לאדאק הוא מדבר קר, גבוה מאוד, בהרי ההימלאיה. אנחנו נמצאים כרגע בנווה מדבר ירוק שנקרא עמק ההינדוס (על שם הנהר הגדול שזורם במרכזו), מקום פורח ומאוד מתוייר (בעיקר על ידי ישראלים - 80 אחוז מהתיירים הזרים כאן הם מישראל). כשמרימים את העיניים רואים בסביבתנו הקרובה הרים מדבריים שלי מזכירים קצת את סיני, וכשמרימים את העיניים עוד יותר גבוה, רואים את הפסגות המושלגות המקיפות אותנו ואת המדבר. לנו כתיירים, החיים כאן פשוטים ונוחים מאוד והדילמות שלנו הם בעיקר באיזו מסעדה לאכול, איפה לטייל ומתי, ואבל למקומיים יש כאן חיים לא פשוטים - הם חיים מחקלאות במקום עם מעט מאוד מים ומתיירות עונתית מאוד, רק שלושה חודשים בשנה, ונמצאים באזור עם טמפרטורה קייצית של 30 מעלות צלסיוס וחורף קר בו מגיעה הטמפרטורה למינוס 25 מעלות.
* הטיסה והנחיתה -
לאחר לילה קצר בדלהי התעוררנו מוקדם בבוקר (2:00) וסיימנו לארוז את התיקים. גוני היה מקסים וסייע מאוד, יהל המשיך לישון כמעט עד שהתיישבנו במונית.
בשעות האלו של היום, דלהי נראית רכה יותר מצד אחד, פחות המולה ורעש, אך מהצד השני רואים המון אנשים ישנים להם על המדרכות ועל איי התנועה, מה שבי מעלה הרבה מחשבות.
שעה של נסיעה ואנחנו בשדה התעופה הבין לאומי של דלהי (מכאן יוצאות גם חלק מהטיסות המקומיות). הפעם כל התהליך קצר הרבה יותר, ללא ביקורת דרכונים. חצי שעה ואנחנו ממתינים בשער העליה למטוס.
רבות קראנו על הטיסה ועל כמה שהיא אמורה להיות מפחידה והבטן בהחלט מקרקרת (לפחות שלי). כולנו בולעים טיפות רסקיו, רק ליתר ביטחון. הטיסה היא במטוס גדול (בואינג 737, ווידאתי את זה כבר כשהזמנו כרטיסים) מה שאמור להקל על העניינים. זהו, הגיע הרגע, השער נפתח, ביקורת כרטיסים, עולים ומתיישבים על המטוס. ענבלי משמאל ליד החלון, יהל לידה ולידו גוני, ואני בשורה המקבילה. לפני שממריאים יהל כבר נרדם בכסא, ענבלי משקיפה מהחלון, גוני קצת חושש ומדבר על הפחדים שלו. אני מאוד חושש ולא מדבר על שום דבר.
לאחר המתנה קצרה ממריאים, המראה חלקה, מהר מאוד נרגעים ומתחילים להשקיף למטה. לאחר כעשרים דקות מתחילים לראות את הפסגות המושלגות - פשוט מדהים, אתם מוזמנים להסתכל בתמונות שענבלי צילמה. בכל כיוון שמסתכלים, הרים שבקצותיהם שלג, כמו בציורים של ילדים, שדות של הרים כאלו. יש תחושה שההרים מאוד קרובים אלינו והשלג עליהם נראה רך כמו קצפת.
לאחר כשעה של טיסה מתכוננים לנחיתה וכאן גרסאותינו חלוקות: ענבלי אומרת שהיתה נחיתה קלה וחלקה, אני לעומתה סובר שהיו המון תימרוני כנפים, מעבר בין הרים (המטוס באוויר ואני רואה הרים קרובים משני הצדדים) ונחיתה מאתגרת מאוד.
מה שכן, לאחר שעה ורבע נחתנו בשלום ועל זה כולנו מסכימים.
יוצאים החוצה מהמטוס, קר בחוץ אבל לא מאוד. נושמים ובודקים שיש לנו מספיק אוויר ושאין השפעה קיצונית לגובה, כולנו בסדר. ממלאים טפסים, מזמינים מונית ויוצאים לחפש מלון לתקופה הקרובה. לאחר חיפוש מתיש ומעבר בין מספר גסט האוסים, מצאנו לנו מקום מקסים, משפחה שיש לה תשעה חדרים נחמדים, דשא קטן וגינה אורגנית. והכי חשוב - יש כאן תחושה ביתית נעימה.
* האנשים הלאדאקים - מיד עם צאתנו מהמטוס, אנחנו נפגשים בשדה התעופה עם האנשים המקומיים. גם הם אנשים די קומפקטיים, עור כהה, עיניים מלוכסנות. הנשים המבוגרות יותר, לובשות שמלות ארוכות אפורות או חומות עם המון קפלים, כשבתפרים מציץ בד צבעוני מבפנים. מתחת לשמלה הן לובשות מכנסיים, לעיתים אף הן צבעוניות ומעליה חגורת בד. לרובן שיער ארוך שקלוע בשתי צמות הנפגשות לקראת הקצה. טוב רב שופע מהאנשים הלאדאקיים. הם נחמדים בצורה קיצונית ומלאי רצון לעזור בכל שצריך. המילה ״ג׳ולה״ (עם צירה) היא אולי תמצית כל המהות שלהם ומשמעה: שלום, להתראות, תודה, בוקר טוב ושלל ברכות אחרות, והיא נשלחת לחלל האויר בכל הזדמנות ובחיוך רחב. אין פלא איפה, שקל מאוד להתאהב במקום הזה.
* על מחלת גבהים והיפוכונדריה - לה נמצאת בגובה של 3500 מטר מעל פני הים, מקומות נוספים שנטייל בהם פה מגיעים אף ל-5600 מטר. מכיוון שהגענו דרך האוויר ולא היתה לנו אפשרות להסתגל לגובה בשלבים - כמו שמטיילים רבים עושים - ומכיוון שקראנו במדריך הטיולים שלנו שכמעט כל מי שמגיע דרך האויר סובל מתסמינים כאלו או אחרים של מחלת גבהים, ומכיוון שאני היפוכונדרית, מיד כשירדתי מהמטוס הרגשתי את השפעת הגובה. זה התחיל בהרגשה מוזרה באף, המשיך בכאב ראש - לא קשה מידי והסתיים בעייפות נוראה (כל מה שקראתי במדריך הטיולים תחת סעיף ״מחלת גבהים״ - באורח מפתיע, היה לי). שלושת הימים הראשונים עברו עלי ועל יהל, בעיקר בשינה עמוקה וגם כשהתעוררתי, הרגשתי מותשת. אלעד ההיפראקטיב, שלא מסוגל להגיע למקום חדש ולנוח, יחד עם גוני - מיד התחיל לסקור את אתרי האיזור. עכשיו אחרי חמישה ימים פה אני עוד לא לגמרי מאוששת, שאר המשפחה נראית בסדר גמור. אתמול הלכתי למרפא טיבטי, שבדק אותי ונתן לי כמה תרופות טבעיות. מסתבר שעצם ההליכה לרופא, כבר שיפר את הרגשתי (פולניה או לא פולניה???). הכדורים מרים להחריד אבל היום אני מרגישה כבר הרבה יותר טוב.
היובש המדברי מורגש פה מאוד בגוף. הפה והגרון יבשים כל הזמן - תזכורת לשתות הרבה, גם במהלך הלילה. העור, בעיקר השפתיים, סדוקים וצריך מידי פעם לשמנם בקרם או בשמן.
* יומולדת 76 לדאלאי לאמה -
היום, ה-6/7, צויין בכפר ליד לה - צ׳וק לאם סר - שם נמצא מעונו הרשמי של הדאלאי לאמה בביקוריו בלאדאק - יום הולדתו. אי הימצאותו של הוד קדושתו כאן, לא הפריעה למאות אנשים, טיבטיים בעיקר, לחגוג את יום הולדתו. מתחם האירוע צויד בעשרות אוהלים גדולים, לטובת כל החוגגים, שהגיעו מוקדם בבוקר עמוסי ציוד - בעיקר אוכל ושתייה. כשהגענו הרגשנו
קצת כמו בחגיגות יום העצמאות אצלינו, רק בלי המנגלים. כל האנשים היו לבושים בבגדים חגיגיים, בגדים טיבטיים מסורתיים - הנשים והילדות בשמלות משי צבעוניות וארוכות, שנקשרות מאחור, מתחתן חולצות משי בצבע אחר, חלקן עם סינר מפוספס שמתלבש מעל השמלה. מקושטות בתכשיטי אבנים גדולים וצבעוניים. הגברים והילדים, בחולצות משי שנסגרות עם כפתורים מתכתיים בצד. מסביב למתחם הוקמו דוכנים שונים, שהציעו בעיקר ממתקים ושתייה, ספרים על הוד קדושתו, צעצועים לילדים (באופן מוזר ומאוד לא מתאים למורשתו של הדאלאי לאמה, ביו יתר הצעצועים שמכרו שם היו אקדחים...) וקליעה למטרה. היו גם מעט דוכני מזון לטובת אלה שלא הביאו מהבית. התוכנית האמנותית כללה תפילות, לאחריהן - נתנו בידינו מעט קמח - ואז כולם ביחד הרימו את ידיהם והורידו, כמה פעמים, אמרו איזה משפט, וזרקו אותו לאוויר. לאחר מכן, היו נאומים רבים ומתישים - כשלא מבינים זה אפילו עוד יותר קשה. ואז היו הופעות של ריקודים מסורתיים ושירים, בתלבושות ססגוניות ועם כלי נגינה טיבטיים. אנחנו, בתור תיירים, הורשינו לשבת בקדמת הבמה, ליד הנזירים ומוזמנים אחרים, אך כל המופיעים הופיעו כשפניהם מופנות לתמונתו של הדאלאי לאמה, חתן השמחה, שאף זכה לעוגת יומולדת גדולה ומקושטת. התוכנית האמנותית היתה כמובן בנוכחות אנשי ממשל ודת חשובים, בינהם ילד מקסים ושובה לב בן 6 - שנחשב לגילגול של לאמה גדול. הוא ישב שם במהלך כל הטקס הארוך, בישיבה זקופה ובטוחה, לא הורגש שהוא מותש או מתעייף. ואני התבוננתי בו וחשבתי לעצמי, כמה אחריות מוטלת על כתפיו בגילו הצעיר, כמה ציפיות יש ממנו, ומעניין אם הוא בקשר עם הוריו, והאם הוא מאושר? אני חושבת על גוני לפני שנתיים, כשהוא היה בגילו, ילד רך בשנים, שמעביר את מיטב זמנו במשחק, גילויים, חברים והרבה הרבה זמן עם ההורים. אני לא יכולה לדמיין את גוני במקום שלו. ומעניין איך מרגישים ההורים שלו בעניין הזה.
* מנדלות -
בתוך המנזר שבכפר אלצ׳י צפינו בהכנת מנדלות מחול צבעוני. מנדלות הם ציורים סימטרים גדולים, המצויירים סביב ציר מרכזי בעיגולים וריבועים, שנמצאים כמעט בכול מקדש ובהרבה בתים בודהיסטים. במקדש שביקרנו יצרו מנדלות על ידי הנחה עדינה של חול באמצעות קונוסים ממתכת על לוח עץ גדול. שוחחנו ארוכות עם הנזירים שהכינו את המנדלות ולמדנו רבות על הנושא.
הצדדים הטכנים:
על המנדלה בגודל הזה, כמטר וחצי על מטר וחצי, עובדים שלושה נזירים, במשך עשר שעות ביום, במהלך כשבעה-שמונה ימים.
החול המשמש אותם הוא אבקת שיש עם צבע מלאכותי (בעבר השתמשו בצבעים טבעיים שהיום כבר קשה להשיג). על לוח העץ מצויירים בעיפרון הקווים הכלליים של המנדלה. עליהם, במקטעים, מורחים דבק (שהריח כמו דבק מגע). עליו שופכים את הצבע, באמצעות קונוסים ממתכת. החור בקונוסים קטן מאוד, ורק כאשר מזיזים אותו על ידי גירודו במקל מעץ (בחלק שלו שהוא מחוספס) נשפך בעדינות זרם של אבקת צבע.
הצדדים הרוחניים:
המנדלה מסמנת את משכנו של בודהה. במנזרים בודהיסטיים ניתן לראות גם מנדלות מצויירות בצבע (כמו שראינו גם כאן) וגם כאלו תלת מימדיות (כמו שראינו במקדש פמגיינצ׳ה בפלינג). הן מורכבות מפריטים רבים מאוד.
יש המון סוגי מנדלות והנושא נלמד מאוד לעומק במשך שנים של לימודי הפילוסופיה הבודהיסטית. באופן כללי ניתן לומר שמרכז המנדלה מסמן את הנשמה, חלקה האמצעי את הבית וההיקף מסמן את האש המגינה על הבית. כל צבע, תו ואות במנדלה חשובים ויש להם משמעות דתית.
מהלך היצירה מאפשר זמן רב של תהליך מדיטטיבי.
על חוסר היקשרות - הנזירים מקדישים זמן רב מאוד של תכנון, יצירה, מדיטציה ותפילה בהכנת כל מנדלה. כחלק מהפילוסופיה הבודהיסטית שמסבירה את הבעיתיות בהקשרות לחפצים, למחשבות וכו׳ - כמה סבל ונזק זה גורם לאדם ולעולם, לוקחים הנזירים את המנדלה המוכנה, מתפללים ומשליכים אותה לנהר. כמו כן, מחווה זו באה לסמל את הזמניות בחיים.
שאלנו אם כל אחד יכול ללמוד לצייר מנדלה והם אמרו שזה קודם כל דורש לימוד רוחני רב מאוד ורק אז לומדים את הצדדים הטכניים.
* על הנסיעה באוטובוסים מקומיים - עד שהגענו ללה, התחבורה הציבורית בה השתמשנו היו ג׳יפים ורכבות (פעם אחת נסענו באוטובוס כמעט ריק ממיריק לגום, ליד דארג׳ילינג, אז זה לא ממש נחשב). כאן, כדי להגיע מכפר לכפר, אנחנו יורדים לתחנה המרכזית של לה ולוקחים אוטובוס, או ליתר דיוק - מיניבוס, ליעד המבוקש. אנחנו עושים את זה בנסיעות הקצרות יותר - בין חצי שעה לשלוש. בפעם הראשונה נסענו לשיי וטיקסי, שני כפרים קרובים ללה ובהם מקדשים וארמון עתיקים. ישבנו אלעד וגוני, יהל ואני - כל זוג על ספסל נפרד. הנסיעה החלה, כאשר כל כמה רגעים נשלחת שריקה לאוויר והנהג עוצר. אנשים יורדים אבל בעיקר עולים עוד ועוד. בשלב מסויים, החליק בטבעיות אלינו לספסל - קשיש אחד ונצמד אלי עד לסוף הנסיעה. יהל נאלץ לעבור לשבת עלי. העיקולים הרבים בדרך לא הוסיפו לי הרבה מרחב אישי, מזל שהיא לא ארכה הרבה. נשבעתי שלא אתן שזה יקרה שוב, אהיה יותר אסרטיבית, אקנה ארבעה מקומות במיניבוס שיהיה ברור שהם שלנו. ואז הגיעה הנסיעה לאלצ׳י. הגענו לתחנה שעה מראש, כדי לתפוס מקומות ישיבה. האוטובוס הגיע רק רבע שעה לפני מועד היציאה ולפני שהבנתי שזה האוטובוס, שזה היה מהר יחסית להיותי חדשה פה, הוא כבר היה כמעט מלא. תפסתי את יהל ביד אחת, גוררת אותו, ואת גוני בשנייה (אלעד הלך לקנות משהו לאכול) - שניהם צורחים מהלחץ שאולי חלילה ניסע בלעדיו (יש להם טראומה מנסיעה קצרצרה ליד דארג׳ילינג בה הם עלו על המונית לפנינו והיא נסעה איזה שני מטר בלעדינו כדי להסתובב, הם היו מבועתים מזה) ועלינו על האוטובוס. הוא היה כבר מלא למעט שני ספסלים שהיו תפוסים עם תיקים, ומכיוון שחיכיתי בתחנה עוד לפני כל האנשים האלו, הזזתי את שניהם והתיישבנו. אחת הנשים שממיקמה את תיקה על הספסל כדי לשמור אותו לעצמה - לא הסכימה לסידור החדש והתיישבה בו. השנייה נכנעה. נשאר לי למצוא עוד שני מקומות, שנמצאו בסופו של דבר בספסל הארוך האחורי, בצפיפות רבה כזאת, שאלעד נאלץ לשבת עם חצי לחמנייה על איזו נערה חביבה, שכמובן קיבלה את כל העניין בהכנעה. היא רגילה כבר. האוטובוס היה כבר מלא, כאשר עוד ועוד אנשים עלו עליו. כל אחד שעולה, נותן בי מבט מאשים של ״איך אני מעיזה לתפוס מקום יקר כל כך עם ילד קטן״. אני מתעלמת מהם, או לפחות מנסה, כשלפתע עולה משפחה - זוג הורים ושני ילדיהם הקטנים. איזו תיירת צדקנית נחלצת לעזרתם ודורשת מבחור צעיר לקום בשביל האם ובנה הקטן, ״איך זה שאף אחד פה לא קם, יש פה אישה עם ילד״ היא אומרת בתוכחה וממשיכה לשבת במקומה. הוא קם, נזוף, ואני שבכל זאת מרגישה לא בנוח, מצמידה את יהל אלי ומושיבה במעט המקום שנותר את הילד הגדול יותר. עשיתי את שלי. האוטובוס מתחיל לנסוע, אנשים ממלאים כל פיסה פנויה בו, כמעט בערימות. כל כמה דקות הוא נעצר ועולים עוד מספר אנשים, חלקם עם חבילות גדולות, אחרים עם ילדים קטנים. ושוב המבט המאשים שנועצים בי ואני מסתכלת עליהם בחזרה, ״הי חבר׳ה, כבר עשיתי את שלי, אנחנו שלושה בספסל!״. יהל כמובן נרדם, הקלה גדולה אחרי שבמשך חצי שעה הוא לא הפסיק לדבר ואני רק הינהנתי בראשי למרות שלא הצלחתי לשמוע כלום - ההמולה רבה, האוטובוס מרעיש גם הוא. בשלב מסויים אני מסתכלת החוצה ורואה בצל של האוטובוס, שני אנשים על הגג. אין סוף ליכולת הכיבול של כלי הרכב הרעוע הזה. הדרך מקסימה, הנוף עוצר נשימה, גם הצפיפות. הנהג עוצר להוריד אנשים במקומות שנראה שאין בהם כלום. הוא גם עוצר כשמישהו צריך פיפי או רוצה לקנות משהו לאכול באיזה כפר קטן בדרך. איך הם לא מפחדים שהוא יברח להם? כשאנחנו כבר קרובים אל יעדינו, בעשר דקות האחרונות, האוטובוס כבר די פנוי מאנשים, כלומר כל מקומות הישיבה תפוסים בתפוסתם המקורית, במעבר כמעט שאין אנשים וניתן לחזור לנשום אויר נקי ולא הבלי פיות של אנשים. בתחילת הנסיעה צרחתי אל עבר אלעד שזו הנסיעה האחרונה, שלי לפחות, באוטובוס ציבורי. אני יודעת שלא אעמוד מאחורי המשפט הזה...
* הטיסה והנחיתה -
לאחר לילה קצר בדלהי התעוררנו מוקדם בבוקר (2:00) וסיימנו לארוז את התיקים. גוני היה מקסים וסייע מאוד, יהל המשיך לישון כמעט עד שהתיישבנו במונית.
בשעות האלו של היום, דלהי נראית רכה יותר מצד אחד, פחות המולה ורעש, אך מהצד השני רואים המון אנשים ישנים להם על המדרכות ועל איי התנועה, מה שבי מעלה הרבה מחשבות.
שעה של נסיעה ואנחנו בשדה התעופה הבין לאומי של דלהי (מכאן יוצאות גם חלק מהטיסות המקומיות). הפעם כל התהליך קצר הרבה יותר, ללא ביקורת דרכונים. חצי שעה ואנחנו ממתינים בשער העליה למטוס.
רבות קראנו על הטיסה ועל כמה שהיא אמורה להיות מפחידה והבטן בהחלט מקרקרת (לפחות שלי). כולנו בולעים טיפות רסקיו, רק ליתר ביטחון. הטיסה היא במטוס גדול (בואינג 737, ווידאתי את זה כבר כשהזמנו כרטיסים) מה שאמור להקל על העניינים. זהו, הגיע הרגע, השער נפתח, ביקורת כרטיסים, עולים ומתיישבים על המטוס. ענבלי משמאל ליד החלון, יהל לידה ולידו גוני, ואני בשורה המקבילה. לפני שממריאים יהל כבר נרדם בכסא, ענבלי משקיפה מהחלון, גוני קצת חושש ומדבר על הפחדים שלו. אני מאוד חושש ולא מדבר על שום דבר.
לאחר המתנה קצרה ממריאים, המראה חלקה, מהר מאוד נרגעים ומתחילים להשקיף למטה. לאחר כעשרים דקות מתחילים לראות את הפסגות המושלגות - פשוט מדהים, אתם מוזמנים להסתכל בתמונות שענבלי צילמה. בכל כיוון שמסתכלים, הרים שבקצותיהם שלג, כמו בציורים של ילדים, שדות של הרים כאלו. יש תחושה שההרים מאוד קרובים אלינו והשלג עליהם נראה רך כמו קצפת.
לאחר כשעה של טיסה מתכוננים לנחיתה וכאן גרסאותינו חלוקות: ענבלי אומרת שהיתה נחיתה קלה וחלקה, אני לעומתה סובר שהיו המון תימרוני כנפים, מעבר בין הרים (המטוס באוויר ואני רואה הרים קרובים משני הצדדים) ונחיתה מאתגרת מאוד.
מה שכן, לאחר שעה ורבע נחתנו בשלום ועל זה כולנו מסכימים.
יוצאים החוצה מהמטוס, קר בחוץ אבל לא מאוד. נושמים ובודקים שיש לנו מספיק אוויר ושאין השפעה קיצונית לגובה, כולנו בסדר. ממלאים טפסים, מזמינים מונית ויוצאים לחפש מלון לתקופה הקרובה. לאחר חיפוש מתיש ומעבר בין מספר גסט האוסים, מצאנו לנו מקום מקסים, משפחה שיש לה תשעה חדרים נחמדים, דשא קטן וגינה אורגנית. והכי חשוב - יש כאן תחושה ביתית נעימה.
* האנשים הלאדאקים - מיד עם צאתנו מהמטוס, אנחנו נפגשים בשדה התעופה עם האנשים המקומיים. גם הם אנשים די קומפקטיים, עור כהה, עיניים מלוכסנות. הנשים המבוגרות יותר, לובשות שמלות ארוכות אפורות או חומות עם המון קפלים, כשבתפרים מציץ בד צבעוני מבפנים. מתחת לשמלה הן לובשות מכנסיים, לעיתים אף הן צבעוניות ומעליה חגורת בד. לרובן שיער ארוך שקלוע בשתי צמות הנפגשות לקראת הקצה. טוב רב שופע מהאנשים הלאדאקיים. הם נחמדים בצורה קיצונית ומלאי רצון לעזור בכל שצריך. המילה ״ג׳ולה״ (עם צירה) היא אולי תמצית כל המהות שלהם ומשמעה: שלום, להתראות, תודה, בוקר טוב ושלל ברכות אחרות, והיא נשלחת לחלל האויר בכל הזדמנות ובחיוך רחב. אין פלא איפה, שקל מאוד להתאהב במקום הזה.
* על מחלת גבהים והיפוכונדריה - לה נמצאת בגובה של 3500 מטר מעל פני הים, מקומות נוספים שנטייל בהם פה מגיעים אף ל-5600 מטר. מכיוון שהגענו דרך האוויר ולא היתה לנו אפשרות להסתגל לגובה בשלבים - כמו שמטיילים רבים עושים - ומכיוון שקראנו במדריך הטיולים שלנו שכמעט כל מי שמגיע דרך האויר סובל מתסמינים כאלו או אחרים של מחלת גבהים, ומכיוון שאני היפוכונדרית, מיד כשירדתי מהמטוס הרגשתי את השפעת הגובה. זה התחיל בהרגשה מוזרה באף, המשיך בכאב ראש - לא קשה מידי והסתיים בעייפות נוראה (כל מה שקראתי במדריך הטיולים תחת סעיף ״מחלת גבהים״ - באורח מפתיע, היה לי). שלושת הימים הראשונים עברו עלי ועל יהל, בעיקר בשינה עמוקה וגם כשהתעוררתי, הרגשתי מותשת. אלעד ההיפראקטיב, שלא מסוגל להגיע למקום חדש ולנוח, יחד עם גוני - מיד התחיל לסקור את אתרי האיזור. עכשיו אחרי חמישה ימים פה אני עוד לא לגמרי מאוששת, שאר המשפחה נראית בסדר גמור. אתמול הלכתי למרפא טיבטי, שבדק אותי ונתן לי כמה תרופות טבעיות. מסתבר שעצם ההליכה לרופא, כבר שיפר את הרגשתי (פולניה או לא פולניה???). הכדורים מרים להחריד אבל היום אני מרגישה כבר הרבה יותר טוב.
היובש המדברי מורגש פה מאוד בגוף. הפה והגרון יבשים כל הזמן - תזכורת לשתות הרבה, גם במהלך הלילה. העור, בעיקר השפתיים, סדוקים וצריך מידי פעם לשמנם בקרם או בשמן.
* יומולדת 76 לדאלאי לאמה -
היום, ה-6/7, צויין בכפר ליד לה - צ׳וק לאם סר - שם נמצא מעונו הרשמי של הדאלאי לאמה בביקוריו בלאדאק - יום הולדתו. אי הימצאותו של הוד קדושתו כאן, לא הפריעה למאות אנשים, טיבטיים בעיקר, לחגוג את יום הולדתו. מתחם האירוע צויד בעשרות אוהלים גדולים, לטובת כל החוגגים, שהגיעו מוקדם בבוקר עמוסי ציוד - בעיקר אוכל ושתייה. כשהגענו הרגשנו
קצת כמו בחגיגות יום העצמאות אצלינו, רק בלי המנגלים. כל האנשים היו לבושים בבגדים חגיגיים, בגדים טיבטיים מסורתיים - הנשים והילדות בשמלות משי צבעוניות וארוכות, שנקשרות מאחור, מתחתן חולצות משי בצבע אחר, חלקן עם סינר מפוספס שמתלבש מעל השמלה. מקושטות בתכשיטי אבנים גדולים וצבעוניים. הגברים והילדים, בחולצות משי שנסגרות עם כפתורים מתכתיים בצד. מסביב למתחם הוקמו דוכנים שונים, שהציעו בעיקר ממתקים ושתייה, ספרים על הוד קדושתו, צעצועים לילדים (באופן מוזר ומאוד לא מתאים למורשתו של הדאלאי לאמה, ביו יתר הצעצועים שמכרו שם היו אקדחים...) וקליעה למטרה. היו גם מעט דוכני מזון לטובת אלה שלא הביאו מהבית. התוכנית האמנותית כללה תפילות, לאחריהן - נתנו בידינו מעט קמח - ואז כולם ביחד הרימו את ידיהם והורידו, כמה פעמים, אמרו איזה משפט, וזרקו אותו לאוויר. לאחר מכן, היו נאומים רבים ומתישים - כשלא מבינים זה אפילו עוד יותר קשה. ואז היו הופעות של ריקודים מסורתיים ושירים, בתלבושות ססגוניות ועם כלי נגינה טיבטיים. אנחנו, בתור תיירים, הורשינו לשבת בקדמת הבמה, ליד הנזירים ומוזמנים אחרים, אך כל המופיעים הופיעו כשפניהם מופנות לתמונתו של הדאלאי לאמה, חתן השמחה, שאף זכה לעוגת יומולדת גדולה ומקושטת. התוכנית האמנותית היתה כמובן בנוכחות אנשי ממשל ודת חשובים, בינהם ילד מקסים ושובה לב בן 6 - שנחשב לגילגול של לאמה גדול. הוא ישב שם במהלך כל הטקס הארוך, בישיבה זקופה ובטוחה, לא הורגש שהוא מותש או מתעייף. ואני התבוננתי בו וחשבתי לעצמי, כמה אחריות מוטלת על כתפיו בגילו הצעיר, כמה ציפיות יש ממנו, ומעניין אם הוא בקשר עם הוריו, והאם הוא מאושר? אני חושבת על גוני לפני שנתיים, כשהוא היה בגילו, ילד רך בשנים, שמעביר את מיטב זמנו במשחק, גילויים, חברים והרבה הרבה זמן עם ההורים. אני לא יכולה לדמיין את גוני במקום שלו. ומעניין איך מרגישים ההורים שלו בעניין הזה.
* מנדלות -
בתוך המנזר שבכפר אלצ׳י צפינו בהכנת מנדלות מחול צבעוני. מנדלות הם ציורים סימטרים גדולים, המצויירים סביב ציר מרכזי בעיגולים וריבועים, שנמצאים כמעט בכול מקדש ובהרבה בתים בודהיסטים. במקדש שביקרנו יצרו מנדלות על ידי הנחה עדינה של חול באמצעות קונוסים ממתכת על לוח עץ גדול. שוחחנו ארוכות עם הנזירים שהכינו את המנדלות ולמדנו רבות על הנושא.
הצדדים הטכנים:
על המנדלה בגודל הזה, כמטר וחצי על מטר וחצי, עובדים שלושה נזירים, במשך עשר שעות ביום, במהלך כשבעה-שמונה ימים.
החול המשמש אותם הוא אבקת שיש עם צבע מלאכותי (בעבר השתמשו בצבעים טבעיים שהיום כבר קשה להשיג). על לוח העץ מצויירים בעיפרון הקווים הכלליים של המנדלה. עליהם, במקטעים, מורחים דבק (שהריח כמו דבק מגע). עליו שופכים את הצבע, באמצעות קונוסים ממתכת. החור בקונוסים קטן מאוד, ורק כאשר מזיזים אותו על ידי גירודו במקל מעץ (בחלק שלו שהוא מחוספס) נשפך בעדינות זרם של אבקת צבע.
הצדדים הרוחניים:
המנדלה מסמנת את משכנו של בודהה. במנזרים בודהיסטיים ניתן לראות גם מנדלות מצויירות בצבע (כמו שראינו גם כאן) וגם כאלו תלת מימדיות (כמו שראינו במקדש פמגיינצ׳ה בפלינג). הן מורכבות מפריטים רבים מאוד.
יש המון סוגי מנדלות והנושא נלמד מאוד לעומק במשך שנים של לימודי הפילוסופיה הבודהיסטית. באופן כללי ניתן לומר שמרכז המנדלה מסמן את הנשמה, חלקה האמצעי את הבית וההיקף מסמן את האש המגינה על הבית. כל צבע, תו ואות במנדלה חשובים ויש להם משמעות דתית.
מהלך היצירה מאפשר זמן רב של תהליך מדיטטיבי.
על חוסר היקשרות - הנזירים מקדישים זמן רב מאוד של תכנון, יצירה, מדיטציה ותפילה בהכנת כל מנדלה. כחלק מהפילוסופיה הבודהיסטית שמסבירה את הבעיתיות בהקשרות לחפצים, למחשבות וכו׳ - כמה סבל ונזק זה גורם לאדם ולעולם, לוקחים הנזירים את המנדלה המוכנה, מתפללים ומשליכים אותה לנהר. כמו כן, מחווה זו באה לסמל את הזמניות בחיים.
שאלנו אם כל אחד יכול ללמוד לצייר מנדלה והם אמרו שזה קודם כל דורש לימוד רוחני רב מאוד ורק אז לומדים את הצדדים הטכניים.
* על הנסיעה באוטובוסים מקומיים - עד שהגענו ללה, התחבורה הציבורית בה השתמשנו היו ג׳יפים ורכבות (פעם אחת נסענו באוטובוס כמעט ריק ממיריק לגום, ליד דארג׳ילינג, אז זה לא ממש נחשב). כאן, כדי להגיע מכפר לכפר, אנחנו יורדים לתחנה המרכזית של לה ולוקחים אוטובוס, או ליתר דיוק - מיניבוס, ליעד המבוקש. אנחנו עושים את זה בנסיעות הקצרות יותר - בין חצי שעה לשלוש. בפעם הראשונה נסענו לשיי וטיקסי, שני כפרים קרובים ללה ובהם מקדשים וארמון עתיקים. ישבנו אלעד וגוני, יהל ואני - כל זוג על ספסל נפרד. הנסיעה החלה, כאשר כל כמה רגעים נשלחת שריקה לאוויר והנהג עוצר. אנשים יורדים אבל בעיקר עולים עוד ועוד. בשלב מסויים, החליק בטבעיות אלינו לספסל - קשיש אחד ונצמד אלי עד לסוף הנסיעה. יהל נאלץ לעבור לשבת עלי. העיקולים הרבים בדרך לא הוסיפו לי הרבה מרחב אישי, מזל שהיא לא ארכה הרבה. נשבעתי שלא אתן שזה יקרה שוב, אהיה יותר אסרטיבית, אקנה ארבעה מקומות במיניבוס שיהיה ברור שהם שלנו. ואז הגיעה הנסיעה לאלצ׳י. הגענו לתחנה שעה מראש, כדי לתפוס מקומות ישיבה. האוטובוס הגיע רק רבע שעה לפני מועד היציאה ולפני שהבנתי שזה האוטובוס, שזה היה מהר יחסית להיותי חדשה פה, הוא כבר היה כמעט מלא. תפסתי את יהל ביד אחת, גוררת אותו, ואת גוני בשנייה (אלעד הלך לקנות משהו לאכול) - שניהם צורחים מהלחץ שאולי חלילה ניסע בלעדיו (יש להם טראומה מנסיעה קצרצרה ליד דארג׳ילינג בה הם עלו על המונית לפנינו והיא נסעה איזה שני מטר בלעדינו כדי להסתובב, הם היו מבועתים מזה) ועלינו על האוטובוס. הוא היה כבר מלא למעט שני ספסלים שהיו תפוסים עם תיקים, ומכיוון שחיכיתי בתחנה עוד לפני כל האנשים האלו, הזזתי את שניהם והתיישבנו. אחת הנשים שממיקמה את תיקה על הספסל כדי לשמור אותו לעצמה - לא הסכימה לסידור החדש והתיישבה בו. השנייה נכנעה. נשאר לי למצוא עוד שני מקומות, שנמצאו בסופו של דבר בספסל הארוך האחורי, בצפיפות רבה כזאת, שאלעד נאלץ לשבת עם חצי לחמנייה על איזו נערה חביבה, שכמובן קיבלה את כל העניין בהכנעה. היא רגילה כבר. האוטובוס היה כבר מלא, כאשר עוד ועוד אנשים עלו עליו. כל אחד שעולה, נותן בי מבט מאשים של ״איך אני מעיזה לתפוס מקום יקר כל כך עם ילד קטן״. אני מתעלמת מהם, או לפחות מנסה, כשלפתע עולה משפחה - זוג הורים ושני ילדיהם הקטנים. איזו תיירת צדקנית נחלצת לעזרתם ודורשת מבחור צעיר לקום בשביל האם ובנה הקטן, ״איך זה שאף אחד פה לא קם, יש פה אישה עם ילד״ היא אומרת בתוכחה וממשיכה לשבת במקומה. הוא קם, נזוף, ואני שבכל זאת מרגישה לא בנוח, מצמידה את יהל אלי ומושיבה במעט המקום שנותר את הילד הגדול יותר. עשיתי את שלי. האוטובוס מתחיל לנסוע, אנשים ממלאים כל פיסה פנויה בו, כמעט בערימות. כל כמה דקות הוא נעצר ועולים עוד מספר אנשים, חלקם עם חבילות גדולות, אחרים עם ילדים קטנים. ושוב המבט המאשים שנועצים בי ואני מסתכלת עליהם בחזרה, ״הי חבר׳ה, כבר עשיתי את שלי, אנחנו שלושה בספסל!״. יהל כמובן נרדם, הקלה גדולה אחרי שבמשך חצי שעה הוא לא הפסיק לדבר ואני רק הינהנתי בראשי למרות שלא הצלחתי לשמוע כלום - ההמולה רבה, האוטובוס מרעיש גם הוא. בשלב מסויים אני מסתכלת החוצה ורואה בצל של האוטובוס, שני אנשים על הגג. אין סוף ליכולת הכיבול של כלי הרכב הרעוע הזה. הדרך מקסימה, הנוף עוצר נשימה, גם הצפיפות. הנהג עוצר להוריד אנשים במקומות שנראה שאין בהם כלום. הוא גם עוצר כשמישהו צריך פיפי או רוצה לקנות משהו לאכול באיזה כפר קטן בדרך. איך הם לא מפחדים שהוא יברח להם? כשאנחנו כבר קרובים אל יעדינו, בעשר דקות האחרונות, האוטובוס כבר די פנוי מאנשים, כלומר כל מקומות הישיבה תפוסים בתפוסתם המקורית, במעבר כמעט שאין אנשים וניתן לחזור לנשום אויר נקי ולא הבלי פיות של אנשים. בתחילת הנסיעה צרחתי אל עבר אלעד שזו הנסיעה האחרונה, שלי לפחות, באוטובוס ציבורי. אני יודעת שלא אעמוד מאחורי המשפט הזה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה