מחשבות על הטיול - המשך
* הזמני הוא הקבוע - מכיוון שהמציאות שלנו משתנה כאן תכופות, הילדים (ובעיקר יהל שכל המעברים האלה די מבלבלים אותו, הלוואי והייתי יכולה להכנס לו לראש מידי פעם ולבחון מקרוב מה בדיוק עובר עליו) מחפשים להם יתדות מוכרים כדי להיאחז בהם. כך למשל בית מלון הופך לבית, סרט באיי פד שרואים פה ב״לופ״ (כרגע הסרט הרץ אצלינו הוא ״בילבי"), איש מקסים באינטרנט קפה שניהיה חבר של הילדים (אפילו שאלנו אותו בצחוק יום אחד אם יוכל לעשות ״בייבי סיטר״ לילדים), ביקור חוזר בגן החיות המקומי שכבר מרגיש לנו כמו פינת החי במגל, אכילה באותן מסעדות אהובות, וביקורים בסופי שבוע אצל משפחה מקומית שהתיידדנו איתה וכבר מרגישים שאנחנו קצת חברים, תחושה שיש גם לילדים שלנו שם.
* האוכל ההודי - משהו משתחרר בנו ואנחנו כבר יותר מעיזים לטעום את האוכל ההודי, גם ברחוב אנחנו אוכלים וזה כייף גדול, מרגיש אמיתי. אז הנה כמה מהמאכלים שנחשפנו אליהם לאחרונה והתאהבנו:
- פאקורה -ירקות מצופים בקמח וביצה ומטוגנים בשמן עמוק. מטובל באיזה תבלין כתום (אולי פפריקה אדומה?), לעיתים מטובל גם בצ׳ילי - אבל בהחלט במינון סביר.
- צ׳יפס מקמח חומוס - גראם צ׳יפס - טעים וקריספי. גם די בריא.
- תערובת של אורז ותירס תפוחים, חומוס ואטריות קלויים מעורבבים עם לימון בצל ועגבניה - חטיף טעים לנישנוש.
- ממתקים הודים - על בסיס של חלב מרוכז עם סולת, אגוזים, פירות יבשים. יימי יימי.
- נאן, בטר נאן, גרליק נאן - לחם הודי, דומה בצורתו לביצה שטוחה, עם כמה שכבות. יכול לבוא נקי או עם תוספות - חמאה, שום. בגרסה עם החמאה מזכיר קצת מלאווח.
- פורי - מן מאפה מטוגן ופריך, יכול להגיע נקי או עם מילויים כגון תפוחי אדמה (מרכיבחשוב במטבח ההודי) ודאל (תבשיל עדשים).
* שירותים בהודו או ״איפה זה יתפוס אותנו היום?״ - שירותים בהודו הם עניין מורכב. ברוב המקומות השירותים הם שירותי כריעה, שפה העניין היחיד הוא להצליח לקלוע. אגב, שירותים אלו הם גם הדרך ההיגיינית ביותר לעשות את צרכיך כאן. בדרך כלל שירותים אלו הם נקיים יחסית, תמיד תמצא לידם ברז מים אם במקרה פספסת, ההודים משתמשים בו כדי לנגב. תמיד ביד שמאל, לכן הם יאכלו או ילחצו לך את היד, תמיד ביד ימין. פה עולה סוגיית נייר הטואלט. נייר הטואלט משול כאן לזהב ומחירו בהתאם - כדולר אחד לערך. בשירותים הציבוריים לעולם לא תמצא נייר טואלט וזה מצרך שתמיד כדאי שיהיה בתיק. וכך למשל, אם באמצע ארוחה חשקה נפשך בישיבה טובה, נייר הטואלט מסגיר את מטרת הקימה שלך. שירותים מערביים ניתן למצוא בבתי המלון ובמסעדות הגדולות. ברחוב ניתן למצוא שירותים ציבוריים, כאלה בחינם או בתשלום, ואלה ניתן לתאר בתמציתיות כ״אללה איסטור ואחותו אילנה״. לעולם לא נשתמש בהם, גם אם המצב הוא דחוף ביותר. במקרים כאלו, נחפש פיסת טבע קטנה ונסתרת מהעין או נתחנן על נפשינו בפני בעל מסעדה או מלון מזדמנים, כשהילידים הם תמיד מקדם אינטרס מעולה. שגרת היציאה מה״בית״ בבוקר תמיד מתחילה בשאלה ״מישהו צריך קקי?״ ונענית תמיד בתשובה שלילית. עשר דקות מאוחר יותר, באמצע ארוחת בוקר נינוחה במסדעה נטולת שירותים, נזרק לאוויר המשפט המבעית: ״ אני צריך קקי, דחוף!״. אנחנו מחליפים מבטים חרדים זה בזה, מתפללים שהשני ייקח על עצמו את המשימה. משהמשפט נזרק לאויר בפעם השלישית והרביעית, מישהו מאיתנו מרים את הכפפה ורץ אל עבר הבית / מקום פוטנציאלי אחר. משחוזרים, מרוצים ומרוקנים, יודע השני שעכשיו תורו ועומד על המשמר לפעם הבאה.
* יתרון הטיול עם הילדים בהודו או ״מי פה בעצם התייר?״ - ילדים מערביים, שלא לדבר על בלונדיניים, הם אטרקציה גדולה פה. בכל מקום רוצים לצלם אותם ולגעת בהם, ולא עושים זאת בעדינות ובנימוס. גוני בדרך כלל יותר משתף פעולה, ליהל זה מביא את החלסטרה והוא מגיב בשלל תגובות עוינות: יד מורמת להרבצה, סימון לא לא לא עם האצבע המורה, צרחה מפחידה, או גלגלול ״no no no" על הלשון. ההודים בדרך כלל מתעלמים ממחאותיהם של הילדים וממשיכים לגעת, לצבוט, לעשות פרצופים כאילו הם קופים ולצלם - כל הזמן אנחנו מצולמים כאן. כבר הלכנו לחייט מתוך מטרה שיתפור ליהל חגורה שילבש אותה באלכסון על חלק הגוף העליון שלו,עליה יהיה כתוב ״don't tuch me״, אבל הוא לא ממש רצה לעשות את זה...
* הילדים מדברים אנגלית - איזה כייף לשמוע את הילדים משתעשעים עם האנגלית פה. מידי פעם קופצת איזו מילה שהשתמשנו בה קודם, עונים על שאלות נפוצות כמו מה שלומך או איך קוראים לך או מאיפה אתה? וכל הזמן מרחיבים את אוצר המילים שלהם באנגלית. ואנחנו רק בתחילת הטיול, מעניין איך זה יתפתח בהמשך.
* על מנזרים בודהיסטיים ורימפוצ׳ות - מנזרים ונזירים בודהיסטיים יש פה בשפע, ואנחנו מאוד אוהבים לבקר במנזרים פה ובכפרים הסמוכים.
ושוב, בהודו כמו בהודו, תמיד כשאנחנו מגיעים למנזר יש איזה שהוא אירוע.
כך מצאנו את עצמינו לפני כשבועיים משתתפים בקבלת פנים של קדוש המקדש, ב״אלו ברי״ - כל המקדש רחש וגעש בשיפוץ, צביעה, הכנת מטעמים וניקיון לקראת בואו של הרימפוצ׳ה. מכשזה הגיע, כל הכפר חיכה לו בשתי שורות, כשבידי האנשים צעיפי משי לבנים, והוא עבר אחד אחד והניח את הצעיף על צאוורם, כמחוות ברכה. אחרי זה נכנס לאולם התפילה במקדש, ושוב - שורות שורות של אנשים עמדו לפניו, השתחוו ובאו לקבל את ברכתו. גם אנחנו באנו, והוא הניח חוט אדום על צאוורינו ושאל את אלעד מאיפה אנחנו.
בשבוע שעבר נסענו לגום, לבקר את הנזיר האנגלי שפגשנו פה ביומולדת של בודהה. הסתבר שלמרות שגום רחוקה מדרג׳ילינג מרחק קילומטרים בודדים, זהו מקום שרוב הזמן יורד בו גשם. ואכן רק הגענו לשם והחל גשם זלעפות. חיפשנו את המנזר, הגענו לאחד אחר ונאלצנו לחזור ולחפש את המנזר ״הנכון״. לבסוף כשפסק הגשם, מצאנו את המנזר ואת הנזיר שחיפשנו - שארח אותנו והראה לנו את חדר התפילה, את חדרי המגורים ולבסוף גם הפגיש אותנו עם הרימפצ׳ה - ילד בן 14 מסיאטל, שמגיל 8 נמצא במנזר. הוא היה נראה מסכן ומבולבל, איזה משקל יש לו על הכתפיים מגיל כל כך צעיר. הוא נתן לנו את ברכתו (ממש מבורכים אנחנו פה) ויצאנו לדרכינו. הנזיר האנגלי הבטיח להודיע לנו כשיתרחש איזה טכס דתי מיוחד במנזר, כך שבטח עוד ניפגש. בינתיים אנחנו כבר חברים ב״פייס בוק״.
בגום עוד לא היינו בטכס דתי, אבל שלשום נסענו למיריק, עיירה מקסימה שבמרכזה אגם וסביבה גבעות תה ציוריות, שממש נראות כאילו הן לקוחות מתוך אגדת ילדים קסומה. כשהגענו למיריק ראינו מרחוק, קצת בתוך העננים, מנזר יפיפה, עם גג צבוע בזהב. ידענו מיד שלשם אנחנו רוצים להגיע. אחרי הליכה וטיפוס מפרכים של כשעתיים (טוב, קצת התברברנו בדרך) הגענו למנזר והתברר לנו שבעוד כשעה יש פוג׳ה מיוחדת של נזירים שהם לאמות - כנראה נזירים בכירים. נשארנו והיינו עדים לטכס מקסים שכלל שירה, ריקוד ונגינה בכלים מיוחדים. זה היה ממש מהפנט, מלא אווירה ותחושה של קדושה. בהפסקות בין קטע לקטע, חילקו לכולם, וגם לנו, צ׳אי - תה עם חלב מתוק מתוק - בתוך קעריות קטנות. תמיד שמחים לארח אותנו במנזרים וזה נותן הרגשה מאוד נעימה.
* הזמני הוא הקבוע - מכיוון שהמציאות שלנו משתנה כאן תכופות, הילדים (ובעיקר יהל שכל המעברים האלה די מבלבלים אותו, הלוואי והייתי יכולה להכנס לו לראש מידי פעם ולבחון מקרוב מה בדיוק עובר עליו) מחפשים להם יתדות מוכרים כדי להיאחז בהם. כך למשל בית מלון הופך לבית, סרט באיי פד שרואים פה ב״לופ״ (כרגע הסרט הרץ אצלינו הוא ״בילבי"), איש מקסים באינטרנט קפה שניהיה חבר של הילדים (אפילו שאלנו אותו בצחוק יום אחד אם יוכל לעשות ״בייבי סיטר״ לילדים), ביקור חוזר בגן החיות המקומי שכבר מרגיש לנו כמו פינת החי במגל, אכילה באותן מסעדות אהובות, וביקורים בסופי שבוע אצל משפחה מקומית שהתיידדנו איתה וכבר מרגישים שאנחנו קצת חברים, תחושה שיש גם לילדים שלנו שם.
* האוכל ההודי - משהו משתחרר בנו ואנחנו כבר יותר מעיזים לטעום את האוכל ההודי, גם ברחוב אנחנו אוכלים וזה כייף גדול, מרגיש אמיתי. אז הנה כמה מהמאכלים שנחשפנו אליהם לאחרונה והתאהבנו:
- פאקורה -ירקות מצופים בקמח וביצה ומטוגנים בשמן עמוק. מטובל באיזה תבלין כתום (אולי פפריקה אדומה?), לעיתים מטובל גם בצ׳ילי - אבל בהחלט במינון סביר.
- צ׳יפס מקמח חומוס - גראם צ׳יפס - טעים וקריספי. גם די בריא.
- תערובת של אורז ותירס תפוחים, חומוס ואטריות קלויים מעורבבים עם לימון בצל ועגבניה - חטיף טעים לנישנוש.
- ממתקים הודים - על בסיס של חלב מרוכז עם סולת, אגוזים, פירות יבשים. יימי יימי.
- נאן, בטר נאן, גרליק נאן - לחם הודי, דומה בצורתו לביצה שטוחה, עם כמה שכבות. יכול לבוא נקי או עם תוספות - חמאה, שום. בגרסה עם החמאה מזכיר קצת מלאווח.
- פורי - מן מאפה מטוגן ופריך, יכול להגיע נקי או עם מילויים כגון תפוחי אדמה (מרכיבחשוב במטבח ההודי) ודאל (תבשיל עדשים).
* שירותים בהודו או ״איפה זה יתפוס אותנו היום?״ - שירותים בהודו הם עניין מורכב. ברוב המקומות השירותים הם שירותי כריעה, שפה העניין היחיד הוא להצליח לקלוע. אגב, שירותים אלו הם גם הדרך ההיגיינית ביותר לעשות את צרכיך כאן. בדרך כלל שירותים אלו הם נקיים יחסית, תמיד תמצא לידם ברז מים אם במקרה פספסת, ההודים משתמשים בו כדי לנגב. תמיד ביד שמאל, לכן הם יאכלו או ילחצו לך את היד, תמיד ביד ימין. פה עולה סוגיית נייר הטואלט. נייר הטואלט משול כאן לזהב ומחירו בהתאם - כדולר אחד לערך. בשירותים הציבוריים לעולם לא תמצא נייר טואלט וזה מצרך שתמיד כדאי שיהיה בתיק. וכך למשל, אם באמצע ארוחה חשקה נפשך בישיבה טובה, נייר הטואלט מסגיר את מטרת הקימה שלך. שירותים מערביים ניתן למצוא בבתי המלון ובמסעדות הגדולות. ברחוב ניתן למצוא שירותים ציבוריים, כאלה בחינם או בתשלום, ואלה ניתן לתאר בתמציתיות כ״אללה איסטור ואחותו אילנה״. לעולם לא נשתמש בהם, גם אם המצב הוא דחוף ביותר. במקרים כאלו, נחפש פיסת טבע קטנה ונסתרת מהעין או נתחנן על נפשינו בפני בעל מסעדה או מלון מזדמנים, כשהילידים הם תמיד מקדם אינטרס מעולה. שגרת היציאה מה״בית״ בבוקר תמיד מתחילה בשאלה ״מישהו צריך קקי?״ ונענית תמיד בתשובה שלילית. עשר דקות מאוחר יותר, באמצע ארוחת בוקר נינוחה במסדעה נטולת שירותים, נזרק לאוויר המשפט המבעית: ״ אני צריך קקי, דחוף!״. אנחנו מחליפים מבטים חרדים זה בזה, מתפללים שהשני ייקח על עצמו את המשימה. משהמשפט נזרק לאויר בפעם השלישית והרביעית, מישהו מאיתנו מרים את הכפפה ורץ אל עבר הבית / מקום פוטנציאלי אחר. משחוזרים, מרוצים ומרוקנים, יודע השני שעכשיו תורו ועומד על המשמר לפעם הבאה.
* יתרון הטיול עם הילדים בהודו או ״מי פה בעצם התייר?״ - ילדים מערביים, שלא לדבר על בלונדיניים, הם אטרקציה גדולה פה. בכל מקום רוצים לצלם אותם ולגעת בהם, ולא עושים זאת בעדינות ובנימוס. גוני בדרך כלל יותר משתף פעולה, ליהל זה מביא את החלסטרה והוא מגיב בשלל תגובות עוינות: יד מורמת להרבצה, סימון לא לא לא עם האצבע המורה, צרחה מפחידה, או גלגלול ״no no no" על הלשון. ההודים בדרך כלל מתעלמים ממחאותיהם של הילדים וממשיכים לגעת, לצבוט, לעשות פרצופים כאילו הם קופים ולצלם - כל הזמן אנחנו מצולמים כאן. כבר הלכנו לחייט מתוך מטרה שיתפור ליהל חגורה שילבש אותה באלכסון על חלק הגוף העליון שלו,עליה יהיה כתוב ״don't tuch me״, אבל הוא לא ממש רצה לעשות את זה...
* הילדים מדברים אנגלית - איזה כייף לשמוע את הילדים משתעשעים עם האנגלית פה. מידי פעם קופצת איזו מילה שהשתמשנו בה קודם, עונים על שאלות נפוצות כמו מה שלומך או איך קוראים לך או מאיפה אתה? וכל הזמן מרחיבים את אוצר המילים שלהם באנגלית. ואנחנו רק בתחילת הטיול, מעניין איך זה יתפתח בהמשך.
* על מנזרים בודהיסטיים ורימפוצ׳ות - מנזרים ונזירים בודהיסטיים יש פה בשפע, ואנחנו מאוד אוהבים לבקר במנזרים פה ובכפרים הסמוכים.
ושוב, בהודו כמו בהודו, תמיד כשאנחנו מגיעים למנזר יש איזה שהוא אירוע.
כך מצאנו את עצמינו לפני כשבועיים משתתפים בקבלת פנים של קדוש המקדש, ב״אלו ברי״ - כל המקדש רחש וגעש בשיפוץ, צביעה, הכנת מטעמים וניקיון לקראת בואו של הרימפוצ׳ה. מכשזה הגיע, כל הכפר חיכה לו בשתי שורות, כשבידי האנשים צעיפי משי לבנים, והוא עבר אחד אחד והניח את הצעיף על צאוורם, כמחוות ברכה. אחרי זה נכנס לאולם התפילה במקדש, ושוב - שורות שורות של אנשים עמדו לפניו, השתחוו ובאו לקבל את ברכתו. גם אנחנו באנו, והוא הניח חוט אדום על צאוורינו ושאל את אלעד מאיפה אנחנו.
בשבוע שעבר נסענו לגום, לבקר את הנזיר האנגלי שפגשנו פה ביומולדת של בודהה. הסתבר שלמרות שגום רחוקה מדרג׳ילינג מרחק קילומטרים בודדים, זהו מקום שרוב הזמן יורד בו גשם. ואכן רק הגענו לשם והחל גשם זלעפות. חיפשנו את המנזר, הגענו לאחד אחר ונאלצנו לחזור ולחפש את המנזר ״הנכון״. לבסוף כשפסק הגשם, מצאנו את המנזר ואת הנזיר שחיפשנו - שארח אותנו והראה לנו את חדר התפילה, את חדרי המגורים ולבסוף גם הפגיש אותנו עם הרימפצ׳ה - ילד בן 14 מסיאטל, שמגיל 8 נמצא במנזר. הוא היה נראה מסכן ומבולבל, איזה משקל יש לו על הכתפיים מגיל כל כך צעיר. הוא נתן לנו את ברכתו (ממש מבורכים אנחנו פה) ויצאנו לדרכינו. הנזיר האנגלי הבטיח להודיע לנו כשיתרחש איזה טכס דתי מיוחד במנזר, כך שבטח עוד ניפגש. בינתיים אנחנו כבר חברים ב״פייס בוק״.
בגום עוד לא היינו בטכס דתי, אבל שלשום נסענו למיריק, עיירה מקסימה שבמרכזה אגם וסביבה גבעות תה ציוריות, שממש נראות כאילו הן לקוחות מתוך אגדת ילדים קסומה. כשהגענו למיריק ראינו מרחוק, קצת בתוך העננים, מנזר יפיפה, עם גג צבוע בזהב. ידענו מיד שלשם אנחנו רוצים להגיע. אחרי הליכה וטיפוס מפרכים של כשעתיים (טוב, קצת התברברנו בדרך) הגענו למנזר והתברר לנו שבעוד כשעה יש פוג׳ה מיוחדת של נזירים שהם לאמות - כנראה נזירים בכירים. נשארנו והיינו עדים לטכס מקסים שכלל שירה, ריקוד ונגינה בכלים מיוחדים. זה היה ממש מהפנט, מלא אווירה ותחושה של קדושה. בהפסקות בין קטע לקטע, חילקו לכולם, וגם לנו, צ׳אי - תה עם חלב מתוק מתוק - בתוך קעריות קטנות. תמיד שמחים לארח אותנו במנזרים וזה נותן הרגשה מאוד נעימה.
