מידע על תאילנד, כולל טיול של 12 יום ברכב שכור בצפון עד בנקוק

זהו, הנה העדכון האחרון של טיולנו בן השנה בדרום מזרח אסיה.
השתדלנו לעדכן באתר למטייל ולהעביר הלאה את המידע שצברנו.
כרגיל אתם מוזמנים גם לאתר שלנו www.pelegintheworld.blogspot.com
הגעה הגענו לגבול בנסיעה של ארבע שעות מלואנג נאמתה שבלאוס. מהגבול לקחנו אוטובוס לצ׳אנג ראי ומיד לצ׳אנג מאי.
היה יום מתיש שהתחיל בשעה 08:30 בבוקר והסתיים בשעה 21:30 במלון בצ׳אנג מאי.
צ׳אנג מאי והאזור
לינה
ישנו ב Kalare night bazaar guest house 053.820320/272067
נמצא במרכז העיר ליד שוק הלילה נקי ומסודר. שילמנו 650 באט ללילה.
טראק
לקחנו טראק של 3 ימים בשבטים שמתגוררים באזור ונהננו מאוד.
את הטראק לקחנו דרך סוכנות israel669 053.820902. הטראק כלל 3 ימים של הליכה לא קשה,שייט ברפסודות במבוק,
טיול פילים קצרצר, לינה בכפרים ואוכל מקומי.
פסטיבל הסונקראן
השתוללנו ונהננו בפסטיבל הסונקראן. חגיגה אדירה של השפרצות מים. שווה להגיע במיוחד. לא לוותר.
המוקד הוא סביב העיר העתיקה. מומלץ. מומלץ. מומלץ.
דוי סוטפ
ביקרנו במקדש והתרשמנו ממנו ומהנוף סביבו. כניסה 30 באט. מונית הלוך וחזור כולל המתנה 400 באט.
יום סיור מקדשים ומפעלים
לקחנו טוקטוק לסיור בעיר, שילמנו 400 באט לסיור של חצי יום.

טיול של 12 יום עם רכב שכור מצפון תאילנד ועד לבנקוק
בהמלצתו ובהדרכתו המסורה של ישראל מסוכנות הנסיעות Israel669 החלטנו לטייל במשך כשבועיים באזור צפון תאילנד עד שנגיע לבנקוק. העזרה של ישראל הייתה מקצועית מאוד, הוא ישב איתנו זמן רב ללא תמורה וסייע בסימון הדרך על מפה. שכרנו דרך חברת באדג׳ט ושילמנו 1,700 באט ליום כולל ביטוח לרכב Toyota vaios.
יום 1
יצאנו בשעה 09:00 מכיוון צ׳אנג מאי והגענו למקדש הלבן (Wat roung khun) שליד צ׳אנג ראי. המשכנו למוזיאון האופיום 212 (ככה הוא נקרא). לא מאוד מעניין. כניסה 50 באט והמשכנו לנקודת תצפית על משולש הגבולות בין תאילנד, לאוס ומינמאר. משם המשכנו למאסאי (Maesai) כדי לעבור את הגבול לבורמה על מנת להאריך את תוקף הוויזה שלנו (תהליך מגוחך, אך קצר - מחתימים את הדרכו ביציאה מתאילנד. עוברים לצד השני של הגשר בחדר בצד המינמארי מחתימים את הדרכון פעמים לכניסה ומיד ליציאה וחזרים להחתים אותו בכניסה לתאילנד. בצד המינמארי צריך לשלם 500 באט לכל דרכון).
לינה
ישנו בלילה במלון בוטיק מצויין וזול במאסאי Maekhong delta boutique hotel 053.642517 שילמנו 900 באט לכולנו, כולל ארוחת בוקר גדולה וחדר מקסים וגדול.
יום 2
התחלנו במערת הקופים (Pum pla, כ 11 ק״מ דרומית למסאי, על כביש 1). שתי מערות, מקום פולחן וגן חיות קטן.  המשכנו לדוי טאונג (Doi thung) - שם ביקרנו ב 3 אתרים. 1. גני המלכה - גנים מרהיבים שהקימה המלכה למען אלו מבני עמה שלא יכולים לצפות לראות צמחים מכל העולם. 2. הווילה המלכותית - בית בסגנון שוויצרי שבנתה המלכה. במקום הסבר מרתק עם אוזניות. 3. מרכז השראה - על פועלם של בני משפחת המלוכה למען תושבי האזור - מעניין מאוד. שילמנו 190 באט כניסה לאדם לכל 3 האתרים. ילד חצי מחיר. בילנו שם כחמש שעות כולל ארוחת צהרים. המשכנו בנסיעה לדוי מא סלונג (Doi mea salong), הדרך מדהימה ביופיה. בערב הסתובבנו קצת באזור.
לינה
מלון baan see see 081.8828463 053.765053 חדר קטן אבל מושקע ונקי. שילמנו 600 באט ללילה.
יום 3 
בבוקר הסתובבנו באזור הכפר דוי מא סלונג. טעמנו הרבה סוגי תה, ביקרנו במוזיאון לזכר המלחמה עם הסינים (לא מאוד מעניין) ועלינו עם הרכב לתצפית מרהיבה מהפגודה שמעל לכפר. המשכנו לטה טון (Tha Ton) וביקרנו בפגודה המרהיבה שמעל לעיר - מומלץ. ביקור בפארק לאומי שבתוכו גייזר ומרחצאות מינרלים. שם הפארק Doi Fah Hom Pok - מאוד נהננו.
לינה
ישנו בדוי אנגקאנג - מלון ללא שם. בסיס למדי.
יום 4
בבוקר טילנו בפרויקט המלך שבדוי אנקנג - גנים מרהיבים ביופייים עם חקלאות מרהיבה, צמחי נוי ונוף משגע. כניסה 50 באט למבוגר, ילדים חינם - לא להחמיץ. את המשך היום בילינו בניסיון לא מוצלח להגיע לפאי מבלי לרדת בכביש לכיוון צ׳אנג מאי - ניסיון שלא עלה יפה. בסוף הגענו לפאי מדרך המלך הפתלתלה והארוכה מאוד רק בשעה 21:00 בלילה.
לינה
מלון Home Inn Pai 053.699578 089.9509687 089.5578272 מלון מעולה ומומלץ מאוד.
יום 5
בילוי בפאי והאזור - בבוקר נסיעה לכפר הסיני - משעמם, ובילוי במפל נחמד אבל בלי הרבה מים. אחרי המפל נסענו לקניון השחור ועשינו סיבוב קצרצר. היה נחמד בערב הסתובבנו בשוק והיה חביב למדי.
לינה
אותו מלון כמו ביום הקודם.
יום 6
בבוקר נסיעה למערת טאם לוד (Cave lodge). כניסה כולל סירה והדרכה 550 באט. היה סיור מרתק. מערת הדגים (Tham pla NP) - לא שילמנו כניסה, היה יפה והיו הרבה דגים אבל זו לא ממש מערה. אחה״צ - ערב טילנו בתוך העיר בשוק, במקדש וליד האגם
לינה
במה הונג סון (Mae hong son) במלון Hong son hotel 053.695230
יום 7
בבוקר יצאנו לטיול בכפר פחות מתוייר של ארוכות הצוואר וגדולות האזניים. יוצאים ממה הון סונג לכיוון דרום ופונים ימינה צמוד למפעל גדול. מגיעים לרציף סירות (500 באט לסירה הלוך חזור ו 250 רופי כניסה לכפר). הגענו, טיילנו בכפר ושוחחנו עם אנשים. בהמשך נסענו למפל מה סורין (Mae surin) - סטיה גדולה מהדרך. המפל בקושי זורם בתקופה זו של השנה ורואים אותו ממרחק רב.
לינה
מה סראינג (Mea sariang) במלון Northwest Guest house 089.7009928 086.6704286  חדרים קטנים מעץ. אבל נקי, אווירה טובה ומשפחה מקסימה שמנהלת את המקום.
יום 8
כניסה לפארק לאומי Mae Nago ושחיה בנהר נחמד. בדרך צפיה במחנה פליטים בורמזי ענק. הגעה למה סוט (Mea sot) הגעה לגבול עם בורמה ושיחות עם אנשים באזור על המצב המורכב.
לינה
מלון  Poonnagunn 055.534732-3 מלון נקי עם חדרים יפים וארוחת בוקר טובה.
יום 9
בבוקר טיול לשוק הקרוב לגבול עם הרבה סחורה ממינמר. נסיעה של כ 40 ק״מ והגעה לפארק לאומי ורחיצה במפלים ובריכות. נחמד מאוד. בערב הגעה לסוקותאי.
לינה
ב Sabaidee House 055.616303 089.9883589 , חדרים שפזורים בגינה טרופית. נחמד מאוד.
יום 10
בבוקר סיור עם הרכב בסוקוטאי העתיקה - מאכזב ולא מאוד מעניין (כנראה בעיקר בגלל שכבר ביקרנו באנגקור וואט). כניסה 500 באט. בהמשך נסיעה ארוכה מאוד (שש שעות) לקנצ׳אנאבורי
לינה
מלון Thai garden inn, (פרטים ניתן למצוא כאן http://www.thaigardeninn.com) בקתות עץ יפות ומטופחות מעבר לנהר קוואי. יש גן בריכה נעימה מאוד. מומלץ.
יום 11 בילינו לנו באזור קאנצ׳אנבורי. טילנו עם הרכב בשדות שמסביב לעיר וביקרנו במוזיאון המלחמה (משעמם ומוזנח) ובגשר על נהר קוואי.
לינה
אותו מלון כמו ביום הקודם.
יום 12
נסיעה נינוחה בחזרה לבנקוק
לינה
מלון New siam 2 פרטים על המלון ניתן למצוא כאן (http://www.newsiam.net).

הטיול היה סיום מוצלח לשנה הנפלאה והמרגשת שעברנו והוא מומלץ מאוד. כרגיל עוד המון מידע ניתן למצוא באתר המשפחתי שלנו www.pelegintheworld.blogspot.com
להתראות בטיול הבא
משפחת פלג

מקומות בהם ישנו במהלך הטיול

הנה הרשימה המלאה:
הודו  
1. דלהי, מיין באזאר, הארי ראמה גסט האוס - כ 4 ימים - מלון די מגעיל בתוך איזור צפוף ורועש.
2. לילה אחד ברכבת בדרך לדארג׳ילינג - נוח יחסית, מסתגלים.
3. דארג׳ילינג, בית ששכרנו (Anoo here?) - כחודש - חדר גדול אחד, שירותים-מקלחת ומטבחון קטן. די קר אבל במהלך החודש הספקנו להכניס בו קצת אווירת בית - הריחות שלנו, צלחת עם פירות על השולחן וציורים של הילדים על הארון.
4. פאלינג,מלון קאבור (למה?,ככה!) כ 4 ימים - חדר קטן, חשוך, סביר.
5. קאצ׳פרי גומפה,  Home stay  (גרנו בתוך משהו שנראה כמו קופסאת קרטון, במיטות שלא החליפו בהן מצעים וחיו בהם הרבה פשפשים...) כ 6 ימים.
6. יוקסום, מלון יאנגרי גאנג  - כשישה ימים (מלון נחמד, חדר מצופה עץ, הפסקות חשמל חוזרות ונשנות ולילות רועשים במיוחד, בגלל צוות של הפקת סרט שישן במקום).
7. נאמצ׳י, Dungmali heritage resort  - כ 3 ימים (סוויטה מקסימה וחדשה, מיקום נהדר אל הנוף, מחיר מצחיק, קיבלנו צעיפי משי לבנים - כאלה שמקבלים במקדשים על ידי הרימפוצ׳ות - כל אחד על צאוורו). 
8. ניו ג׳ליפוריTirupati Lodge מלון חדש, יחודי בכך שהוא נמצא בתוך ערמת אשפה  - לילה אחד.
9. לילה אחד ברכבת בדרך לדלהי (לצד משפחה מרובת ילדים, שעשתה הרבה רעש ולכלוך).
10. דלהי, מג׳נו קטילה, וונג דאן האוס, איזה אזור מדהים לעומת המקום הקודם בדלהי - כ 7 ימים (חדר נחמד ונקי אבל מאוד קטן).
11. לה, לארי גסט האוס - כ 7 ימים (חדר פשוט אך נחמד מאוד, חצר מקסימה בחוץ עם גינה אורגנית, בו אכלנו סלט ירקות אורגני וטרי כל בוקר).
12. אלצ׳י, גסט האוס - לילה אחד (מלון חביב, היינו בו לבד, ללא מים חמים וללא חשמל).
13. דיסקיט, מלון - לילה אחד (חדר קטן וסתמי).
14. הונדר, גסט האוס - לילה אחד (חדר שווה, מקלחות דלי, אף אחד לא ידע אנגלית).
15. פנאמיק, גסט האוס - 2 לילות (מלון משפחתי חביב, חדר גדול מאוד).
16. סומור, גסט האוס - לילה אחד (חדר קטן ומריח מטחב).
17. לה, גסט האוס ללא שם - 4 ימים (חדר חביב, ללא מים חמים - אנחנו מבואסים שלא שמרו לנו מקום בגסט האוס הקודם).
18. יאנגטן, Home stay - לילה אחד (בסיסי, מזרונים על הריצפה, שרותי קריעה יבשים עם חול, מקלחת דלי משותפת לכל אורחי ה״מלון״, בעלת המקום שמדברת עלינו מול הפרצוף כל הזמן).
19.  אולה, Home stay - לילה אחד (משפחה נחמדה מאוד, הילדים התחברו עם הילד שלהם, שוב - אותה מתכונת שינה כמו אתמול, שוב אותם שירותים).
20. המיס צ׳ופצ׳אן, Home stay - לילה אחד (משפחה נחמדה, מקלחת דלי, אותם שירותים ושינה על מזרונים).
21. אנג, Home stay - לילה אחד (בית של איש החי לבדו, בסיסי מינוס, חדרון קטן עם מזרונים על הריצפה, בערב משחקים משחקי חברה, בבוקר מקבלים לחם הודי שנאפה על משטח אסבסט).
22. לה, מלון קטנטן, חיפשנו המון זמן מלון ולא מצאנו כלום, הכל היה מלא בגלל שיא העונה, בסוף מצאנו משהו עם מקלחת ושרותים משותפים - כארבע לילות.
23. סרינגר, Mount view - איזה יופי של בית סירה, ארוח מלא כולל שתי ארוחות ביום - 8 ימים.
24. דראמקוט, גסט האוס, בסיסי ופשוט לא מצאנו חדר לרונית ולילך ולכן עברנו למחרת הגעתם - 4 ימים.
25. דראמקוט, מלון יפה אבל ממש רחוק, ריחות טחב חזקים. בגלל הגשם הלא פוסק ורצוננו להיות במרכז העיר עברנו שוב - כ 7 ימים.
26. מקלאוד גאנז׳ -קונגה גסט האוס, מלון טיבטי מקסים במרכז מקלאוד גאנז׳, חדרים זעירים אך נקיים. כשעזבנו הכינו לילדים חבילות עם צ׳ופרים לדרך - שלושה שבועות.
27. לילה אחד ברכבת - מפתנקוט לג׳איפור - רעש הרכבת מטרטר בראש כמו מנטרה, ישנים לא רע.
28. אודיפור, גסט האוס - שבוע - גסט האוס משפחתי נחמד, נקי ועם ארוחות ביתיות שוות במיוחד. הילדים מתחברים עם ילדי המשפחה ואנחנו עם המבוגרים יותר.
29. אודיפור, מלון - 4 ימים - חלום. מלון שנראה כמו ארמון, מלא קישוטים, מוקפד, עם ארוחות בוקר מעולות.
30. קומבלגאר, מלון - לילה אחד - כנ״ל.
31. ג׳ודפור, מלון - יומיים - כנ״ל ועוד שבחים רבים!
32. ג׳יסלמאר, מלון - 4 ימים - חביב, נקי, ממוקם בארמון ישן וארוחות בוקר הכי שוות בטיולינו המשותף עם ההורים.
33. פושקאר, מלון העין השלישית - 10 ימים - מקסים, נקי, מקושט ובמחיר מצחיק.
34. דלהי, מג׳נו קה-טי-לה, וונגדהאן האוס - 7 ימים.
35. רכבת לילה לכיוון הגבול עם נפאל - לילה אחד.

נפאל
36. לומביני - 4 לילות. איכסה! למרות שהוא המומלץ ביותר בטווח המחירים הנמוך, מצאנו מלון מוזנח ומטונף.
37. סארוהה, צ׳יטוואן, מלון - 7 לילות - ההפך המוחלט. נקי, מאובזר, מים חמים, חם.
38. פוקרה,מלון-כ-5 לילות - מלון נחמד מאוד, נקי ועם חצר ענקית עם דשא ופרחים.
39. טיקדונגה, מלון - לילה אחד - בסיסי אך יחסית לטרק, בסדר גמור. בית מעץ ופח החדרים נמצאו בכמעיין גשר מעל הדרך.
40. גורהפאני, מלון - לילה אחד - היה קר נורא, המקלחת היתה מפתיעה בזרם שלה ובחום המים, היה קשה לצאת.
41. שיקה, מלון - לילה אחד - כנ״ל.
42. טאטופאני, מלון - שני לילות - מלון יפה ומסודר קרוב למעיינות החמים, בעלי הבית משפחה עם תינוק נחמד שכולנו שיחקנו איתו המון.
43.פוקרה, מלון - כ 7 לילות - אותו אחד מהפעם הקודמת.
44. ראמקוט - לילה אחד - דלות- הום סטיי - אבל אנשים מקסימים ויהל נהנה מערב מהנה של השתוללות עם ילדי המשפחה.
45. צ׳יסופאני - לילה אחד - כנ״ל אך בנוסף - בעל בית לא נחמדה שנחרה בקולי קולות בלילה.
46.  באגנס טל - 3 לילות - כנ״ל אך אנשים מקסימים ורחבי לב.
47. פוקרה, מלון - כ-5 ימים, שוב - אותו אחד, נהננו לארגן לעצמנו ארוחות בוקר גדולות על הדשא, יחד עם זוהר שפגשנו. למשפחה ילד קטן בן שלוש, סוסן, ניסינו לשחק איתו אבל הוא היה קצת מרדן.
48. בנדיפור - מלון - 3 לילות - דל, קטן ולא נקי במיוחד. אבל מה - ארוחות שוות.
49. קטמדנו, מלון -  כשבועיים - נורא - קר, בניין מוזר - כדי להגיע לחדר צריך לעלות 4 קומות ולרדת קומה אחת ללא מעלית, מבאס!
50. צ׳יטואן, מלון - כ - 4 לילות - אותו מלון כמו בפעם הקודמת פ, לאחר לילה אחד שידרגו אותנו והיה אפילו יותר טוב מבפעם הקודמת.
51. קטמנדו,מלון - 2 לילות - same same.

תאילנד
52. בנקוק, מלון - 6 לילות - מלון נקי, נעים אבל במיקום רועש.

מינמאר
53. ינגון מלון - לילה אחד - חדר ענק אבל מגעיל, כנ״ל בעלת המקום ובמקום שורר ריח של ערק.
54. ינגון מלון נוסף - לילה אחד - לא יותר טוב מבחינת התנאים אך יחס יותר אדיב.
55. סלע הזהב, מלון - 2 לילות - נחמד אך רועש מאוד.
56. באגו, מלון - לילה אחד - נחמד.
57. מאנדלי, מלון - 3 לילות - צפוף אך נקי.
58. פין-או-לווין, מלון - שני לילות - חדר ענק אך מדיף ריחות עיפוש.
59. מנדלי, מלון - לילה אחד - אותו מלון נקי וצפוף שישנו בפעם הקודמת במנדלי.
60 באגאן, מלון - 3 לילות - גועל נפש. 
61. קאלו, מלון - 3 לילות - המלון הטוב ביותר במיאנמר. חדר חם, מושקע וארוחות בוקר מדהימות.
62 כפר בטרק, בית פרטי - לילה אחד - קור עז (הגיע בלילה ל0 מעלות), לנו באותו בית עם פרות ועם שותפינו המקסימים לטיול.
63. כפר בטרק, מחסן - לילה אחד (יותר טוב אבל עדיין קררררר ולא ממש נוח).
64. נואנג שו, מלון - כ 6 לילות (חדר עם רצפת עץ, גדול, חביב, עובדי המלון נחמדים מאוד, כשעזבנו - נתנו לילדים חבילת עוגיות ענקית כצידה לדרך). 
65. לילה באוטובוס בדרך לינגון (נסיעה זוועתית - קפיצות, סיבובים, אנשים שמקיאים מסביבינו ואישה מיוחדת אחת, שלכל אורך הדרך, תקעה גרעפסים קולניים).
66. ינגון, מלון - לילה אחד (קיבלנו את ה״דורמיטורי״ כולו לעצמינו, חדר עצום, מקלחת מגעילה, ארוחת בוקר שווה ביותר).

תאילנד
67. בנקוק, מלון - כ 4 לילות (כמו בפעם הקודמת). 
68. קוצ׳אנג, בנוגלוס קטן מאוד - לילה אחד (זוועה!!!! הכל מלא בחול ואין ריצפה פנויה שאפשר לדרוך עליה. חשבתי לישון בשירותים, שהיו גדולים ומרווחים).
69. קוצ׳אנג , בית עץ - כ 5 לילות.
70. קוצ׳אנג, בית עץ בשורה ראשונה ליד הים - כשבועיים וחצי (בקתת עץ, על כלונסאות, חדר רחב ידיים, מרפסת כנ״ל, פשוט ומקסים).

קמבודיה
71. סיאם ריפ, מלון - 3 לילות (מגעיל. חדר גדול מוזנח).
72.בטאמבונג, מלון - 2 לילות (מלון מקסים, חדר מצוחצח ומושקע, קיבלנו צעיפים במתנה כשעזבנו).
73. גופאנג צ׳אנאג, מלון - לילה אחד (לבד במלון, נחמד אך קיטשי, המגבות הרכות ביותר בטיול, אף אחד לא דובר אנגלית). 
74. פנום פן, מלון - 3 לילות (נחמד ונקי, מיקום מעולה מול ארמון המלך והמוזיאון).  וויטנאם
75. צ׳או דוק, מלון צף - לילה אחד (קטן וצפוף).
76. קאן טאו, מלון - לילה אחד (חדר מגעיל).
77. מיט הו, מלון - לילה אחד (חביב).
78. סייגון, מלון - 2 לילות (חדר מקסים,חדש ונקי).
79. דלאת, מלון - 3 לילות (כייף גדול, חוץ מהעישון הבלתי פוסק בלובי המלון, משפחה מקסימה).
80. אוטובוס בדרך מדלאת להויאן - לילה אחד (נוח בסך הכל). 
81.  הוייאן, מלון - 3 לילות (סביר).
82. הוהא, מלון - 2 לילות (סביר).
83. אוטובוס בדרך מהוהא לנין-בין - לילה אחד (נוח יחסית לאוטובוס אך....קימה מוקדמת מידי והזרקות אל הרחוב הנטוש של נין בין, כשגשם יורד).
84. נין בין, מלון - 2 לילות (מקסים).
85. הלונג סיטי - לילה אחד (שוב - לבד במלון, חדר ענק וחדש, אך קר ומנוכר).
86. קטבה, מלון - לילה אחד (עזוב, מגעיל, ישן ודוחה). 
87. מפרץ הלונג, סירה - לילה אחד (יפה אך קטנטן, ישנים כולנו במיטה זוגית אחת לרוחב). 
88. הנוי, מלון - 3 לילות (חדר מקסים, האנשים לא ממש).
89. אוטובוס בדרך מהנוי לפנסאבאן - לילה אחד (זוועה).

לאוס
90. פנסאבאן, מלון - שני לילות (נחמד מאוד).
91. וואנג וויאנג, מלון - לילה אחד (נחמד).
92. וואנג וויאנג, בונגלו - ליד הנהר - שלושה לילות (מקסים אך רועש).
93. לואנג פראבאנג, מלון - 5 לילות (בסיסי).
94. נונג קיאו, בונגלו - 5 לילות (נחמד).
95. לואנג נאמתה, מלון - 3 לילות (מלון חדש ומשופצר).

תאילנד
96. צאנג מאי, מלון - 3 לילות (מלון נקי ונעים).
97. כפר של שבט הקארן, במסגרת הטרק ישנו בבקתת עץ יחד עם עוד 4 תירים בחדר - לילה אחד (בסיסי, משטח קשיח כמו שאני אוהבת).
98. ליד מפל מים רועש במסגרת הטראק - לילה אחד (כנ״ל).
99. צ׳אנג מאי, מלון - 4 לילות (כמו בפעם הקודמת).
100. מאסאי, מלון בוטיק - לילה אחד (חדר עץ מקסים, עם ריח מעולה ומעוצב בטוב).
101. מאי סא לונג, מלון - לילה אחד (חדר קטן אך מקסים).
102. דוי אנגקונג, מלון - לילה אחד (לא משהו).
103. פאי, מלון - 2 לילות (איזה מלון שווה! מצוחצח, מריח מעולה, מעוצב מקסים, פשוט כייף!)
104. מה הונג סואן, מלון, חדר נקי וגדול אבל בלי אופי - לילה אחד. 
105. מה סאר יאנג, מלון, חדר קטן מעץ, בעלי בית נחמדים מאוד - לילה אחד. 
106. מה סוט, מלון נקי ומפנק - לילה אחד.
107. סוקוטאי - גסט האוס, נקי ונחמד - לילה אחד.
108. קנצ'נבורי - בקתות עץ מקסימות, דשא ובריכת שחייה - שני לילות.
109. בנגקוק - גסט האוס נחמד, קרוב לקווסאן אך שקט, בריכה - שלושה לילות.

בדרך הביתה
110. טיסה בדרך מבנקוק לעמאן.

צלילי קסטה רחוקים / נתן יונתן

פלורידה היתה זורמת נהרות אביב
ובמבול צפים שני אנשים זרים
בתוך תיבת סובארו
ופתאום בין הוא לבין אני
פתחה בניגונים
קסטה אכולת געגועים
וכל האז וכל השם זרם עם השירים.

הפלורידה הזאת הפרחונית
לא ראתה אפילו בחלום
דליקת שדה של חרציות
טירוף פרגים של דם וארגמן
שיטה פורחת זהובה
שמשגעת אפלולית פרדס זקן
ושכוח אל בקצה המושבה.

הבית זה מקום
שאם אתה חייב לשוב אליו
תמיד פתוחה בו דלת לקראתך
שירים הם לפעמים האהבה
 האחרונה לבית שרחק.

עכשיו שם בטח לילה
פנסי הוויה מאריס
 נדלקים לאורך כביש החוף
הדיונות מחשיכות
חבלי כביסה תופחים
ברוח ים מלוחה
אמא שלי אמרה לי:
ילד כשתיהיה רחוק שם לבדך,
החברים הכי טובים שלך יהיו געגועיך. 

תשים עכשיו קסטה
שנגמע את סם המנגינות
מתוק ומר הבית זה מקום
שאם אתה צריך לשוב אליו
תמיד פתוחה בו דלת לקראתך
שירים הם לפעמים האהבה
האחרונה לבית שרחק.

הבית זה מקום
שאם אתה חייב לשוב אליו
תמיד פתוחה בו דלת לקראתך
שירים הם לפעמים
האהבה האחרונה
לבית שרחק.

חוזרים הביתה

כל כולי כבר בחזרה. כנראה שהפנמתי מעט מידי ממה שקראתי על הבודהיזם. פחות הווה. יותר התעסקות ב״מה יהיה?״  הימים האחרונים חלפו לי כמו סרט מהיר, ללא קול. הרגשתי שאנחנו מרפרפים במהירות על ״אתרים״ שרצינו לראות, בלי שבאמת רצינו לראות אותם. התשוקה הבוערת שלנו, התקררה מעט והתחושה החזקה של  ״כזה כבר ראינו״, חזרה ועלתה בי שוב ושוב.  מה, עוד מערה? עוד מפל? עוד פארק לאומי? עוד כפר?  מה עוד נותר, שעוד לא ראינו? וברור לי, שראינו כל כך מעט, רק קצה קצהו של ״הקרחון״,   אבל כל כך הרבה לשנה תמימה אחת. השירים הישראלים ששומעים בדרך, עושים ״להתגעגע״.  שירים ישראלים תמיד מרגשים אותי. אתמול, ערב יום הזיכרון, שומעים שירים דרך המחשב והדמעות זולגות ללא הכרה. כמה רחוק מרגיש המקום הזה מארצנו הקטנטונת. הכל מרגיש לי כאן יותר בזרימה, יותר קליל - גם הקושי. אולי זה רק נראה ככה, כי זה לא שלנו. אין מעורבות רגשית. מי חשב שנסיים את הטיול שלנו כאן, בתאילנד? היו לנו תוכניות מוצקות לחצי השנה הראשונה.  מקום אחר בכל חודש. נוספו אליהם הביקורים המשפחתיים, שהוסיפו גוון מיוחד וטעם מתוק. אחר כך, הכל היה פתוח. התלבטויות. בחרנו בנפאל. מעבר יבשתי. טרקים. אגמים. חיות. נופים עוצרי נשימה. מפגשים אנושיים נעימים. לא מקבלים ויזה נוספת להודו.  שוב התלבטות. מחליטים - תאילנד, בדרך למיאנמר. ואז הכל שוב זורם באיזה סדר מופתי, כאילו ידוע מראש. מיאנמר ואז האיים בתאילנד. ומשם - קמבודיה, ויאטנם, לאוס וצפון תאילנד. אנחנו בתאווה גדולה לראות ולראות, לטעום, להכיר, לדבר, לנסות. הילדים אוספים ידע, ליהל הוא מתערבב לסלט מעניין. והנה אנחנו כאן שוב, בבנגקוק שוקקת החיים, עיר הלילה, ממתינים לטיסתינו בשבת. מה התחדש בי השנה? כתבתי המון ונהנתי מזה בצורה יוצאת דופן.  קראתי כמויות אדירות של ספרים. חייתי בין משפחתי כמעט 365 ימים רצופים, בחדר אחד (קטן בדרך כלל) ולא יצאתי מדעתי (רק לפעמים). חייתי רחוק ממשפחתי המקורית, שכל כך קרובה לליבי ואהובה עליי, והרגשתי פתאום גדולה ולא ״הקטנה״ שאני תמיד (בת זקונים, מה לעשות). עשיתי קורס של קלפי טארוט וקראתי המון על בודהיזם (עכשיו אני צריכה להתמקד בשלב הפרקטי). לא עבדתי, למרות שחשבתי לא מעט על עבודתי, אבל לא השתעממתי ולו לרגע אחד. הסתדרתי עם מעט חפצים ורק פעמים ספורות קניתי לי משהו חדש. דיברתי עם מאות אנשים, בני גילאים שונים, מארצות שונות. למדתי המון והעשרתי את עצמי באין ספור דברים חדשים. זהו, הטיול הגדול הסתיים. זה נשמע דרמטי וזה גם מרגיש ככה. זה מוזר איך הוא סתיים ככה פתאום וכל כך מהר. אבל המסע המרתק שלנו, כמשפחה, כזוג וכיחידים, ממשיך גם ממשיך. איפה שלא ניהיה ומה שלא נעשה. מאחלת לנו נחיתה רכה, המשך פורה של עשייה וחקירה, ובתקווה בקרוב, טיול נוסף. ענבל, בנגקוק.      

טיול בצפון הרחוק

למחרת היום (14.4), אנחנו יוצאים מוקדם בבוקר, באוטו שכור (איזו השתדרגות בתנאים!), לעבר המקום הצפוני ביותר בתאילנד. הדרך מפותלת מאוד, אך הכבישים פה מאוד נוחים ואלעד מצליח בקלות להשתלב בצורת הנהיגה - בצד שמאל. בדרך חולפים על פני ישובים קטנים ובכל אחד מהם זוכים למנה הגונה של מים - הפעם אנחנו מוגנים בתוך האוטו וזה נחמד. עצירה ראשונה - במקדש הלבן בצ׳אנג ראי. המקדש כולו מצופה אריחים לבנים מנצנצים, מסביבו פסלים המתארים את סבלי העולם הזה ובפנים ציורים מנייטוריים של גיבורי התרבות המערבית - סופרמן, ספיידרמן, אנגרי בירד, באט מן ועוד. שילוב מוזר ומעניין.  משם אנחנו מצפינים את עבר ״משולש הזהב״, נקודת המפגש בין לאוס, מיאנמר ותאילנד, שבעבר היתה בסיס ער למסחר באופיום. מבקרים במוזיאון לאופיום ועולים לנקודת תצפית על שלושת המדינות. נחמד לראות את נקודת החיבור בין שלושת המדינות, שבכל אחת מהן ביקרנו בטיולינו. הגבול המיאנמרי ימשיך ללוותינו בהמשך הימים הבאים.  ממשיכים לעיר הגבול מאסאי, כדי להאריך את תוקף הויזה שלנו. העיר לא מעניינת במיוחד, אנחנו עוברים את התהליך המטופש במהירות (מחתימים דרכונים בצד התאילנדי, נכנסים לצד הבורמזי, ממלאים טפסים, משלמים כסף ויוצאים בחזרה אל תאילנד. הביקור הקצר ביותר שלנו במדינה - בערך חמש דקות!) ונוסעים אל עבר ״מלון הבוטיק״ שמצאנו לנו - גוני מרוצה, סוף סוף מלון יוקרתי!   למחרת (15.4) יוצאים אל עבר שתי מערות, שרק אלעד נהנה מהן מכיוון שגוני הכניס את כולנו ללחץ (אותי זה לא קשה בתור קלסטרופובית) כשנכנסנו בראשונה, אל עבר מעברים צרים ונמוכים. האוויר נגמר לי, החלסטרה עלתה, ורק רציתי לצאת החוצה, למרחבים הפתוחים. בעוד אלעד משוטט במערות, כי אלעד לעולם, לעולם לא יפספס כלום (אני מעריצה את התכונה הזו, אגב, אך לפעמים לא פשוט לי איתה), הילדים השתעשעו להם במתקנים שהוקמו ליד, לכבוד החג.  עכשיו פנינו מועדות אל עבר גני המלכה, האם. נסיעה עם עליות אימתניות וסיבובים חדים, אך נוף עוצר נשימה. יפה פה! הגנים משגעים. הכל כל כך מטופח ופורח, פרחים וצמחים מסוגים שונים, בין סלעים ומזרקות. בהמשך אנחנו לומדים על המלכה האם ועל הפרוייקט המקסים שהיא הקימה במקום. הפרוייקט כולל מתן מקומות תעסוקה לשבטים המקומיים בתוך הגן ומסביב לו, חלופה לסחר באופיום ובנשים שרווח פה בעבר, חינוך והסברה לחקלאות בשיטה אחרת מזו שהיתה נהוגה כאן - חקלאות של שריפה ועיבוד (ראינו ממנה לא מעט בתאילנד ובשכנותיה), הקמת תשתיות להבאת מים אל הכפרים ועוד. ממשיכים בדרכינו אל דוי מה סה לונג - עיירה סינית. דרך יפיפיה, שעוברת בין כפרים ציוריים, שדות והרים גבוהים. טיפוס מפרך ומתפתל, בין גני תה רחבי ידיים, עליות חדות ואנחנו בעיירה. נוף משגע נשקף ממנה, איזו פסטורליה. שוב מוצאים מלון מקסים ומעבירים בו את הלילה. למחרת (16.4) עוברים בין חנויות התה השונות, מריחים וטועמים תה במגוון טעמים עשיר ויוצאים לדרך.  איך הגיעו לכאן סינים? מדובר בכוח שבשנת 1949 ניסה למרוד בשלטון הסיני. הוא הובס והתפזר על פני מקומות רבים במזרח. בסופו של דבר, הגיע מרבית הכוח למינמאר ומשם גורש. תאילנד הסכימה לקבל את הפליטים שמתגוררים במספר כפרים בצפון. חלק מהמידע למדנו במוזיאון שעסק בנושא. התחנה הבאה - טאטון. עיר שוקקת חיים, החוצה אותה נהר מה נאם קוק ובה מקדש מעניין ושני פסלי בודהה גדולים. עולים אל המקדש הגבוהה (באוטו, אל דאגה, החום פה מגיע לאיזור ה40 מעלות!), שנראה מרחוק כאילו הוא עשוי מפימו. הוא צבוע בגווני פסל מתקתקים, בתוכו פסלי שעווה של נזירים חשובים ופסלי בודהה רבים ולידו שני דרקוני ענק, בזהב וכסף. נוסעים אל שמורת הטבע דוי פה הום פוק (Doi Fah Hom Pok), בה יש גייזר גדול ומעיינות חמים (לא ממש מתאים למזג האויר הנוכחי). נכנסים אל השמורה, הכל ירוק כל כך ועתיר צמחייה. באיזור של קרחת יער גדולה, עם הרבה סלעים קטנים וגדולים, אנחנו רואים את הגייזר המתפרץ. יוצאים מהמכונית ומריחים ריח חזק של גופרית. הולכים אל המעיינות החמים, שוכרים חדר פרטי ונכנסים אל בריכת מים חמים מאוד. אי אפשר להיות הרבה בתוכם אבל זה נעים ומרגיע. אחרי כן, הילדים ואלעד קונים ביצי שלו והולכים לבשל אותם במים החמים. ממש מעדן! אני (במסגרת החוג הגריאטרי) חוזרת לאוטו הממוזג, לגמור את הספר המצויין שאני קוראת (המהגרת/מנג׳ו קפור).  מטפסים בדרך תלולה ושוב, מלאה בפיתולים, אל עבר דוי אן קאנג - עיירה קטנטנה וכמעט שנעדרת מתיירים, נחמד אך מקשה על התקשורת (אף אחד לא מדבר אנגלית). העיר הולכת לישון מוקדם, החנויות כולן כבר סגורות בשעה 19, אין איש ברחוב ואנחנו מתיישבים במסעדה, עם תפריט דל וצוות שאינו דובר אנגלית. מבקשים, למרות שאין בתפריט, סלט פירות ומקבלים פירות שלמים וסכין. מכינים לעצמינו סלט טעים, אוכלים בהנאה למרות הצוות שעומד עלינו, כי הוא כבר רוצה לסגור. את הבוקר הבא (17.4) מתחילים בסיור בחווה חקלאית גדולה, עוד פרוייקט של בית המלוכה. משוטטים בין החממות השונות, הגנים, המטעים, בית תה ובית אריזה לפירות. הכל כל כך ירוק, מטופח ויפה.   החלק הבא של היום, שמתארך ומתארך, הוא לאורך הגבול עם מיאנמר. חלקו בדרכים סבירות וחלקו הארוך יותר, בדרכי עפר עקלקלות, בתוך ג׳ונגלים עבותים. אחת מהן צלחנו בשלום, בשנייה - בניסיון עיקש של אלעד להגיע אל פאי מהר יותר - בילינו כמה שעות ארוכות בשביל משובש שלא נגמר, שבשלב מסויים היה לא עביר למכוניתינו ונאלצנו לעשות ״אחורה פנה״ (כמובן אחרי סצינה קצרה בה הבהרתי לאלעד שאני פשוט לא עומדת בזה!). מאוחר יותר, במפה מפורטת ועדכנית יותר, אנחנו רואים שהכביש הזה מסומן ככביש לרכבי 4/4... חוזרים לכביש הראשי, שעתיים של נסיעה עד הפנייה לפאי, ממנה יש עוד שעתיים של נסיעה בכביש, שאיך לומר, אינו ישר. אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת. הגב שלי מאובן, התחת קיבל צורה של קובייה, הראש דופק ויש לי חום (תרתי משמע). מוציאה קיטור, כמו שרק אני יודעת - ומזל שיש לי כזה בן זוג מקסים שמקבל אותי באהבה גם ברגעים האלו, מנסים לחפש מקום להניח בו את הראש אך ללא הצלחה (אלעד בכלל מתכוון להמשיך עוד הלילה לפאי) ו....ממשיכים לפאי. האמת, שהדרך אליה היא הכי טובה שהיתה לנו מזה כמה ימים. הכביש טוב, הפיתולים לא חדים מידי ויש תנועה על הכביש - מה שבי, משרה ביטחון.  בסביבות 21 מגיעים לפאי ומתוך משאלת ליבי, מוצאים מלון מקסים, נקי, חם, מריח טוב ומפנק, והוא המלון הראשון אותו בדקנו כאן. אחרי יום שלם כמעט של שהייה באוטו, אני צונחת על המיטה, אחרי מקלחת טובה ונרדמת. (18.4) נראה שהאיזור של פאי הוא באמת יפה. היא שוכנת בעמק בין הרים גבוהים, הרבה ירק ומים מסביב, אבל כשניסינו לברר מה יש לעשות כאן, נתנו לנו רשימה של כמה אתרים בודדים. החום הוא בלתי נסבל ואנחנו דבקים בסגנון של ״טיול רכוב״. יורדים רק היכן שאי אפשר להגיע עם האוטו (האם הזדקנו? או התעייפנו?) או היכן שניתן להתרחץ במים קרירים ומצננים. מבקרים בכפר סיני, שנראה תיירותי מאוד, משיכים למפל נחמד וכאמור, מתרחצים בו ומסיימים בהליכה בתוך קניון קטן, בעל דרך צרה, בין שני תהומות (את החלק הזה עשו רק גוני ואלעד כי יהל ואני התעצלנו, בדיעבד טוב שלא באנו כי הדרך היתה קצת מסוכנת. ידעתי!) בין לבין עוצרים בחוות תותים - לילד התות שלנו - יהל והטעם שלהם כל כך מתוק! אחר כך בבית קפה מדליק, המעוצב עם הרבה צבע ובו תלויות עשרות נדנדות אישיות המשקיפות על הנוף. הימים הם ימים יש כייף גדול, משתהים איך עברה לה שנה כל כך מהר, חושבים לא מעט על הבית, על החזרה, שלי - משום מה - היא נראית עוד כל כך רחוקה (אולי הדחקה?). נעימה לנו מאוד הנוחות שבאוטו צמוד - כבר שכחנו מה זה, לא להיות תלויים באף אחד ולעצור היכן שרק רוצים. מרגישים את תאילנד קצת אחרת ממה שהכרנו עד כה. פחות מתויירת, פחות עירונית ומערבית, וזה מעניין. פוגשים אנשים מקסימים בדרך, שכולם כולם רוצים לעזור ומסבירי פנים. רואים לא מעט נשים בלבוש מסורתי, תמיד כל כך צבעוני ועשיר בפרטים. יחד עם זאת, אני מרגישה סוג של עייפות, שקשורה כנראה לחום הגבוה בחוץ ולחזרה גם יחד. בוקרו של יום נוסף (19.4) מתחיל בנסיעה אל מערת טאם לוד. המערה עצומה, ואנחנו מסיירים בה בסירה וברגל. מובלים על ידי מדריכה שיודעת רק מילים ספורות באנגלית, אל חלקים מרתקים בתוך המערה. יש כאן המוני נטיפים וזקיפים, בצורות שונות, יש סלעים נוצצים, תצורות מעניינות של סלעים וגוונים אינסופיים. אנחנו שומעים ציוצים של עטלפים ויכולים רק לראות אותם ככתמים שחורים על קירות ותקרת המערה. בהמשך רואים (ומריחים את הלשלשת) של אלפי סנוניות שחיות ומתעופפות כאן. תופעה לא פחות מרתקת הם הדגים הגדולים, שחיים כאן במים ומלווים אותנו לאורך כל השייט. ממשיכים ל״מערת הדגים״ ומגלים חור מסכן בסלע, מתוכו מגיחים המוני דגים תכולים, מחכים לאוכל. די מאכזב.  לקראת ערב מגיעים למה הונג סון, עיירה קטנה ומנומנמת ומעבירים בה את הלילה. למחרת (20.4) ממשיכים בדרכינו המפותלות, אל היעד הבא. עוצרים ליד נהר ושטים אל שבט ״ארוכות הצוואר״ (למעשה - נמוכות חזה, מכיוון שענידת הטבעות הכבדות לאורך זמן כה ממושך, מורידה את בית החזה שלהן), שכאן - בניגוד למקומות האחרים בתאילנד (וגם לזה שביקרנו במיאנמר) - הוא עוד אותנטי. השייט מקסים והרוח קצת משכיחה את החום הנורא. מגיעים אל כפר קטנטן, רק כמה בקתות רעועות, והרבה נשים שעוטות את הטבעות המוזהבות על צאוורן. יש במראה הזה משהו מעניין. הן לבושות במגוון צבעים עצום וכל פריט לבוש נבחר בקפידה. הטבעות הן גם על שתי הרגליים, מתחת לברך, וגם כמה צמידים עבים על כל יד. אנחנו מתיישבים לדבר עם זוג אחד. לאישה יש אנגלית טובה והיא מספרת לנו קצת על חייה. כל אנשי הכפר הזה הגיעו מבורמה, בגלל סיבות בטחוניות. נשים מהשבט, יכולות לבחור היום אם להמשיך במסורת ענידת הטבעות או לא. היא החליטה שהיא רוצה. זה יפה בעיניה. והאמת, שהיא אכן נראית יפה. הגוף שלה לא נראה כל כך מעוות כמו גופן של הנשים האחרות שראינו. ממשיכים ורואים תופעה נוספת - נשים שעוטות עגילי ענק, שיוצרים חורים באזניהן.   שטים בחזרה ושבים לאוטו. סוטים מהדרך לכיוון פארק לאומי, שם אנחנו משתכשים בנהר הצונן. ממשיכים בנסיעה, שבמהלכה גוני מקיא את כל ארוחת הבקר וגם את זו של אתמול, תוך כדי תיאורים פלסטיים של כל מה שיצא לו מהקיבה. עוצרים באיזו תחנת משטרה, גוני מתקלח ומחליף בגדים, יהל מחליט שהוא גם רוצה - הוא עושה אמבטיה בגיגית קטנטנה.  פונים לכיוון מפל מה סורין, שאמור להיות הגבוה ביותר באסיה, נוסעים זמן רב מידי כדי לראות מעט מידי. מעט מים ולא מרשים במיוחד.  ממשיכים בנסיעה רצופה עד מה סר יאנג, שם מבלים כמה שעות בבית חולים - אני שוב מרגישה לא טוב, האבחנה היא משהו וויראלי - ונופלים שדודים במיטות הצפופות של הגסט האוס. יום טיול נוסף (21.4) מתחיל, ללא תוכניות מיוחדות, ללא נקודות ציון בהן כדאי לעצור. ממשיכים ללוות את הגבול עם בורמה ולאורך כל הדרך יש הרבה נקודות משטרה. לקראת אחר הצהריים מגיעים לעיר עצומה, שנראית כמו מחנה פליטים ואכן מתברר שכך הדבר. מדובר במחנה פליטים בורמזי, שנאמר לנו שחיים בו 50,000 איש. הכל נראה כל כך עלוב. הבקתות בנויות בצפיפות גדולה ונראה שאין בהן חשמל.  ממשיכים למה סוט, לעבר שוק הממוקם על הגבול ממש. מגיעים כשהשוק כבר כמעט סגור אבל פוגשים בורמזי חביב, מורה לאנגלית, שמגיע לכאן כל שנה בזמן החופש שלו, כדי לחפש עבודה. הוא מספר לנו שמסתננים לכאן כל יום המוני בורמזים, שמחפשים עבודה בשכר עלוב. כל האיזור מטונף להחריד, ילדים קטנים מסתובבים ומבקשים כסף ואני מרגישה שאין בי כוחות להתמודד עם כל הסבל הזה. רק לברוח מכאן.  נפרדים מהאיש, נותנים לו קצת כסף ונוסעים לחפש לנו מלון. מוצאים אחד, שווה במיוחד, ולא יוצאים ממנו עד הבוקר. (22.4) ארוחת בוקר שווה (למרות שהתאבון שלי בימים האחרונים הוא לא משהו) ונסיעה לשוק שפיספסנו אתמול. אחר כך, יציאה מהעיר לכיוון tak. בדרך עוצרים בשוק פירות וירקות גדול וקונים ליצ׳י עסיסי - ממש סגירת מעגל, הפעם האחרונה שאכלנו ליצ׳י בטיול היה בתחילתו, בדרג׳ילינג.  אחר כך עוצרים בפארק הלאומי אן סאנג, מתעצלים מידי ללכת אל המפלים ומצטרפים לעשרות מקומיים, לישיבה ליד המים ורחצה בהם.  ממשיכים לtak ועוצרים לצהריים+ במרכז מסחרי גדול וממוזג. ושוב בנסיעה אל סוקותיי - אחת מבירותיה הקדומות של תאילנד, בה נבקר מחר. כאן, מוצאים מלון בקושי רב, אבל בסוף מגיעים אל אחד שווה, עם חדרים נחמדים וגינה מקסימה.  עייפות החומר וההתרגשות מהחזרה הביתה, מורגשות בכל אחד מאיתנו. הילדים משתוללים ולא מקשיבים, אנחנו חסרי סבלנות, כבר אין לנו כוח להתעכב על כל אתר, גם לא על כל אתר שני, אפילו אלעד כבר לא מקפיד לראות כל פרט שולי וזה אומר הרבה. למרות זאת, החזרה נראית כל כך רחוקה ובלתי ממשית, ממש כשם שהטיול שלנו נראה לנו, כמה חודשים לפני.   הבוקר הבא (23.4) מתחיל בסיור חטוף בעיר העתיקה. העיר קטנה מאוד, יש בה הרבה פסלי בודהה גדולים ומרשימים, מקדשים יפים בסגנון קמרי אבל התחושה הגדולה היא, שאחרי ״אנקור״ כבר קשה לראות עתיקות מהסוג הזה ולהתלהב. עייפות, עייפות. במסגרתה מחליטים לנסוע היום 400 ק״מ עד לקנצ׳נבורי, היעד האחרון שלנו לפני בנגקוק. בכל זאת, אנחנו - אנחנו, ואנחנו רוצים להספיק לראות עוד משהו. מגיעים לקנצ׳נבורי לקראת 16 אחר הצהריים ומתיישבים לאכול במסעדה הראשונה שרואים. אחרי זה יוצאים לחפש מלון, חיפוש ארוך שבסופו מוצאים בקתות עץ מקסימות, חצר ירוקה ו.....בריכה!!!! כייף גדול.  מתעוררים בבוקר (24.4) ללא שעון, מתמהמהים במיטה ואחר כך - בבריכה, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לשוטט קצת באיזור. הכל שופע בירוק כאן, הרים יפים מסביב, נהר הקווי חוצה את העיר בשקט. נכנסים לתוך דרכים צרות, לצד שדות אורז מוריקים. בשלב מסויים, רואים שיירה של אנשים מרקדים, בראש התהלוכה אנשים הלבושים במדי ספורט ושני דרקונים גדולים, בהמשך עשרות אנשים רוקדים ושרים ובסוף - התזמורת. מצלמים, מצטרפים ועוזבים. הולכים לראות את הגשר המפורסם על הנהר, נוסעים נסיעה קצרצרה על הרכבת, מבקרים במוזיאון אבל מוכרעים מהחום הכבד, וחוזרים למלון. בריכה, הרבה זמן של בריכה. מחר ממשיכים אל בנגקוק, שם נבלה את הימים האחרונים של טיולינו.  מתוכננות קניות אחרונות ואולי גם איזו עשייה נחמדה אחרת.

צ׳אנג מאי והדרך אליה

מעבר הגבול האחרון לטיול (לפחות ככה אנחנו חושבים בשלב זה) לפני החזרה ארצה, מחכה לנו היום. זה מתחיל בנסיעה של כארבע שעות מלואנג נאמתה שבלאוס, אל עבר נהר המקונג. הנסיעה היא בנוף מרהיב, הרים ירוקים עם צמחייה פראית. מדי פעם חולפים על פני כפר קטן. כמו שאר הדרכים שנסענו בהן פה, גם זו - מפותלת מאוד ואין בה כמעט קטעים ישרים. הנסיעה קשה, מרגישה כמו הנסיעה הקשה ביותר שהיתה לנו בטיול כולו (זיכרון קצר?...) וכל הנוסעים סביבי נראים ירוקים, כפי שבוודאי גם אני נראית...  חונים בעיר הגבול הלאואית, וצועדים לבדנו עם כל התיקים לעבר נקודת הביקורת המקומית. ממתינים שהפקידים יסיימו את ארוחת הצהריים, מחתימים את הדרכון וצועדים לעבר הסירה, שתעביר אותנו לצד התאילנדי של הנהר. שייט קצרצר בסירה צרת ירכתיים והנה אנחנו בתאילנד. הולכים לנקודת ביקורת הגבולות וכאן מגלים שאנחנו בבעיה. בכניסה יבשתית לתאילנד, מקבלים אשרת שהיה ל 15 יום ולנו יש טיסה עוד 24 יום. מתייעצים עם הפקידים בגבול, הם מקסימים ובאמת מאוד רוצים לעזור, אבל חוק זה חוק (בטח פה בתאילנד) והם לא יכולים לעשות כלום. מתבאסים מהשיבוש הקל בתוכנית ומתלבטים האם להמשיך לצ׳אנג ראי הקרובה יותר או להדרים עד  לצ׳אנג מאי, ולחזור בהמשך שוב לצפון הרחוק, כדי להחתים את דרכוננו ולקבל אשרת שהיה לעוד 15 ימים. כמו בפעמים אחרות גם הפעם ההחלטה התקבלה בהתאם לנסיבות. כשהגענו לגבול היה אוטובוס לצ׳אנג ראי, אז עלינו עליו וכשהגענו לצ׳אנג ראי היה אוטובוס לצ׳אנג מאי, אז עלינו גם עליו. בהמשך, זה התברר כהחלטה נכונה. יש כאן הרבה מקורות מידע שיעזרו לנו לתכנן את החלק האחרון של הטיול, זוהי עיר כייפית והמקום הטוב ביותר בתאילנד לחגוג בו את הסונקרן (פרטים בהמשך).  ככה מצאנו את עצמנו בתשע בערב, מגיעים לצ׳אנג מאי, עייפים, מרוטים מיום נסיעות ארוך וללא מלון. הפעם זה הלך קשה מהצפוי. כל מקום שבדקנו היה מגעיל ובמחיר מופקע. לאחר כשעתיים, כשכבר הרגשנו שממש מיצינו את טיפת כוחותינו האחרונה, מצאנו לנו את המקום המתאים - גסט האוס נקי, אך כמעט נטוש, באמצע שוק הלילה. יום למחרת הגעתנו היה ליל הסדר. כאן בגולה לחגוג אותו, הרגיש כמו ״הוצא מהקשרו״ וגם האופציה היחידה היתה ״בית חב״ד״ - שזה לא ממש לרוחנו. וכך החלטנו לקחת את ״החירות״ מהחג ולשחרר את עצמינו גם מזה. חוץ מקצת מצות ושוקולד ״השחר״ שקנינו בבית חב״ד המקומי וחוץ מהברכות בפייסבוק, לא ממש הרגשנו את הפסח. במסגרת שיטוטנו בעיר וניסיוננו לאתר מידע לגבי המשך השהיה בתאילנד, פגשנו את ישראל, שהוא הבעלים והמנהל של סוכנות נסיעות בצ׳אנג מאי. בהמלצתו ודרכו נרשמנו  לטרק של 3 ימים בג׳ונגלים ובכפרים מסביב לעיר הגדולה, ובהמשך יצאנו לטיול בצפון תאילנד, ברכב שכור. לישראל יש ידע רב על האיזורים הללו וללא עזרתו, לא היינו יוצאים לטיול המיוחד הזה בצפון. טרק באיזור צ׳אנג מאי כמו שקורה לפעמים בטיולים מאורגנים, גם הפעם התחברנו להרכב יחודי ומאוד לא מתוכנן של אנשים לטיול המשותף. איתנו יצאו זוג ספרדים יותר מבוגרים מאיתנו, שהשאירו בבית את הילדים ויצאו לטיול קצר בתאילנד (זוג מקסים, אגב), זוג אוסטרי, שחיפש טיול עם אתגרי הליכה ארוכים ואנחנו, שהגענו לטרק ללא הרבה ציפיות. התחלנו את הטרק בביקור בשוק מקומי והמשכנו בשייט נחמד ומהנה על רפסודת מבמבוק. תוך כדי שיט זכינו ללא מעט השפרצות מים, כמובן שהגבנו בחזרה והיה מאוד מהנה. בסביבות שתיים, התחלנו את ההליכה היומית. הלכנו כארבע שעות של עליות וירידות, הראשונות אינן קלות כלל. במהלך הדרך פגשנו בכמה מפלים ונחלים, וגם לפתע החל לרדת גשם!!! הזוג האוסטרי הוציא מטריה, צעד בנונשלנטיות, כשהבחורה אומרת לי: ״תמיד צריך להיות מוכנים!״. התחשק לי לחנוק אותה באותו רגע (ענבל). גוני ויהל הלכו את כל 9 הק״מ ללא בעיות (יהל קיטר קצת מאוד לקראת סיום הדרך). בערב הגענו לכפר של שבט הקארן ושם לנו את הלילה, בבית במבוק, לא לפני שנהננו מערב שירי עמים שארגנו - המקומיים שרו שירים שלהם, אנחנו שרנו את ״העושה שלום במרומיו״, האוסטרים שרו שיר עם שלהם והזוג הספרדי הפתיע בשיר וריקוד. למחרת קמנו בעצלתיים, אכלנו ארוחת בוקר, נפרדנו מהזוג הספרדי, שהזמין טיול רק ליומיים, והתחלנו ללכת. למרות שהבטיחו לנו יום עם הליכה קצרצרה ופשוטה, הדרך התארכה והתארכה ושוב הילדים עמדו בה בגבורה רבה. בדרך חלפנו על פני נהר שוצף והרבה הרבה ירוק אבל גם על פני שטחים שלמים שרופים ומתים. בשלב מסויים הגענו לאיזור שופע בחקלאות - שדות אורז מוריקים וחממות פרחים, בהחלט מראה יפה. לקראת אחר הצהריים הגענו למחנה הלילה - שני בתי במבוק ליד מפל סוער. טיילנו קצת באזור ובשמונה בערב, כבר עלינו למיטות לשינה, לצלילי הרעש מחריש האוזניים (ענבלי אמרה שזה רעש מרגיע) של המפלים. למחרת קימה ושוב הליכה של שלוש שעות בתוך יער, חלקו ירוק, חלקו כבר יבש, שבסיומם מעבר באזור מרהיב של המון המון מים ושדות אורז בירוק עז. נסיעה קצרה ואחריה טיול פילים קצרצר (כבר לא אטרקציה בשבילינו...) וחזרה לצ׳אנג מאי. בדרך, הספקנו להרגיש את תחילת נפלאות הסונקראן,  כשתוך כדי נסיעה נשפכו עלינו שני דלים של מים שכמעט והרטיבו את המצלמה (והזוג האוסטרי שוב שלף את המטרייה... ועוד לא סיימנו עם הטרק... במהלך שלושת ימי הטיול, כל הזמן עקצו אותנו יצורים קטנים, משהו שנראה כמו יתוש קטן, אבל לא בדיוק. כולנו נעקצנו, אבל למעט גירודים מטרידים, לא נגרם שום נזק. בבוקרו של היום השני, שמתי לב שאחת הרגליים שלי, למטה, התנפחה מעט. כשחזרנו לצ׳אנג מאי, שתי הרגליים שלי היו אדומות ונפוחות כמו בלונים. החום עלה לי והחלטנו להתפנות לבית חולים. שם, בארגון ובניקיון מופתיים, עברתי בדיקות שונות ונקבע שיש לי דלקת. קיבלתי מנת אנטיביוטיקה באינפוזיה והר של כדורים לקחת איתי. שמחתי שמה שקרה, קרה כאן (ולא בלאוס, למשל), כי ברור שכאן התנאים היו טובים הרבה יותר.  חג המים - הסונקרן איך השתוללנו לנו בחג המים. פשוט יומיים של טרוף חושים. מלחמות מים לא נגמרות, שירה וריקודים ברחובות וכיף לא נגמר. זה התחיל כבר שהגענו - בכל הרחובות מוכרים אקדחים, רובי מים, דליים. גם אנחנו הצטיידנו בכאלה. גוני ויהל קנו רובים אימתניים עם מיכלי מים על הגב. כל יום, מאז שובינו מהטרק, הפסטיבל הלך וצבר תאוצה. ביום הראשון, אחה״צ, היתה פעילות רק בכמה רחובות. ביום השני, כמעט בכל מקום נהננו (או סבלנו, תלוי את מי שואלים ומתי) מהתזות מפתיעות של מים. ביום השלישי, זה היה השיא. כל הרחובות היו מלאים באנשים, מוסיקה מחרישת אוזניים נשמעה מכל עבר, דוכני רחוב היו פזורים בכל מקום, הכבישים היו עמוסי מכוניות - הפתוחות מאחור - עם אנשים עליהן, מצויידים בחביות מים (עם קרח) ובאקדחים או דליים, ומלחמות מים בכל מקום. היתה שמחה גדולה, גדולים וקטנים השתוללו ללא מעצורים והיתה אווירה של קרנבל גדול. אני (ענבל, הכבדה) הרגשתי שמיציתי אחרי כמה שעות, אבל אלעד והילדים המשיכו והשתוללו עוד ועוד, והיה כייף גדול לצפות בהם מהצד.

מילון מונחים משפחתי

במהלך טיול כזה ארוך ואינטנסיבי, עם שלל פעילויות, חוויות והמון  שעות של ביחד, התפתחו להם ממש שפה וביטויים, שליוו אותנו לאורך הטיול כולו. הנה מבחר מהביטויים היותר שימושיים:

בלונלי פלנט - המדריך הנצחי לכל מקום שאליו הגענו. נוספה אליו ה״ב״ מכיוון שכשמבקשים לחפש בו משהו אומרים: ״תסתכל/י בלונלי פלנט״. וגם לפעמים התיאורים המרהיבים שיש בספר על מקומות, מתפוצצים ולא נשאר כלום. ולעיתים אחרות, כמו למשל במקרה של הודו, הוא נפוח כמו  בלון (אלעד).

״לא מסעדה מקומית״ - ככה יהל אומר שהוא לא רוצה לאכול בדוכן ברחוב, אלא לשבת בצורה מסודרת - למרות שבשני המקרים הוא לא ממש אוכל. לאחרונה אומץ הביטוי לתחום התחבורה ויש את ״לא בתחבורה מקומית״.

״אוי, תראו את הקטן...״ - נאמר על כל דבר שהוא קטן, חמוד, מתוק. כמו ילד, כלב, בובה בשוק או כל דבר מחמד אחר (ענבל וגוני).

אוויר רטוב - כשיש גשם ובכל זאת רוצים לצאת לטייל, אומרים שזה ״אויר רטוב״ ואז אין בעיה. הביטוי תופס גם בעיצומו של גשם מונסון אימתני (אלעד).

להתחבא מתחת לשולחן - כשאלעד פוצח בשיר הודי בתוך אוטובוס מלא או מצטרף לרוקדים בחתונה מקומית (גוני).

״אני לא אבנה איתך את הרובוט״ - כשגוני לא מצליח לשכנע את יהל באף דרך אחרת שיעשה משהו, הוא מאיים שיפסיק לשתף אותו בפרויקט הרובוט הלא נגמר - פרויקט שהם מתכננים ביחד במרץ כבר זמן רב. בכמה מקומות הם גם התחילו לאסוף חלקים וממש לבנות אותו.

Don't touch - כולם מנסים לגעת בילדים ובעיקר ביהל. אנחנו, ובעיקר גוני, מנסים להרחיק את המקומיים.

Full power - ביטוי שהוטבע בפושקר בהשראתו של אבלו (בן זוגה של אודליה, בת מגל שגרה בהודו). הוא כינה ככה את גוני שעבד במרץ במסעדה ובגינה האורגנית.
אנחנו אימצנו את הביטוי בטרקים וגם סתם כשקצת קשה ויהל אוזר עוד קצת כוח, צועק Full power ומתחיל לרוץ.

סאלם עליכום - בקשמיר, כשכול המשפחה ניסתה להסוות את היותנו יהודים/ישראלים,  אלעד, שהרגיש כמו נציג של המשרד לקידום השלום העולמי, קרא ״סאלם עליכום״ ופצח בהסבר על מדינת ישראל. בהמשך, בכל ביקור באיזור מוסלמי או במפגש עם מוסלמים במדינות השונות בהן טיילנו, התחננו בפניו שלא יגיד את זה והוא בשלו. באותם רגעים הפעלנו את נוהל ״להתחבא מתחת לשולחן״ וניסינו להראות קטנים ככל שאפשר.

ילדים מקומיים, תמיד כינינו כמו שאומרים ״שלום״ באותו מקום. למשל: הטיבטים מברכים אחד את השני בברכת ״טאשי דאלק״ אז בדראמסאללה כל ילד קטן שראינו אמרנו - ״תראו את הטאשי דלאק הקטן״, במיאנמר ״הנה מינגלבה נחמד/נחמדה״ וכו׳ (אלעד).

ארטיק בטעם סבון - כשבוחרים ארטיק מדי פעם אחרי ארוחה או סתם כך, גוני יקח את המגנום ודומיו, אלו שעולים הרבה כסף. יהל בוחר את היותר מעניינים, שבסופו של דבר יש להם טעם שמזכיר סבון לשטיפת רצפות (אלעד וענבל).

מלון יוקרתי - גוני חולם על מלונות אמיתיים, כאלו עם לובי וברכה, מעלית ומסעדה מפנקת. רוב המלונות ששהינו בהם (חוץ מהשבועיים שבילנו עם יגאל ויהודית) היו רחוקים מהתיאור שלמעלה, בערך כמו המרחק בין לה לסרינגר (16 שעות נסיעה). גוני לא הפסיק לדרוש ולרצות שנהיה במלון יוקרתי - אולי בטיול הבא.

מאדם.... - כך פונים אל ענבל במהלך כל 12 חודשי הטיול, בניסיון לעניין אותה בכל מיני פריטים לרכישה. ותמיד נוסף לזה: ״very cheap". אותי (ענבל) זה תמיד משאיר בתחושת אי נוחות, אבל גם בהחלט משעשע.

Just looking - במיאנמאר, כשהגענו לשווקים, המוכרים תמיד אמרו לנו את זה. זה מאוד הצחיק אותנו ואימצנו את הביטוי להמשך ההסתובבויות הרבות שלנו בשווקים רוויי הפיתויים.

No spicy, no chili, no peper - בהחלט ביטוי חובה בחלק זה של העולם. לא תמיד עזר, אבל נתן לנו תחושה מסויימת של שליטה במה שיכנס אל פינו. במקרים מועטים שכחנו להגיד והתוצאה היתה מ-א-ו-ד ח-ר-י-פ-ה!! (המצאה משפחתית).

מתי נגיע? - שאלה רווחת מפיו של גון גון, שכבר בתחילת הדרך (וכמעט כל דרך כאן היא ד-ר-ך) הוא שואל אותה. השאלה נזרקת לאוויר בממוצע כל חמש דקות, אז תארו לעצמכם כמה פעמים זה במשך 12 או 24 שעות?!!

אני ראאאאאעב - נאמר בדרך כלל מיד כשמסיימים לאכול, ביציאה מהמסעדה, על ידי יהל, ששניה קודם אמר שהוא שבע. תמיד זה בטון מעורר רחמים...

I am not baby I am big boy - כשפנו ליהל ואמרו לו Hello baby או Nice baby הוא הקפיד תמיד, גם אם זה היה אלף פעם ביום, להבהיר לכולם שהוא כבר לא תינוק אלא ילד גדול.

פינתנו - היו לנו במהלך הטיול מספר פינות שחזרו על עצמן. למשל, בטיולים מאורגנים או בהסעות בוויטנאם היתה פינת ״הבואו ננסה לקחת עוד קצת כסף מהתיירים״. או בימים אחרים, כשמשהו היה לא בדיוק ולא היה לנו כוח להתעקש, אז היתה פינת ״הנגיד ש...״ (אלעד).

המכנסיים הולכות לבד - אלעד הקפיד להחליף מכנסיים אחת לשבועיים, בפעמים נדירות יותר, אחת לשבוע. הוא מאוד היה גאה בזה שבמהלך השנה, הוא השתמש בכל כך מעט בגדים (לענבל זה היה פחות נחמד). לפני כל החלפת מכנסיים חגיגית, הוא אמר ש״המכנסיים שלו כבר הולכות לבד...״

תמיד תקשיבו לגוני - לא כדאי להתווכח איתו, כי הוא תמיד, אבל ת-מ-י-ד צודק. כשהוא אמר בטרק שהולך לרדת גשם אוטוטו, אז תוך דקה ורבע התחיל גשם זלעפות,
כשהוא אומר שכבר היינו במקום מסויים אז אכן זה המצב. בקיצור, שילוב של אינטואיציות חזקות וגאונות פרופר! (היו לי מיליון דוגמאות אבל הן פרחו מזכרוני, תנסו בעצמכם ותיווכחו).

נוהל יציאה מ״מלון״ (ליתר דיוק ״גסט האוס״) - אחרי שהתיקים כבר ארוזים ומוצאים מהחדר, גוני ואלעד נכנסים לסריקה אחרונה, לראות אם שכחנו משהו - מרימים מזרונים, בודקים מתחת למיטות, בשירותים, בארון ובמגירות (אם יש כאלו). בדרך כלל זה לא קורה בגלל הקפדה יתרה, שלא לומר ״יקית״, של אם המשפחה...

כל מלון הוא ״בית״ - הילדים, בכל מקום בו היינו, קראו למלון ״בית״. וככה, בסיומו של כל יום טיול, תמיד היינו שבים הביתה.

מידע על לאוס שפרסמנו באתר למטייל

הנה מידע על לאוס שאספנו בטיולנו. עוד המון תמונות וחוויות ניתן למצוא בבלוג שלנו pelegintheworld.blogspot.com
פנאסאן Phonsavanh
הגענו לעיר באוטובוס מהנוי. יצאנו בשעה 17:00 מהמלון בהנוי והגענו לפנסבאן בשעה 13:30 למחרת.
לינה
ישנו ב Nice guest house חדר בסיסי מאוד אבל נקי ומסודר. Tel/Fax (856-61) 312454 כתובת דואל vuemany@hotmail.com
יום טיול
לקחנו טיול מאורגן כולל מדריך, נהג וכרטיסי כניסה. ביקרנו באתרים הבאים:
שדה כדים 1, שדה כדים 3. כפר שמייצרים בו וויסקי מאורז. כפר שמייצרים בו כפיות (ועוד כל מיני מוצרים) מפגזים ישנים, כפר של שבט ההמונג. חווה אורגנית ומטוויה.
היה סיור מרתק. שילמנו 70 דולר ל 4 אנשים.

וואנג ווינג Vangvieng
הגענו בנסיעה שנמשכה 7 שעות במיני-ואן. היה נוח מאוד ועלה 110,00 קיפ לאדם.
לינה
לילה ראשון ישנו במלון Phongsavanh Resort ושילמנו 70,000 קיפ. מלון יפה ומסודר שמשקיף על שדות האורז טלפון של המלון 020-3377773 או 020-55777166.
ביום השני עברנו לבונגלו גדול יותר ובעיקר נוף יפה יותר של הצוקים. המקום נמצא מעבר לנהר. שילמנו 100,000 קיפ. הנה הפרטים של המלון Cliff View 20.55557780 או 20.55335599 אפשר להתקשר קודם והם יבואו לעזור עם התיקים.
יום טיול ראשון -  טיול מאורגן למערה בה שטנו באבובים, ארוחת צהריים, מערה קטנה נוספת ושייט קייקים בנהר. חברת wonderfull tours, מחיר - 350,000 קיפ לכולנו. טלפון של החברה 23.511566 או 20.2244775 טיול מוצלח מאוד!
יום טיול שני - הליכה רגלית לתצפית על העיר ולמערת lusi cave אליה בסוף לא הגענו. נאמר לנו שהטיפוס קשה מאוד ושחשוך בפנים. כנראה שיש בתוכה מים.
נסיעה מוונג ווינג למערת פוקונג, שחייה בלגונה המקסימה וטיול במערה היפיפייה. לא נחוץ מדריך אבל כן פנסים. שילמנו: 150,000 קיפ לנסיעה הלוך חזור והמתנה של הנהג 4 שעות.
יום טיול שלישי - נסיעה קצרצרה לוונג וויינג ריסורט והליכה אל המערה ליד. השתכשכות בפלג הנחל מתחתיה, יש שם גם מערה קטנה שניתן לשחות בתוכה.
יום רביעי- כדור פורח.
קפצנו על ההזדמנות ועל המחיר הזול מאוד של טיסה בכדור פורח ויצאנו לראות את הזריחה. הנה הטלפון של החברה הסינית שמפעילה את הטיסה (הם מדברים אנגלית מצויין ויש להם המון ניסיון) 23.511328 או 20.96918111
לאחר הטיסה התארגנו מהר והמשכנו בדרכנו ללואנג פראבאנג.

לואנג פראבאנג luang prabang
הגענו בנסיעה ארוכה של כשבע שעות במיני וואן.
לינה
ישנו בחדר חביב במלון Somjith Guest House במרכז העיר. שילמנו 90,000 קיפ לילה כולל אינטרנט חינם, תה, קפה ובננות. טלפון 20.7777488
בערב הראשון טילנו לשוק הלילה.
יום שני
טיול חופשי בעיר והגעה למפגש שני הנהרות. הגענו לגשר רעוע מעץ ועברנו לכפר מעניין בצד השני של הנהר (שילמנו 2,000 קיפ כדי לעבור על הגשר). הסתובבנו בכפר ולמדנו מלאכות מסורתיות.
אחה״צ טיפוס לגבעה הגדולה וצפיה בשקיעה.
יום שלישי
לקחנו טוקטוק משותף יחד עם עוד הרבה תיירים וביקרנו באתרים הבאים:
מפלי קואנג סי Kuang Si (כניסה 20,000 קיפ) המפלים יפים מאוד מאוד. בכניסה למפלים פרויקט יפה לשימור דובים מקומיים שהוצלו מידי ציידים.
נסיעה למערה עם פסלי בודהה מעבר לנהר - מערה לא מרשימה אפשר בהחלט לוותר. כניסה 20,000 קיפ לאדם, העברה של הנהר עוד 20,000 קיפ לאדם.
בדרך חזרה עברנו בכפר של יצרני וויסקי מקומי, שוב לא מאוד מרשים.
סך הכל היה יום גדוש ומעניין. הטוקטוק עלה 80,000 קיפ למבוגר, ילדים חצי מחיר.
ניתן להגיע רק למפלים בחצי מחצי מחיר.
יום רביעי
בבוקר ביקרנו המרכז האתנולוגי המעניין העוסק בשבטים והמיעוטים המרכיבים את המדינה הזו. אתם מוזמנים לחפש פרטים כאן www.taeclaos.org כניסה 20,000 קיפ. בהמשך אכלנו במסעדת המרכז ארוחה מצויינת עם טעימות ממאכלי השבטים השונים. הביקור במרכז מומלץ.
יום חמישי
את שעות היום בילינו בברכה מקסימה la pistoche יש שם משחקים, מסעדה ואווירה נעימה. טלפון 20.55104817 או 20.54321843
בערב הלכנו להצגה של הבלט המקומי. היה איטי נורא ומשעמם. הבלט נמצא במוזיאון העירוני ועלה 120,000 קיפ למבוגר.

נונג קיאו Nong kiew
הגענו בנסיעה של כשלוש שעות במיני וואן מלואנג פראבאנג. שילמנו 65,000 קיפ לאדם.
לינה.
ישנו בבונגלוס יפים עם נוף לנהר Namhon guest hose 856.020.55774462or 856.02054866068 שילמנו 70,000 לחדר ללילה.
טיולים שעשינו באזור:
יום אחד טילנו ברגל לשני כפרים Hat sao ו Sopvan - כשבאים מכיוון ריכוז המלונת לגשר הגדול, פונים ימינה לפני הגשר. עד לכפר הראשון יש כשעה הליכה בנוף יפה ועוד שעה לכפר השני. חזרנו בשייט עם נער שמצאנו בכפר ושילמנו120,000 קיפ לכולנו, כולל לימוד דייג בשיטות מסורתיות והפסקה לשחיה על גדות אחד האיים.

יום שני שכרנו סירה פרטית יחד עם זוג תיירים נוסף ונסענו ליום טיול במואנג נוי (350,000 קיפ). יצאנו ב 8:00 מנונג קיו וחזרנו בשעה 17:00.
במואנג נוי טילנו למערה יפה עם נחל שזורם בתוכה ואכלנו במסעדה הודית טעימה.

יום שלישי טילנו ברגל ובטרמפים, לשתי מערות ליד נונג קיאו והמשכנו למפלים קטנים בהמשך הדרך (שימו לב למרות גודלם, המפלים סוחפים - להזהר ולהשאר ערניים).

מסעדה מומלצת מאוד בנונג קיאו היא מסעדת Sabai Sabai - האכול מצויין (נסו את הלאו ברביקיו) הבעלים מקסימים ויודעים הרבה על האזור וגם עשינו שם אמבט אדים עם צמחים מקומיים - תענוג אמיתי.

לואנג נאמתה Luang nam tha
הגענו במיניוואן פרטי 150,000 קיפ לכולנו ביחד עד לצומת פאק מונג (Pac mong), שם אסף אותנו מיני וואן שהזמנו בטלפון מהתחנה המרכזית בלואנג פראבאנג (טלפון של התחנה המרכזית בלואנג פראבאנג 071212979 או 071260298   ) , עלה 110,000 קיפ לאדם.
גרנו במלון Kingmala guest house 856.20.23935333/95066999   מלון חדש ונקי. שילמנו 80,000 קיפ ללילה.
מכיוון שכל הטיולים המאורגנים היו יקרים מאוד, שכרנו פעמיים טוקטוק וטילנו בכפרי האזור ובמפל Nam Dee שבעונה הזו הוא רק זרזיף. הכפרים היותר מעניינים הם Nam chang קרוב מאוד לעיר, המקומיים לבושים ברובם בבגדים מסורתיים. Nam Dee ליד המפל - למדנו איך מכינים נייר מבמבוק והילדים שיחקו עם ילדי הכפר.
כפרים פחות מעניינים בהם ביקרנו Ban Pong, Ban Tongkwa, ban Nam Thong. בכפר האחרון התמזל מזלנו וראינו טקס מסורתי.
לכו לשוק הסיני - ניתן לראות שם חיות בר נדירות שהמקומיים צדו למאכל (לא לבעלי קיבות רגישות).

כללי על לאוס
מאוד נהננו לטייל בלאוס ואנחנו מקווים לחזור לשם בעתיד. האנשים כאן היו נחמדים מאוד והאווירה היתה שינוי גדול לטובה לעומת הימים האחרונים בוויטנאם.
בהמשך מידע מחלקו האחרון של טיולנו בצפון תאילנד.
אנחנו מאוד מזמינים אותכם לבקר בבלוג שלנו pelegintheworld.blogspot.com
להתראות
משפחת פלג

לואנג נאם תה וסיכום לאוס

לואנג נם תה
הנקודה האחרונה שלנו בלאוס. נמצאת בצפון, לא רחוק מ״משולש הזהב״ - המפגש בין לאוס, בורמה ותאילנד וגם לא רחוק מסין.
7 שעות של נסיעה קשה. חצי מהדרך אינה סלולה ואנחנו בקפיצות תכופות, תוך כדי עיקולים בלתי אנושיים בכביש. אפילו יהל לא הצליח להרדם וזה אומר הרבה על איכותו הירודה של הכביש. הכל יבש מסביב ומאובק מאוד. מגיעים לעיר אודומסאי ועוצרים להפסקה קלה. המשך הנסיעה הוא בכביש חדש ומשופצר (נבנה על ידי ממשלת סין) אבל התווי ממשיך להיות עקלקל ומפותל, על סף תהום ואנחנו (לא כולל יהל וגוני שנרדמו) מבועתים. מתנחמים בעובדה שזו נסיעתינו הארוכה האחרונה בלאוס (וגם כמעט בטיול כולו) ואיכשהו שורדים אותה ללא הקאות.
מגיעים ללאונג נם תה בשעות אחר הצהריים והעיר נראית לנו שוממת לחלוטין. שום מוקד עניין לא נראה מסביב והכל אפוף אובך ועשן.
למחרת יוצאים בטוקטוק לכפרים הקרובים. נוסעים כעשר דקות וכאילו שהגענו לעולם אחר. נשים וילדים (וגם קצת גברים), לבושים בבגדים מסורתיים - שחורים, עם קצוות רקומות בצבע, עם חוטים המשתלשלים באזור הצוואר ושיער שאסוף לאחור, מלבד קצוות השיער הקדמיות, שמשוכות לצדדים. יהל מתיישב לעזור לאישה מקומית לחתוך את קצוות הצ׳ילי, גוני ואלעד מסתובבים ואני באושר רב, מתפעלת מהיופי הרב שלהן, ומההזדמנות הנדירה הזו לראות בעולמינו עוד שבטים שחיים חיים מסורתיים. יושבים עם האנשים, משוחחים בפנטומימה, הם מתלהבים מהילדים ונוגעים בהם.
ממשיכים לכיוון מפל שמסתבר כזרזיף מים קטן, אבל נהנים להשתכשך בברכותיו הקטנות וזוכים לראות בדרך שני נחשים (אמאל׳ה!)
בדרך חזרה, עוצרים ליד הנהר וצופים בתהליך הכנת דפי במבוק ענקיים - שדומה מאוד לתהליכי הכנת הנייר מחומרים אחרים שכבר ראינו. הילדים עוזרים בשמחה ואחר כך משחקים עם ילדי הכפר.
גם ביום השני אנחנו מסיירים בכפרי האיזור. הפעם הם פחות ציוריים, אנחנו לא רואים אנשים בלבוש מסורתי, ומנסים לחפש לנו איזה משהו מעניין לגלות. כפר ראשון ושני ושלישי והכל נראה לנו מאוד דומה. לפני הכפר הרביעי אלעד אומר לנו: ״אני מרגיש שבכפר הבא נראה טקס מעניין״, ואכן - אנחנו מתקרבים ושומעים מוסיקה רמה. מגיעים לכפר ובמרכזו מוצב אוהל גדול, עם הרבה אנשים שיושבים תחתיו, אוכלים, שותים, חלקם רוקדים. אנחנו מתקרבים ומיד מוזמנים להצטרף, מגישים לנו מים, בירה ואוכל ומזמינים אותנו להצטרף לריקודים. נחמד מאוד - מצאנו את העניין שחיפשנו!
בדרך חזרה לעיר, עוצרים ליד בית, שעל המרפסת שלו יושב איש וקולע סל לאידוי אורז. שוב, מזמינים אותנו בשמחה להכנס ואנחנו מתבוננים בעבודה, תוך שמגישים לנו כיבוד ושתייה. איזה אנשים אדיבים!

מחר עוברים את הגבול לצפון תאילנד, שם נטייל עד לחזרתינו ארצה.
מאוד נהננו פה, מהנופים ומהאנשים. הנסיעות היו החלק היותר קשה, אבל ההנאה מהמקומות אליהם הגענו, השכיחה אותן די מהר.

החיים בסגנון לאוס
* נשים יורדות אל הנהר. הן רוחצות את עצמן ואת הכביסה, כולל הבגדים שעליהן - כמה יעיל וחסכוני. לכל אחת שיטה שונה לכבס את הבגדים - יש שחובטות אותה על סלע, יש שמשפשפות עם מברשת, יש שרק משפשפות את הבגדים אלה באלה. נראה שהן מאוד מאומנות בעשייה והן עסוקות בה בשלווה וגם בהנאה. לאחר הכביסה, הן רוחצות את גופן, כשהן לבושות בסרונג - שרוול בד צבעוני הנכרך סביבן. איזור הרגליים מנוקה בהקפדה יתרה משאר הגוף. הגברים רוחצים בנהר אף הם, במרחק מה מהנשים. חלקם גם מכבסים. ילד רוחץ את אחיו הקטן. הכל זורם על מי מנוחות, כמו הנהר עצמו, יש שקט מסביב ושקט רב שקורן מהאנשים פה. כל ה״אירוע״ הוא מאוד חברתי.
 * תינוק יושב במנשא ונישא על ידי אימו, אביו, דודו, סבו או סבתו. זה מראה שכל כך מרגש אותי. אני לוקחת את המנשא ומנסה לשאת את הילד המקסים, אבל הוא לא מרוצה.
משפחה חיה בשבט. כולם עובדים ביחד, בעסק המשפחתי. מהצד זה נראה שלכל אחד יש מקום, שכל אחד משלים את השני, אבל אני בטוחה שיש לזה גם צדדים פחות אידילים.
 * בשוק המקומי ניתן לצפות במגוון בעלי החיים שנאכלים פה והוא עצום! אנחנו נתקלנו בסנאים דואים, תוכים קטנים, קופים, כלבים ומיני יונקים מעניינים שאיננו מזהים (בחלק מהמקומות לא נתנו לנו לצלם אבל יש לנו תמונות של חיות שאין אפילו בסאפארי וגם אחת של ידידו הטוב ביותר של האדם, כשהוא ללא פרווה) נוסף על החיות ה״רגילות״.
* הלאואים נראים רגועים בכל מצב ובכל שעה ביום. הם לא מהירי חימה, הם אדיבים וחייכנים.
* ״ההסתפקות בבערך״ - הכי הרגיש לי חזק זה בבתים שלהם. הגימור הוא ברמה מאוד נמוכה, הכל מאוד בסיסי והם חיים עם זה יופי. אין ספק שזה קשור לרמת ההכנסה הנמוכה שלהם, אבל נראה שהם חיים מאוד טוב עם מה שיש להם וזה בהחלט מעורר השראה. עוד ראינו את זה במסיבה שהוזמנו להשתתף בה. שולחנות וכסאות מפלסטיק, על השולחן מפת ניילון פשוטה, האוכל מוגש בתוך שקיות, אנחנו כזרים - הוזמנו להצטרף, והכל בסדר. אני חושבת על החיים שלנו - כמה אנחנו מקפידים על הפרטים הקטנים (בבית, באירועים) וכמה אנחנו מוטרדים מהם. אפשר לחיות גם אחרת והייתי רוצה לקחת איתי את התובנות האלה, אל חיינו בארץ.
* ״סטיקי לייס״ (אורז דביק, אין להם r) - תמיד נלווה לכל תבשיל. מוגש בסלסלה הקלועה מרצועות במבוק, עם מכסה. איך אוכלים? לוקחים חופן ביד, ממוללים אותו לגוש ואוכלים. כייף וטעים, ממש חטיף.
* הלאואים חיים כאילו אין מחר - הם שורפים את היערות והשדות שלהם כדי להכשיר אדמה חדשה לחקלאות או אולי כדי לצוד חיות בר (תלוי את מי שואלים), הם זורקים אריזות ושאר לכלוכים בכל מקום, הם מנקים את עצמם באותם מים בהם הם רחצו את הכביסה שלהם ובאותם מים הם גם מבשלים, הם צדים חיות בר נדירות כדי לאכול אותן או למכור אותן למאכל. קשה לשפוט אותם על התנהגויותיהם אלה, בעיקר לאור שנות ההפצצות הרבות שהם ספגו כאן וההרס הרב שהן גבו, אבל קשה להשאר אדישים אליהן.

לואנג פראבאנג ונונג קיאו

לואנג פראבנג
הנסיעה ללואנג פראבנאנג בדרך שבהחלט יכולה לתת רעיונות למתכנני רכבות הרים בגני שעשועים. מיד כשהגענו נשבנו בקסמי העיר היפה הזו, יש כאן בתים מהתקופה הצרפתית, אווירה נעימה ושקט נינוח ברחובות.
האטרקציות המרכזיות בעיר כוללות שיטוט בסימטאות, טיול על גדות אחד משני הנהרות שזורמים בה וביקור בשוק הלילה הצבעוני.
בילינו לנו כאן מספר ימים מהנים - ביום הראשון ביקרנו בכפר קטן בגדה השניה של הנהר. ראינו והתנסנו בשיטות אריגה, גילוף בעץ, הכנת נייר ויצירת נרות למקדשים.
כמו בהרבה מקומות, גם כאן התמקמנו לנו במסעדת בית, הפעם סנדביצ׳יה משפחתית. התחברנו מאוד עם המשפחה הנחמדה, שהפעילה את הדוכן והילדים שיחקו עם גור סנאים שגדל בין הסנדביצ׳ים, כנראה במטרה להכנס לתוך אחד מהם בעתיד.
נסענו יחד עם תיירים מכל העולם לבקר במפלים מדהימים, שמימהם צבועים טורקיז בתוך בריכות אבן גיר יפיפיות, וצפינו בפרויקט לשימור דובי ענק. אחר כך נסענו בעוד נסיעה מטלטלת, למערות לא כל כך מעניינות, אבל בדרך ראינו  סנאים בכלוב שעושים סלטות (אמיתי), עייט אחד קשור במטרה לשעשע את בעלי המסעדה וינשוף ענק ששוב נכלא מסיבה שלא מובנת לנו.
התרעננו יום שלם בברכת שחיה מקסימה. קנינו כרטיסים להופעה של להקת הבלט המקומי והשתעממנו נורא (עד כדי כך שיצאנו באמצע). המופע היה איטי להחריד, לא התפתח לשום מקום, המוסיקה חד גונית ורק התלבושות היו יפות וצבעוניות.
למדנו על העמים המרכיבים את לאוס וטעמנו ממאכליהם המעולים והמיוחדים, במרכז האתנולוגי.
הינו יכולים להשאר כאן עוד כמה ימים, שקט, נעים וכל כך יפה כאן. אבל יש לנו עוד המון תוכניות ועוד חודש לחזרה ארצה.

נונקיאו
לא רחוק מלואנג פרבנג, בין ההרים העצומים והרבים, ולגדות נהר הנאם או, יושבת לה העיר הקטנה נונקיאו (Nong kiew). הפעם הנסיעה היתה קצרה, אבל חיפוש המלון ה-ת-א-ר-ך מאוד. הנהג של המיניוואן שהביא אותנו מלואנג פראבאנג, עצר לנו באמצע שום מקום ואמר שכאן זה התחנה המרכזית. כל ניסיונותנו להביא אותו להסיע אותנו למרכז העיריה, לא צלחו. נאלצנו לצאת למסע רגלי ארוך ומייגע, שרק בסופו מצאנו לנו בונגלו חביב עם נוף לנהר.
הנוף בנונג קיאו הוא עוצר נשימה - העיר ממוקמת משני צידיו של נהר נאם או הרחב שעכשיו, בתקופה היבשה, הוא מלא איים קטנים. מעבר לנהר, נישאים צוקי גיר עצומים ומרשימים, בתוך ערפילים קסומים, ובתוך העיר בתים קטנים והרבה בנוגלואים מעץ. מעבר להכל, יש כאן שקט עצום, שיחד עם הכל נותן תחושה של ״חלקת אלוהים״.
גם כאן אימצנו לנו מסעדת בית. אכלנו בה את כל הארוחות והרגשנו ממש בבית. גוני ויהל הצטרפו לצוות המטבח ואנחנו ניהלנו שיחות עומק עם האחים שמנהלים את המקום ונהננו לשחק עם סקאי התינוק של המשפחה.
יומיים טיילנו רגלית ובטרמפים, לכפרים באיזור. הכפרים כולם פשוטים מאוד, אנשיהם מתפרנסים בעיקר מגידול אורז ודיג, הבתים עשויי במבוק/עץ עם גגות קש ובכולם התקבלנו בהתלהבות רבה, בזכות ילדינו כמובן.
ביקרנו במערות, שאחת מהן היתה צרה צרה, והצעידה בה הרגישה כמו הליכה בתוך מבוך שלא נגמר. שתי המערות, שימשו את הצבא הלאואי בתקופת ״המלחמה הסודית״.
יום אחר לקחנו שיט מסעיר, שממש הזכיר מסע רפטינג, כנגד כיוון זרימת הנהר, אל העיירה הקטנה - מואנג נוי. אל העיירה ניתן להגיע רק דרך הנהר ואין בה חשמל. גם כאן, בחרנו כיוון והתחלנו ללכת, בין ההרים הגבוהים, מאות הפרפרים שבדרך ורחש פכפוך המים. גם כאן ביקרנו במערה מעניינת, שבתוכה זורמים מים. למדנו איך מכינים מאכל מסורתי מאצות שגדלות בנהר ואכלנו ארוחת צהריים במסעדה הודית מצויינת.
יום אחד ניסינו (גוני ויהל) את כוחנו בדייג רשתות. היתה הצלחה חלקית ובארוחת הערב נהננו לטעום את חמשת הדגיגים שעלו ברשת.
עוד חוויה מעניינת היתה אמבטיית האדים המסורתית. לתוך חדר עץ קטנטן ואטום, מוזרמים דרך צינור במבוק, אדים ריחניים המגיעים מחבית בה מורתחים מים וצמחים מקומיים. לבשנו כולנו סרונגים (מין שרוול בד גדול) ונכנסנו פנימה. יהל ברח די מהר וחיכה לנו בחוץ, גוני אזר אומץ ונשאר זמן רב וגם ענבל ואני. יושבים בחדר, מזיעים נורא, משוחחים עם תיירים מכל העולם וכל עשר דקות-רבע שעה, יוצאים להפסקת תה, כך כשלוש-ארבע פעמים. היתה חוויה ארומתית ומיוזעת (לענבל היא מאוד הזכירה את אוהל ההזעה שעשתה בעבר) אבל יצאנו רעננים ורייחנים. 

וואנג וויאנג

כל האיזור כולו שופע בהרים גיריים משוננים. ההרים מכוסי צמחייה ועתירי מערות. אנחנו מתמקמים באיזור הפחות צפוף של העיר ויוצאים לתור אותה. יחסית לעיר הקודמת, יש כאן הרבה תיירים ובהתאמה גם מסעדות, סוכנויות טיולים, חנויות וכו׳. אנשים מסתובבים כאן עם דליי אלכוהול והיא מפורסמת בשיכורים רבים המסתובבים ברחובותיה. אנחנו נתקלנו רק במעטים.
אנחנו סוגרים על טיול מאורגן למחר והולכים לאיזור הנהר. כאן אנחנו מוצאים, בגדה הפחות צפופה, בונגלוס מדהימים, עם נוף ההרים המקסים של האיזור ומחליטים לעבור אליהם למחרת בבוקר.
למחרת משקימים קום, עושים את ההעברה ויוצאים לטיול. נוסעים כחצי שעה בדרך קופצנית במיוחד ומחנים את האוטו על גדת הנהר המקסים. הולכים עוד כחצי שעה ומגיעים למערה, אליה אנחנו נכנסים ישובים על אבובים. מבחוץ, התקרה נראית כל כך נמוכה שנראה כי אי אפשר בכלל להכנס תחתה. כשמתיישבים על האבוב, בגובה המים, רואים שזה אפשרי ובקלות. בתוך המערה חשוך לגמרי ואנחנו מצויידים בפנסי ראש. המערה היא ארוכה מאוד, לכל אורך הדרך יש צורות יפיפיות של סלעים ונטיפים. אנחנו מתקדמים בעזרת חבל שמתוח לאורך המסלול וזה מאוד פשוט. כייף גדול הטיול הזה בחושך ובמים הקרים, כשכל פעם מתגלה חלק נוסף במערה המעניינת הזו.
בהמשך היום עולים על סירות קייק ויוצאים לשייט איטי על הנהר. בעונה הזו הוא מאוד נמוך, אין הרבה מים ובהתאם לכך, גם הזרם איננו חזק. רוב הדרך צריך לחתור (מי שיש בידו משוט), אני הייתי בתפקיד השומרת על הילדים וזכיתי בשייט בתנאי vip. לאורך הגדה יש שדות וצמחייה ורק בקטע קטן, חוזרים ל״מציאות המתויירת״, בו נתקלים במוסיקה רועשת שבוקעת מפאבים רבים שמפוזרים בצפיפות בכל האיזור ובצעירים שמחים שרוקדים ושותים.
בערב עוברים ליד מסעדה ביתית, בה מגישים אוכל לאואי במחיר מצחיק. מחליטים להתיישב והילדים מתחברים עם ילדי המשפחה המקסימים ומשחקים איתם, עוד הרבה אחרי שסיימנו לאכול. מאותם ערבים נעימים וכייפים.
היום השלישי כאן בעיירה, מתחיל בהליכה רגלית בין שדות האורז אל עבר ההרים הגיריים, שהקרובים מבינהם נמצאים פחות מקילומטר מהבונגלוס שלנו. מנסים לטפס לנקודת תצפית, אבל הסולמות המאולתרים, עשויי הבמבוק, נראים במצב התפוררות מתקדם ואנחנו עושים ״אחורה פנה״. ממשיכים בין השדות ובתוך הצמחייה הגבוהה יותר, לכיוון מערה עם מים בתוכה. הולכים, הולכים, מזיעים מאוד ולא מגיעים. בשלב מסויים, מגיע מקומי רכוב על אופנוע, ואומר שיש לנו עוד הליכה של כשני ק״מ וטיפוס קשה, ובנוסף שבתוך המערה חשוך מאוד ולא כדאי לנו ללכת אליה. מתיישבים למנוחה קצרה ומחליטים לחזור לוואנג ווינג. משם לוקחים טוק-טוק אל עבר ה״לגונה הכחולה״ - איזור עם חלקת נחל כחולה במיוחד, בה ניתן להתרחץ, ומערה גדולה. הנסיעה לשם היא בדרך כורכר, מלאת בורות ואבנים בולטות ומאובקת להחריד (כפי שאלעד אמר: ״התיירות פה משוועת למים, ודחוף!). מגיעים למקום קסום, עם הרבה צמחייה ומים כחולים וצלולים. קופצים לתוכם ונהנים מצינון הגוף והנפש. במקום פוגשים משפחה אמריקאית בת 6 נפשות שגם מטיילת ארוכות (כבר פגשנו בהם בפונסבאן והתרשמנו מאוד לטובה) ועולים איתם ביחד אל המערה. הטיפוס אליה הוא די מפרך, העלייה תלולה ודי מפחידה. התאומות שלהם, בנות 9, עוזרות ודואגות ליהל מאוד. מגיעים לפתח, מציצים פנימה ומגלים מערת ענק, עם נטיפים וזקיפים בעלי צורות מעניינות ומשונות. מטיילים בתוך המערה, ב״אולמות״ השונים, עוברים במעברים צרים ומפחידים אל עבר ה״אולם״ הבא (חוששת ממעבר אל ה״עולם הבא״...יש כאן לא מעט אבנים עצומות שנפלו מלמעלה, קצת spooky), שכל אחד מהם עצום ויפה יותר מהשני. ככל שמתקדמים בתוכה, ניהיה יותר חשוך, כמעט שלא חודרות לכאן קרני שמש. בשלב מסויים, אני ויהל מחליטים להמתין, אלעד וגוני וחלק מהמשפחה שאיתנו, ממשיכים עוד הלאה בגילוי המערה. חוויה, חוויה. אחרי ירידה לא פחות מפחידה ומפרכת, משתכשכים עוד מעט במים וחוזרים מאובקים לוואנג ווינג.
יום רביעי כאן, עובר עלינו במתכונת דומה. ארוחת בוקר ארוכה במקום נעים, תוך שיחה מעניינת עם בעלת המקום על מנשאים, הנקה, גידול ילדים, בי״ס וכו׳, כשהילדים משחקים עם הילדה שלה. בהמשך נסיעה קצרה לעוד מערה יפה, והשתכשכות בפלג נחל צונן ונקי, ושחייה אל תוך מערה קטנה לידו. חזרה רגלית אל העיירה וארוחת צהריים ארוכה, במסעדה שאכלנו בה שלשום, כשהילדים משחקים עם הילד המקסים של בעלי המקום. פשוט יום קסום!

טיסה בכדור פורח
הרבה התלבטנו בנושא ובסוף החלטתי, פה אחד, ללכת על זה. אלעד לא רצה להצטרף, גבהים ממש לא עושים לו את זה. אני הרגשתי שזו הזדמנות שחבל לפספס - טיסה באיזור כל כך יפה, במחיר מצחיק של 110 דולר לשלושתינו - אין מצב שאני לא הולכת על זה. וכך, מצאנו את עצמינו, בבוקרו של יום שבת, בטרם עלה השחר, ממתינים ליד הכדורים המתנפחים והנה, אנחנו בתוך הסל. המראה חלקה ואנחנו כבר מעל וואנג וויינג, צופים על הכל ממעוף הציפור, מסתכלים במבט רחב, פנורמי, על חלקת עולם זו. חם שם למעלה - האש שמרימה את הכדור מחממת אותנו היטב, למרות שדי קריר בחוץ. אנחנו עולים ויורדים, טסים באופן אקראי לאן שלוקחת אותנו הרוח ונהנים הנאה גדולה. מביטים על אלעד מלמעלה, שדמותו קטנה או גדלה, לפי גובהינו ומצטערים שהוא לא איתנו (למרות שאני כל הזמן חושבת שאכן החוויה הזאת לא בשבילו, זה גבוהה מאוד, הסל קטן וכל תזוזה שלנו בתוכו מטלטלת אותו). הילדים מבסוטים, מוקסמים מהפלא הזה, אני מצלמת באובססיה מיליון תמונות אותו הדבר ואנחנו שמחים להתנסות בעוד חוויה מיוחדת. עניין הנחיתה קצת הטריד אותי כי היה נראה שזה הולך לקרות על גג של בית או על צמרת של עץ. הטייס הסיני שלנו היה נראה שאנן לחלוטין והנחית אותנו בשלום ובשמחה, בשטח פתוח ושטוח. מומלץ!

מוויטנאם ללאוס - פונסאבאן -הנסיעה לוואנג וויאנג

אני יודעת שכתבתי על הנושא הזה כבר כמה פעמים, אבל המעבר היבשתי מארץ אחת לשכנתה יוצר אצלי תחושות מוזרות. מצד אחד, הראש עוד במקום הקודם. למרות שעזבתי את וויטנאם בשמחה, משהו בי התחיל להתרגל אליה ובכל זאת, כמעט חודש במקום, מאפשר לנו לחוות אותו על צדדיו השונים, קטעי תמונות ורגעים, שיוצרים התבוננות רחבה יותר. מהצד השני, הגוף כבר על אדמה אחרת והראש יודע את זה, אבל ההבנה העמוקה מתרחשת לאט, לאט (תוך מספר ימים או לפעמים שעות). בהתחלה עוד יש מקרים שאנחנו לא זוכרים: וויטנאם או לאוס? זה מבלבל. יש בלבלוב בחישובי הכסף, רוצים ללמוד מילים בסיסיות מהמקום החדש, מנסים לגייס אמפטיה והזדהות עם המקום כדי לנסות ולחוות אותו כמה שיותר ״באמת״.
מכיוון שאין שום שינוי ממש דרמטי, מכיוון שנוסעים באותו אוטובוס עם אותם אנשים, השינוי מורגש במנות קטנות. למשל במקרה הזה, אחרי הגבול, בצד של לאוס, החיים נראים הרבה יותר פשוטים וצנועים. הבתים קטנים, עשויי עץ עם גגות קש (ראינו כאלה באיזורים הכפריים של הודו ונפאל), מקובצים בכפרים קטנים. מעט נהרות בהן רוחצות הנשים את הכביסה ואת גופן. הרבה שטחים לא מיושבים. גבעות מכוסות צמחייה, לעיתים עבותה ולעיתים דלילה. בחלק מהן ניכר שהעצים נכרתו והאיזור נשרף. הכביש במצב לא טוב, מתפתל בין ההרים והנסיעה איטית מאוד. אחד השינויים היותר בולטים היא הופעתה המחודשת של השמש. לאחר יותר משבוע במזג אוויר אפרורי, ערפילי, רטוב וקר, חזרנו אל מחוזות החום. זה מאוד משמח אותנו.
הלאואים נראים די דומה לוויטנאמים, אך אין להם את הקשיחות והנוקשות. הנשים לבושות במה שנראה כמו ״לונגי״ - חצאית/שרוול בד צבעוני, עם אימרה בעלת דוגמא וצבע שונים, דומה לזה שראינו על נשות מיאנמר. המפגש הראשוני איתם הוא נעים. הם חייכנים ומסבירי פנים.

פונסבאן Phonsavanh

העצירה הראשונה שלנו בלאוס. העיר הקטנה מלאה בכל מקום בשאריות של פצצות מהמלחמה הקשה שהיתה כאן. במשך 9 שנים הצבא האמריקאי הפציץ את האיזור ללא רחמים, מפני שברחו לכאן לוחמים מהויאט קונג ומפני שפחדו שגם האיזור הזה יהיה קומוניסטי. עד היום אנשים ובכללם ילדים, נפצעים פה באופן יום יומי כמעט, בשל היתקלות או משחק בפצצות שלא התפוצצו. הבנים מתעניינים מאוד במוצגים ובסיפור המלחמה (ליהל כבר ניהיה סלט בראש מכל המקומות שראינו ומכל המלחמות עליהן דיברנו לאחרונה).
למחרת יוצאים לבקר ב״מישורי הכדים״, תופעה מעניינת ומוזרה. אלפי כדי אבן ענקיים פזורים באיזור, במקבצים שונים, מבלי שאיש ידע באמת למה הם שימשו ולמה הם כאן. יודעים שהם בני כאלפיים-שלושת אלפים שנה, אבל כמספר האנשים החיים בלאוס - כך מספר הגרסאות לגביהם. אלה הנפוצות יותר גורסות כי הם שימשו לקבורה - מצאו בכמה מהם שרידי אדם, כלי חרס ותכשיטים. על אחד הכדים אף נמצא תבליט אדם. גרסה נוספת גורסת כי הכדים שימשו לשימור משקה אלכוהולי הטיפוסי לאיזור. גוני מציע שאולי הם שימשו לרחצה או כשירותים. מקצתם גדולים, גדולים מאיתנו, אחרים קטנים. חלק עומדים, חלק שוכבים, יש שלמים ואחרים שבורים. הכמות שלהם היא מעניינת, ממש מקבצים גדולים ודי צפופים של כדים.
בין הכדים, יש לא מעט מכתשי ענק שנוצרו על ידי פצצות.
אחרי הביקור בשדות הכדים, נוסעים לכפר בו יוצרים האנשים כפיות מפצצות ישנות. הדרך מאוד משובשבת, לצידה בתי עץ, חלקם בסגנון קמרי (הרבה השפעות חיצוניות יש בלאוס בגלל שהיא גובלת במדינות כה רבות). בכל מקום כמעט ניתן לראות שהמקומיים עשו שימוש בחלקי הפצצות - בתור גדר לבית, בתור גיגית לרחצה, לצליית בשר או בתור עמודים לבית. זה לא פשוט לראות את זה בהתחשב בעובדה שכל הנשק הזה כוון נגדם. בכפר ״הכפות״ מסבירים לנו בתיאוריה כיצד יוצרים את הכפות - מתיכים את חלקי האלומיניום מהפצצות, יוצקים לתבנית גבס ומחכים שיתקרר.
בהמשך היום מבקרים בכפר קטן של שבט המונג. בני השבט היגרו לכאן לפני כשלוש מאות שנה מאיזור מונגוליה, בשל מלחמות וסכסוכים שהיו אז באותם איזורים. כיום מונה השבט כשלושים אחוז מאוכלוסיית המדינה. אין משהו מיוחד בכפר הזה. הוא קטן מאוד, בתיו קטנים ועשויי עץ, תושביו מתפרנסים בעיקר מחקלאות. האנשים נראים קצת אחרת מהלאים שפגשנו עד כה.
היעד האחרון לסיור שלנו, הוא חווה אורגנית לגידול זחלי משי, תוויית משי ואריגתו. המקום מקסים, מטופח ומאורגן. אנחנו מלווים במדריך נחמד אשר מסביר לנו על כל תהליך הפקת המשי. בהמשך אנחנו רואים הפקה ידנית של המשי, צביעתו בצבעים טבעיים ואריגתו בשלל דוגמאות בעבודת יד. בחנות החווה אנו קוראים כי האישה העומדת בראשה היתה מועמדת לפרס נובל לשלום. המטרות של החווה היא העצמה נשית והיא מכשירה בעיקר נשים, מהכפרים בסביבה, בתחומי העבודה השונים שבה. כמו כן היא חברה בארגון העולמי לסחר הוגן. ממש מקום מעורר השראה.
כתובת האתר של הארגון המקסים הזה www.mulberries.org על Mrs. Kommaly Chanthavong המקימה והמנהלת של המקום שגם היתה מועמדת לפרס נובל, ניתן לקרוא באתר הבא www.1000peacewomen.org

הנסיעה לוונג וויינג

לאחר שני לילות בפונסבאן השלווה, אנחנו ממשיכים בדרכינו. והדרך, כרגיל, ״ארוכה ומתפתלת״. האיזור הוא איזור הררי ובהתאם לכך - תנאי הדרך. סיבובים תכופים, מפגשים מפתיעים עם רכב שבא ממול ואין מקום לשני רכבים במקביל, אבל נוף מקסים ופראי, הרבה עצים ושדות, כפרים קטנים שכאילו נתלשו מאיזה ספר היסטוריה ומקווי מים שונים. אנחנו ב״מיני ואן״, שבאופן מפתיע לא צופפו באנשים, עם ארבעה מקומיים, אנחנו ועוד שני ״פאלאנג״ (זרים בלאואית). לאחר כארבע שעות, עוצרים בפו קון לארוחת צהריים. לאחריה, שוטטות קצרה בשוק המקומי. כאן אנחנו נתקלים בתופעה מזעזעת - באחד הדוכנים, מתחת לרשת או שמיכה, שוכבות דוממות כמה חיות שניצודו ומחכות למכירה. לאחר שהכנסנו את המצלחמה (הציד כאן הוא לא חוקי ולכן כל הסחר בסחורה שניצודה נעשה די בהחבא) אנחנו מזהים על המגש - לוריס (קוף שמצוי בסכנת הכחדה חמורה), כמה סנאים, כמה עטלפים, מכרסם ענק שלא הכרנו וסנאי דואה מדהים, ענק, שכמוהו לא ראינו אף פעם (למעט בתמונות). ממש עצוב, אך כפי שקראנו קטע ממה שכתב ספי בן יוסף על ביקורו בלאוס, בהפצצות שהיו כאן כנראה שהמגוון הביולוגי הושמד בצורה יותר קיצונית מאשר בציד שנעשה כאן היום. האנשים האלו עסוקים בהישרדות וקשה לשפוט אותם על מעשיהם. ובכל זאת, התמונה הזאת נשארת בראשינו עוד הרבה זמן אחר כך...
בהמשך הדרך אנחנו נתקלים בתופעה נוספת - אלפי שטחים של יער ושדות, נשרפים. כל האיזור אפוף עשן ולפעמים האש קרובה מאוד לכביש. מאוחר יותר אנחנו מבינים שהמדרונות הנשרפים הם שטחים אותם מנקים כדי שיוכלו לזרוע בהם אורז, במקום העצים שגדלו שם קודם. את שדות האורז הם שורפים כי זה יוצר תהליך מהיר יותר של דישון הקרקע (במחיר של זיהום האוויר...). בהמשך ההרים נעשים גבוהים וצרים יותר, בעלי צורות יפות.

נסיעה מהנוי ללואן פארבנג (שבסוף הסתיימה בפונסבן)

אחת התחושות היותר קשות שהיו לנו בדרך, היא חוסר הוודאות וחוסר האכפתיות, בנוסף לאי השליטה במה שיקרה לנו בכך וכך השעות הבאות. היו לנו תחושות דומות בטיולים המאורגנים שלקחנו בוויטנאם, בהם לא נאמר לנו מה התוכנית לאותו היום או לאותה השעה, ורק שינעו אותנו ממקום למקום, כל פעם אומרים דבר אחר ואף פעם לא אומרים ממש את האמת. באותם טיולים, לפחות בחלקם, עוד היינו סלחנים בתור ״חדשים״ במדינה, עכשיו אנחנו כבר בתחושה של ״הגיעו מים עד נפש״. הוויטנאמים חולים על קומבינות. התחלנו את הנסיעה במיניבוס, בו לא היה מקום לכל הנוסעים, במשך כשעה. כבר חשבנו שאנחנו נוסעים איתו עד לאוס, כשלפתע הוא עצר והשמיטו אותנו על המדרכה, על כל מיטלטלנו (ויש לנו לא מעט). המתנה. קבוצה אחרת מגיעה ועולה על המיניבוס שהביא אותנו. אנחנו מובלים אל עבר מה שנראה כמו ״תחנה מרכזית״ ושוב ממתינים, להנפקת כרטיסי אוטובוס. עולים על האוטובוס, ממקמים את עצמינו ואת הציוד ו....ממתינים. לאחר כשעה, יוצאים לדרך. מהאחראים על הנסיעה, כמובן שאין דובר אנגלית אחד, מה שבהחלט מקשה על הניסיון להבין ״מה מתרחש״. כל כמה זמן עצירה, מעלים אנשים וסחורות. לארוחת ערב עוצרים לנו במסעדה שנראית, בלי להגזים, כמו דיר חזירים. הריצפה מבוצבצת בגלל הבוץ והלחות שבחוץ ועל גביה פזורות שאריות עוף שלא נאכלו. כשאני מנסה ללכת עם גוני לעשות את צרכינו בחיק הטבע (אם אפשר לקרוא לזה כך) מגיע איש עצבני במיוחד ומתחיל לצעוק עלינו ולשלוח אלינו את כלבו הזועם. אוכלים ארוחת ערב תוך סתימת האף והעיניים (המקום הזה הוא פשוט מזבלה), כי אין לנו אוכל אחר (לא הצטיידנו לנסיעה כי אמרו שיעצרו לארוחות) ועולים לאוטובוס, לנסות את מזלינו בשנת לילה. לאחר עוד כשעה, האוטובוס עוצר, כמה מקומיים עולים עם אינספור חבילות ומזוודות ותופסים את המקום הפנוי שעוד נשאר באוטובוס. עכשיו הכל תפוס עם אנשים, חבילות, ארגזים, מזוודות ותרמילים ואין ס״מ פנוי לרפואה, לדרוך עליו באוטובוס. הלילה מתקדם, הילדים ישנים חזק למרות העצירות וההמולה לפרקים בעקבותיהן, אנחנו מנקרים בין קפיצה לקפיצה, מה שלא נותן מרווח זמן גדול מידי. בבוקר, בערך ב8, מגיעים אל הגבול ומתחילים בפרוצדורות החתמת הדרכונים, משני צידי הגבול. הוויטנאמים, עובדי הגבול, מתנהגים בקשיחות וויטנאמית אופיינית ושוב אנחנו ב״וויכוח הסיגריות״ עם אנשים. עוברים את הגבול, בהרגשה שהם כבר ממש עברו אותו, ומקווים לעצור אוטוטו לארוחת בוקר (אין לנו אוכל איתנו והילדים, גם הבטן שלי, מתחילים לגלות סימני רעב). עוד בעצירה, אני מנסה לשלוף את אחד התרמילים שלנו כדי למצוא דיאודורנט וחולצה קצרה (חזרנו ללחום) ובשל עומס ודחיסות הציוד, מצליחה בקושי ומתפרצת בבכי. ממש נמאס לי מנסיעות ארוכות, מחוסר נוחות ומזה שאף אחד כאן לא שם עלינו. אלעד החמוד מגיב באמפטיה גדולה ואני נרגעת...
אחרי כשלוש וחצי שעות עוצרים לצהריים (כמה חסכוני, ודיאטטי) בפונסבן. כשבטנותינו מלאות וראשינו יכולים לשוב ולתפקד (אמנם תחת עייפות גדולה) אנחנו מחליטים בחיפזון לרדת מהאוטובוס ולהתמקם כאן ליום-יומיים. חשבנו שאם נמשיך עכשיו הלאה כבר לא נחזור לאיזור הזה, וקראנו שיש כמה דברים מעניינים לראות בו.
שמחים על ההחלטה לסיים את מסע האוטובוס הארוך הזה, אנחנו מוצאים לנו מלון נחמד ומתכוננים לימים הבאים.

ועוד מחשבה על הנסיעה -
במצבי ״לחץ״ מאין אלו, יש בי הערכה גדולה כל כך לילדים שלנו. הם כאלו סתגלנים, מקטרים רק מעט, ליהל יש יכולת שינה שלא מהעולם הזה וגוני הגדול מעסיק את עצמו עם ה״איי פד״ או עם שיחות נעימות איתנו. הם אוכלים הכל, הם ישנים בכל מקום ויכולים לעשות את צרכיהם בכל מקום.  הם משחקים מקסים ביחד (רוב הזמן) וממציאים לעצמם עולמות דמיוניים ומעניינים. ממש כייף :)

שלב הסיכומים - וויטנאם

מה אומר לכם? לא מעט אכזבה היתה לנו כאן. תחושה גדולה של מיסחור, ליוותה אותנו מתחילת הטיול ועד סופו. הרגשנו, בגדול, שהתיירות לא עושה טוב למקום הזה ומעט מאוד אוטנטיות עוד נשארה כאן. אלעד, שהיה כאן ב-1995, הרגיש בשינוי גדול מאוד מאז אותה תקופה, ולא לטובה.

מצב בריאותה של אימי ליווה אותנו (ועדיין מלווה) הרבה ימים כאן, והכניס מימד נוסף - לא קל - לטיול שלנו. אנחנו מלווים אותה בדאגה ובאהבה בכל יום טיול שלנו.

ובכל זאת, יש כאן כל כך הרבה יופי ועניין, שאי אפשר להתעלם מהם. החל מכמויות המים בדלתת המקונג ובהמשך גם בשאר חלקי המדינה, חלקים נכבדים ממסעינו כאן עברו עלינו בשיט.
דרך נופי דאלאת המקסימים, נוף הרים ירוקים, שדות ומטעים, פגודות צבעוניות, מרכזי מדיטציה (אין מקום מתאים מזה להכנס לרגיעה בו), מפלים ואוויר צלול.
הוי אן - על חלקה העתיק, הצבעוני, והאוכל האיכותי שבה.
הו הא - על עברה העשיר.
ועד נין בין ומפרץ הלונג - שנראות כאילו נגזרו מתוך גלויה מושלמת.

* למדתי לשרוד את ריח שמן הדגים המצחין, אותו מגישים בכל ארוחה.
* למדנו על המלחמות הרבות שהיו כאן ועל המריבות עם שכנותיה על חלקים ממנה - אותם רצו לספח, אפשר בהחלט להבין למה.
* הכרנו אנשים מקסימים ומסבירי פנים, יחד עם כאלה שממש לא יכולנו לסבול את נוכחותם. בימים האחרונים פגשנו בלא מעט אנשים ששיקרו לנו, ובאמת שכבר הרגשנו עייפים מהמקום הזה.
* למדתי לשתות כאן קפה שחור קר ומתוק, עם המון קרח ומאוד נהנתי. טעם הקפה פה הוא טעים במיוחד (ואני לא מבינה גדולה בתחום).
* מצאנו את עצמינו מעירים המון על עישון במקומות ציבוריים (אוטובוס, מסעדה, לובי של מלון, איפה לא?) וברוב הפעמים הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח. התופעה הזו בהחלט האיבה על טיולינו פה.
* הילדים סבלו הצקות רבות במיוחד. בעיקר יהל, סבל מנגיעות תכופות, צביטות לחיים, קשקוש השיער, חיבוקים, נשיקות, הרמות והוא מצידו - השיב מלחמה! אני חושבת שאנחנו לא מספיק עצרנו בעד המקומיים מלעשות את כל אלו ואני מאוד מצטערת על זה. בעיקר נפוצה כאן התופעה של ״חפינת המפשעה״ (כפי שהגדיר זאת באלגנטיות ה״לונלי פלנט״) ואת זה ניסינו למנוע בכל דרך, אך ללא הצלחה מרובה.
* עברנו כאן מחום גדול - לקור ואפרוריות - אל האחרונים אני ממש לא אתגעגע!

ובעיקר למדנו, ולצערי היו לנו ״קשיי קליטה״ בעניין הזה, שלטייל כאן עדיף באופן עצמאי ולא בטורים מאורגנים - כי אלו מוציאים את כל הטוב והיפה שעוד נשארו פה.

הפוסט הבא - מלואן פאראבנג, לאוס. הרבה זמן שלא רציתי לעבור הלאה כמו עכשיו.  :) ענבל

וכמה דברים של אלעד:

היכולת לסלוח
הוויטנאמים ניצחו את האמריקאים. האמריקאים נהגו כאן בברוטאלית רבה ולא רחמו על האזרחים. לא חלף זמן רב מאז המלחמה - 37 שנה אבל נראה שאין פה כעס על ארצות הברית. רואים כאן סמלים אמריקאים, ילדים הולכים עם חולצות צבאיות אמריקאיות, ראינו בלונה פארק קרוסלה עם חללית אמריקאית. הם סלחו? לא יודע אבל כנראה שהחיים כאן חזקים. למה זה לא יכול לקרות גם אצלנו?

ציפורים בכלוב
יש כאן מנהג שאותי די מזעזע. בהרבה בתים וחנויות יש כלוב עם ציפור שמנעימה בשירתה למקומיים. בכל כלוב ציפור אחת בודדה. עצוב.

אופנועים במקום מכוניות
יש כאן המון אופנועים ומעט מכוניות. זה נראה לי נוח ונעים הרבה יותר מהמוני המכוניות. האם יש סיכוי שזה יקרה בישראל?

חיים ברחוב
כולם כאן חיים ברחוב. לבית חוזרים כדי לישון בלילה. אוכלים ברחוב, פוגשים ברחוב.
מאוד שונה מאצלנו.

מפגעי התירות
יש מקומות, נדירים, בהם אין בכלל תשתית לתירות. יש מקומות מהצד השני שהם ממוסחרים להחריד ואותם התירות שינתה ולא לטובה.
מכול המקומות שהיינו בהם, וויטנאם הושפעה בצורה הקיצונית ביותר מהתיירות. אין כלום בחינם (בחלק מהמקומות גם לא חיוכים), מסתכלים על התייר כמכונת מזומנים. מנסים לרמות כדי להשיג עוד כסף. יש מעט סקרנות לשיחה אמיתית.
זה כל כך שונה מהטיול הקודם שלי פה והשינוי מאד לרעה.

וויטנאם לאתר למטייל

ממשיכים לעדכן על טיולנו במזרח.עוד הרבה פרטים וסיפורים בבלוג שלנו pelegintheworld.blogspot.com
הגעה מפנום פן והטיול בדלתא של נהר המקונג.
הטיול בוויטנאם התחלנו, שלא כהרגלנו,  בטיול מאורגן בן 4 ימים בדלתא של נהר המקונג.
את הטיול הזמנו מחברת Delta adventuers דרך משרד נסיעות בפנום פן. שילמנו 75 דולר למבוגר וחצי מחיר לילד.
יום ראשון
אספו אותנו ברכב בשעה 07:30 והגענו לנמל בפנום פן. בשעה 08:00 יצאנו להפלגה על המקונג בסירה מהירה. הגענו לגבול בסביובת השעה 13:00 ולאחר סיום הסידורים המשכנו בסירה נוספת לעיר צ׳או דוק (Cho Doc).
ישנו במלון צף, נקי אבל חדרים קטנים מאוד. פרטים של המלון
אחר הצהרים טילנו לבדנו בעיר.
יום שני
קימה מוקדמת, ארוחת בוקר ויציאה לצפיה בכפר דייגים ובכפר מוסלמי - ההסברים היו דלים, חבל. בהמשך ביקרנו בפגודה על הר. הפגודה יפה והנוף הנפרש למלוא העין יפה אפילו יותר.
המשכנו בנסיעה לקאנטאהו (Can tho) ובערב ארגנו לעצמנו (מחוץ לחבילה) שייט באוניה ענקית כולל ארוחת ערב והופעות. היינו התיירים היחידים בין בערך 1,000 המוזמנים והיה ערב נחמד מאוד.
ישנו במלון Xuan Mai, מלון בסיסי מאוד מאוד אבל נקי.
יום שלישי
בבוקר יציאה בסירה לשייט בשוק הסיטונאי הצף. צפיה במפעל שמייצר דפי אורז ובתחנת אריזה וניקוי של גרגירי אורז.
בהמשך נסיעה למיטהו (My Tho) ולינה במלון Cong Doan. שוב מלון בסיסי ביותר אבל במיקום מצויין ליד הנהר.
בערב טיילנו קצת בעיר והילדים השתעשעו בלונה פארק קטן.
יום רביעי
והפעם יום מסחרר עם שפע פעילויות.
התחלנו בשייט לאחד האיים בנהר וטעימה של דבש מקומי. המשכנו בשייט בתעלה צרה בתוך האי. אחר כך שייט לאי נוסף ושוב מעבר לסירה קטנה ושייט בתוך האי, ביקור במפעל להכנת ממתקי קוקוס, ארוחת צהרים וטעימה של פירות מקומיים בליווי מופע מקומי.
סיימנו את היום בשייט מקסים בסירת מנוע מהירה לסייגון.
סייגון ( Saigon)
הרגשנו שאנחנו כבר עייפים מערים גדולות ולא ממש נהננו מהעיר.
בכל זאת הספקנו לבקר במוזיאון ההיסטוריה (לא מאוד התרשמנו) ובפגודה סינית (שוב, לא מאוד מרשים). כן נהננו מהשווקים, מגני המשחקים לילדים במרכז העיר ומהצפיה במיליוני האופנועים.
יום טיול למקדש של דת הקודאיזם ולמערות קוצ׳י
יצאנו לטיול של יום בשני האתרים ונהננו מאוד. המדריך היה מצויין והמקומות מאוד מעניינים. עלות הטיול 8 דולר לאדם וכניסה למערות קוצ׳י עוד כשני דולר.

נסיעה בכרטיס פתוח
קנינו מסין טורס (בעבר סין קפה) כרטיס פתוח סיגון-דלאט-נטארנג-הויאן-הוא-ונין בין.
עלות כרטיס כ 49 דולר לאדם.

דלאט (dalat)
עיר מקסימה ואזור מדהים ביופיו. בנוסף לשני ימי הטיול שעשינו שוטטנו לנו באזור האגם ובאזור השוק שבעיר ונהננו מאוד.
הגענו באוטובוס בנסיעת יום של 7 שעות.
לינה
מלון quynh tram , טלפון 063-3836888, 0988-528511 שנמצא לא רחוק מהמקום אליו הגיע האוטובוס של חברת סין קפה. שילמנו 12 דולר לחדר ונהננו מאוד. במלון יש מטבח לשימוש חופשי.
יום טיול ראשון
הזמנו דרך המלון יום טיול עם רכב ונהג באזור שמחוץ לעיר ושילמנו 40 דולר.
התחלנו את היום בביקור בפגודה מעניינית. המשכנו לתצפית יפה על החקלאות המקומית ולעוד תצפית מפסגתו של הר. נסענו לראות את מטעי הקפה וראינו יונק מוזר שאוכל קפה ומפריש אותו בצואה. את הקפה לאחר שעבר במערכת העיכול, קולים ומכינים משקה. טעמנו את המשקה המוזר.
המשכנו למפל הפיל וירדנו לראות את המפל מתחתיתו. ליד המפל יש מרכז מדיטציה מעניין.
אכלנו ארוחת צהריים מסורתית טעימה וזולה ונסענו לראות מפעל להפקת משי.
סיימנו את הטיול בביקור בבית המשוגע שהוא אכן משוגע ומאוד מעניין.
לפנות ערב שטנו לנו בסירת פדלים באגם.
יום הטיול השני
שוב הזמנו דרך המלון לאתרים קרובים יותר. הפעם שילמנו 30 דולר לא כולל כרטיסי כניסה לאתרים.
התחלנו בנסיעה ברכבת ישנה ויפה הלוך וחזור לכפר טראי מאט ( Trai mat) וצפיה בפגודה יפה במיוחד בכפר. כל הטיול כולל ההפסקה לצפיה בפגודה נמשך כשעה וחצי ועולה כחמש דולר לאדם.
נסענו לרכבל ארוך שנוסע מעל נופים יפים ומגיע למרכז מדיטציה בתוך גן יפה. הנסיעה היתה מרתקת וגם הביקור בגן.
סיימנו את הטיול בירידה ברכבת הרים לתחתיתו של מפל דנטלה (Danatala ) - מומלץ מאוד.

מסעדה שמאוד אהבנו בדלאת היא מסעדת v-cafe יש שם ארוחת ערב מצויינות וכל ערב מופיע שם זמר ששר שירים מוכרים ואהובים באנגלית. בית הקפה נמצא לא רחוק מהמלון.

נאטרנג (Nha Trang)
החלטנו לא להתעכב בעיר הזו. הגענו לכאן בשעה 12:00 בצהרים במסגרת הכרטיס הפתוח לאחר נסיעה של כארבעה שעות מדלאת (הנוף בדרך מרהיב) ובשעה 19:00 המשכנו בדרכנו, שוב במסגרת הכרטיס הפתוח להויאן.
וינפארל (Vinpearl land)
זהו לונה פארק/פארק מים/אקווריום ענק השוכן על אי במרחק של כ 3.5 ק״מ מנטראנג. ההגעה לאי היא ברכבל מדהים המרחף לו מעל הים. בילינו במקום כמעט 6 שעות ויצאנו רק כי מיהרנו בדרכנו להויאן. יש שם בהחלט עניין ליום ואפילו יומיים.
כניסה לכל המשפחה עלתה 55 דולר כולל הגעה וחזרה, שימוש חופשי בכל המתקנים וכניסה לעולם הים. מומלץ בחום.

הויאן (Hoi An)
הגענו בנסיעת לילה של כ 11 שעות במסגרת הכרטיס הפתוח. הנסיעה היתה באוטובוס שינה נוח. מומלץ להזמין כרטיסים לקומה התחתונה ולחלק האחורי של האוטובוס.
לינה
 ישנו במלון Thien Trung , מלון סביר ויש גם בריכת שחיה אבל הצוות מגעיל. שילמנו 15 דולר לחדר ללילה. למי שבכל זאת מעוניין הנה מספר הטלפון 84.510.861769
יום ראשון
טילנו לנו ברגל בעיר העתיקה והנחמדה. בהרבה מהרחובת יש כניסה רק לרכב דו גלגלי ולהולכי רגל מה שמקל מאוד על הטיול. אחר הצהריים שכרנו סירה ב 20 דולר ויצאנו, לבקשתו של גוני, לשייט דייג בנהר הגדול.
יום שני
נסיעה במונית שכורה 25 דולר ליום לטיול באזור.
מוזיאון הפיסול הצ׳אמי בדאנאנג ( Danang museum of cham sculpture),
כניסה דולר וחצי למבוגר, ילדים חינם. מוזיאון מעניין מאוד עם פסלים יפהפיים מתרבות הצ׳אם ששלטה בעבר הרחוק בחלקים גדולים באזור.
הרי השיש
פסגות חדות של הרי שיש. על הפסגות יש מקדשים ומערות מעניינות.
עלינו להר במעלית (אפשר לעלות גם ברגל) וירדנו ברגל. מעניין לראות את הפגודות והמערות והנוף הנשקף מההר. מרהיב. מומלץ.
כפר הכדרים.
מאכזב מאוד. כניסה דולר למבוגר וילדים חינם. תירותי להחריד וממוסחר מאוד. לוותר.
שתי מסעדות מומלצות בהויאן
Vi cafe - 113 Tran Hung Dao St.
נהנו מאוד מהאוכל ויותר מהעצות והעזרה של הצוות המקסים.
Blue Dragon 46 Bach Dang St.
האוכל הטוב ביותר שאכלנו בוויטנאם. כל מנה מעולה (המסעדה ליד הנהר).

הו-הא (Hue)
הגענו במסגרת הכרטיס הפתוח. בדרך עצרנו שוב בהרי השיש וצפינו בעוד מערה ארוכה ומעניינת ובמוזיאון לא מעניין שעוסק בפנינים.
לינה
ישנו במלון Ngoc Binh www.ngocbinhhotel.com ושילמנו 12 דולר לחדר. המלון זכה לציון נחמד ולא יותר. יש באותו רחוב עוד המון מלונות.
בילינו יום שלם עם שלושה אופנועים ושלושה רוכבים/מדריכים מחבורת איזי ריידר והיה מדהים. הפרטים שלהם: tuguidehue_motor@yahoo.com טלפון 0126.9106370
בהו-הא גם חגגנו יום הולדת 4 ליהל והזמנו עוגת יום הולדת שהיתה מעולה. הנה הפרטים של הקונדיטוריה/מסעדה Hong Phuong 054.6562536 and 0977.657052

נין-בין Ninh Bine Town
עיר לא מאוד מרשימה אבל סמוך אליה יש אתרים מרהיבים מאוד מאוד והביקור בהחלט מומלץ.
הגעה
הגענו במסגרת הכרטיס הפתוח בנסיעת לילה של 12 שעות בהו-הא. נזרקנו בשעה 5:30 לפנות בוקר ברחוב קר ורטוב והתארגנו לנו למציאת מלון.
לינה
מלון Thanh Binh טלפון 030.3872439, שילמנו 15 דולר ללילה לחדר נחמד מאוד.
יום טיול ראשון
פארק טם קוק Tam coc אחד המקומות היפים ביותר בוויטנאם.
הגענו במונית בתשלום של 25 דולר דרך המלון (ניתן להגיע במחיר זול יותר).
התחלנו בהליכה קצרה מהחניה של טם קוק למנזר Thai Vi, המנזר לא מאוד מרשים. ההליכה אליו יפה מאוד. מימין למנזר יש שביל קצר שמוביל למערה יפה.
שייט - שנו קצת פחות משעתיים בנוף מרהיב. התמחור קצת בעייתי. משלמים על כניסה לחוד ועל שייט לחוד (למרות שאי אפשר לעשות אחד בלי השני), לא זוכר מחיר מדוייק אבל היה זול.
מנזר נוסף באזור Bich Dong - מצריך נסיעה קצרה ברכב והליכה קצרצרה. המנזר בתוך מערה והנוף יפה.
מנזר, גן ומערה Mua cave - טיפוס למנזר/נקודת תצפית ואחר כך טיול בגן ובמערה. מרהיב ומומלץ מאוד.נמצא במרחק נסיעה קצר מטם קוק.
יום טיול שני
הפארק הלאומי קוק פונג Cuc phuong National park
פארק  לאומי ירוק ויפה. הגענו במסגרת יום טיול עצמי, כולל רכב (הפארק נמצא 45 ק״מ מנין בין) נהג, מדריך, כרטיסי כניסה לאתרים וארוחת צהריים מצויינת.
התחלנו בהליכה של 3 ק״מ לעץ לא מרשים אבל בן 1,000 - הדרך היתה יפה עם כי בוצית. לאחר ארוחת צהריים טובה ביקרנו במערה בה חיי האדם הקדמון (תביאו פנסים וכנסו למערה רק עם מדריך).
בהמשך ביקרנו באתר לשימור אוכלוסיית הצבים בוויטנאם ולפארק אחר שמשמר את אוכלוסיית הקופים.
היה יופי של יום טיול.
יום הטיול השלישי
קמנו מוקדם בבוקר ולקחנו מונית (4 דולר עם מונה) לפארק Trang An, שטנו כשעתיים וחצי בין הרבה מאוד מערות במסלול מרהיב ומדהים ביופיו. עלות השייט כחמש דולר לאדם.

האלונג ביי
הגענו להאלונג סיטי בנסיעה די מזוויעה באוטובוס מקומי מנין בין (שילמנו 6 דולר לאדם).
ישנו במלון בהרצה ולא ברור לי מה היה חלקו בתרמית שעברנו (הם ניסו לסייע לנו בהחזרת חלק מהכסף). הנה הפרטים של המלון Nha Hang 033.3696.288

טיול בהלונג ביי
אז למרות כל הניסיון שלנו ולמרות כל האזהרות נפלנו ובגדול. לא ברור לנו לגמרי למה אבל נוכל שחשבנו שהוא חלק מצוות המלון מכר לנו דיל במחיר מבצע של 350 דולר לטיול של שלושה ימים ושני לילות.
היה טיול ברמה נמוכה מאוד עם תנאים ירודים. גם החברה שביצעה את הטיול לא לקחה אחריות ומדריכיה היו גרועים מאוד. אין לנו כמובן פרטים של מוכר הדיל אבל אם אתם מגיעים להאלונג סיטי ללא דיל מסודר הזהרו.
החברה שארגנה את הטיול ולדעתנו גם ממנה כדי להזהר היא Joy travel או Joy Tours שנמצאת בהנוי (הם מוכרים דרך סוכנויות אחרות) ממליצים בחום להמנע מכל מה שקשור בחברה הזו.

הנוי
הגענו בסיום הדיל ממפרץ האלונג.
לינה במלון Holidays silver מלון נחמד מאוד. טלפון של המלון 84.4.39380565. אל תקחו מהמלון שרותי תירות. שילמנו 23 דולר לחדר כולל ארוחת בוקר בינונית.
קצת דברים שעשינו בהנוי
הסתובבנו לנו בשווקים בעיר הישנה.
ביקרנו בתיאטרון הבובות על המים (מומלץ. כניסה כחמש דולר לאדם).
הסתובבנו סביב האגם ובמקדש על הא (כניסה כשניים וחצי דולר. הביקור לא חובה).
צפינו בגופתו של הו-צ׳י-מין במאוזילאום.
ביקרנו בבית של הו-צ׳י-מין (כניסה כשניים וחצי דולר. אפשר לוותר).

לסיכום
וויטנאם יפה ומעניינת, אבל לצד האנשים הנפלאים שפגשנו בדרך, פגשנו גם לא מעט שרימו אותנו וניסו להוציא מאתנו כסף בכל דרך אפשרית וזה היה עצוב ומעייף.
עוד הרבה חוויות ותמונת תוכלו כרגיל לקרוא בבלוג שלנו www.pelegintheworld.blogspot.com
המדינה הבאה לאוס.
להתראות
משפחת פלג

סיוט מפרץ הלונג

הגענו להלונג סיטי לאחר נסיעה של כשש שעות, באוטובוס מקומי, מג׳וייף וצפוף, מעושן וקר. הגענו עייפים ורעבים (חשבנו שיהיו עצירות לאוכל בדרך והאמת היא שגם ארוחת בוקר נאכלה בחטף), לאחר שהשמיטו אותנו בצומת סואן, במקום לא מוכר, כמובן. מזל שאיש נחמד, שראה אותנו ככה עם כל מיטלטלינו בצד הכביש המהיר, עצר ועזר לנו להשיג מונית שתיקח אותנו אל העיר. הגענו לאיזור המלונות הנטוש (עכשיו זה עוד לא העונה לטייל כאן), סקרנו כמה מהם והחלטנו שזה לא זה. היה ברשותינו כרטיס הביקור של האיש החביב שעזר לנו קודם, שהוא במקרה גם בעל מלון בעיר, והחלטנו להתקשר למלון - לבדוק אם יש בו חדר פנוי. נענינו בחיוב ״שכן, יש חדר אחד פנוי״ ונאמר לנו שתכף ישלחו אוטו להביאנו אליו. לאחר כמה דקות, הגיע האוטו ולקח אותנו אל המלון (מאוחר יותר יסתבר לנו שזה לא האוטו ששלחו לנו אלא סתם ״צייד תיירים״ שעבר שם במקרה). הגענו אל מלון גדול וחדש, אבל מה? נטוש לגמרי. ששאלנו איך זה שיש כאן רק חדר אחד פנוי, נאמר לנו שזה מלון חדש שעדיין לא אובזר, למעט חדר אחד, זה שלנו. הזוי למדי. שוין, כבר עברנו דברים הזויים מזה בטיול שלנו. תוך כדי התארגנות וchek in, ניגש אלינו אותו בחור שהסיע אותנו אל המלון ואמר שהוא רוצה להציע לנו אפשרויות של טיול במפרץ (אנחנו עוד בטוחים שהוא חלק מצוות המלון ומשוכנעים שהוא בסדר). הכוונה הראשונה שלנו היתה לטייל כאן עצמאית כי באמת ששבענו מטיולים מאורגנים בוויאטנם, אבל איכשהו עייפות הגוף והנפש (כולל כבר קצת עייפות ממסעינו) שיבשה את כושר ההחלטה שלנו ושוב סגרנו על טור. האיש החביב, שהריח כמו סיגריה אחת גדולה, הציע לנו שלל דילים, הראה ברושורים יפיפיים עם סירות מפוארות, ארוחות גורמה ולו״ז עשיר ומעניין. החלטנו ללכת על הרמה הבינונית, בא לנו להתפנק קצת, ונפרדנו מ350 דולר. בהמשך הערב, התחלנו להרגיש קצת לא טוב עם ה״דיל״ שרכשנו ושאלנו את בעל המלון על האיש שמכר לנו אותו, שאגב הציג אותו כאביו, ואם נראה לו שעשינו עסקה טובה. הוא אמר שכן ושהוא מכיר את האיש ואת משפחתו ואין לנו מה להיות מוטרדים. מאותו הרגע התחלנו להיות עוד יותר מוטרדים. לילה שקט במלון הנטוש, בבוקר עוד מגיע הברנש להסיע אותנו אל השוק המקומי כדי שנוכל להצטייד במעיל חדש לגוני (קררררר פה מאוד). הוא עדיין בתפקיד ״האיש הטוב״. בצהריים אנחנו מוסעים אל הנמל ואחרי עוד המתנה - עולים על ה״גרוטאה״ (כל הסירות במפרץ הלונג או לפחות רובן, נראות חבוטות מכל הכיוונים בגלל התנהלות חלמאית של השייטים הויאטנמים, שמחנים את הספינות קרוב קרוב אחת אל השנייה ובדרך יש לא פעם התנגשויות) ומגלים להפתעתינו שהלילה נישן באי קאט בה, ולא בספינה כפי שהובטח לנו. משוחחים קצת עם אנשים על הסירה, כל אחד לקח ״דיל״ אחר, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל שילמו הרבה פחות מאיתנו. מוגשת לנו ארוחת צהריים דלה, ואם מבקשים תוספת - נענים בשלילה. כך גם בהמשך הימים של הטיול - מלון גרוע, ארוחות טעימות אך ללא תוספת, יחס מגעיל, קבוצה שמשתנה תכופות, הבטחות שלא מקויימות, הרבה זמן פנוי של המתנות ומעט מאוד תוכן.
ובכל זאת, בתוך כל הבאסה של האירגון הלקוי והעברת הביקורת שלנו עליו, אנחנו מספיקים להתפעל מהפלא הגדול הזה שנקרא מפרץ הלונג. אלפי איים (יותר מ3000) משוננים, בוקעים להם מתוך הים השטוח, בצבע ירוק מדהים, מכוסי צמחייה עבותה. חלקם הגדול של האיים הם למעשה מערות ענק, שניתן לסייר בהן בתוך סירה. למרות הפעילות התיירותית הערה במקום, שורר בו שקט גדול שקשה לתאר ויש קצת הרגשה של הגעה למקום שאיש עוד לא ביקר בו (אני מניחה שאכן ברוב האיים לא ביקרו בני אדם). הים רגוע ושטוח כמו פלטה ובין האיים יש מפרצונים קטנים שיוצרים אוירה קסומה. הפלגנו על גבי סירת קש קטנה לאחד מהם וזו היתה חוויה נהדרת. מידי פעם יש כפרי דייגים צפים, אך בניגוד לכפרים הצפים האחרים שראינו בטיולינו, כאן אין לאנשים אפשרות לחיות גם על הקרקע. כל החיים מתנהלים על הים, על ריבועים קטנים שצפים, ולכל איש או משפחה יש שטח מצומצם מאוד למחייה ומשחק. ראינו בית ספר צף ואיך בתום יום הלימודים כל תלמיד או שניים עולים על סירה קטנה וחותרים הביתה. שטנו לאי הקופים שילד קאט בה והרגשנו קצת כמו ״רובינזון קרוזו״ - האי היה נטוש לגמרי, ומסביבו המוני איים קטנים. טיפסנו לאחת הפסגות שלו ופגשנו להקת קופים שהתקרבה אלינו מאוד, כנראה כדי לקבל אוכל. קצת נבהלתי מהאינטימיות הזאת עם הקופים, אבל הם רק התבוננו בנו ואנחנו בהם. ההפלגה בסירה הקטנה בין האיים נתנה לי תחושה שהטבע פה הוא כל כך עצום ומשמעותי, לעומתינו בני האדם. כל הימים כאן היו עטויי ערפל, ללא טיפת שמש, מה שבהחלט הוסיף יופי ומסתוריות למקום ולמסע בו.
יצאנו בתחושות לא טובות מהטיול. את הלילה השני, בסירה, העברנו בתא קטנטן, במיטה זוגית אחת, כשאנחנו ישנים (או לא ממש) על רוחבה. כשנכנסנו לתא, גוני צעק בשמחה: ״זה חדר כמו בברושור!״. אכן, זה היה הדמיון היחיד אולי, בין הטיול שהציגו לנו לזה שהיה לנו באמת. אבל כמו שהרגשנו בטיול בדלתת המקונג, גם כאן הרגשנו שיותר מטיול זהו מפעל גדול, ואנחנו חלק מפס הייצור.

נין-בין

הגענו אליה לפנות בוקר, אחרי לילה ארוך וגשום. כאילו מהרגע שחצינו את קו ״דרום ויאטנם״ לצפון,  מזג האוויר השתנה מהקצה לקצה. ממזג אוויר חם, קייצי ושמשי במהלך כל הבוקר והצהריים, למזג אוויר קר, גשום, אוויר לח, ערפל ואפרוריות. כל אלו ילוו אותנו במהלך השבוע הקרוב. די מבאס, בפרט לאנשים כמונו - חובבי קייץ וחום נצחיים. למרות מה שהובטח לנו מחברת האוטובוסים, נזרקנו באמצע הרחוב, בגשם, בשעה מוקדמת מאוד (שש לפנות בוקר...), כשהכל שומם מסביב. התעשתנו על עצמינו מהר מאוד, מיקמנו את הציוד ואת עצמינו תחת גג של בית קפה רחובי מאולתר, ושלחנו בגאווה את אלעדי לחפש לנו מלון. לא הרבה זמן אחרי, כבר ישבנו במסעדת המלון, סועדים ארוחת בוקר. מאוחר יותר, יצאנו אל עבר פארק ״טאם קוק״, הקרוי גם ״מפרץ הלונג של שדות האורז״. נסיעה קצרה ואנחנו באיזור זרוע במאות או אולי אלפי הרים גיריים, הבוקעים במקריות מתוך שדות האורז הירוקים, המבריקים ממים. ההרים אף הם מכוסים בצמחייה ויוצרים איזור מעניין ועשיר מבחינה גיאולוגית. הליכה רגלית בינות ההרים הציוריים ושיט בין שדות האורז, כשמידי פעם נכנסים לתוך מערה שיצרו המים בסלע או מאתרים עזים אמיצות, שיצאו ללחך עשב במדרון התלול של ההר (במסעדות המקומיות מוכרים אותן אחרי זה כבשר איכותי). מאוחר יותר, שתי תצפיות מגבוה על כל התופעה המרתקת הזאת ואפשרות למבט רחב יותר, כשעשרות הרים מבצבצים מתוך ירוק השדות. יופי פראי, שקשה לתאר במלים (יש הרבה תמונות).

למחרת ביקרנו בפארק לאומי המצוי באותו איזור. גם פני השטח של הפארק הם כמו בטאט קום, אלא שכאן שטח גדול מאוד מכוסה כולו ביער גשם. נכנסנו לשטח הפארק ונסענו כחצי שעה בתוך כביש, שכולו מכוסה בגג של צמחים עבותים, ומשני צידיו מסדרון ירוק ופראי. עצרנו בנקודה ממנה המשכנו ברגל, 6 קילומטרים בתוך היער, כשבדרך ראינו עץ בן 1000 שנה. העץ לא היה מרשים במיוחד, אבל הוא היה התירוץ של ההליכה ביער עתיר הצמחים ובעיקר העצים המעניינים, עם גזעים ארוכים ופתלתלים. בגלל הלחות הגבוהה באיזור, הכל היה מבוצבץ וחלק, וכל הטיול לווה בקיטורים בלתי פוסקים מצדי (״אני כמעט נופלת!״, ״כמה בוץ יש כאן!״, ״יורד גשם!״, ״אין כאן שום דבר מיוחד!״ וכדומה).
בהמשך היום ביקרנו במערה בה חיו אנשים בתקופה הפרה היסטורית ולאחריה בשני מרכזי שימור חיות - האחת של צבים והשניה של קופים. היה מעניין.

ביום השלישי ביקרנו בפארק נוסף (צ׳ארנג) של תצורות גיר, ממש קרוב לעיר, שיש בו מערות מדהימות וענקיות אליהן נכנסנו בשייט. מה שהיה מעניין לא פחות, זו כמות האנשים שהיתה שם (זה היה ביום ראשון - כולם בחופש ביום הזה) שיצרה פקק תנועה של סירות בתוך תעלות המים ואפשרות לשוחח עם מקומיים (היינו בערך התיירים היחידים שם והילדים, כמו תמיד, מקור להתלהבות רבה ולתצלומים רבים לא פחות). ההרים הגיריים באיזור הזה הם גדולים יותר והמערות ארוכות מאוד, מלאות בתצורות סלע ובנטיפים מרהיבים.
שארית היום עברה עלינו בנסיעה ארוכה ואיטית (6 שעות) באוטובוס מקומי, אל עבר הלונג סיטי.

הו-יאן והו-הא

הפעם גם הנסיעה לכאן הייתה מיוחדת וקצת אחרת. יצאנו מנטארנג בשעה 19:00 בערב לקראת נסיעת לילה. הנסיעה עברה עלינו באוטובוס שינה - אוטובוס שבו במקום  כסאות יש מיטות.  באוטובוס שלוש שורות של מיטות דו קומתיות, כשאנחנו ישנו בקומה התחתונה בארבע מיטות, לקראת חלקו האחורי של האוטובוס. יהל היה משוכנע שמדובר בכלל במגרש משחקים ועלה וירד מהמיטות בתנועות שלא היו מביישות לוליין בקרקס, ורק לאחר כשעתיים נרגע והלך לישון. בבוקר סיכמנו את הנסיעה כנוחה יחסית  והילדים וחלקית גם אנחנו, הצלחנו לצבור שעות שינה.
הגענו להו-יאן, התארגנו בקלות רבה על מלון ויצאנו להסתובב בעיר העתיקה. שורר בה באמת קסם מיוחד. היא נינוחה ומוצלת וזורמת לאיטה על גדות הנהר שגם הוא זורם לא מהר. נהננו להסתובב בעיר, ביוזמתו של גוני ארגנו סירה ושייט לטיול דייג בשפך הנהר (מאוד נהננו אבל לא הצלחנו לדוג ולו דג אחד).
ענבלי, מיד אחרי שהגענו, הלכה לתפור לה חליפה (הו-יאן ידועה מאוד בחייטיה וכל חנות שניה מציעה לתפור בגדים לפי מידה). אנחנו הבנים השתעממנו, ענבלי אמרה לנו בבטחון שהיא יודעת את הדרך והיא תגיע עוד מעט. הגענו למלון, השתעשענו לנו בבריכה, חזרנו לחדר, התקלחנו והלכנו לנוח וענבלי עדיין לא חוזרת. אחרי כשעתיים וחצי היא מגיעה בוכה, מסתבר שהיא לא מצאה את המלון והתברברה זמן רב בלי לדעת את השם שלו או היכן הוא נמצא. המזל הגדול היה שהתופרת שהיתה מאוד נחמדה, הסכימה לקחת אותה על אופנוע ולעבור במלונות העיר עד שמצאו את המלון הנכון.
יום נוסף בהו-יאן הוקדש לטיול בעיר השכנה הגדולה דנאנאג. ביקרנו במוזיאון פסלי הצ׳אם שהוגדר כאתר חובה בלונלי פלאנט (אנחנו התרשמנו אבל לא הינו מגדירים אותו כ״חובה״) וטיפסנו לנו במעלה הרי השיש הגדולים ובמערות שבתוכן, וקינחנו ב״כפר הקרמיקאים״ - שהתברר כמקום ממוסחר, בו התבקשנו לשלם כרטיס בכניסה ובכל הבתים ניסו למכור לנו מוצרים שלא התאפשר לנו לראות את תהליך הכנתם. באסה.
האוכל בהו-יאן רשם שיאים חדשים בטיולינו במדינה, וטעמנו בו מיני מאכלים, חלקם יחודיים למקום, במסעדת הבית שלנו ״הדרקון הכחול״. אכלנו שם ספרינג רולס טריים ושמימיים - אותם גילגלנו בעצמינו בתוך דפי אורז דקיקים, ירקות מוקפצים עם טופו מטוגן ואננס טרי, ורד לבן - בצק דק מאודה וממולא במחית חזיר ושרימפס ומעוצב בצורה של פרח (רק הבנים), קאו לוק - אטריות אורז רחבות המוקפצות יחד עם תוספות שונות, דג האפוי בתוך עלי בננה ברוטב לימונית. כל המנות היו מעולות ובמחירים פשוט מגוחכים.

הו-הא

להו-הא הגענו בנסיעה קצרה באוטובוס שנמשכה רק כארבע שעות, יצאנו מהאוטובוס וגילינו שהגענו למקום חם עוד יותר מקודמו.
ביום הראשון הספקנו לטייל בשוק מקומי מקסים ואחרי הרבה ימים ללא סופרמרקט אמיתי, נכנסו לנו בשמחה לסופר מרקט גדול ויהל נהנה לנסוע בעגלת קניות.
התלבטנו רבות בשאלה ״מה עושים ליום ההולדת של יהל?״. קשה לחשוב על משהו מיוחד לעשות בתקופה שבה כמעט כל יום הוא משהו אחר ומיוחד. החלטנו לחגוג את היום בטיול על גבי אופנועים עם נהגים-מדריכים, אשר לקחו אותנו לטייל ברחבי העיר והאיזור, וזאת בנוסף לכל טקסי היומולדת השגרתיים יותר (עוגה, בלונים, מתנה).
ביום השני שלנו בהו-הא חגגנו את יום ההולדת - בבוקר מוקדם הבאנו עוגה ענקית עם המון תותים שהזמנו יום קודם, וסידרנו ממתקים ומתנה יפה. כשיהל התעורר, חגגנו יחד עם עובדות הניקיון של המלון בשירים ובעוגה. מאוחר יותר נפגשנו עם נהגי הeasy riders (ככה קוראים לנהגי האופנועים שלוקחים אנשים לסיורים באיזור, ולפעמים גם בכל רחבי המדינה) ויצאנו ליום טיול מופלא. טיילנו ברחבי העיר ובשוליה, בין מקדשים יפים, ערים מלכותיות עתיקות, קברי מלכים, שדות אורז מוצפים, ומפעלים ביתיים להכנת כובעים חרוטיים וקטורות, והכל תוך נסיעה נעימה באוויר הפתוח, עם הסברים מעניינים ועם אנשים שעושים את עבודתם באהבה ובתשוקה. לאחר הסיור, הלכנו ללונה פארק מקומי - שבעצם היותינו בו הצדקנו את קיומו, נסענו ב״סייקלו״ - אופניים שמחובר להם מן כסא עם גלגלים, וקינחנו בארוחת ערב.
ביום האחרון בעיר, שטנו על ״נהר הבשמים״ על גבי סירת דרקון, שיט שהיה נחמד אבל לא מיוחד.
בלילה יצאנו לנסיעה ארוכה לעיר נין בין, שממוקמת בצפון ויאטנם, שלוש שעות דרומית מהנוי.

החיים הם שינוי מתמיד, דאלאת ונהטראנג

 
החיים הם שינוי מתמיד. בטיול מרגישים את זה יותר - כל כמה ימים (לפעמים כל יום!) מקום חדש, אנשים חדשים, מאכלים אחרים, לעתים שפה שונה. גם אנחנו בהשתנות גדולה יותר - ניהיים סתגלתניים, מורגלים כבר לשגרת השינויים שלנו ולומדים להנות ממנה.
אבל יש רגעים בהם אתה מרגיש קפיצה בשינוי, שינוי גדול יותר, שמטלטל משהו מבפנים. כך הרגשתי בלילה בו קיבלתי את המייל מרונית, אחותי, בו היא סיפרה לי שאמא שלי לא כל כך בסדר ושאנסה ליצור קשר. מיד התקשרתי הביתה והתבשרתי שאמי עברה אירוע מוחי קל.
גוש קטן התגבש בבטני, מנסה לדלות כמה שיותר מידע ויודעת שהנה, שינוי גדול קורה לכולנו, ממש עכשיו.
הימים הבאים עוברים עלינו בהרבה מחשבות, קשר רציף עם הבית ודאגה גדולה לאמא שלי, האישה החזקה ביותר עלי אדמות. חושבים על חזרה הביתה, אבל מחליטים - ביחד עם המשפחה בארץ - שבשלב זה, נמשיך בתוכניותינו, ביחד עם השינוי הזה, שבהחלט מטלטל אותנו.
בהמשך הימים מנסים לגייס כמה מהכלים שרכשנו, ועודנו רוכשים, במהלך המסע הזה שלנו. בעיקר מתחברים לטקסטים בודהיסטים ומנסים ולו במעט, ליישם אותם.

דאלאת

לאיזה מקום יפה ומרענן הגענו - זו התחושה הראשונה שהייתה לנו כשהגענו לדאלאת אחרי נסיעה של כשבע שעות מהכרך הגדול בסייגון. הכול ירוק, המון חקלאות וחממות, הרבה מים. בתים יפים ואויר קריר ונקי.
הטיול בוויטנאם מאוד נוח (לטעמי הוא אפילו נוח מדי, הכל מאורגן ומסודר, יש מעט קטעים של התגברות על קשיים, אילתורים ומפגשים בלתי אמצעיים עם המקומיים). גם כאן מצאנו מלון נחמד ממש בקלות. הנחנו את הציוד ויצאנו לשיטוט סתמי בעיר (למדנו שהרבה פעמים השיטוטים האלו ללא מטרה להגיע למקום מסויים, הם הכי נחמדים). חלפנו לנו על פני האגם במרכז העיר והגענו לשוק ערב נחמד ותוסס. הילדים היוו, כרגיל בוויטנאם, אטרקציה גדולה ואנחנו ניסינו לשמור עליהם מהתנפלות צמודה מידי. המוצר הנפוץ ביותר בשוק הוא תה מקומי העשוי מארטישוק. טעמנו ומאוד נהננו.
למחרת שכרנו רכב ונהג ויצאנו לטיול באזור שמחוץ לעיר. הרבה חקלאות, המון חממות והכל ירוק מאוד. לאחר שתי תצפיות קצרות ויפות וביקור בפגודה, הלכנו לראות ולטעום כיצד מייצרים ״קפה קקי״. בתוך כלובים גר לו יונק משונה למראה שאוכל פולי קפה. אחרי שעברו במערכת העיכול שלו נקלים הפולים, נטחנים ומשמשים להכנת קפה יקר ויוקרתי. טעמנו את הקפה ויש לו טעם מוזר. לי הוא היה קצת מלוח וענבלי טוענת שיש לו ריח של צואה והוא מאוד מר. אני יודע שבארץ הקפה נמכר במחיר אסטרונומי, נו טוב...
המשכנו לטיול במפל הפיל, מפל יפה ורחב שנקרא כך כי פעם באו פילים לשתות ממימיו. ירדנו לנו לתחתית המפל במדרגות מאולתרות ומאוד חלקות. הנהג/מדריך דאג מאוד ליהל וניסה לעזור לו ויהל שהיה ביום של ״מלחמת עצמאות״ שכזו, התעצבן עליו מאוד ובכה, בעוד המדריך מנסה להבין מה הוא עושה לא בסדר. ליד המפל יש גם מרכז מדיטציה. ארוחת צהרים אכלנו במסעדה עממית מקומית, ללא תפריט, אבל עם אוכל מצויין ומעניין.
לקראת סיום הטיול ביקרנו בעוד שני מקומות מעניינים - הראשון מפעל ליצור חוטי משי. ראינו איך פורמים באמצעות מכונות ענק אלפי גלמים והופכים אותם לחוטי משי איכותיים. התהליך אכזרי למדי והזחלים שבתוך הגלמים כבר לא יהיו פרפרים אך יזכו להגיע כמתאבן לדוכני מזון מקומיים.
המקום האחרון בו ביקרנו במסגרת הטיול היומי הוא הבית המשוגע - בית שהוא גם מלון ובנוי  בערבוביה אדירה. מדרגות ומחילות, כוכים קטנים, גשרים תלויים, מגדלים וחלונות מוזרים. הבית נבנה על ידי אדרכילית מקומית, חובבת טבע שרואה בבית חזרה למקורות.
בערב עוד הספקנו לבלות קצת בלונה פארק מקומי, לשוט בסירת פדלים ולהנות מהופעה של זמר פיליפיני מקסים במסעדה מקומית עם אוכל מצויין, בה קיבלו ילדינו במתנה חולצות יפות של המקום.
היום השני הוקדש לטיול באזור הקרוב יותר לעיר וכלל נסיעה בהרבה סוגי רכב שונים ומשונים. התחלנו מטיול ברכבת ישנה, עם קירות שקופים, למקדש מרהיב המכוסה כולו עבודות פסיפס צבעוניות ועשוי משברי צלחות, כוסות ואלפי בקבוקים.
המשכנו לנסיעה ברכבל בגובה אדיר (היה לי - אלעד - מפחיד מאוד) לעבר מקדש בתוך גן מרהיב.
בגן פגשנו נזיר מקסים ושוחחנו איתו שיחה ממושכת. הוא סיפר לנו שהוא קורא תלמוד וסיפר לנו על תובנות שלו בנוגע לבודהיזם. הנזיר צחק לאורך השיחה צחוק לבבי כזה, שגרם לנו להרגע ולצאת ממנה בתחושה מצויינת. לקראת פרידתנו קיבלנו במתנה שני ספרים מקסימים.
יצאנו מהגן, עלינו על הרכב והגענו למפל נוסף והפעם חוויה מעניינת אחרת - רכבת הרים מהירה מאוד שלקחה אותנו לתחתית המפל ובהמשך חזרה למעלה. היה מסעיר.
בערב שכרתי אופנוע קטן ונסעתי לטיול קצר עם הילדים להשתעשע בפארק המקומי ולהנות עוד קצת מהעיר המקסימה הזו.
ארוחת ערב אכלנו שוב במסעדת V cafe הטעימה, עם הופעות הבלוז המקסימות שבה.

נהטראנג

בנהטארנג תיכננו להשאר רק מספר שעות. הגענו בנסיעה קצרה ומרהיבה של ארבע שעות מדלאת. דרך פתלתלה על ובין ההרים, הרבה ירוק מסביב ושפע של מפלים. הנחנו את התיקים בסוכנות הנסיעות, לבשנו בגדי ים ורצנו לעבר ההרפתקאה הבאה. בנהטראנג יש אי המרוחק כשלושה וחצי ק״מ מהיבשה ובו פארק מים, עולם ים ולונה פארק ענק. האי מחובר ליבשה על ידי רכבל ארוך (הרכבל הארוך ביותר בעולם מעל הים).
קנינו כרטיסי הכול כלול ובמהירות שיא נכנסנו לרכבל. הנוף מלמעלה מרהיב ביופיו. מי טורקיז, סירות קטנות וגדולות במים ובאופק מצד אחד העיר נהטראנג ומהצד השני איים רבים. לי (שוב - אלעד) הדרך היתה קצת מפחידה אבל ענבלי והילדים מאוד נהנו.
ירדנו מהרכבל הישר לעולם הים - אקווריום גדול ובתוכו דגים שונים ומשונים, כולל מערה שקופה שנותנת תחושה של צלילה כמעט אמיתית. לטעמי הזכיר קצת את האקווריום בו ביקרנו בבנגקוק, אבל פחות מרשים.
ממשיכים לפארק המים - פארק ענק ומאתגר עם המון מגלשות, בריכת גלים, מזרקות וכול טוב מימי. הכי נהננו מהמגלשה המשפחתית. עולים כל המשפחה למשהו שבין סירה לאבוב, ויורדים במהירות שיא אל תוך בריכת מים.
כחמש שעות נהננו לנו במים, התקלחנו ואפילו הספקנו להשתעשע בעוד 3 מתקנים יבשים בלונה פארק הגדול, שנמצא גם הוא במתחם.
החזרה שוב ברכבל והפעם לאור השקיעה, שצובעת את הכל בצבעים רכים יותר, בדרכנו לאוטובוס שייקח אותנו בנסיעת לילה ליעדנו הבא - הו-יאן.