יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

בנקוק לרגע

הלם תרבות. זו התחושה החזקה ביותר שהכתה בנו כשכף רגלינו דרכה לראשונה ברחובות בנגקוק. סדר, ניקיון, מערב. לאחר שבעה חודשים בתת היבשת ההודית, כנראה שאפילו תאילנד מרגישה לנו מאוד מערבית. תחושה מוזרה. כייף גדול. מנמל תעופה שנראה כמו תחנת רכבת ישנה ומוזנחה, עם חתולים שמסתובבים בה - בקטמנדו, אל זה שבבנגקוק שמרגיש כמו שיא הקידמה - ענק, מאובזר, מואר. לאחר נסיעה של כשעה וחצי, אנחנו מגיעים אל הקוואסן - רחוב התיירים ההומה שכאן. כבר קרוב לתשע בערב והרחובות הומי אדם ושוקקי חיים. מוזיקה רועשת בוקעת ממקומות שונים, דוכני רחוב בכל פינה. ״ברוכים הבאים לבנגקוק״.
הימים הבאים מתחלקים בין הסתובבות בשווקים ללא גבולות (נראה שכל העיר הזאת היא שוק אחד גדול), טעימה של מטעמים ממטעמים שונים (פירות ים, פירות טרופיים שונים ומשונים, חרקים, נודלס, ממתקים) כשהכל מוגש באסתטיקה גדולה, ביקור בשני פארקים - אקווריום ופארק מים - לונה פארק ענק, שני קניונים עצומים, סרט, מקדשים בודהיסטיים ושייט בתעלות הנהר שבתוך העיר. וכמובן, שני מפגשים נעימים עם תומר ונעמי - בן הדוד של אלעד ואישתו, שגרים פה כבר כמה שנים. אנחנו נהנים מכל רגע פה. מרגישים שיכורים משלל אפשרויות הבילוי והאטרקציות, אוכלים וטועמים (וממשיכים לתפוח...) ללא הרף, מסתובבים ולומדים ומקבלים השראה משלל עבודות היד שמוצעות כאן למכירה.
נדהמים מהאפשרות להשתמש בשירותים במסעדה שהם נקיים! ובכלל, הרחובות נקיים, המקדשים נקיים, האוטובוסים נקיים והסדר אליו אנחנו רגילים, שולט בכל.
מרגישים שאנחנו מתאוששים במהרה מכל התחלואים שהבאנו איתנו מנפאל, בעיקר צינון ושיעול, בזכות מזג האויר החם ששורר פה (אולי גם בזכות שינוי האוירה המרענן).
אם חשבנו שבהודו תרבות האכילה ברחוב מפותחת מאוד, אז כאן התופעה הזאת אפילו עוד יותר שכיחה. בכל מקום, בכל פינה, דוכנים מדוכנים שונים. הרבה הרבה סוגי אוכל אבל לא רק. גם בגדים, נעליים, צעצועים, ממש הכל.
אני חושבת שהיינו יכולים להשאר פה עוד הרבה זמן ולא להשתעמם לרגע, אבל הכסף פה ממש נוזל מהכיסים ואנחנו בכל זאת רוצים לטייל עוד ארבעה וחצי חודשים...
מחר בבוקר טסים לינגון - בורמה. בבורמה נטייל 28 ימים ואז נחזור לבנגקוק, במטרה במהרה להמשיך הלאה.

עוד מידע על נפאל שפרסמנו באתר למטייל

ממשיכים לעדכן במידע על טיולנו והפעם עוד עדכון מנפאל. מי שמתעניין מוזמן לבקר בבלוג שלנו: pelegintheworld.blogspot.com
באנדיפור
הגעה במונית מפוקרה 2,500 רופי כשלוש שעות נסיעה.
לינה
מלון Peepal Chautari מלון נחמד, אוכל אורגני טעים מאוד. חדר 500 רופי.
מערת סידהה - המערה הגדולה ביותר בנפאל
הלכנו ברגל כשעתיים בגלל שהכל היה חלק מאוד. חזרנו לכביש הראשי,עוד כעשרים דקות ירידה ולקחנו ג׳יפ בחזרה לבנדיפור.
המערה עצמה מאוד מרשימה.
כנניסה 50 רופי לאדם, מדריך עוד 200 רופי.


קטמנדו והאזור
הכניסה לכל האתרים בקטמנדו ובאזור עולה כסף ובמחירי הטיול מדובר בכסף רב. מבלי לנקוט עמדה או להציע הצעה נציין רק שגביית הכסף ברוב האתרים לא מאוד מוקפדת ואם מתאמצים ניתן להכנס אליהם גם בלי לשלם את מחיר הכרטיס.
גן חיות בפתן
כניסה 150 רופי לילד, 250 רופי למבוגר, יהל לא שילם
הגעה במונית 300 רופי נפאלי מהטאמל.
פתן העתיקה
הגענו וחזרנו במונית 200 רופי לכל כיוון.
עשינו מסלול הליכה מקסים כולל צפיה בטקס חניכה נווארי אליו הגענו במקרה באחת הכיכרות. בעיר יש את ציפור האבן והפילים המפוסלים משירה של רחל שפירא.
בודינאת
סטופה ענקית ומלאת אווירה. הסתובבנו סביב הסטופה מספר פעמים ונהנו מהאווירה והטקסים במקום. הגענו במונית200 רופי, חזרה בתחבורה ציבורית 20 רופי. כניסה 150 רופי למבוגר, ילדים חינם. מאוד מומלץ.
סוומבינאת - מקדש הקופים.
הגעה וחזרה מהטאמל ברגל. כניסה 200 רופי למבוגר, ילדים חינם.
קטמנדו - דורבר סקוור.
הגעה וחזרה ברגל. תשלום 150 רופי למבוגר. ילדים חינם. שילמנו גם 600 רופי למדריך שהראה לנו והסביר. היה מעניין מאוד. בעיקר התרשמנו מהאלה החיה, הקומרי - הילדים שאלו המון שאלות על התופעה המוזרה הזו.
בקטפור
הגענו וחזרנו באוטובוס. כניסה לעיר 1100 רופי למבוגר!!!!!, ילדים חינם. כדאי להביא דרכון וכך להוציא כרטיס כניסה רב פעמי. העיר עצמה מקסימה ושווה לדעתנו יותר מיום.
פשופטינאת
המקדש ההינדי החשוב ביותר בנפאל.
הגעה וחזרה במונית 200 רופי. כניסה לאתר 500 רופי למבוגר, ילדים חינם. המקום עצמו היה לנו לא קל. בכניסה מגיע מקומי ושואל אם אנחנו רוצים לראות ״גופה מתה״ המקום עצמו אפוף עשן ומלא אווירה. כדאי להגיע עם מסיכה לכיסוי הפה והאף. מומלץ מאוד להכנס לשמורת  הצבאים בצד השני של הנהר (כניסה כלולה במחיר הכרטיס).
גינת החלומות Garden of dreams
גינה מקסימה ששופצה בעזרתה של ממשלת אוסטריה. מקום מקסים בתוך העיר שמאפשר לברוח מהמולת העיר. במקום דשא, מזרונים וכריות, מזרקות ובריכות נוי.
נמצא ביציאה מהטאמל לכיוון תחנת האוטובוס, כניסה 160 רופי למבוגר, 80 רופי ליליד.
ספריית קייסר
ליד גינת החלומות, נראה קצת אנכרוניסיטי, המון פוחלצי חיות ותמונות ממסעות צייד אבל יש שם המון ספרים ואגף מיוחד לילדים. כניסה חינם.

זהו להפעם ואתם מוזמנים לקרוא עוד בבלוג שלנו.
בהמשך עדכונים על תאילנד ובורמה.
להתראות
משפחת פלג

יום שני, 12 בדצמבר 2011

ממשיכים הלאה...

הצינון, השיעול, הבטן הרגישה, ואפילו הראש כבר מרגיש - שהגיע הזמן לעזוב את נפאל. בדצמבר הטמפרטורות כאן כבר ממש נמוכות (בבוקר ובערב-לילה) ולנו כל כך לא נעים עם הקור הזה. אני (ענבל) ישנה בלילה עם מעיל...
אנחנו מקדישים את הימים האחרונים לקניות ופרידות, ומחר בבוקר נעזוב את תת היבשת ההודית לכיוון תאילנד החמה ומשם נמשיך למיאנמר.
נפאל נעמה לנו מאוד. הטבע שבה שאין שני לו - נופי ההרים המפעימים שלה, האגמים והנהרות הרבים, האנשים המקסימים ומסבירי הפנים, השילוב המיוחד בין הבודהיזם להינדואיזם, הערים העתיקות, המקדשים, האומנות המקומית, חיות הבר. אבל לקראת הסוף התחלתי להרגיש אצלי ניצנים של חוסר סבלנות. למה? לצורת החשיבה המוגבלת שלהם, לחוסר השירותיות (במלונות), לשירותים המלוכלכים והמצחינים (איכסה!) ולאוכל החריף (הרי ביקשנו - בלי חריף!). אני מודעת לזה שאנחנו לא בדיוק נוסעים לאירופה עכשיו, אבל תחושת הנדודים שוב מקננת בנו ואנחנו ממשיכים במסעינו.
פגשנו כאן הרבה הרבה אנשים שהפכו את שהותינו לנעימה ומעניינת יותר - משפחת בהדור המקסימה שליוותה אותנו החל מצ׳יטוואן דרך פוקרה ועד קטמנדו. זוהר שהיתה שותפתינו ל״מועדון הבוקר בפוקרה״ ונכנסה עמוק לתוך נשמותינו. משפחות היימס ויגיל - שהמפגש איתם שימח לא רק אותנו אלא גם והרבה את ילדינו. לאמה - ממסעדת הבית שלנו בקטמנדו. חגית - שבילינו איתה שלושה ערבים מהנים ביותר. ועוד הרבה מטיילים ישראלים ולא ישראלים שנקרו בדרכינו וגיוונו אותה מאוד.

ושוב צ׳יטוואן

אחרי שתיאמנו לעצמנו כרטיסי טיסה לבורמה והרגשנו שהשהייה בקטמנדו לא עושה לנו טוב, החלטנו לחזור לשמורת הטבע של צ׳יטוואן.
נסיעה קצרה של שש שעות ואנחנו בחזרה בטבע, במלון בו ביקרנו לפני כמעט חודשיים ״park side״ האהוב.
היה כיף לפגוש שוב את צוות המלון החביב, לטייל ברגל לאורך הנהר בסיבוב שכבר עשינו בעבר ולשחק בחול בנקודת התצפית על השקיעה על גדות האגם.
הפעם גם זכינו בכמה חוויות יחודיות -
פגשנו את לארי, לארי הוא מאוסטרליה הוא מאמן חיות אבל לא חיות בית כמו כלבים וסוסים אלא חיות בר. הוא עובד הרבה עם גני חיות בעולם ואפילו ביקר אצלנו בספארי ברמת גן. לפארק הלאומי בצ׳יטוואן הוא הגיע בהתנדבות כדי ללמד את המהוטים, נהגי הפילים, כיצד לעבוד עם חיות הענק האלו מבלי צורך להשתמש באלימות או במקלות.
שוחחנו עם לארי והוא לימד אותנו המון על בעלי החיים וגם ראינו איך הוא עובד עם מאלפי הפילים.
שיחקנו עם פילה תינוקת - בפעם הקודמת שביקרנו במרכז האימון של הפילים ראינו את הפילה הקטנה ששם (היא בת 6 חודשים) אבל בגלל ריבוי המבקרים היא נשארה רחוקה מאיתנו. הפעם הגענו והינו כמעט לבד. הפילה הגיעה אלינו, יצאה מהגדר וממש שיחקה איתנו. קשה לתאר את הכיף הגדול שבמשחק עם יצורה חמודה כל כך.
ראינו נמרים!!!
התלבטנו מאוד כיצד לצאת ולצפות בביקורינו זה, בחיות הבר. בין האפשריות שעמדו היתה הליכה רגלית בג׳ונגל, שייט ארוך בקנו, טיול של יום בג׳יפ או רכיבה ארוכה על פיל.  החלטנו להמר על פיל ואכן זה היה הימור מוצלח. קמנו מוקדם בבוקר נסענו לנקודת תחילת המסלול ועלינו על ״פוג׳ה״ הפילה של המלון שלנו. הפעם, בנגוד לפעמים הקודמות, יצאנו לדרך רק אנחנו והפילה, ללא תיירים נוספים. בהתחלה לא ראינו כלום. סבך העשב בעונה הזו גבוה מאוד. הפילה מפלסת דרך בין שיחי הענק ואז פתאום ראינו צבי ענק, עם קרניים גדולות,  ממש לידנו. ממשיכים בדרך והנה שני קרנפים, אמא ובן מלחכים להם עשב בהנאה ואנחנו על גב הפיל יכולים ממש להתקרב. ממשיכים בדרך ומנסים למצוא חיות בר ואז זה קורה. בין העצים והסבך ענבלי מזהה נמר אמיתי. מפנים את תשומת ליבו של המהוט ומתחילים לרדוף עם הפיל אחרי הנמרים (היו שם שניים, זכר ונקבה). הפילה רצה בסבך ואנחנו מגוננים על הראש שלנו מענפי העצים וצופים בתדהמה בחיות הבר המופלאות והיפות האלו. כחמש דקות הלכנו אחריהם עד שנעלמו ואנחנו המשכנו בדרכנו בתחושת סיפוק גדולה ובהתרגשות רבה שלא שכחה הרבה זמן.

קטמנדו בכל הכוח

* לא רציתי להגיע לקטמנדו. עשיתי הכל כדי לדחות את הגעתינו לשם. עוד טרק באיזור פוקרה. שהייה נוספת בתוך פוקרה ובילוי מהנה עם משפחת היימס המקסימה שפגשנו, אחרי הכל לא כל יום מזדמן לנו לפגוש משפחה ישראלית עם ילדים. עצירה בעיירה בנדיפור, כדי לשבור את הדרך הארוכה. ובסוף כבר אין ברירה - היא שם והיא קוראת לנו. אלעד זוכר אותה כעיר מעניינת מאוד ואחרי הכל, זה היעד האחרון שלנו לפני עזיבתינו הלאה, להמשך הטיול. הגענו אליה ביחד עם משפחת יגיל - אותה פגשנו בבנדיפור - מה שהפך את ה״נחיתה״ לרכה ונעימה יותר, אך אחרי יומיים - נותרנו רק אנחנו. אנחנו וקטמנדו.
מרוב התנגדות, וזיהום אוויר (בואו לא נקל בו ראש), עוד לפני שנכנסנו בשעריה - הרגשתי לא טוב. צינון, חולשה, חום. לאחר יומיים, גם גוני הצטרף אלי ואילו אני - חטפתי התקף אסטמה (אני לא אסטמתית, רק מידי פעם יש לי קוצר נשימה...). ביקור בבית חולים מקומי, נטילת תרופות, ובערב ביקור במרפאת מטיילים - אינהלציה ושוב תרופות מתרופות שונות לכמה ימים. בהמשך הימים בעיר - אנחנו ממשיכים בסבב המחלות - כל יום מישהו אחר מרגיש לא טוב.
ובתוך ענני המחלה, מפגש ראשון עם העיר - טיול לכיכר דורבר (כיכר הארמון). המולה גדולה ברחובות, צפיפות של רכבים ואנשים (הי אנשים, אין לכם בית??? שאלה בעייתית במקרה הזה). רוכלים מציעים את מרכולתם בכל מקום ובכל פינה - ירקות, פירות, בגדים, חרוזים מנצנצים, כלי בית, חיות שחוטות - הכל ביחד בערבוביה צבעונית, קודש וחול הם אחד, אין הפרדה וזה מאוד יפה. הרבה מאוד מהדוכנים הם אופניים שעליהם מלבישים פלטה ומכינים אוכל מהיר, או סלסלות עם פירות/ירקות. כל כמה מטרים - מקדש, פסל של אל הינדי / בודהיסטי (שתי הדתות כאן הן מיקס מאוד מעניין, אין הפרדה ברורה ורוב האנשים מעידים על עצמם שהם גם וגם), בית עתיק עם חלונות מגולפים ביד אומן, דלת מתכת מעוטרת, חצרות פנימיות, מדרגות שיורדות לרחבות עם מים זורמים למילוי - ברוב הבתים כאן אין מים זורמים.
כיכר דורבר עמוסה במקדשים צפופים הבנויים קומות קומות, בנייה האופיינית מאוד לאיזור. הכל עתיק מאוד ומרשים. ארמון המלך לשעבר וארמון קומרי - האלה החיה - שלפי האמונה היא גלגול של האלה ההינדית דורגה. אנחנו מחכים לצפות בה - ילדה קטנה כבת שבע, שנבחרת כל פעם מחדש אחרי שקודמתה מורידה דם בפעם הראשונה - בדרך כלל עם קבלת הווסת, ועוברת מבחנים רבים ומזעזעים עם רבות ומסכנות אחרות (למשל - שוחטים בפניה עשרות חיות והיא אמורה להגיב בקור רוח...). היא יוצאת אל החלון, קטנה כל כך, לבושה באדום ומאופרת, מנופפת במכניות לשלום, אין לה שום הבעה על הפנים וליבינו מתכווץ. איזו מסכנה. המדריך מספר לנו, שאחרי שהיא מסיימת - היא אינה יכולה להינשא ומקבלת פנסיה (בגיל 12!) כל חייה מהממשלה הנפאלית. כולנו חושבים על יצחק קדמן - מהמועצה לשלום הילד... אין כזו בנפאל כנראה, לא במקרה הזה ולא באלפי מקרים אחרים של ילדים מוזנחים שרואים ברחוב, או ילדים צעירים שעובדים בכל מקום.
* ביום אחר, אנחנו מחליטים ליצור קשר עם מפעל ליבוד (תהליך הפיכה של צמר טבעי  ללבד) במטרה לצפות וללמוד (ענבל) את התהליך. אנחנו מטלפנים למספר שקיבלנו באחת מעשרות חנויות הליבוד שפזורות בתמל (רובע התיירים בקטמנדו) והאיש מעבר לקו אומר שיגיע לקחת אותנו ויחזיר אותנו אחר כך. וכך אנחנו מוצאים את עצמינו באוטו דחוס, נוסעים אל מחוץ לעיר לכפר קטן ומגיעים לבית שבתוכו ממוקם המפעל. כעשר בנות עובדות שם - חלקן יוצרות את הלבד או מוצרים ממנו - תיקים, חיות, נעלי בית, צעיפים - וחלקן תופרות, מחברות, יוצרות מוביילים, מוסיפות עיניים. לי מיד בא להצטרף והן נעתרות בשמחה. בגדול התהליך הוא די פשוט, אבל דורש עבודה סזיפית ומאמץ פיזי לא קטן. מרצועות צמר שמונחות זו לצד זו וזו על זו, דרך שכבות של מים וסבון והרבה הרבה שיפשוף שמחבר את החלקים ומקשה אותם. אחרי זה גילגול המוצר בתוך רשת, הוספת מים וסבון והמשך שיפשוף. ואז גלגול נוסף לצד שני/לאורך ולרוחב ושוב מים, סבון ושיפשוף (יכול להישמע כמו משהו אחר... אבל זה זה תהליך העבודה). בסוף מוציאים את הגיזרה, וממשיכים להוסיף מים, סבון וכן הלאה, עד שמרגישים שהצמר הפך נוקשה ויציב, מעבירים למכונת ייבוש, שופכים מים כדי להוריד את הסבון, מפעילים את המכונה - שמסלקת את מסת המים העיקרית ואז מניחים בשמש לייבוש סופי. אני יצרתי ארנק קטן וכל התהליך ארך כשעה וחצי, עם קצת עזרה. בהמשך הוזמנו להשאר לארוחת ערב ואף הוצע לנו לישון בביתם, וגם קיבלנו כמה מתנות. הרגשנו מאוד מחוייבים להם, בעיקר אחרי הנתינה הכל כך גדולה שלהם וללא רצון לתמורה כספית. כתמורה חלקית על הכנסת האורחים שלהם אלעד ישב ולימד את הילד הבכור של המשפחה כיצד פותחים חשבון מייל, איך בונים עמוד באינטרנט, כיצד מחפשים בגוגל ועוד (בבית המשפחה אין מחשב והלימוד התבצע באינטרנט קפה).
* פשופתינת הוא המקדש ההינדי החשוב ביותר בנפאל. הוא ממוקם על שפת נהר הבאגמאטי (סוג של תעלת ביוב) ונערכים בו מידי יום עשרות טכסי שריפה של מתים. שמענו מחברים שלא רואים את הטכסים מקרוב ושזה מקום מעניין מאוד, ולכן לא היססנו ונסענו לשם. שום דבר ממה ששמענו או קראנו לא הכין אותנו לחוויה החושית הכל כך חזקה שעברנו שם. כבר בכניסה קידמה אותנו משאית אשפה עמוסה וריחנית, שיכלה בהחלט לרמז על הבאות. נכנסים. נפאלי חביב ניגש אלינו ושואל:״Do you want to see gufa meta?" (גופה מתה במלעל). כבר ניהיה לנו מצב רוח טוב. אלעד הולך ומציץ מקרוב בגופה שנשרפת. הוא חוזר ואני הולכת, אני לא רואה שום דבר מיוחד. פתאום אני רואה רגל מבצבצת, מתוך האש והעשן השחור. אני חשה בחילה ונרתעת, חוזרת לילדים וחושבת, מה אני עושה פה לעזעזל, ועוד עם ילדים. בינתיים מביאים במונית מת נוסף והילדים מתייחסים לכל העניין בשעשוע או אולי פשוט בטבעיות. אנחנו מזועזעים. הריח חזק חזק, אנחנו נושמים ומריחים ושואפים ריח של גופות שרופות וזה חזק ומבעית וקשה. אנחנו הולכים לגדה השנייה, אל עבר מתחם מקדשים שהוא ערימת אשפה אחת גדולה ומרוכזת, שכמוה לא נתקלתי עוד בנפאל, כמה מתאים למקום קדוש שכזה. אנחנו עולים אל עבר תצפית טובה על המקדש והטכסים סביבו, ושם עומד לו בית קפה - לרווחת האבלים/התיירים/הצופים. שוב קופץ לי הערבוב הזה בין קודש לחול, בין חיים למוות, הכל שייך, הכל טבעי. גם הרחוק הזה הוא לא מספיק רחוק, ואנחנו עדים להבאה של עוד מתים, גילוח הראש, כיסוי והבערת קטורות - לפני השריפה. קופים מסתובבים מסביב, הנהר מטונף להחריד.
שמענו שיש פארק צבאים ליד ואנחנו שמחים לברוח לפיסה קטנה של טבע אחר, יותר מוכר לנו, יותר נוח, נקי. מסתובבים בפארק, רואים סוגים שונים של צבאים יפיפיים, חיים, והמון המון קופים. למרות הניתוק הזמני מטכסי השריפה, הריח מגיע גם לכאן, והוא חזק וחודר לעור ולבגדים ולנחיריים. אני רק חושבת על המקלחת בערב, לחפוף טוב טוב את השיער, לנקות את העור, להשליך את הבגדים לכביסה, אולי בכלל כדאי לזרוק אותם לפח!
חוזרים למתחם המקדש, צופים שוב בטכסים, הילדים מאוד מתעניינים, בעיקר יהל ומציין בפני מה הוא רואה:״הנה הראש שלה, ועכשיו כיסו אותה, ומי זה האנשים מסביב? ומה הם עושים עכשיו?״. יוצאים מהמתחם, רכב עומד בכניסה וגוני צועק לעברי: ״ראיתי סבתא מתה!״, צוחק ומשועשע. מתי עוברת לנו ההתייחסות הכל כך טבעית הזאת למוות? בדרך החוצה, אנחנו שמים לב שבסמוך ממוקם לו בית אבות. כמה מתאים אנחנו מציינים, ומצליח להוציא מאיתנו צחוק משחרר. טוב שגמרנו עם זה...
* בודנאת היא סטופה בודהיסטית גדולה הממוקמת בתוך שכונה-עיר טיבטית בתוך קטמנדו. הגענו אליה בטעות, רצינו בכלל להגיע למקדש הקופים, אבל לא הצטערנו. הסטופה גדולה מאוד ומסוידת לבן, כאשר כל יום שופכים עליה צבע צהוב מדליים, היוצרים צורת גלים הפוכים. קשורים אליה שרשראות של דגלי תפילה טיבטיים. המוני טיבטים בלבוש מסורתי, מגיעים אליה מידי יום כדי להקיף אותה ולהתפלל, כשברקע נשמעת תפילת נזירים. במקום יש תחושה גדולה של קדושה והוא מוקף בחנויות המוכרות מוצרים טיבטיים, אביזרי תפילה, ומקדשים. אנשים, טיבטים ומערביים, מגיעים לשם ועורכים טכסי תפילה על גבי דרגשי עץ. הטכס כולל השתחוות והשטתחות מול הסטופה הגדולה, תוך מילמול תפילות. אבל בעיקר חזקה היא מסת המאמינים שמגיעה לשם לקראת אחה״צ ומקיפה את הסטופה כקבוצה גדולה, בשקט גדול ובריכוז.
* פטאן -
 קטמנדו שוכנת בעמק הקרוי על שמה, עמק קטמנדו. יחד איתה בעמק נמצאים עוד ערים וכפרים, פטאן היא אחת מהערים האלו.
לנו כישראלים מוכרת פטאן בעיקר בזכות ״ציפור האבן״ משירה המקסים של רחל שפירא  (אתם יכולים ללחוץ כאן ולקרוא את מילות השיר כולן). מספרת האגדה כי כשתעוף ציפור האבן בנפאל הרחוקה, יגמרו המלחמות, הרשע והפשע בנפאל. הציפור עצמה קטנה ולא מרשימה (אפשר לראות תמונות בבלוג) אבל ככר הארמון של העיר מאוד יפה ומלאת מקדשים ומוקדי עניין. אנחנו גם החלטנו להשקיע ועשינו מסלול הליכה בין אתרים בתוך העיר העתיקה - נצמדים למסלול מוצע בלונלי פלאנט ונעים בין המון מקדשים, חצרות, אלים  ומוקדי עניין אחרים.
בין היתר זכינו לראות טקס נווארי מרתק (הנווארים הם אחד העמים שמרכיבים את הפסיפס האנושי הנפאלי המרתק). זהו טקס חניכה מסורתי, אחד משורת טקסים שעוברים בני הנווארים, שבו מתחתנות ילדות בנות חמש חתונה סמלית עם האל וישנו.
כ 60 בנות לבושות בבגדים אדומים, מקושטות ומאופרות, ישבו יחד עם האמהות שלהן (האבות צפו מהצד וצילמו) בחצר המקדש וביצעו טקס בהנחיית כהן הדת. הם החזיקו חפצים שונים, לחשו תפילות ולסיום נעלו כפכפי עץ והלכו במסלול מקודש שסומן על ידי הכהן. חלק מהבנות עשו את הטקס בשמחה וחלקן האחר בכו והיו מותשות מהתהליך הארוך.
* כיכר הקדרים בבקטפור -בקטפור היא עוד אחת מהערים הנמצאות בעמק קטמנדו. זו היא עיר עתיקה, שלכיכר המרכזית שלה אסורה הכניסה למכוניות, עובדה שמקלה על ההסתובבות בה. העיר היא מבוך של כיכרות, רחובות צרים, מקדשים, בתי מלאכה, חנויות לתיירים, רוכלים שמוכרים ברחוב ועוד. כיכר הקדרים - היא כיכר שבה עובדים עשרות קרמיקאים. היא רוחשת וגועשת פעילות. על המרצפות הישנות, עומדים מאות אם לא אלפי כלי חימר, רובם נראים כאילו יצאו מפס ייצור של מפעל גדול, מתייבשים בשמש ומחכים להטענה ב״תנור הפתוח״. שריפת העבודות של כל האומנים נעשית במרוכז, בערימה גדולה של אלפי עבודות הניצבות זו לעד זו וזו מתחת לזו, כשבינהן תוחבים הרבה קש ונסורת (הרבה יותר קל ומהיר מהטענת תנור קרמיקה כמו שיש לנו בסטודיו). אחרי שמסיימים לבנות את התנור, מדליקים את האש - שתדלק במשך יממה ולאחר ארבעה ימים, כשהטמפרטורה תרד, יהיה ניתן להוציא את העבודות השרופות. כל העבודה נעשית במהירות ובמיומנות רבה, החל מיצירת הכלים באובניים, טיפול בכלים המוכנים ומיקומם ב״תנור״. האמנים עובדים ברחוב וכל העשייה היא מאוד חברתית.