הוצ׳ימין סיטי / סאיגון והטיול למערות קוצ׳י ולמקדש של דת הקודאיזם

מתוך השייט על המקונג, מתגלה לנו אט אט קו הרקיע של העיר. בניינים גבוהים, גורדי שחקים, עיר מודרנית. קרוב למים רואים בתים דו וחד קומתיים יפים. בהמשך עוברים בשכונת פחונים ממש על המים. נמלים וסירות/ספינות גדולות. הרבה ירוק מסביב ובפנים.
אין לנו הרבה זמן להקדיש לה וגם האמת היא שבא לנו להיות במקומות קטנים יותר.
היום הראשון פה עובר עלינו בניסיון ״למצות״ ובהרגשת פספוס גדולה.
מתחילים במוזיאון להיסטוריה, שכמו תמיד במקומות כאלו, מעורר בנו הרבה עניין. בתוך המוזיאון צופים גם בתיאטרון בובות על המים, תיאטרון מקורי שצמח פה באיזורי שדות האורז המוצפים ושבו, השחקנים ובובות העץ, משחקים בתוך בריכת מים. מפתיע (את יהל זה אפילו קצת הפחיד) לראות בכל פעם דמות או כמה צצות מתוך המים ונעלמות בתוכם. מעניינת צורת בניית הבובות פרקים-פרקים על מנת להקנות להן יכול תנועה טובה ואיך כל ההתרחשות הזאת יוצרת תנועה וגלים במים.
ממשיכים לפגודה שקראנו איפהשהו שהיא יפיפיה, מגיעים ומתאכזבים. הפגודה המרכזית סגורה, אחרת פשוט אין בה כלום וגם כשהראשונה נפתחת, אנו לא מוצאים אותה מיוחדת כפי שקראנו. מחליטים לנסוע לפארק שעל פי ה״לונלי פלאנט״ נשמע מדליק אבל מגיעים ומגלים שהוא מעין ״לונה פארק״ והוא עמוס וצפוף באנשים בגלל שיום ראשון היום. עושים אחורה פנה ומחפשים מקום לאכול. מיוזעים ורעבים, מחליטים לאחר שיטוטים שלא מעלים דבר, לחזור לאיזור המלון שלנו.
ובכל זאת, בין מקום למקום, רואים עיר יפה ומרווחת, עם הרבה שטחים ירוקים ובתים יפים. הדבר הכי בולט כאן על הכביש, הוא כמויות האופנועים שבו. נחילי אופנועים יש עליו. על כל אופנוע רוכב או שניים או שלושה וארבעה, וכולם חבושים בקסדות מעוצבות וצבעוניות. גם הרבה רוכבי אופניים יש כאן על הכביש ונראה לי שיש יותר רכבים דו גלגליים ממכוניות.
לחצות בויאטנם את הכביש, ולא רק בעיר גדולה כמו הו צ׳י מין, זו משימה די מורכבת, שלא לומר מסוכנת. חשבנו שבתור ״בוגרי הודו״ (בהצטיינות לטעמי) כלום כבר לא יכול להפתיע אותנו בהקשר הזה. הכביש עמוס, תמיד, וגם אם אתה אזרח למופת, חוצה את הכביש במעבר חציה ובתמרור ירוק (כשיש כזה), המכוניות/אופנועים/אופניים ימשיכו לנסוע כרגיל ותמצא את עצמך מדלג ומקפץ בין המכוניות הטסות (עם הילדים). מפחיד למדי.
יש כאן הרבה מאוד דוכני רחוב, כמו גם בערים אחרות שהיינו בהן בויאטנם. ברובם מוכרים מאכלי דגים ובשר במגוון וריאציות, יש גם הרבה דוכני בגטים בהם מכינים סנדוויצ׳ים, דוכני פירות צבעוניים (עם וותק לא קטן באיזור זה של העולם, אנחנו כבר מכירים את רובם), אורז דביק בטעמים שונים ומאכלי בצק מטוגן.
יש כאן תרבות מפותחת של בתי קפה, אשר בדרך כלל פתוחים אל הרחוב, עם כסאות שמסודרים שורות שורות לכיוונו, היכן שנמצאת ההתרחשות האמיתית. גם בדוכנים ברחוב מוכרים קפה, בדרך כלל קר עם הרבה קרח ואני, שבדרך כלל אני לא חובבת קפה גדולה, מתחילה להנות כאן לפחות פעם ביום, מכוס קפה משובח, מתוק וקר!
ברחוב רואים לא מעט שלטי תעמולה של השלטון הקומוניסטי. הם מזכירים בעיצובם שלטים מתקופת קום המדינה. בעיר אחת במקונג גם ראינו רמקולים גדולים המוצבים ברחובות ראשיים ומשמיעים מסרים שהממשלה רוצה להעביר אל העם. פסליו ותמונותיו של הו צ׳י מין פזורים בכל מקום, בככרות מרכזיים או בבניינים חשובים.

מקדש קו דאי ומחילות הוויטקונג
יומיים אחרי שחזרנו מטיול מאורגן אחד החלטנו לצאת לעוד אחד כזה, פשוט מתוך נוחות. הפעם לפנינו שני יעדים - מתחילים במקדש של דת מיוחדת שנמצאת רק בוויטנאם וממשיכים למחילות הוויטנקונג.
בוויטנאם כמו תמיד בדיוק בשעה הנקובה מגיע אוטובוס ואוסף אותנו מהמלון. המדריך הפעם נחמד מאוד, שופע בדיחות ובעיקר המון המון מידע על וויטנאם בכלל ועל יעדי הטיול בפרט.
לאחר כשעתיים וחצי (עם הפסקה קלה באמצע לצפיה בהכנת תמונות ומוצרים אחרים מקליפות ביצים של ילדים, עכשיו כבר בוגרים, שנולדו פגועים בשל חומר שרוסס על ידי הצבא האמריקאי באיזור היערות של דרום המדינה על מנת שעלי העצים ינשרו והלוחמים המקומיים לא יוכלו להסתתר), מגיעים למקדש והוא מרהיב ביופיו. המון צבעים, פרטי פרטים וקישוטים על המבנה הענק. פוסעים פנימה וצופים בטקס תפילה ומדיטציה. בטקס משתתפים הרבה מאוד מאמינים ומאמינות, רובם לובשים לבן ורק מקצתם במדים צבעוניים, אלו מנהיגי הדת הבכירים. יוצאים ולומדים קצת על דת הקודאיזים, שהיא מין ערוב מוזר של מספר דתות (ניתן ללמוד עוד על הדת היחודית הזו בקישור הזה). בעיקר מדברת אלינו האמירה של המדריך שמי שהוריו עדיין בחיים, לזכור לומר לו שאנחנו אוהבים אותו/ה ולהוקיר בחייו את ההשקעה הרבה שהשקיעו בנו בילדותינו ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. מאוד יפה ואוניברסלי.
לאחר הפסקת צהריים קצרה, ממשיכים בדרכנו למערות קוצ׳י.
התלבטנו רבות עם כדאי להגיע לביקור הזה - לא רצינו שהילדים ייחשפו יותר מידי למאורעות המלחמה הקשה שהתחוללה כאן, פחדנו ממראות קשים והם עוד בכלל עסוקים בסיפורי המלחמה מקמבודיה. חוצמזה, ענבלי  שונאת מקומות סגורים. בסופו של דבר הגענו למסקנה שחשוב להראות לילדים ולהסביר להם על המלחמה, לפחות על קצה המזלג וכך הגענו לאתר. התחושה הראשונית היתה של אתר מאוד ממוסחר. קונים כרטיסים ומתחילים בסיור. סיפור המלחמה מוצג בצורה קרה ושכלתנית, על גבי דגם של המחילות.
הילדים מאוד מתרשמים. בהמשך מסיירים במתחם. יש כאן תצוגה של החיים בתקופת המלחמה, הדגמה מזעזעת של מלכודות שהכינו המקומיים לחיילים האמריקאים - דואגים להרחיק את הילדים (ואת עצמינו) משטח המלכודות, ומטווח ברובה אמיתי למי שמעוניין (המטווח נראה לנו לא מתאים לאתר שמציג כמה נוראית היא המלחמה אבל כנראה שהכל כשר כשרוצים לקחת עוד קצת כסף מהתיירים. יהל מאוד נבהל מרעש היריות). בסיום הביקור התפצלנו לשתי קבוצות, אני והילדים נכנסו לזחילה ארוכה במערות, וענבלי בחרה את המסלול הקצר, שגם הוא היה הרבה יותר מידי בשבילה. כבר אמרנו שהיא קלסטרופובית?
המערות עצמן צרות מאוד, האוויר בהן דחוס ומחניק והן מוארות באור קלוש, אדום. הילדים קצת נלחצו במהלך המסלול אבל עברו אותו כמו גדולים.

למחרת מתחילים לטפס לכיוון צפון ויאטנם, במסגרת כרטיס פתוח שקנינו לאוטובוס תיירים, שנוסע במסלול שבין הו צ׳י מין להאנוי.