* חציית מעבר ההרים הגבוה בעולם
בשבוע האחרון חצינו, פעמיים, ארבעתנו יחד את מעבר ההרים הגבוה בעולם הפתוח לרכב מנועי, מעבר קארדונג-לה.
בפעם הראשונה יצאנו מלה בשעה 06:00 בג׳יפ מלה, וכעבור כשעתיים וחצי הגענו לגובה המסחרר של 5,602 מטר מעל פני הים.
אז מה הרגשנו בגובה כזה?
היה קר מאוד, הילדים שברו שלוליות קפואות והשתעשעו קצת בשלג.
לא הרגשנו מצוקה אמיתית של חמצן כי שהינו בגובה הרב רק מספר דקות ולא עשינו מאמץ פיזי מיוחד.
הצטלמנו למזכרת עם השלט שמציין שזה הכביש הגבוה בעולם לרכב ממונע.
דרך אגב, המצב התחזוקתי של הכביש (אם אפשר לקרוא כך לשביל הזה) הוא לא משהו. מדובר בדרך כורכר צרה עם המון מהמורות, אבל המקומיים טוענים שלעומת שנים עברו המצב כיום ממש טוב.
בסוף השבוע יצאנו מעמק נוברה בדרכנו חזרה ללה ושוב עברנו בקארדונג לה.
הפעם ירד במעבר שלג - לא חזק אבל בהחלט מורגש.
היה כיף גדול.
* עמק נוברה - 11-16/7
מעברו השני של מעבר קארדונג-לה נמצא עמק נוברה. זהו עמק רחב ידיים שהרים נישאים מקיפים אותו מכל עבריו. העמק מדברי בחלקו הגדול ורק סמוך לנתיבי הזרימה של שני הנהרות בעמק, נהר הנוברה ונהר השיוק, ניתן לצפות בירוק ובכפרים המעטים כאן. במשך שמונה חודשים בשנה הגישה לעמק קשה ומסוכנת והיא תלויה ביכולת לשמור על מעבר קארדונג-לה פתוח. רק בחודשי הקיץ ניתן לגשת לכאן בקלות יחסית, וזה מה שעשינו.
קצת ממה שחווינו בעמק נוברה:
- בדקנו את עמידות העצמות שלנו במהלך טיול על גמלים דו דבשתיים.
- השתוללנו והתגלשנו לנו בדיונות חול ענקיות.
- התרחצנו לנו בחוף פרטי על גדת נחל צלול, צלול.
- טיילנו לנו בכפרים קטנים ונידחים עם צליל הזרימה הבלתי נפסק.
- ביקרנו במעיינות חמים בפנאמיק, הישוב הצפוני ביותר בהודו אליו מותר לתיירים זרים להגיע.
- למדנו להסתדר בתנאים מעניינים בגסט האוס שאף אחד בו לא מדבר אנגלית, כפר ללא מסעדה (הלכנו לאכול בקנטינה צבאית), תחבורה ציבורית בעייתית, מחסור בנייר טואלט ובמים מינרלים.
- טפסנו טרמפים (בין היתר על משאית צבאית ועל משאית אזרחית עתיקה).
- ביקרנו בכמה מקדשים בודהיסטיים.
- ראינו פסל ענק וצבעוני של בודהה העתיד לבוא.
ובעיקר בעיקר נהננו מפשטות המקומות, טוב האנשים, שפע הטבע הפראי והמים, הניגודיות בין צהוב המדבר לירוק נוה המדבר ותחושת הנידחות שיש פה בכל מקום.
כמה קוריוזים מהטיול בעמק נוברה:
- ממלון למלון גודל המגבות שלנו קטן...באחרון קיבלנו מגבות בגודל 50 על 30 ס״מ - גודל של מגבת פנים קטנה, אבל אותנו היא שימשה לכל הגוף...
- ביום האחרון שלנו בעמק, כל פעם שפגשנו אנשים מקומיים שבירוכונו בג׳ולה המפורסם, יהל ענה להם: "no jully, sorry".
- ספארי גמלים - רצינו יום שלם של טיול גמלים, מזל גדול שבסוף החלטנו רק על חצי שעה - גם זה היה לא פשוט לעצמות הזנב שלנו...
- מסעדות שהמלצר הוא גם השף, איש הניקיון, איש האחזקה והקניין. אין תפריט ומגוון המאכלים מגיע לארבעה, במקרה הטוב.
- בצמוד לסומור, נקודת הציון האחרונה שלנו בעמק, ישנו כפר נוסף בשם tiger. שאלנו לפשר השם, אולי יש כאן נמרים? וענו לנו בפשטות, שפירוש השם בלאדאקית זה: שמחה.
- בפנמיק (עוד כפר בעמק) אלעד התלונן על נידחות המקום, על שלא קורה בו כלום. בו בערב, הגיעו שישה אוטובוסים עמוסי תלמידים - טיול שנתי - והתמקמו בבית הספר המקומי, ממש מול ה״גסט האוס״ שלנו. שנים רבות שהכפר לא ידע מהומה שכזאת, ואנחנו לא ישנו חצי לילה.
- יום אחד נסענו לנו לטייל לכיוון מפל שראינו מהעבר השני של העמק. אל המפל לא הגענו, הגענו אל אחד אחר ובדרך חזרה עצר שוטר את המשאית עליה נסענו וביקש לראות דרכונים/פרמיט. כמובן שהם לא היו איתנו, והשוטר רק חייך בחדווה וסימן לנו להמשיך לנסוע. בהודו לא לוקחים שום דבר ברצינות רבה מידי, לטוב ולרע...
* הפרשים בכמויות הגשם
בחודשיים הראשונים של הטיול שלנו שהינו בדארג׳ילינג ובסיקים, שם יורדים בממוצע מדי שנה יותר מ 3,200 מ״מ גשם (הם מודדים את הגשם בס״מ).
בלה כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 6 מ״מ.
כמות הגשם שיורדת בדארג׳ילינג בשנה אחת יורדת ב 533 שנה בלה !!!.
בדארג׳ילינג וסיקים נתקלנו במים בעיקר בצורה של גשם.
כאן בלאדאק אנחנו מטיילים בעיקר בעמקים וכל הכפרים שוצפים בנחלים ובתעלות עם מים, וצליל הזרימה מלווה אותנו לאורך שעות רבות.
* גוני ברדק
השבוע אכלנו במסעדה בכפר קטן בשם דיסקיט. הזמנו סלט. ביקשנו כמו תמיד בהודו: No spicy, no chili, no peper (יהל כבר מדקלם את צירוף המילים הזה בעל פה, גם כשאנחנו מזמינים גלידה). אז לא הגיע סלט אלא ירקות חתוכים וכמובן שהגיעו ביחד גם כמה פלפלים חריפים.
גוני, שהשתעמם לו קצת, החליט לבדוק מה קורה עם ממוללים קצת ביד את הפלפל החריף ואחר כך דוחפים את הידיים לעיניים. אתם מוזמנים להתעניין אצלו בנוגע לתוצאות הניסוי, רק נגיד לכם שגם בכפרים המרוחקים ממוקד הניסוי נרשמה בהלה בקרב במקומיים כתוצאה מחדוות הגילוי של גוני.
לניסוי הצ׳ילי תוסיפו גם את ניסוי ה״מה קורה שקופצים לשלולית מים מיד אחרי גשם מונסון״, ואת ניסוי ה״האם הנעל של גוני צפה על המים בנחל הזורם או לא?״, ו״האם ניתן לשבת על סירפד מבלי להידקר?״. ועוד היד נטוייה. והראש כל הזמן עובד.
* כמה מגוון פה
יום אחד אנחנו נמצאים בשלג והילדים שוברים עם הנעליים שלוליות קפואות.
יום אחרי זה אנחנו בתוך דיונות חול גדולות ואחר כך מתרחצים לנו באפיק צלול של נהר.
או אפשרות נוספת-
אנחנו יושבים לנו בתוך אזור ירוק ושופע צמחיה, טובלים את הרגלים בנחל עם מים קרים מאוד (מי הפשרת קרחונים) בחוץ הטמפרטורה חמה מאוד. מחוץ לאזור הירוק ומסביבנו מדבר עצום ורחב עם הרים סלעיים עצומים. מרימים עוד קצת את העיניים וגבוה למעלה הרים מכוסי שלג.
* דילמה
מצד אחד קשה להשיג בעמק נוברה נייר טואלט.
מצד שני רוב הצמחים כאן הם צרי עלים ו/או קוצניים.
מצד שלישי יש כאן בכול המלונות בידה בשרותים.
מצד רביעי הילדים נזכרים שהם צריכים לשירותים רק כשאנחנו רחוקים מהמלון.
מה עושים?
* צפוף באוטובוס
כבר סיפרנו לכם שצפוף כאן בתחבורה הציבורית. במיניבוס עם 25 מקומות דוחסים לפעמים 70 או 80 איש. איך זה עובד?
בהתחלה מתיישב כל אחד בכיסא שלו שמח ומאושר. הבאים בתור עומדים במעבר. ממשיכים להכניס עוד נוסעים ואלו שעמדו במעבר עוברים לשבת כנוסע שלישי בכל זוג כסאות. הבאים בתור כבר עולים על הגג והאחרונים נתלים מחוץ לאוטובוס תוך החזקת כל ברזל בולט.
היום נסענו נסיעה קצרה (רק שעתיים ורבע) ואני (אלעד) מצאתי את עצמי עם קשישה מקומית על הברכיים. היה קצת מוזר ומפתיע אבל בסופו של דבר כנראה שגם זה חלק מהחוויה ההודית.
* עוזר נהג
על כל האופרציה והתפעול של העסק המורכב הזה אחראי עוזר הנהג.
מדובר בדרך כלל באיש צעיר שרוב הדרך נוסע כשהוא תלוי ממוט מחוץ לפתח הדלת.
הוא מודיע לנהג מתי לעצור כדי להוריד נוסע (אין תחנות מסודרות). שורק את השריקה היחודית כדי לסמן שאפשר להמשיך לסוע.
משגר נוסעים לגג או לתוך האוטובוס,לוקח כסף מהנוסעים, קושר מטען לגג ומפזר חבילות בדרך (התחבורה הציבורית כאן משמשת גם להעברת מטענים).
* לפני סיבוב חד - צפור
בהודו לפני סיבוב חד לא נהוג להאיט אלא לצפור כדי שמי שבא מולך ידע להזהר או שאתה תדע להזהר מפניו.
אנחנו נוסעים באוטובוס בדרך צרה צרה על שפת התהום, לפנינו סיבוב חד וסלע אדיר מסתיר מה שמעבר לו הנהג לוחץ על הצפצפה ועל הגז יחדיו. ככה נוהגים בהודו.
מפחיד למדי אבל מי שיש לו קארמה טובה לא צריך לדאוג. והאמת שמשתדלים תוך די נסיעה להדחיק את המחשבות המטרידות...
* שביל החומוס
״שביל החומוס״ הוא ביטוי המתאר את המסלול אותו עושים מרבית הישראלים בטיולם במזרח. דארג׳ילינג וסיקים, מוקדי טיולנו בחודשיים הראשונים אינם חלק משביל החומוס. לה אליה הגענו בתחילת יולי היא בלב ליבו של המסלול (אומרים ששמונים אחוז מהתיירים הזרים כאן הם ישראלים).
אז איך אנחנו יודעים שאנחנו במסלול החומוס:
1. ברחובות שומעים המון עברית.
2. במסעדות מגישים חומוס, פלאפל, שקשוקה וזיווה (לא דומה למה שיש בארץ).
3. המון מקומיים ברחוב יודעים מילה או שתיים בעברית והם מאוד גאים בזה ( ״אחי״, ״אחלה״, ״סבבה״, ״מה המצב?״).
4. יש בית חב״ד / בית יהודי.
5. יש המון שלטים בעברית ברחוב.
״שביל החומוס״ הוא מוגדר מאוד וכשבא לנו לנוח קצת מהישראלידה הזו (שיש לה גם צדדים חיובים) אנחנו פשוט קצת זזים הצידה ומוצאים לנו אזור/כפר/רחוב מחוץ לשביל.
להתראות לכולכם בעדכון הבא ואתם מוזמנים לכתוב לנו. כתובת המייל שלנו מופיעה בעמוד הראשי של הבלוג.
יהל, גוני, ענבל ואלעד
בשבוע האחרון חצינו, פעמיים, ארבעתנו יחד את מעבר ההרים הגבוה בעולם הפתוח לרכב מנועי, מעבר קארדונג-לה.
בפעם הראשונה יצאנו מלה בשעה 06:00 בג׳יפ מלה, וכעבור כשעתיים וחצי הגענו לגובה המסחרר של 5,602 מטר מעל פני הים.
אז מה הרגשנו בגובה כזה?
היה קר מאוד, הילדים שברו שלוליות קפואות והשתעשעו קצת בשלג.
לא הרגשנו מצוקה אמיתית של חמצן כי שהינו בגובה הרב רק מספר דקות ולא עשינו מאמץ פיזי מיוחד.
הצטלמנו למזכרת עם השלט שמציין שזה הכביש הגבוה בעולם לרכב ממונע.
דרך אגב, המצב התחזוקתי של הכביש (אם אפשר לקרוא כך לשביל הזה) הוא לא משהו. מדובר בדרך כורכר צרה עם המון מהמורות, אבל המקומיים טוענים שלעומת שנים עברו המצב כיום ממש טוב.
בסוף השבוע יצאנו מעמק נוברה בדרכנו חזרה ללה ושוב עברנו בקארדונג לה.
הפעם ירד במעבר שלג - לא חזק אבל בהחלט מורגש.
היה כיף גדול.
* עמק נוברה - 11-16/7
מעברו השני של מעבר קארדונג-לה נמצא עמק נוברה. זהו עמק רחב ידיים שהרים נישאים מקיפים אותו מכל עבריו. העמק מדברי בחלקו הגדול ורק סמוך לנתיבי הזרימה של שני הנהרות בעמק, נהר הנוברה ונהר השיוק, ניתן לצפות בירוק ובכפרים המעטים כאן. במשך שמונה חודשים בשנה הגישה לעמק קשה ומסוכנת והיא תלויה ביכולת לשמור על מעבר קארדונג-לה פתוח. רק בחודשי הקיץ ניתן לגשת לכאן בקלות יחסית, וזה מה שעשינו.
קצת ממה שחווינו בעמק נוברה:
- בדקנו את עמידות העצמות שלנו במהלך טיול על גמלים דו דבשתיים.
- השתוללנו והתגלשנו לנו בדיונות חול ענקיות.
- התרחצנו לנו בחוף פרטי על גדת נחל צלול, צלול.
- טיילנו לנו בכפרים קטנים ונידחים עם צליל הזרימה הבלתי נפסק.
- ביקרנו במעיינות חמים בפנאמיק, הישוב הצפוני ביותר בהודו אליו מותר לתיירים זרים להגיע.
- למדנו להסתדר בתנאים מעניינים בגסט האוס שאף אחד בו לא מדבר אנגלית, כפר ללא מסעדה (הלכנו לאכול בקנטינה צבאית), תחבורה ציבורית בעייתית, מחסור בנייר טואלט ובמים מינרלים.
- טפסנו טרמפים (בין היתר על משאית צבאית ועל משאית אזרחית עתיקה).
- ביקרנו בכמה מקדשים בודהיסטיים.
- ראינו פסל ענק וצבעוני של בודהה העתיד לבוא.
ובעיקר בעיקר נהננו מפשטות המקומות, טוב האנשים, שפע הטבע הפראי והמים, הניגודיות בין צהוב המדבר לירוק נוה המדבר ותחושת הנידחות שיש פה בכל מקום.
כמה קוריוזים מהטיול בעמק נוברה:
- ממלון למלון גודל המגבות שלנו קטן...באחרון קיבלנו מגבות בגודל 50 על 30 ס״מ - גודל של מגבת פנים קטנה, אבל אותנו היא שימשה לכל הגוף...
- ביום האחרון שלנו בעמק, כל פעם שפגשנו אנשים מקומיים שבירוכונו בג׳ולה המפורסם, יהל ענה להם: "no jully, sorry".
- ספארי גמלים - רצינו יום שלם של טיול גמלים, מזל גדול שבסוף החלטנו רק על חצי שעה - גם זה היה לא פשוט לעצמות הזנב שלנו...
- מסעדות שהמלצר הוא גם השף, איש הניקיון, איש האחזקה והקניין. אין תפריט ומגוון המאכלים מגיע לארבעה, במקרה הטוב.
- בצמוד לסומור, נקודת הציון האחרונה שלנו בעמק, ישנו כפר נוסף בשם tiger. שאלנו לפשר השם, אולי יש כאן נמרים? וענו לנו בפשטות, שפירוש השם בלאדאקית זה: שמחה.
- בפנמיק (עוד כפר בעמק) אלעד התלונן על נידחות המקום, על שלא קורה בו כלום. בו בערב, הגיעו שישה אוטובוסים עמוסי תלמידים - טיול שנתי - והתמקמו בבית הספר המקומי, ממש מול ה״גסט האוס״ שלנו. שנים רבות שהכפר לא ידע מהומה שכזאת, ואנחנו לא ישנו חצי לילה.
- יום אחד נסענו לנו לטייל לכיוון מפל שראינו מהעבר השני של העמק. אל המפל לא הגענו, הגענו אל אחד אחר ובדרך חזרה עצר שוטר את המשאית עליה נסענו וביקש לראות דרכונים/פרמיט. כמובן שהם לא היו איתנו, והשוטר רק חייך בחדווה וסימן לנו להמשיך לנסוע. בהודו לא לוקחים שום דבר ברצינות רבה מידי, לטוב ולרע...
* הפרשים בכמויות הגשם
בחודשיים הראשונים של הטיול שלנו שהינו בדארג׳ילינג ובסיקים, שם יורדים בממוצע מדי שנה יותר מ 3,200 מ״מ גשם (הם מודדים את הגשם בס״מ).
בלה כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 6 מ״מ.
כמות הגשם שיורדת בדארג׳ילינג בשנה אחת יורדת ב 533 שנה בלה !!!.
בדארג׳ילינג וסיקים נתקלנו במים בעיקר בצורה של גשם.
כאן בלאדאק אנחנו מטיילים בעיקר בעמקים וכל הכפרים שוצפים בנחלים ובתעלות עם מים, וצליל הזרימה מלווה אותנו לאורך שעות רבות.
* גוני ברדק
השבוע אכלנו במסעדה בכפר קטן בשם דיסקיט. הזמנו סלט. ביקשנו כמו תמיד בהודו: No spicy, no chili, no peper (יהל כבר מדקלם את צירוף המילים הזה בעל פה, גם כשאנחנו מזמינים גלידה). אז לא הגיע סלט אלא ירקות חתוכים וכמובן שהגיעו ביחד גם כמה פלפלים חריפים.
גוני, שהשתעמם לו קצת, החליט לבדוק מה קורה עם ממוללים קצת ביד את הפלפל החריף ואחר כך דוחפים את הידיים לעיניים. אתם מוזמנים להתעניין אצלו בנוגע לתוצאות הניסוי, רק נגיד לכם שגם בכפרים המרוחקים ממוקד הניסוי נרשמה בהלה בקרב במקומיים כתוצאה מחדוות הגילוי של גוני.
לניסוי הצ׳ילי תוסיפו גם את ניסוי ה״מה קורה שקופצים לשלולית מים מיד אחרי גשם מונסון״, ואת ניסוי ה״האם הנעל של גוני צפה על המים בנחל הזורם או לא?״, ו״האם ניתן לשבת על סירפד מבלי להידקר?״. ועוד היד נטוייה. והראש כל הזמן עובד.
* כמה מגוון פה
יום אחד אנחנו נמצאים בשלג והילדים שוברים עם הנעליים שלוליות קפואות.
יום אחרי זה אנחנו בתוך דיונות חול גדולות ואחר כך מתרחצים לנו באפיק צלול של נהר.
או אפשרות נוספת-
אנחנו יושבים לנו בתוך אזור ירוק ושופע צמחיה, טובלים את הרגלים בנחל עם מים קרים מאוד (מי הפשרת קרחונים) בחוץ הטמפרטורה חמה מאוד. מחוץ לאזור הירוק ומסביבנו מדבר עצום ורחב עם הרים סלעיים עצומים. מרימים עוד קצת את העיניים וגבוה למעלה הרים מכוסי שלג.
* דילמה
מצד אחד קשה להשיג בעמק נוברה נייר טואלט.
מצד שני רוב הצמחים כאן הם צרי עלים ו/או קוצניים.
מצד שלישי יש כאן בכול המלונות בידה בשרותים.
מצד רביעי הילדים נזכרים שהם צריכים לשירותים רק כשאנחנו רחוקים מהמלון.
מה עושים?
* צפוף באוטובוס
כבר סיפרנו לכם שצפוף כאן בתחבורה הציבורית. במיניבוס עם 25 מקומות דוחסים לפעמים 70 או 80 איש. איך זה עובד?
בהתחלה מתיישב כל אחד בכיסא שלו שמח ומאושר. הבאים בתור עומדים במעבר. ממשיכים להכניס עוד נוסעים ואלו שעמדו במעבר עוברים לשבת כנוסע שלישי בכל זוג כסאות. הבאים בתור כבר עולים על הגג והאחרונים נתלים מחוץ לאוטובוס תוך החזקת כל ברזל בולט.
היום נסענו נסיעה קצרה (רק שעתיים ורבע) ואני (אלעד) מצאתי את עצמי עם קשישה מקומית על הברכיים. היה קצת מוזר ומפתיע אבל בסופו של דבר כנראה שגם זה חלק מהחוויה ההודית.
* עוזר נהג
על כל האופרציה והתפעול של העסק המורכב הזה אחראי עוזר הנהג.
מדובר בדרך כלל באיש צעיר שרוב הדרך נוסע כשהוא תלוי ממוט מחוץ לפתח הדלת.
הוא מודיע לנהג מתי לעצור כדי להוריד נוסע (אין תחנות מסודרות). שורק את השריקה היחודית כדי לסמן שאפשר להמשיך לסוע.
משגר נוסעים לגג או לתוך האוטובוס,לוקח כסף מהנוסעים, קושר מטען לגג ומפזר חבילות בדרך (התחבורה הציבורית כאן משמשת גם להעברת מטענים).
* לפני סיבוב חד - צפור
בהודו לפני סיבוב חד לא נהוג להאיט אלא לצפור כדי שמי שבא מולך ידע להזהר או שאתה תדע להזהר מפניו.
אנחנו נוסעים באוטובוס בדרך צרה צרה על שפת התהום, לפנינו סיבוב חד וסלע אדיר מסתיר מה שמעבר לו הנהג לוחץ על הצפצפה ועל הגז יחדיו. ככה נוהגים בהודו.
מפחיד למדי אבל מי שיש לו קארמה טובה לא צריך לדאוג. והאמת שמשתדלים תוך די נסיעה להדחיק את המחשבות המטרידות...
* שביל החומוס
״שביל החומוס״ הוא ביטוי המתאר את המסלול אותו עושים מרבית הישראלים בטיולם במזרח. דארג׳ילינג וסיקים, מוקדי טיולנו בחודשיים הראשונים אינם חלק משביל החומוס. לה אליה הגענו בתחילת יולי היא בלב ליבו של המסלול (אומרים ששמונים אחוז מהתיירים הזרים כאן הם ישראלים).
אז איך אנחנו יודעים שאנחנו במסלול החומוס:
1. ברחובות שומעים המון עברית.
2. במסעדות מגישים חומוס, פלאפל, שקשוקה וזיווה (לא דומה למה שיש בארץ).
3. המון מקומיים ברחוב יודעים מילה או שתיים בעברית והם מאוד גאים בזה ( ״אחי״, ״אחלה״, ״סבבה״, ״מה המצב?״).
4. יש בית חב״ד / בית יהודי.
5. יש המון שלטים בעברית ברחוב.
״שביל החומוס״ הוא מוגדר מאוד וכשבא לנו לנוח קצת מהישראלידה הזו (שיש לה גם צדדים חיובים) אנחנו פשוט קצת זזים הצידה ומוצאים לנו אזור/כפר/רחוב מחוץ לשביל.
להתראות לכולכם בעדכון הבא ואתם מוזמנים לכתוב לנו. כתובת המייל שלנו מופיעה בעמוד הראשי של הבלוג.
יהל, גוני, ענבל ואלעד
שלום לכם,
השבמחקאני ביליתי כ 3 שבועות בכפר TIGER בהתנדבות לידי בית הספר הממשלתי.
לעומת זה שאתם גרתם מולו LAMDON SCHOOL שהוא פרטי.
הכפר נקרא טיגר עי ההודים והלאדאקים אימצו אותו , למרות שבלאדאקית מדוברת הוא נקרא קיאגר QIAGAR .
בשבילי עמק הנוברה הנו אחד המקומות הנעימים מדהימים מקסימים, על האנשים והנוף.
העמק גם נקרא עמק הפרחים.
וכפי שאני חושבת שכבר ציינתי הרבה פעמים באתר וגם לכם בזמנו , לדרג'ילינג וסיקים יש אצלי עדיפות בהימליה ובמקום לא רחוק לאדאק על אנדיה נופיה והמנזרים שלה.