך גם בהמשך הימים של הטיול - מלון גרוע, ארוחות טעימות אך ללא תוספת, יחס מגעיל, קבוצה שמשתנה תכופות, הבטחות שלא מקויימות, הרבה זמן פנוי של המתנות ומעט מאוד תוכן.
ובכל זאת, בתוך כל הבאסה של האירגון הלקוי והעברת הביקורת שלנו עליו, אנחנו מספיקים להתפעל מהפלא הגדול הזה שנקרא מפרץ הלונג. אלפי איים (יותר מ3000) משוננים, בוקעים להם מתוך הים השטוח, בצבע ירוק מדהים, מכוסי צמחייה עבותה. חלקם הגדול של האיים הם למעשה מערות ענק, שניתן לסייר בהן בתוך סירה. למרות הפעילות התיירותית הערה במקום, שורר בו שקט גדול שקשה לתאר ויש קצת הרגשה של הגעה למקום שאיש עוד לא ביקר בו (אני מניחה שאכן ברוב האיים לא ביקרו בני אדם). הים רגוע ושטוח כמו פלטה ובין האיים יש מפרצונים קטנים שיוצרים אוירה קסומה. הפלגנו על גבי סירת קש קטנה לאחד מהם וזו היתה חוויה נהדרת. מידי פעם יש כפרי דייגים צפים, אך בניגוד לכפרים הצפים האחרים שראינו בטיולינו, כאן אין לאנשים אפשרות לחיות גם על הקרקע. כל החיים מתנהלים על הים, על ריבועים קטנים שצפים, ולכל איש או משפחה יש שטח מצומצם מאוד למחייה ומשחק. ראינו בית ספר צף ואיך בתום יום הלימודים כל תלמיד או שניים עולים על סירה קטנה וחותרים הביתה. שטנו לאי הקופים שילד קאט בה והרגשנו קצת כמו ״רובינזון קרוזו״ - האי היה נטוש לגמרי, ומסביבו המוני איים קטנים. טיפסנו לאחת הפסגות שלו ופגשנו להקת קופים שהתקרבה אלינו מאוד, כנראה כדי לקבל אוכל. קצת נבהלתי מהאינטימיות הזאת עם הקופים, אבל הם רק התבוננו בנו ואנחנו בהם. ההפלגה בסירה הקטנה בין האיים נתנה לי תחושה שהטבע פה הוא כל כך עצום ומשמעותי, לעומתינו בני האדם. כל הימים כאן היו עטויי ערפל, ללא טיפת שמש, מה שבהחלט הוסיף יופי ומסתוריות למקום ולמסע בו.
יצאנו בתחושות לא טובות מהטיול. את הלילה השני, בסירה, העברנו בתא קטנטן, במיטה זוגית אחת, כשאנחנו ישנים (או לא ממש) על רוחבה. כשנכנסנו לתא, גוני צעק בשמחה: ״זה חדר כמו בברושור!״. אכן, זה היה הדמיון היחיד אולי, בין הטיול שהציגו לנו לזה שהיה לנו באמת. אבל כמו שהרגשנו בטיול בדלתת המקונג, גם כאן הרגשנו שיותר מטיול זהו מפעל גדול, ואנחנו חלק מפס הייצור.

נין-בין

הגענו אליה לפנות בוקר, אחרי לילה ארוך וגשום. כאילו מהרגע שחצינו את קו ״דרום ויאטנם״ לצפון,  מזג האוויר השתנה מהקצה לקצה. ממזג אוויר חם, קייצי ושמשי במהלך כל הבוקר והצהריים, למזג אוויר קר, גשום, אוויר לח, ערפל ואפרוריות. כל אלו ילוו אותנו במהלך השבוע הקרוב. די מבאס, בפרט לאנשים כמונו - חובבי קייץ וחום נצחיים. למרות מה שהובטח לנו מחברת האוטובוסים, נזרקנו באמצע הרחוב, בגשם, בשעה מוקדמת מאוד (שש לפנות בוקר...), כשהכל שומם מסביב. התעשתנו על עצמינו מהר מאוד, מיקמנו את הציוד ואת עצמינו תחת גג של בית קפה רחובי מאולתר, ושלחנו בגאווה את אלעדי לחפש לנו מלון. לא הרבה זמן אחרי, כבר ישבנו במסעדת המלון, סועדים ארוחת בוקר. מאוחר יותר, יצאנו אל עבר פארק ״טאם קוק״, הקרוי גם ״מפרץ הלונג של שדות האורז״. נסיעה קצרה ואנחנו באיזור זרוע במאות או אולי אלפי הרים גיריים, הבוקעים במקריות מתוך שדות האורז הירוקים, המבריקים ממים. ההרים אף הם מכוסים בצמחייה ויוצרים איזור מעניין ועשיר מבחינה גיאולוגית. הליכה רגלית בינות ההרים הציוריים ושיט בין שדות האורז, כשמידי פעם נכנסים לתוך מערה שיצרו המים בסלע או מאתרים עזים אמיצות, שיצאו ללחך עשב במדרון התלול של ההר (במסעדות המקומיות מוכרים אותן אחרי זה כבשר איכותי). מאוחר יותר, שתי תצפיות מגבוה על כל התופעה המרתקת הזאת ואפשרות למבט רחב יותר, כשעשרות הרים מבצבצים מתוך ירוק השדות. יופי פראי, שקשה לתאר במלים (יש הרבה תמונות).

למחרת ביקרנו בפארק לאומי המצוי באותו איזור. גם פני השטח של הפארק הם כמו בטאט קום, אלא שכאן שטח גדול מאוד מכוסה כולו ביער גשם. נכנסנו לשטח הפארק ונסענו כחצי שעה בתוך כביש, שכולו מכוסה בגג של צמחים עבותים, ומשני צידיו מסדרון ירוק ופראי. עצרנו בנקודה ממנה המשכנו ברגל, 6 קילומטרים בתוך היער, כשבדרך ראינו עץ בן 1000 שנה. העץ לא היה מרשים במיוחד, אבל הוא היה התירוץ של ההליכה ביער עתיר הצמחים ובעיקר העצים המעניינים, עם גזעים ארוכים ופתלתלים. בגלל הלחות הגבוהה באיזור, הכל היה מבוצבץ וחלק, וכל הטיול לווה בקיטורים בלתי פוסקים מצדי (״אני כמעט נופלת!״, ״כמה בוץ יש כאן!״, ״יורד גשם!״, ״אין כאן שום דבר מיוחד!״ וכדומה).
בהמשך היום ביקרנו במערה בה חיו אנשים בתקופה הפרה היסטורית ולאחריה בשני מרכזי שימור חיות - האחת של צבים והשניה של קופים. היה מעניין.

ביום השלישי ביקרנו בפארק נוסף (צ׳ארנג) של תצורות גיר, ממש קרוב לעיר, שיש בו מערות מדהימות וענקיות אליהן נכנסנו בשייט. מה שהיה מעניין לא פחות, זו כמות האנשים שהיתה שם (זה היה ביום ראשון - כולם בחופש ביום הזה) שיצרה פקק תנועה של סירות בתוך תעלות המים ואפשרות לשוחח עם מקומיים (היינו בערך התיירים היחידים שם והילדים, כמו תמיד, מקור להתלהבות רבה ולתצלומים רבים לא פחות). ההרים הגיריים באיזור הזה הם גדולים יותר והמערות ארוכות מאוד, מלאות בתצורות סלע ובנטיפים מרהיבים.
שארית היום עברה עלינו בנסיעה ארוכה ואיטית (6 שעות) באוטובוס מקומי, אל עבר הלונג סיטי.

הו-יאן והו-הא

הפעם גם הנסיעה לכאן הייתה מיוחדת וקצת אחרת. יצאנו מנטארנג בשעה 19:00 בערב לקראת נסיעת לילה. הנסיעה עברה עלינו באוטובוס שינה - אוטובוס שבו במקום  כסאות יש מיטות.  באוטובוס שלוש שורות של מיטות דו קומתיות, כשאנחנו ישנו בקומה התחתונה בארבע מיטות, לקראת חלקו האחורי של האוטובוס. יהל היה משוכנע שמדובר בכלל במגרש משחקים ועלה וירד מהמיטות בתנועות שלא היו מביישות לוליין בקרקס, ורק לאחר כשעתיים נרגע והלך לישון. בבוקר סיכמנו את הנסיעה כנוחה יחסית  והילדים וחלקית גם אנחנו, הצלחנו לצבור שעות שינה.
הגענו להו-יאן, התארגנו בקלות רבה על מלון ויצאנו להסתובב בעיר העתיקה. שורר בה באמת קסם מיוחד. היא נינוחה ומוצלת וזורמת לאיטה על גדות הנהר שגם הוא זורם לא מהר. נהננו להסתובב בעיר, ביוזמתו של גוני ארגנו סירה ושייט לטיול דייג בשפך הנהר (מאוד נהננו אבל לא הצלחנו לדוג ולו דג אחד).
ענבלי, מיד אחרי שהגענו, הלכה לתפור לה חליפה (הו-יאן ידועה מאוד בחייטיה וכל חנות שניה מציעה לתפור בגדים לפי מידה). אנחנו הבנים השתעממנו, ענבלי אמרה לנו בבטחון שהיא יודעת את הדרך והיא תגיע עוד מעט. הגענו למלון, השתעשענו לנו בבריכה, חזרנו לחדר, התקלחנו והלכנו לנוח וענבלי עדיין לא חוזרת. אחרי כשעתיים וחצי היא מגיעה בוכה, מסתבר שהיא לא מצאה את המלון והתברברה זמן רב בלי לדעת את השם שלו או היכן הוא נמצא. המזל הגדול היה שהתופרת שהיתה מאוד נחמדה, הסכימה לקחת אותה על אופנוע ולעבור במלונות העיר עד שמצאו את המלון הנכון.
יום נוסף בהו-יאן הוקדש לטיול בעיר השכנה הגדולה דנאנאג. ביקרנו במוזיאון פסלי הצ׳אם שהוגדר כאתר חובה בלונלי פלאנט (אנחנו התרשמנו אבל לא הינו מגדירים אותו כ״חובה״) וטיפסנו לנו במעלה הרי השיש הגדולים ובמערות שבתוכן, וקינחנו ב״כפר הקרמיקאים״ - שהתברר כמקום ממוסחר, בו התבקשנו לשלם כרטיס בכניסה ובכל הבתים ניסו למכור לנו מוצרים שלא התאפשר לנו לראות את תהליך הכנתם. באסה.
האוכל בהו-יאן רשם שיאים חדשים בטיולינו במדינה, וטעמנו בו מיני מאכלים, חלקם יחודיים למקום, במסעדת הבית שלנו ״הדרקון הכחול״. אכלנו שם ספרינג רולס טריים ושמימיים - אותם גילגלנו בעצמינו בתוך דפי אורז דקיקים, ירקות מוקפצים עם טופו מטוגן ואננס טרי, ורד לבן - בצק דק מאודה וממולא במחית חזיר ושרימפס ומעוצב בצורה של פרח (רק הבנים), קאו לוק - אטריות אורז רחבות המוקפצות יחד עם תוספות שונות, דג האפוי בתוך עלי בננה ברוטב לימונית. כל המנות היו מעולות ובמחירים פשוט מגוחכים.

הו-הא

להו-הא הגענו בנסיעה קצרה באוטובוס שנמשכה רק כארבע שעות, יצאנו מהאוטובוס וגילינו שהגענו למקום חם עוד יותר מקודמו.
ביום הראשון הספקנו לטייל בשוק מקומי מקסים ואחרי הרבה ימים ללא סופרמרקט אמיתי, נכנסו לנו בשמחה לסופר מרקט גדול ויהל נהנה לנסוע בעגלת קניות.
התלבטנו רבות בשאלה ״מה עושים ליום ההולדת של יהל?״. קשה לחשוב על משהו מיוחד לעשות בתקופה שבה כמעט כל יום הוא משהו אחר ומיוחד. החלטנו לחגוג את היום בטיול על גבי אופנועים עם נהגים-מדריכים, אשר לקחו אותנו לטייל ברחבי העיר והאיזור, וזאת בנוסף לכל טקסי היומולדת השגרתיים יותר (עוגה, בלונים, מתנה).
ביום השני שלנו בהו-הא חגגנו את יום ההולדת - בבוקר מוקדם הבאנו עוגה ענקית עם המון תותים שהזמנו יום קודם, וסידרנו ממתקים ומתנה יפה. כשיהל התעורר, חגגנו יחד עם עובדות הניקיון של המלון בשירים ובעוגה. מאוחר יותר נפגשנו עם נהגי הeasy riders (ככה קוראים לנהגי האופנועים שלוקחים אנשים לסיורים באיזור, ולפעמים גם בכל רחבי המדינה) ויצאנו ליום טיול מופלא. טיילנו ברחבי העיר ובשוליה, בין מקדשים יפים, ערים מלכותיות עתיקות, קברי מלכים, שדות אורז מוצפים, ומפעלים ביתיים להכנת כובעים חרוטיים וקטורות, והכל תוך נסיעה נעימה באוויר הפתוח, עם הסברים מעניינים ועם אנשים שעושים את עבודתם באהבה ובתשוקה. לאחר הסיור, הלכנו ללונה פארק מקומי - שבעצם היותינו בו הצדקנו את קיומו, נסענו ב״סייקלו״ - אופניים שמחובר להם מן כסא עם גלגלים, וקינחנו בארוחת ערב.
ביום האחרון בעיר, שטנו על ״נהר הבשמים״ על גבי סירת דרקון, שיט שהיה נחמד אבל לא מיוחד.
בלילה יצאנו לנסיעה ארוכה לעיר נין בין, שממוקמת בצפון ויאטנם, שלוש שעות דרומית מהנוי.

החיים הם שינוי מתמיד, דאלאת ונהטראנג

 
החיים הם שינוי מתמיד. בטיול מרגישים את זה יותר - כל כמה ימים (לפעמים כל יום!) מקום חדש, אנשים חדשים, מאכלים אחרים, לעתים שפה שונה. גם אנחנו בהשתנות גדולה יותר - ניהיים סתגלתניים, מורגלים כבר לשגרת השינויים שלנו ולומדים להנות ממנה.
אבל יש רגעים בהם אתה מרגיש קפיצה בשינוי, שינוי גדול יותר, שמטלטל משהו מבפנים. כך הרגשתי בלילה בו קיבלתי את המייל מרונית, אחותי, בו היא סיפרה לי שאמא שלי לא כל כך בסדר ושאנסה ליצור קשר. מיד התקשרתי הביתה והתבשרתי שאמי עברה אירוע מוחי קל.
גוש קטן התגבש בבטני, מנסה לדלות כמה שיותר מידע ויודעת שהנה, שינוי גדול קורה לכולנו, ממש עכשיו.
הימים הבאים עוברים עלינו בהרבה מחשבות, קשר רציף עם הבית ודאגה גדולה לאמא שלי, האישה החזקה ביותר עלי אדמות. חושבים על חזרה הביתה, אבל מחליטים - ביחד עם המשפחה בארץ - שבשלב זה, נמשיך בתוכניותינו, ביחד עם השינוי הזה, שבהחלט מטלטל אותנו.
בהמשך הימים מנסים לגייס כמה מהכלים שרכשנו, ועודנו רוכשים, במהלך המסע הזה שלנו. בעיקר מתחברים לטקסטים בודהיסטים ומנסים ולו במעט, ליישם אותם.

דאלאת

לאיזה מקום יפה ומרענן הגענו - זו התחושה הראשונה שהייתה לנו כשהגענו לדאלאת אחרי נסיעה של כשבע שעות מהכרך הגדול בסייגון. הכול ירוק, המון חקלאות וחממות, הרבה מים. בתים יפים ואויר קריר ונקי.
הטיול בוויטנאם מאוד נוח (לטעמי הוא אפילו נוח מדי, הכל מאורגן ומסודר, יש מעט קטעים של התגברות על קשיים, אילתורים ומפגשים בלתי אמצעיים עם המקומיים). גם כאן מצאנו מלון נחמד ממש בקלות. הנחנו את הציוד ויצאנו לשיטוט סתמי בעיר (למדנו שהרבה פעמים השיטוטים האלו ללא מטרה להגיע למקום מסויים, הם הכי נחמדים). חלפנו לנו על פני האגם במרכז העיר והגענו לשוק ערב נחמד ותוסס. הילדים היוו, כרגיל בוויטנאם, אטרקציה גדולה ואנחנו ניסינו לשמור עליהם מהתנפלות צמודה מידי. המוצר הנפוץ ביותר בשוק הוא תה מקומי העשוי מארטישוק. טעמנו ומאוד נהננו.
למחרת שכרנו רכב ונהג ויצאנו לטיול באזור שמחוץ לעיר. הרבה חקלאות, המון חממות והכל ירוק מאוד. לאחר שתי תצפיות קצרות ויפות וביקור בפגודה, הלכנו לראות ולטעום כיצד מייצרים ״קפה קקי״. בתוך כלובים גר לו יונק משונה למראה שאוכל פולי קפה. אחרי שעברו במערכת העיכול שלו נקלים הפולים, נטחנים ומשמשים להכנת קפה יקר ויוקרתי. טעמנו את הקפה ויש לו טעם מוזר. לי הוא היה קצת מלוח וענבלי טוענת שיש לו ריח של צואה והוא מאוד מר. אני יודע שבארץ הקפה נמכר במחיר אסטרונומי, נו טוב...
המשכנו לטיול במפל הפיל, מפל יפה ורחב שנקרא כך כי פעם באו פילים לשתות ממימיו. ירדנו לנו לתחתית המפל במדרגות מאולתרות ומאוד חלקות. הנהג/מדריך דאג מאוד ליהל וניסה לעזור לו ויהל שהיה ביום של ״מלחמת עצמאות״ שכזו, התעצבן עליו מאוד ובכה, בעוד המדריך מנסה להבין מה הוא עושה לא בסדר. ליד המפל יש גם מרכז מדיטציה. ארוחת צהרים אכלנו במסעדה עממית מקומית, ללא תפריט, אבל עם אוכל מצויין ומעניין.
לקראת סיום הטיול ביקרנו בעוד שני מקומות מעניינים - הראשון מפעל ליצור חוטי משי. ראינו איך פורמים באמצעות מכונות ענק אלפי גלמים והופכים אותם לחוטי משי איכותיים. התהליך אכזרי למדי והזחלים שבתוך הגלמים כבר לא יהיו פרפרים אך יזכו להגיע כמתאבן לדוכני מזון מקומיים.
המקום האחרון בו ביקרנו במסגרת הטיול היומי הוא הבית המשוגע - בית שהוא גם מלון ובנוי  בערבוביה אדירה. מדרגות ומחילות, כוכים קטנים, גשרים תלויים, מגדלים וחלונות מוזרים. הבית נבנה על ידי אדרכילית מקומית, חובבת טבע שרואה בבית חזרה למקורות.
בערב עוד הספקנו לבלות קצת בלונה פארק מקומי, לשוט בסירת פדלים ולהנות מהופעה של זמר פיליפיני מקסים במסעדה מקומית עם אוכל מצויין, בה קיבלו ילדינו במתנה חולצות יפות של המקום.
היום השני הוקדש לטיול באזור הקרוב יותר לעיר וכלל נסיעה בהרבה סוגי רכב שונים ומשונים. התחלנו מטיול ברכבת ישנה, עם קירות שקופים, למקדש מרהיב המכוסה כולו עבודות פסיפס צבעוניות ועשוי משברי צלחות, כוסות ואלפי בקבוקים.
המשכנו לנסיעה ברכבל בגובה אדיר (היה לי - אלעד - מפחיד מאוד) לעבר מקדש בתוך גן מרהיב.
בגן פגשנו נזיר מקסים ושוחחנו איתו שיחה ממושכת. הוא סיפר לנו שהוא קורא תלמוד וסיפר לנו על תובנות שלו בנוגע לבודהיזם. הנזיר צחק לאורך השיחה צחוק לבבי כזה, שגרם לנו להרגע ולצאת ממנה בתחושה מצויינת. לקראת פרידתנו קיבלנו במתנה שני ספרים מקסימים.
יצאנו מהגן, עלינו על הרכב והגענו למפל נוסף והפעם חוויה מעניינת אחרת - רכבת הרים מהירה מאוד שלקחה אותנו לתחתית המפל ובהמשך חזרה למעלה. היה מסעיר.
בערב שכרתי אופנוע קטן ונסעתי לטיול קצר עם הילדים להשתעשע בפארק המקומי ולהנות עוד קצת מהעיר המקסימה הזו.
ארוחת ערב אכלנו שוב במסעדת V cafe הטעימה, עם הופעות הבלוז המקסימות שבה.

נהטראנג

בנהטארנג תיכננו להשאר רק מספר שעות. הגענו בנסיעה קצרה ומרהיבה של ארבע שעות מדלאת. דרך פתלתלה על ובין ההרים, הרבה ירוק מסביב ושפע של מפלים. הנחנו את התיקים בסוכנות הנסיעות, לבשנו בגדי ים ורצנו לעבר ההרפתקאה הבאה. בנהטראנג יש אי המרוחק כשלושה וחצי ק״מ מהיבשה ובו פארק מים, עולם ים ולונה פארק ענק. האי מחובר ליבשה על ידי רכבל ארוך (הרכבל הארוך ביותר בעולם מעל הים).
קנינו כרטיסי הכול כלול ובמהירות שיא נכנסנו לרכבל. הנוף מלמעלה מרהיב ביופיו. מי טורקיז, סירות קטנות וגדולות במים ובאופק מצד אחד העיר נהטראנג ומהצד השני איים רבים. לי (שוב - אלעד) הדרך היתה קצת מפחידה אבל ענבלי והילדים מאוד נהנו.
ירדנו מהרכבל הישר לעולם הים - אקווריום גדול ובתוכו דגים שונים ומשונים, כולל מערה שקופה שנותנת תחושה של צלילה כמעט אמיתית. לטעמי הזכיר קצת את האקווריום בו ביקרנו בבנגקוק, אבל פחות מרשים.
ממשיכים לפארק המים - פארק ענק ומאתגר עם המון מגלשות, בריכת גלים, מזרקות וכול טוב מימי. הכי נהננו מהמגלשה המשפחתית. עולים כל המשפחה למשהו שבין סירה לאבוב, ויורדים במהירות שיא אל תוך בריכת מים.
כחמש שעות נהננו לנו במים, התקלחנו ואפילו הספקנו להשתעשע בעוד 3 מתקנים יבשים בלונה פארק הגדול, שנמצא גם הוא במתחם.
החזרה שוב ברכבל והפעם לאור השקיעה, שצובעת את הכל בצבעים רכים יותר, בדרכנו לאוטובוס שייקח אותנו בנסיעת לילה ליעדנו הבא - הו-יאן.

יום חמישי, 8 במרץ 2012

הוצ׳ימין סיטי / סאיגון והטיול למערות קוצ׳י ולמקדש של דת הקודאיזם

מתוך השייט על המקונג, מתגלה לנו אט אט קו הרקיע של העיר. בניינים גבוהים, גורדי שחקים, עיר מודרנית. קרוב למים רואים בתים דו וחד קומתיים יפים. בהמשך עוברים בשכונת פחונים ממש על המים. נמלים וסירות/ספינות גדולות. הרבה ירוק מסביב ובפנים.
אין לנו הרבה זמן להקדיש לה וגם האמת היא שבא לנו להיות במקומות קטנים יותר.
היום הראשון פה עובר עלינו בניסיון ״למצות״ ובהרגשת פספוס גדולה.
מתחילים במוזיאון להיסטוריה, שכמו תמיד במקומות כאלו, מעורר בנו הרבה עניין. בתוך המוזיאון צופים גם בתיאטרון בובות על המים, תיאטרון מקורי שצמח פה באיזורי שדות האורז המוצפים ושבו, השחקנים ובובות העץ, משחקים בתוך בריכת מים. מפתיע (את יהל זה אפילו קצת הפחיד) לראות בכל פעם דמות או כמה צצות מתוך המים ונעלמות בתוכם. מעניינת צורת בניית הבובות פרקים-פרקים על מנת להקנות להן יכול תנועה טובה ואיך כל ההתרחשות הזאת יוצרת תנועה וגלים במים.
ממשיכים לפגודה שקראנו איפהשהו שהיא יפיפיה, מגיעים ומתאכזבים. הפגודה המרכזית סגורה, אחרת פשוט אין בה כלום וגם כשהראשונה נפתחת, אנו לא מוצאים אותה מיוחדת כפי שקראנו. מחליטים לנסוע לפארק שעל פי ה״לונלי פלאנט״ נשמע מדליק אבל מגיעים ומגלים שהוא מעין ״לונה פארק״ והוא עמוס וצפוף באנשים בגלל שיום ראשון היום. עושים אחורה פנה ומחפשים מקום לאכול. מיוזעים ורעבים, מחליטים לאחר שיטוטים שלא מעלים דבר, לחזור לאיזור המלון שלנו.
ובכל זאת, בין מקום למקום, רואים עיר יפה ומרווחת, עם הרבה שטחים ירוקים ובתים יפים. הדבר הכי בולט כאן על הכביש, הוא כמויות האופנועים שבו. נחילי אופנועים יש עליו. על כל אופנוע רוכב או שניים או שלושה וארבעה, וכולם חבושים בקסדות מעוצבות וצבעוניות. גם הרבה רוכבי אופניים יש כאן על הכביש ונראה לי שיש יותר רכבים דו גלגליים ממכוניות.
לחצות בויאטנם את הכביש, ולא רק בעיר גדולה כמו הו צ׳י מין, זו משימה די מורכבת, שלא לומר מסוכנת. חשבנו שבתור ״בוגרי הודו״ (בהצטיינות לטעמי) כלום כבר לא יכול להפתיע אותנו בהקשר הזה. הכביש עמוס, תמיד, וגם אם אתה אזרח למופת, חוצה את הכביש במעבר חציה ובתמרור ירוק (כשיש כזה), המכוניות/אופנועים/אופניים ימשיכו לנסוע כרגיל ותמצא את עצמך מדלג ומקפץ בין המכוניות הטסות (עם הילדים). מפחיד למדי.
יש כאן הרבה מאוד דוכני רחוב, כמו גם בערים אחרות שהיינו בהן בויאטנם. ברובם מוכרים מאכלי דגים ובשר במגוון וריאציות, יש גם הרבה דוכני בגטים בהם מכינים סנדוויצ׳ים, דוכני פירות צבעוניים (עם וותק לא קטן באיזור זה של העולם, אנחנו כבר מכירים את רובם), אורז דביק בטעמים שונים ומאכלי בצק מטוגן.
יש כאן תרבות מפותחת של בתי קפה, אשר בדרך כלל פתוחים אל הרחוב, עם כסאות שמסודרים שורות שורות לכיוונו, היכן שנמצאת ההתרחשות האמיתית. גם בדוכנים ברחוב מוכרים קפה, בדרך כלל קר עם הרבה קרח ואני, שבדרך כלל אני לא חובבת קפה גדולה, מתחילה להנות כאן לפחות פעם ביום, מכוס קפה משובח, מתוק וקר!
ברחוב רואים לא מעט שלטי תעמולה של השלטון הקומוניסטי. הם מזכירים בעיצובם שלטים מתקופת קום המדינה. בעיר אחת במקונג גם ראינו רמקולים גדולים המוצבים ברחובות ראשיים ומשמיעים מסרים שהממשלה רוצה להעביר אל העם. פסליו ותמונותיו של הו צ׳י מין פזורים בכל מקום, בככרות מרכזיים או בבניינים חשובים.

מקדש קו דאי ומחילות הוויטקונג
יומיים אחרי שחזרנו מטיול מאורגן אחד החלטנו לצאת לעוד אחד כזה, פשוט מתוך נוחות. הפעם לפנינו שני יעדים - מתחילים במקדש של דת מיוחדת שנמצאת רק בוויטנאם וממשיכים למחילות הוויטנקונג.
בוויטנאם כמו תמיד בדיוק בשעה הנקובה מגיע אוטובוס ואוסף אותנו מהמלון. המדריך הפעם נחמד מאוד, שופע בדיחות ובעיקר המון המון מידע על וויטנאם בכלל ועל יעדי הטיול בפרט.
לאחר כשעתיים וחצי (עם הפסקה קלה באמצע לצפיה בהכנת תמונות ומוצרים אחרים מקליפות ביצים של ילדים, עכשיו כבר בוגרים, שנולדו פגועים בשל חומר שרוסס על ידי הצבא האמריקאי באיזור היערות של דרום המדינה על מנת שעלי העצים ינשרו והלוחמים המקומיים לא יוכלו להסתתר), מגיעים למקדש והוא מרהיב ביופיו. המון צבעים, פרטי פרטים וקישוטים על המבנה הענק. פוסעים פנימה וצופים בטקס תפילה ומדיטציה. בטקס משתתפים הרבה מאוד מאמינים ומאמינות, רובם לובשים לבן ורק מקצתם במדים צבעוניים, אלו מנהיגי הדת הבכירים. יוצאים ולומדים קצת על דת הקודאיזים, שהיא מין ערוב מוזר של מספר דתות (ניתן ללמוד עוד על הדת היחודית הזו בקישור הזה). בעיקר מדברת אלינו האמירה של המדריך שמי שהוריו עדיין בחיים, לזכור לומר לו שאנחנו אוהבים אותו/ה ולהוקיר בחייו את ההשקעה הרבה שהשקיעו בנו בילדותינו ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. מאוד יפה ואוניברסלי.
לאחר הפסקת צהריים קצרה, ממשיכים בדרכנו למערות קוצ׳י.
התלבטנו רבות עם כדאי להגיע לביקור הזה - לא רצינו שהילדים ייחשפו יותר מידי למאורעות המלחמה הקשה שהתחוללה כאן, פחדנו ממראות קשים והם עוד בכלל עסוקים בסיפורי המלחמה מקמבודיה. חוצמזה, ענבלי  שונאת מקומות סגורים. בסופו של דבר הגענו למסקנה שחשוב להראות לילדים ולהסביר להם על המלחמה, לפחות על קצה המזלג וכך הגענו לאתר. התחושה הראשונית היתה של אתר מאוד ממוסחר. קונים כרטיסים ומתחילים בסיור. סיפור המלחמה מוצג בצורה קרה ושכלתנית, על גבי דגם של המחילות.
הילדים מאוד מתרשמים. בהמשך מסיירים במתחם. יש כאן תצוגה של החיים בתקופת המלחמה, הדגמה מזעזעת של מלכודות שהכינו המקומיים לחיילים האמריקאים - דואגים להרחיק את הילדים (ואת עצמינו) משטח המלכודות, ומטווח ברובה אמיתי למי שמעוניין (המטווח נראה לנו לא מתאים לאתר שמציג כמה נוראית היא המלחמה אבל כנראה שהכל כשר כשרוצים לקחת עוד קצת כסף מהתיירים. יהל מאוד נבהל מרעש היריות). בסיום הביקור התפצלנו לשתי קבוצות, אני והילדים נכנסו לזחילה ארוכה במערות, וענבלי בחרה את המסלול הקצר, שגם הוא היה הרבה יותר מידי בשבילה. כבר אמרנו שהיא קלסטרופובית?
המערות עצמן צרות מאוד, האוויר בהן דחוס ומחניק והן מוארות באור קלוש, אדום. הילדים קצת נלחצו במהלך המסלול אבל עברו אותו כמו גדולים.

למחרת מתחילים לטפס לכיוון צפון ויאטנם, במסגרת כרטיס פתוח שקנינו לאוטובוס תיירים, שנוסע במסלול שבין הו צ׳י מין להאנוי.

יום חמישי, 1 במרץ 2012

ויאטנם - דלתת המקונג

בניגוד למנהגינו לטייל עצמאית, עם כל הייתרונות שבזה וגם לא מעט חסרונות, החלטנו את הטיול לדלתת המקונג לקחת דרך חברת טיולים בפנום פן. ניסינו לדלות כמה שיותר מידע על אופי הטיול, מה נקבל תמורת הכסף שלנו, בדקנו באינטרנט אם יש המלצות או אי המלצות על החברה והחלטנו ללכת על זה.
יום רביעי בבוקר, בשעה הנקובה בדיוק באים לאסוף אותנו לנמל וקצת מאוחר יותר, אנחנו על הסירה המהירה לכיוון צ׳או דוק, ויאטנם. מבררים עם שותפינו לסירה מי מהם לקח את טיול ארבעת הימים על המקונג ואף לא אחד מהם עונה לנו בחיוב. בטח נפגוש את הקבוצה (נאמר לנו שאיתנו יהיו עוד שישה אנשים) בהמשך היום. מהר מאוד מתחברים אל נהר המקונג העצום, הרחב כל כך, שבמקומות מסויימים בו, לא רואים את הגדה הנגדית. כמות המים הזאת היא בלתי נתפסת, בעיקר עבור אנשים שחיים במקום שהוא כל כך דל בהם. שטים במשך כשלוש שעות באיזורים כפריים, שדות אורז בצידי הנהר, מעבורות חוצות אותו לרוחבו ומעבירות אנשים מצד אחד לשני. עוצרים ומחתימים דרכונים בצד הקמבודי - יצאנו מקמבודיה. ממשיכים עוד קצת בשייט ועוצרים להחתמת דרכונים בצד הויאטנמי - שאורכת יותר זמן. שוב עולות המחשבות המתבקשות במעבר גבול יבשתי - על השרירותיות הזאת שבגבול, על הטמטום, על ההמצאה המוזרה הזו של ארצות. שום שינוי משמעותי לא נראה לעין בכניסתינו אל ויאטנם. הנוף הוא אותו נוף, האנשים נראים אותו הדבר והלב שלי עוד עמוק עמוק בתוך קמבודיה, על סיפור העם הקשה שלה והאנשים המתוקים שבה. במקומות מסויימים הנהר ניהיה צר יותר וניתן לראות יותר ממה שקורה מסביבו, ויותר מקרוב. ממשיכים לשוט עוד כשעתיים, הילדים ואני חסרי סבלנות - מין יום כזה של עצבים ורגישות (אולי זה בהשפעת המעבר?). בצידי הנהר כפרים צפופים יותר, מקומות בהם בונים סירות ענק ובתי כלונסאות על המים. מגיעים לצ׳או דוק לקראת שתיים בצהריים, מתמקמים במלון הצף שלנו ויוצאים אל העיר. התנפלות מפתיעה על יהל של כמה מקומיים, נוגעים בו ובשיער המתולתל שלו ואנחנו חוזרים ל״כוננות הודו״ - צריך לשמור על יהל טוב מפני מתקפות שכאלו, הוא שונא את זה. הוא גם מרגיש לא טוב - מקורר - ומתחיל לפתח התקף אסתמה. אנחנו מסתובבים על גדת הנהר ומגיעים לשוק צבעוני של ירקות ופירות מכל סוג שהוא, עוגות עם חלמונים ונקניקים עליהן, ממתקים שונים ומשונים והרבה הרבה דגים. שוב הריח קשה, עד בלתי נסבל, ואנחנו בלית ברירה ממשיכים הלאה. מתיישבים לאכול ואלעד מחליט לטעום נחש ים. בכלל, לכל האוכל פה יש טעם של ים, ואני חושדת שבכל מאכל, גם אם הוא צמחוני לגמרי, תוקעים איזה מרכיב של דגים (שמן, רוטב, תבלין). חשד שמבוסס כמובן על מידע שקראתי במדריך המטיילים שלנו ולי בתור חובבת דגים מתחילה, עוד לא מתאים לטעום מאכלים לאניני טעם עם רוטבים מצחינים שהותססו במשך חודשים.
חוזרים למלון, יהל נושם ממש רע אבל עייף מאוד ונרדם מהר. באמצע הלילה אלעד לוקח אותו לקבל מנת וונטולין באינהלציה בבית החולים שממול, שם הוא מצליח לתקשר עם הרופאים באמצעותו האדיבה של google translator.
למחרת בבוקר, עם תקתוק בלוחות הזמנים ועם קבוצה של כ-40 איש (הבטיחו 6!) אנחנו יוצאים בשייט לכיוון כפר צף וחוות דגים. ריפרוף קל על הכפר היפה (דומה מאוד לאלה שראינו בקמבודיה), על חוות הדגים שממוקמת בתחתיתו של בית צף - מתחת לרצפת הבית, על כפר מוסלמי שלגדות הנהר וחזרה למלון להעמסת הציוד על האוטובוס, לקראת המשך הטיול. הקבוצה הגדולה שטיילנו איתה בבוקר מתפצלת בשלב הזה לשתיים, האחת שטה לקמבודיה, השניה ממשיכה במסלול שלנו והיא תתפצל שוב בהמשך. ככה זה ממשיך במהלך שאר ימי הטיול: קבוצה אחת משונעת לכאן, אחרת לשם, בדרך עוצרים לאסוף עוד אנשים ולשמוט אחרים, ממש פס ייצור שמתקתק באופן מעורר השתאות ובחילה גם יחד, ואנחנו שמבינים שאינטימיות קבוצתית לא תיהיה כאן ושזו כנראה השיטה בטיולים הללו, מחליטים להוציא את הטוב ולא לקטר כל הזמן. אני נכשלת במשימה בערך דקה לאחר שהחלטנו עליה...
נוסעים למקדש הממוקם על הר ליד צ׳או דוק, מטפסים אליו ומשקיפים על נוף מקסים של שדות אורז ירוקים, נהרות וכפרים - בצד הויאטנמי והקמבודי. ממשיכים בנסיעה של ארבע שעות אל עבר העיר קאנטהו, ומתרשמים מאיזור שופע במים - כל כמה דקות אנחנו עוברים על גשר שמעל נהר, לפעמים צר ולפעמים רחב ועצום. איזור ירוק שרוב חייו מתנהלים על וסביב המים. מגיעים לקאנטהו ואני, שמרגישה עייפה מ״השיטה״ וממלונות זולים הממוקמים גרוע (במקרה הזה מלון באמצע שוק ברגים, כלי עבודה, גלגלים, צבעים וכו׳) צוללת ביחד עם היהלול, לשינה טובה. מתעוררים לאחר כמה שעות, כבר לא כל כך חם בחוץ ויוצאים לשוטט בעיר. אין פה משהו מיוחד, למעט טיילת נחמדה ליד הנהר הרחב ואנחנו מחליטים לצאת בספינה - מסעדה מקומית, לשיט נחמד של שעה וחצי. המנות בתפריט מגוונות להחריד. החל מעכברים ממולאים, דרך צפרדעים מטוגנות, נחשים, צבים, יונים וכלה בסתם שרצי ים. אנחנו מנסים את מזלינו במנות צמחוניות, למרות שאחת בכל זאת הגיעה עם חתיכות בשר בלתי מזוהות (אני לא אכלתי כמובן, שמא השתרבב בטעות בשר עכבר לקדרה והמלצר החביב, שלא הבין את בקשתינו בתחילה, הביא לנו מכתב התנצלות מקסים). הספינה - בעלת שלוש קומות - היתה מלאה עד אפס מקום במקומיים, שאכלו כמויות עצומות של אוכל ונהנו, יחד איתנו (טוב, אנחנו לא ממש) מתוכנית אמנותית שכללה שירה (נשמעה כמו תזמורת של כלים לא מכוונים), קוסם (הילדים נהנו) ומוסיקה מחרישת אוזניים.
ישבנו ליד משפחה חביבה שניסתה לעזור לנו כמיטב האנגלית שבפיה לתקשר עם המלצר. בכלל, כולם מאוד התלהבו מהילדים והתייחסו אלינו יפה. ובכל זאת, אני מרגישה אצל הויאטנמים (בהכללה כמובן) משהו עצור ולא נחמד עד הסוף. אלה שעוסקים בתיירות, עוד פחות, לפעמים ממש מגעילים.
ביום השלישי של הטיול, עם קבוצה ומדריך חדשים, יצאנו לראות את השוק הצף הגדול ביותר באיזור. השוק הוא סיטונאי ומוכרים בו רק ירקות ופירות. כל סירה, מציגה את מרכולתה על גבי מקל במבוק. למשל, מוכר אבטיחים - יתלה אבטיח על המקל ומוכר אננס - יתלה אננס. האיזור הומה ושוקק במסחר. אנשים מעבירים סחורה מסירה לסירה, מסדרים, מנקים. כמו ״שוק לוינסקי״ על המים.
אחר כך שטנו למפעל לייצור איטריות אורז (בשיטה שונה מזו שראינו בקמבודיה) ומפעל לעיבוד אורז. למדנו שויאטנם היא יצואנית האורז השניה בגודלה בעולם אחרי תאילנד ועל התהליך הארוך שעובר האורז מהקטיף ועד האריזה, וכמובן המכירה. חזרנו לייבשה והמשכנו באוטובוס לייעדינו האחרון באגן המקונג - עיר נחמדה בשם מיאי טהו, לא לפני שהחלפנו אוטובוס בדרך! הגענו למלון מזעזע אבל במיקום טוב, ממש על הנהר, התקלחנו ויצאנו אל שוק הלילה במטרה לטעום מרק מקומי. שוב, היה קשה להסביר למלצר שאנחנו לא רוצים ״מווווווו״ ולא ״מהההההה״ ולא "אוינק אוינק״ ולא ״קוקוריקו״ ולא - עושים צורה של דג עם הפה, עד שהגיע לעזרתינו בחור מקומי שדובר אנגלית וחילץ אותנו מהתסבוכת. רק חבל ששכחנו להגיד גם ״בלי חריף״.... אחרי החוויה המפוקפקת של המרק, הלכנו לאיזור משחקים נחמד וקינחנו במכולת בה קנינו אוכל מוכר - בגט, יוגורט, גבינה ואכלנו לשובע.
ביום האחרון של ה״טור״, הגיעה מדריכה מטעם החברה לקחת אותנו אל הנמל. שם חיכינו כחצי שעה לקבוצה של אותו היום. מדריך נוסף שהתחלף ואנחנו על הסירה אל עבר כמה איים שעל המקונג. מגיעים, יחד עם נחילי תיירים, לאחד האיים, שותים תה עם דבש מקומי ועולים על סירה קטנה לשייט בתעלה צרה. פקק תנועה של סירות עם תיירים תוקע אותנו מלזוז ופה ושם, משיט סירה צועק לעברינו "tip, moeny". ממש מגעיל ומבאס. הפקק משתחרר ואיתו אנחנו, מתחילים להנות מקצת טבע, בלי המולה. שטים בנינוחות יחסית בתעלת המים, שמשני צדדיה גדלים דקלים קטנים עם פירות יפיפיים והמוני יצורים משונים - שתי רגליים וזנב ארוך, עיניים בולטות (נראים כמו יצורים מהחלל החיצון) - מקפצים להם על האדמה הבוצית. חוזרים לסירה הגדולה ולנהר הרחב, רחב ושטים אל עבר אי אחר ושוב עולים על סירה קטנה, ושוב תעלות צרות יותר, טבע פראי והרבה יופי. עוצרים במפעל ביתי לייצור סוכריות טופי מאגוזי קוקוס ואני יוצאת משם עם שן שבורה (אל תגלו לדפני - השיננית שלי). ארוחת צהריים ושיט נוסף אל גן של פירות טרופיים, בו אנחנו אוכלים פירות טעימים ונאלצים להקשיב שוב, וזה לא קל בכלל, למופע של מוסיקה מקומית (ועוד רצו טיפ על הזוועה הזאת). עם הלשון מעט בחוץ, עולים על speed boat לכיוון סאיגון. איזו הפלגה משגעת! האמת, שמכל ארבעת ימי הטיול במקונג, זו הדרך היפה והמעניינת ביותר - טבע שופע וירוק מכל הכיוונים, עצי קוקוס ודקלים שגדלים בצפיפות עד המים, התרחשות מעניינת של סירות כל הזמן, מכל הכיוונים ומסוגים שונים. נהרות קטנים שמתחברים עם הנהר הגדול. כפרים. פשוט יפה וכייף גדול.
בסיכומו של דבר אני חושבת שהיה לא פשוט לעשות את הטיול הזה לבד. המרחקים מעיר לעיר הם עצומים והיה נוח שלא היינו צריכים לסחוב את הציוד שלנו יותר מידי, שהמלונות היו ידועים מראש (גם אם לא היו משו משו) ושהביאו אותנו אליהם ובאו לקחת מהם. אבל, מן הסתם, אם היינו עושים את זה לבד, בלי ארגון חיצוני, היינו נהנים יותר ומעמיקים יותר במקומות שעניינו אותנו. לא נורא, מכל התנסות לומדים, לא?