יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

בנקוק לרגע

הלם תרבות. זו התחושה החזקה ביותר שהכתה בנו כשכף רגלינו דרכה לראשונה ברחובות בנגקוק. סדר, ניקיון, מערב. לאחר שבעה חודשים בתת היבשת ההודית, כנראה שאפילו תאילנד מרגישה לנו מאוד מערבית. תחושה מוזרה. כייף גדול. מנמל תעופה שנראה כמו תחנת רכבת ישנה ומוזנחה, עם חתולים שמסתובבים בה - בקטמנדו, אל זה שבבנגקוק שמרגיש כמו שיא הקידמה - ענק, מאובזר, מואר. לאחר נסיעה של כשעה וחצי, אנחנו מגיעים אל הקוואסן - רחוב התיירים ההומה שכאן. כבר קרוב לתשע בערב והרחובות הומי אדם ושוקקי חיים. מוזיקה רועשת בוקעת ממקומות שונים, דוכני רחוב בכל פינה. ״ברוכים הבאים לבנגקוק״.
הימים הבאים מתחלקים בין הסתובבות בשווקים ללא גבולות (נראה שכל העיר הזאת היא שוק אחד גדול), טעימה של מטעמים ממטעמים שונים (פירות ים, פירות טרופיים שונים ומשונים, חרקים, נודלס, ממתקים) כשהכל מוגש באסתטיקה גדולה, ביקור בשני פארקים - אקווריום ופארק מים - לונה פארק ענק, שני קניונים עצומים, סרט, מקדשים בודהיסטיים ושייט בתעלות הנהר שבתוך העיר. וכמובן, שני מפגשים נעימים עם תומר ונעמי - בן הדוד של אלעד ואישתו, שגרים פה כבר כמה שנים. אנחנו נהנים מכל רגע פה. מרגישים שיכורים משלל אפשרויות הבילוי והאטרקציות, אוכלים וטועמים (וממשיכים לתפוח...) ללא הרף, מסתובבים ולומדים ומקבלים השראה משלל עבודות היד שמוצעות כאן למכירה.
נדהמים מהאפשרות להשתמש בשירותים במסעדה שהם נקיים! ובכלל, הרחובות נקיים, המקדשים נקיים, האוטובוסים נקיים והסדר אליו אנחנו רגילים, שולט בכל.
מרגישים שאנחנו מתאוששים במהרה מכל התחלואים שהבאנו איתנו מנפאל, בעיקר צינון ושיעול, בזכות מזג האויר החם ששורר פה (אולי גם בזכות שינוי האוירה המרענן).
אם חשבנו שבהודו תרבות האכילה ברחוב מפותחת מאוד, אז כאן התופעה הזאת אפילו עוד יותר שכיחה. בכל מקום, בכל פינה, דוכנים מדוכנים שונים. הרבה הרבה סוגי אוכל אבל לא רק. גם בגדים, נעליים, צעצועים, ממש הכל.
אני חושבת שהיינו יכולים להשאר פה עוד הרבה זמן ולא להשתעמם לרגע, אבל הכסף פה ממש נוזל מהכיסים ואנחנו בכל זאת רוצים לטייל עוד ארבעה וחצי חודשים...
מחר בבוקר טסים לינגון - בורמה. בבורמה נטייל 28 ימים ואז נחזור לבנגקוק, במטרה במהרה להמשיך הלאה.

עוד מידע על נפאל שפרסמנו באתר למטייל

ממשיכים לעדכן במידע על טיולנו והפעם עוד עדכון מנפאל. מי שמתעניין מוזמן לבקר בבלוג שלנו: pelegintheworld.blogspot.com
באנדיפור
הגעה במונית מפוקרה 2,500 רופי כשלוש שעות נסיעה.
לינה
מלון Peepal Chautari מלון נחמד, אוכל אורגני טעים מאוד. חדר 500 רופי.
מערת סידהה - המערה הגדולה ביותר בנפאל
הלכנו ברגל כשעתיים בגלל שהכל היה חלק מאוד. חזרנו לכביש הראשי,עוד כעשרים דקות ירידה ולקחנו ג׳יפ בחזרה לבנדיפור.
המערה עצמה מאוד מרשימה.
כנניסה 50 רופי לאדם, מדריך עוד 200 רופי.


קטמנדו והאזור
הכניסה לכל האתרים בקטמנדו ובאזור עולה כסף ובמחירי הטיול מדובר בכסף רב. מבלי לנקוט עמדה או להציע הצעה נציין רק שגביית הכסף ברוב האתרים לא מאוד מוקפדת ואם מתאמצים ניתן להכנס אליהם גם בלי לשלם את מחיר הכרטיס.
גן חיות בפתן
כניסה 150 רופי לילד, 250 רופי למבוגר, יהל לא שילם
הגעה במונית 300 רופי נפאלי מהטאמל.
פתן העתיקה
הגענו וחזרנו במונית 200 רופי לכל כיוון.
עשינו מסלול הליכה מקסים כולל צפיה בטקס חניכה נווארי אליו הגענו במקרה באחת הכיכרות. בעיר יש את ציפור האבן והפילים המפוסלים משירה של רחל שפירא.
בודינאת
סטופה ענקית ומלאת אווירה. הסתובבנו סביב הסטופה מספר פעמים ונהנו מהאווירה והטקסים במקום. הגענו במונית200 רופי, חזרה בתחבורה ציבורית 20 רופי. כניסה 150 רופי למבוגר, ילדים חינם. מאוד מומלץ.
סוומבינאת - מקדש הקופים.
הגעה וחזרה מהטאמל ברגל. כניסה 200 רופי למבוגר, ילדים חינם.
קטמנדו - דורבר סקוור.
הגעה וחזרה ברגל. תשלום 150 רופי למבוגר. ילדים חינם. שילמנו גם 600 רופי למדריך שהראה לנו והסביר. היה מעניין מאוד. בעיקר התרשמנו מהאלה החיה, הקומרי - הילדים שאלו המון שאלות על התופעה המוזרה הזו.
בקטפור
הגענו וחזרנו באוטובוס. כניסה לעיר 1100 רופי למבוגר!!!!!, ילדים חינם. כדאי להביא דרכון וכך להוציא כרטיס כניסה רב פעמי. העיר עצמה מקסימה ושווה לדעתנו יותר מיום.
פשופטינאת
המקדש ההינדי החשוב ביותר בנפאל.
הגעה וחזרה במונית 200 רופי. כניסה לאתר 500 רופי למבוגר, ילדים חינם. המקום עצמו היה לנו לא קל. בכניסה מגיע מקומי ושואל אם אנחנו רוצים לראות ״גופה מתה״ המקום עצמו אפוף עשן ומלא אווירה. כדאי להגיע עם מסיכה לכיסוי הפה והאף. מומלץ מאוד להכנס לשמורת  הצבאים בצד השני של הנהר (כניסה כלולה במחיר הכרטיס).
גינת החלומות Garden of dreams
גינה מקסימה ששופצה בעזרתה של ממשלת אוסטריה. מקום מקסים בתוך העיר שמאפשר לברוח מהמולת העיר. במקום דשא, מזרונים וכריות, מזרקות ובריכות נוי.
נמצא ביציאה מהטאמל לכיוון תחנת האוטובוס, כניסה 160 רופי למבוגר, 80 רופי ליליד.
ספריית קייסר
ליד גינת החלומות, נראה קצת אנכרוניסיטי, המון פוחלצי חיות ותמונות ממסעות צייד אבל יש שם המון ספרים ואגף מיוחד לילדים. כניסה חינם.

זהו להפעם ואתם מוזמנים לקרוא עוד בבלוג שלנו.
בהמשך עדכונים על תאילנד ובורמה.
להתראות
משפחת פלג

יום שני, 12 בדצמבר 2011

ממשיכים הלאה...

הצינון, השיעול, הבטן הרגישה, ואפילו הראש כבר מרגיש - שהגיע הזמן לעזוב את נפאל. בדצמבר הטמפרטורות כאן כבר ממש נמוכות (בבוקר ובערב-לילה) ולנו כל כך לא נעים עם הקור הזה. אני (ענבל) ישנה בלילה עם מעיל...
אנחנו מקדישים את הימים האחרונים לקניות ופרידות, ומחר בבוקר נעזוב את תת היבשת ההודית לכיוון תאילנד החמה ומשם נמשיך למיאנמר.
נפאל נעמה לנו מאוד. הטבע שבה שאין שני לו - נופי ההרים המפעימים שלה, האגמים והנהרות הרבים, האנשים המקסימים ומסבירי הפנים, השילוב המיוחד בין הבודהיזם להינדואיזם, הערים העתיקות, המקדשים, האומנות המקומית, חיות הבר. אבל לקראת הסוף התחלתי להרגיש אצלי ניצנים של חוסר סבלנות. למה? לצורת החשיבה המוגבלת שלהם, לחוסר השירותיות (במלונות), לשירותים המלוכלכים והמצחינים (איכסה!) ולאוכל החריף (הרי ביקשנו - בלי חריף!). אני מודעת לזה שאנחנו לא בדיוק נוסעים לאירופה עכשיו, אבל תחושת הנדודים שוב מקננת בנו ואנחנו ממשיכים במסעינו.
פגשנו כאן הרבה הרבה אנשים שהפכו את שהותינו לנעימה ומעניינת יותר - משפחת בהדור המקסימה שליוותה אותנו החל מצ׳יטוואן דרך פוקרה ועד קטמנדו. זוהר שהיתה שותפתינו ל״מועדון הבוקר בפוקרה״ ונכנסה עמוק לתוך נשמותינו. משפחות היימס ויגיל - שהמפגש איתם שימח לא רק אותנו אלא גם והרבה את ילדינו. לאמה - ממסעדת הבית שלנו בקטמנדו. חגית - שבילינו איתה שלושה ערבים מהנים ביותר. ועוד הרבה מטיילים ישראלים ולא ישראלים שנקרו בדרכינו וגיוונו אותה מאוד.

ושוב צ׳יטוואן

אחרי שתיאמנו לעצמנו כרטיסי טיסה לבורמה והרגשנו שהשהייה בקטמנדו לא עושה לנו טוב, החלטנו לחזור לשמורת הטבע של צ׳יטוואן.
נסיעה קצרה של שש שעות ואנחנו בחזרה בטבע, במלון בו ביקרנו לפני כמעט חודשיים ״park side״ האהוב.
היה כיף לפגוש שוב את צוות המלון החביב, לטייל ברגל לאורך הנהר בסיבוב שכבר עשינו בעבר ולשחק בחול בנקודת התצפית על השקיעה על גדות האגם.
הפעם גם זכינו בכמה חוויות יחודיות -
פגשנו את לארי, לארי הוא מאוסטרליה הוא מאמן חיות אבל לא חיות בית כמו כלבים וסוסים אלא חיות בר. הוא עובד הרבה עם גני חיות בעולם ואפילו ביקר אצלנו בספארי ברמת גן. לפארק הלאומי בצ׳יטוואן הוא הגיע בהתנדבות כדי ללמד את המהוטים, נהגי הפילים, כיצד לעבוד עם חיות הענק האלו מבלי צורך להשתמש באלימות או במקלות.
שוחחנו עם לארי והוא לימד אותנו המון על בעלי החיים וגם ראינו איך הוא עובד עם מאלפי הפילים.
שיחקנו עם פילה תינוקת - בפעם הקודמת שביקרנו במרכז האימון של הפילים ראינו את הפילה הקטנה ששם (היא בת 6 חודשים) אבל בגלל ריבוי המבקרים היא נשארה רחוקה מאיתנו. הפעם הגענו והינו כמעט לבד. הפילה הגיעה אלינו, יצאה מהגדר וממש שיחקה איתנו. קשה לתאר את הכיף הגדול שבמשחק עם יצורה חמודה כל כך.
ראינו נמרים!!!
התלבטנו מאוד כיצד לצאת ולצפות בביקורינו זה, בחיות הבר. בין האפשריות שעמדו היתה הליכה רגלית בג׳ונגל, שייט ארוך בקנו, טיול של יום בג׳יפ או רכיבה ארוכה על פיל.  החלטנו להמר על פיל ואכן זה היה הימור מוצלח. קמנו מוקדם בבוקר נסענו לנקודת תחילת המסלול ועלינו על ״פוג׳ה״ הפילה של המלון שלנו. הפעם, בנגוד לפעמים הקודמות, יצאנו לדרך רק אנחנו והפילה, ללא תיירים נוספים. בהתחלה לא ראינו כלום. סבך העשב בעונה הזו גבוה מאוד. הפילה מפלסת דרך בין שיחי הענק ואז פתאום ראינו צבי ענק, עם קרניים גדולות,  ממש לידנו. ממשיכים בדרך והנה שני קרנפים, אמא ובן מלחכים להם עשב בהנאה ואנחנו על גב הפיל יכולים ממש להתקרב. ממשיכים בדרך ומנסים למצוא חיות בר ואז זה קורה. בין העצים והסבך ענבלי מזהה נמר אמיתי. מפנים את תשומת ליבו של המהוט ומתחילים לרדוף עם הפיל אחרי הנמרים (היו שם שניים, זכר ונקבה). הפילה רצה בסבך ואנחנו מגוננים על הראש שלנו מענפי העצים וצופים בתדהמה בחיות הבר המופלאות והיפות האלו. כחמש דקות הלכנו אחריהם עד שנעלמו ואנחנו המשכנו בדרכנו בתחושת סיפוק גדולה ובהתרגשות רבה שלא שכחה הרבה זמן.

קטמנדו בכל הכוח

* לא רציתי להגיע לקטמנדו. עשיתי הכל כדי לדחות את הגעתינו לשם. עוד טרק באיזור פוקרה. שהייה נוספת בתוך פוקרה ובילוי מהנה עם משפחת היימס המקסימה שפגשנו, אחרי הכל לא כל יום מזדמן לנו לפגוש משפחה ישראלית עם ילדים. עצירה בעיירה בנדיפור, כדי לשבור את הדרך הארוכה. ובסוף כבר אין ברירה - היא שם והיא קוראת לנו. אלעד זוכר אותה כעיר מעניינת מאוד ואחרי הכל, זה היעד האחרון שלנו לפני עזיבתינו הלאה, להמשך הטיול. הגענו אליה ביחד עם משפחת יגיל - אותה פגשנו בבנדיפור - מה שהפך את ה״נחיתה״ לרכה ונעימה יותר, אך אחרי יומיים - נותרנו רק אנחנו. אנחנו וקטמנדו.
מרוב התנגדות, וזיהום אוויר (בואו לא נקל בו ראש), עוד לפני שנכנסנו בשעריה - הרגשתי לא טוב. צינון, חולשה, חום. לאחר יומיים, גם גוני הצטרף אלי ואילו אני - חטפתי התקף אסטמה (אני לא אסטמתית, רק מידי פעם יש לי קוצר נשימה...). ביקור בבית חולים מקומי, נטילת תרופות, ובערב ביקור במרפאת מטיילים - אינהלציה ושוב תרופות מתרופות שונות לכמה ימים. בהמשך הימים בעיר - אנחנו ממשיכים בסבב המחלות - כל יום מישהו אחר מרגיש לא טוב.
ובתוך ענני המחלה, מפגש ראשון עם העיר - טיול לכיכר דורבר (כיכר הארמון). המולה גדולה ברחובות, צפיפות של רכבים ואנשים (הי אנשים, אין לכם בית??? שאלה בעייתית במקרה הזה). רוכלים מציעים את מרכולתם בכל מקום ובכל פינה - ירקות, פירות, בגדים, חרוזים מנצנצים, כלי בית, חיות שחוטות - הכל ביחד בערבוביה צבעונית, קודש וחול הם אחד, אין הפרדה וזה מאוד יפה. הרבה מאוד מהדוכנים הם אופניים שעליהם מלבישים פלטה ומכינים אוכל מהיר, או סלסלות עם פירות/ירקות. כל כמה מטרים - מקדש, פסל של אל הינדי / בודהיסטי (שתי הדתות כאן הן מיקס מאוד מעניין, אין הפרדה ברורה ורוב האנשים מעידים על עצמם שהם גם וגם), בית עתיק עם חלונות מגולפים ביד אומן, דלת מתכת מעוטרת, חצרות פנימיות, מדרגות שיורדות לרחבות עם מים זורמים למילוי - ברוב הבתים כאן אין מים זורמים.
כיכר דורבר עמוסה במקדשים צפופים הבנויים קומות קומות, בנייה האופיינית מאוד לאיזור. הכל עתיק מאוד ומרשים. ארמון המלך לשעבר וארמון קומרי - האלה החיה - שלפי האמונה היא גלגול של האלה ההינדית דורגה. אנחנו מחכים לצפות בה - ילדה קטנה כבת שבע, שנבחרת כל פעם מחדש אחרי שקודמתה מורידה דם בפעם הראשונה - בדרך כלל עם קבלת הווסת, ועוברת מבחנים רבים ומזעזעים עם רבות ומסכנות אחרות (למשל - שוחטים בפניה עשרות חיות והיא אמורה להגיב בקור רוח...). היא יוצאת אל החלון, קטנה כל כך, לבושה באדום ומאופרת, מנופפת במכניות לשלום, אין לה שום הבעה על הפנים וליבינו מתכווץ. איזו מסכנה. המדריך מספר לנו, שאחרי שהיא מסיימת - היא אינה יכולה להינשא ומקבלת פנסיה (בגיל 12!) כל חייה מהממשלה הנפאלית. כולנו חושבים על יצחק קדמן - מהמועצה לשלום הילד... אין כזו בנפאל כנראה, לא במקרה הזה ולא באלפי מקרים אחרים של ילדים מוזנחים שרואים ברחוב, או ילדים צעירים שעובדים בכל מקום.
* ביום אחר, אנחנו מחליטים ליצור קשר עם מפעל ליבוד (תהליך הפיכה של צמר טבעי  ללבד) במטרה לצפות וללמוד (ענבל) את התהליך. אנחנו מטלפנים למספר שקיבלנו באחת מעשרות חנויות הליבוד שפזורות בתמל (רובע התיירים בקטמנדו) והאיש מעבר לקו אומר שיגיע לקחת אותנו ויחזיר אותנו אחר כך. וכך אנחנו מוצאים את עצמינו באוטו דחוס, נוסעים אל מחוץ לעיר לכפר קטן ומגיעים לבית שבתוכו ממוקם המפעל. כעשר בנות עובדות שם - חלקן יוצרות את הלבד או מוצרים ממנו - תיקים, חיות, נעלי בית, צעיפים - וחלקן תופרות, מחברות, יוצרות מוביילים, מוסיפות עיניים. לי מיד בא להצטרף והן נעתרות בשמחה. בגדול התהליך הוא די פשוט, אבל דורש עבודה סזיפית ומאמץ פיזי לא קטן. מרצועות צמר שמונחות זו לצד זו וזו על זו, דרך שכבות של מים וסבון והרבה הרבה שיפשוף שמחבר את החלקים ומקשה אותם. אחרי זה גילגול המוצר בתוך רשת, הוספת מים וסבון והמשך שיפשוף. ואז גלגול נוסף לצד שני/לאורך ולרוחב ושוב מים, סבון ושיפשוף (יכול להישמע כמו משהו אחר... אבל זה זה תהליך העבודה). בסוף מוציאים את הגיזרה, וממשיכים להוסיף מים, סבון וכן הלאה, עד שמרגישים שהצמר הפך נוקשה ויציב, מעבירים למכונת ייבוש, שופכים מים כדי להוריד את הסבון, מפעילים את המכונה - שמסלקת את מסת המים העיקרית ואז מניחים בשמש לייבוש סופי. אני יצרתי ארנק קטן וכל התהליך ארך כשעה וחצי, עם קצת עזרה. בהמשך הוזמנו להשאר לארוחת ערב ואף הוצע לנו לישון בביתם, וגם קיבלנו כמה מתנות. הרגשנו מאוד מחוייבים להם, בעיקר אחרי הנתינה הכל כך גדולה שלהם וללא רצון לתמורה כספית. כתמורה חלקית על הכנסת האורחים שלהם אלעד ישב ולימד את הילד הבכור של המשפחה כיצד פותחים חשבון מייל, איך בונים עמוד באינטרנט, כיצד מחפשים בגוגל ועוד (בבית המשפחה אין מחשב והלימוד התבצע באינטרנט קפה).
* פשופתינת הוא המקדש ההינדי החשוב ביותר בנפאל. הוא ממוקם על שפת נהר הבאגמאטי (סוג של תעלת ביוב) ונערכים בו מידי יום עשרות טכסי שריפה של מתים. שמענו מחברים שלא רואים את הטכסים מקרוב ושזה מקום מעניין מאוד, ולכן לא היססנו ונסענו לשם. שום דבר ממה ששמענו או קראנו לא הכין אותנו לחוויה החושית הכל כך חזקה שעברנו שם. כבר בכניסה קידמה אותנו משאית אשפה עמוסה וריחנית, שיכלה בהחלט לרמז על הבאות. נכנסים. נפאלי חביב ניגש אלינו ושואל:״Do you want to see gufa meta?" (גופה מתה במלעל). כבר ניהיה לנו מצב רוח טוב. אלעד הולך ומציץ מקרוב בגופה שנשרפת. הוא חוזר ואני הולכת, אני לא רואה שום דבר מיוחד. פתאום אני רואה רגל מבצבצת, מתוך האש והעשן השחור. אני חשה בחילה ונרתעת, חוזרת לילדים וחושבת, מה אני עושה פה לעזעזל, ועוד עם ילדים. בינתיים מביאים במונית מת נוסף והילדים מתייחסים לכל העניין בשעשוע או אולי פשוט בטבעיות. אנחנו מזועזעים. הריח חזק חזק, אנחנו נושמים ומריחים ושואפים ריח של גופות שרופות וזה חזק ומבעית וקשה. אנחנו הולכים לגדה השנייה, אל עבר מתחם מקדשים שהוא ערימת אשפה אחת גדולה ומרוכזת, שכמוה לא נתקלתי עוד בנפאל, כמה מתאים למקום קדוש שכזה. אנחנו עולים אל עבר תצפית טובה על המקדש והטכסים סביבו, ושם עומד לו בית קפה - לרווחת האבלים/התיירים/הצופים. שוב קופץ לי הערבוב הזה בין קודש לחול, בין חיים למוות, הכל שייך, הכל טבעי. גם הרחוק הזה הוא לא מספיק רחוק, ואנחנו עדים להבאה של עוד מתים, גילוח הראש, כיסוי והבערת קטורות - לפני השריפה. קופים מסתובבים מסביב, הנהר מטונף להחריד.
שמענו שיש פארק צבאים ליד ואנחנו שמחים לברוח לפיסה קטנה של טבע אחר, יותר מוכר לנו, יותר נוח, נקי. מסתובבים בפארק, רואים סוגים שונים של צבאים יפיפיים, חיים, והמון המון קופים. למרות הניתוק הזמני מטכסי השריפה, הריח מגיע גם לכאן, והוא חזק וחודר לעור ולבגדים ולנחיריים. אני רק חושבת על המקלחת בערב, לחפוף טוב טוב את השיער, לנקות את העור, להשליך את הבגדים לכביסה, אולי בכלל כדאי לזרוק אותם לפח!
חוזרים למתחם המקדש, צופים שוב בטכסים, הילדים מאוד מתעניינים, בעיקר יהל ומציין בפני מה הוא רואה:״הנה הראש שלה, ועכשיו כיסו אותה, ומי זה האנשים מסביב? ומה הם עושים עכשיו?״. יוצאים מהמתחם, רכב עומד בכניסה וגוני צועק לעברי: ״ראיתי סבתא מתה!״, צוחק ומשועשע. מתי עוברת לנו ההתייחסות הכל כך טבעית הזאת למוות? בדרך החוצה, אנחנו שמים לב שבסמוך ממוקם לו בית אבות. כמה מתאים אנחנו מציינים, ומצליח להוציא מאיתנו צחוק משחרר. טוב שגמרנו עם זה...
* בודנאת היא סטופה בודהיסטית גדולה הממוקמת בתוך שכונה-עיר טיבטית בתוך קטמנדו. הגענו אליה בטעות, רצינו בכלל להגיע למקדש הקופים, אבל לא הצטערנו. הסטופה גדולה מאוד ומסוידת לבן, כאשר כל יום שופכים עליה צבע צהוב מדליים, היוצרים צורת גלים הפוכים. קשורים אליה שרשראות של דגלי תפילה טיבטיים. המוני טיבטים בלבוש מסורתי, מגיעים אליה מידי יום כדי להקיף אותה ולהתפלל, כשברקע נשמעת תפילת נזירים. במקום יש תחושה גדולה של קדושה והוא מוקף בחנויות המוכרות מוצרים טיבטיים, אביזרי תפילה, ומקדשים. אנשים, טיבטים ומערביים, מגיעים לשם ועורכים טכסי תפילה על גבי דרגשי עץ. הטכס כולל השתחוות והשטתחות מול הסטופה הגדולה, תוך מילמול תפילות. אבל בעיקר חזקה היא מסת המאמינים שמגיעה לשם לקראת אחה״צ ומקיפה את הסטופה כקבוצה גדולה, בשקט גדול ובריכוז.
* פטאן -
 קטמנדו שוכנת בעמק הקרוי על שמה, עמק קטמנדו. יחד איתה בעמק נמצאים עוד ערים וכפרים, פטאן היא אחת מהערים האלו.
לנו כישראלים מוכרת פטאן בעיקר בזכות ״ציפור האבן״ משירה המקסים של רחל שפירא  (אתם יכולים ללחוץ כאן ולקרוא את מילות השיר כולן). מספרת האגדה כי כשתעוף ציפור האבן בנפאל הרחוקה, יגמרו המלחמות, הרשע והפשע בנפאל. הציפור עצמה קטנה ולא מרשימה (אפשר לראות תמונות בבלוג) אבל ככר הארמון של העיר מאוד יפה ומלאת מקדשים ומוקדי עניין. אנחנו גם החלטנו להשקיע ועשינו מסלול הליכה בין אתרים בתוך העיר העתיקה - נצמדים למסלול מוצע בלונלי פלאנט ונעים בין המון מקדשים, חצרות, אלים  ומוקדי עניין אחרים.
בין היתר זכינו לראות טקס נווארי מרתק (הנווארים הם אחד העמים שמרכיבים את הפסיפס האנושי הנפאלי המרתק). זהו טקס חניכה מסורתי, אחד משורת טקסים שעוברים בני הנווארים, שבו מתחתנות ילדות בנות חמש חתונה סמלית עם האל וישנו.
כ 60 בנות לבושות בבגדים אדומים, מקושטות ומאופרות, ישבו יחד עם האמהות שלהן (האבות צפו מהצד וצילמו) בחצר המקדש וביצעו טקס בהנחיית כהן הדת. הם החזיקו חפצים שונים, לחשו תפילות ולסיום נעלו כפכפי עץ והלכו במסלול מקודש שסומן על ידי הכהן. חלק מהבנות עשו את הטקס בשמחה וחלקן האחר בכו והיו מותשות מהתהליך הארוך.
* כיכר הקדרים בבקטפור -בקטפור היא עוד אחת מהערים הנמצאות בעמק קטמנדו. זו היא עיר עתיקה, שלכיכר המרכזית שלה אסורה הכניסה למכוניות, עובדה שמקלה על ההסתובבות בה. העיר היא מבוך של כיכרות, רחובות צרים, מקדשים, בתי מלאכה, חנויות לתיירים, רוכלים שמוכרים ברחוב ועוד. כיכר הקדרים - היא כיכר שבה עובדים עשרות קרמיקאים. היא רוחשת וגועשת פעילות. על המרצפות הישנות, עומדים מאות אם לא אלפי כלי חימר, רובם נראים כאילו יצאו מפס ייצור של מפעל גדול, מתייבשים בשמש ומחכים להטענה ב״תנור הפתוח״. שריפת העבודות של כל האומנים נעשית במרוכז, בערימה גדולה של אלפי עבודות הניצבות זו לעד זו וזו מתחת לזו, כשבינהן תוחבים הרבה קש ונסורת (הרבה יותר קל ומהיר מהטענת תנור קרמיקה כמו שיש לנו בסטודיו). אחרי שמסיימים לבנות את התנור, מדליקים את האש - שתדלק במשך יממה ולאחר ארבעה ימים, כשהטמפרטורה תרד, יהיה ניתן להוציא את העבודות השרופות. כל העבודה נעשית במהירות ובמיומנות רבה, החל מיצירת הכלים באובניים, טיפול בכלים המוכנים ומיקומם ב״תנור״. האמנים עובדים ברחוב וכל העשייה היא מאוד חברתית.

יום שבת, 26 בנובמבר 2011

עוד חוויות נפאליות

הרויאל טרק
אחרי שמאוד נהננו בטרק לפון היל, החלטנו שאנחנו רוצים לנסות ולעשות עוד טרק.
התלבטנו מאוד אם לצאת לטרק גדול שהוא פרויקט רציני (בעיקר חשבנו על האראונד אנפורנה) או להסתפק במשהו יפה ומעניין אך פחות אתגרי.
בסוף בעיקר משיקולי פחד מהקור העז השורר בהרים הגבוהים, החלטנו לווותר על האתגרי ולבחור את היותר אפשרי.
הרויאל טראק שנקרא כך משום שלפני כשלושים שנה עשה אותו הנסיך צ׳ארלס, הוא טרק בהרים הלא מאוד רחוקים מפוקרה. הוא לא מצריך תשלום על רשיונות, שכירת ציוד או הכנות מיוחדת. אנחנו החלטנו גם לעשות אותו מבלי לשכור סבל, מה שאיפשר לנו יותר גמישות וגם הורדת עלויות.
אז קנינו מפה, ארזנו לנו תיק עם ציוד ל 4-5 ימים שאותו אצטרך לסחוב על הגב, השארנו את שארית הציוד במלון, הזמנו מונית והשכם בבוקר יצאנו לעבר נקודת ההתחלה.
בניגוד לימים הקודמים, ביום היציאה לטרק השמים היו בהירים. הדרך בטרק ברובה היא דרך רחבה ומאוד נוחה. נופי ההימלאיה הנשקפים כמעט לאורך כל הדרך מדהימים ביופיים. המסלול עצמו לא היה קל וכלל הרבה הליכה, כולל עליה אחת קשה מאוד וירידה תלולה וחלקה ביום האחרון. הילדים כרגיל תפקדו מצויין, גוני כבר הוכיח בעבר את כישורי ההליכה שלו ויהל שהבין שהפעם לא יוכל להיות על הגב שלי, הלך את כל הדרך ממש כמו גדול.
במהלך הטרק כמעט ולא פגשנו תיירים והיתה הרגשה שגם המקומיים עדיין לא התעיפו מזרים והם פתוחים ושמחים לשוחח ולשתף.
בשני הלילות הראשונים ישנו בבתים של אנשים שהסבו חדר או שניים לאירוח. החוויה הזו היתה פעם אחת מקסימה כשהתארחנו בכפר בשם קאולה אצל משפחה מקסימה שפתחה לנו את ביתה ואת ליבה ואירחה באמת מכל הלב (שוחחנו עם בני המשפחה, יהל שיחק רבות עם הילדים בערב אחד בלתי נשכח, לקחו אותנו לטיול באזור ועוד ועוד) והחוויה הזו היתה פעם אחת קצת טראומטית, כשתארחנו אצל גברת כעסנית וזעפנית שכעסה עלינו כל הזמן ובסופו של דבר ברחנו מהבית שלה מוקדם בבוקר (בכפר הזה היה רק מקום לינה אחד ולא היה לנו אפשרות להתגורר במקום אחר).
בסוף הטרק לאחר יום קשה של ירידה מפרכת לקחנו אוטובוס והגענו לאגם גדול שם ישנו אצל שריתה ובעלה. יש להם גסט האוס מקסים על גבעה הצופה לאגם, והם בעיקר יודעים לפתוח את ביתם ולארח מכל הלב.

המערה המשוגעת
יום אחרי שחזרנו מהרויאל טרק, פגשנו במקרה ברחוב את משפחה ישראלית מקסימה שחזרה כרגע מטרק וחיפשה מלון. הזמנו אותם למלון שלנו ומיד התחברנו גם ברמת הילדים וגם ברמת המבוגרים.
יומיים לאחר המפגש עם משפחת היימס, החלטנו לעשות יחד איתם יום מפוצל בנות לחוד ובנים לחוד. ענבלי ורונית (״האמהות״) הלכו לשוטט להם ברחוב השוק המרכזי של פוקרה ואני, יהל, וגוני יצאנו יחד עם גיא (אב המשפחה) ועם הילדים רועה ועמית למערת העטלפים.
ביקרנו במערה יחד עם מדריך וכמו בפעם הקודמת מאוד נהננו. ביציאה הציע לנו המדריך לשלם לו עוד 1000 רופי ולבוא יחד איתו למערה חדשה שטרם נפתחה לתיירים. הוא סיפר לנו שהמערה רחוקה כשעה הליכה ממערת העטלפים והיא מכונה ״המערה  המשוגעת״ בגלל שהעליה החוצה ממנה היא קשה וקצת משוגעת.
כנראה בגלל שהינו רק בנים החלטנו לצאת להרפתקה מבלי לשאול יותר מדי שאלות. לקחנו עוד פנסים ממערת העטלפים (מערת העטלפים מאוד מסודרת היא תחומה בגדר ובטון ובתוכה מעקות שמקלים על ההליכה) והלכנו בשולי הכפר. ירדנו בשדות, חצינו נהר על גשר והגענו לבית חקלאי בין עצים גדולים.
אניל המדריך שלנו (נער בן 16) לקח מהבית חבל קצר. ירדנו בעוד ירידונת קלה והנה אנחנו ניצבים מול פתח מסתורי עטוף בצמחיה סבוכה. מדליקים פנסים ומחליקים פנימה בגלישה קצרה בעקבות אניל. הטיול במערה כלל זחילות וטיפוסים וצפיה בהמון תצורות גיאולוגיות מעניינות - נטיפים וזקיפים, קוורצים וסלעים שקופים.
כשהגענו לאולם האחרון, הבנו למה קוראים למערה המערה המשוגעת. יש פתח צר המוביל למעלה, לא רואים את קצה הפתח, רק המון צמחים שמשתלשלים כלפי מטה.
אניל המדריך לקח חבל, קשר אותו לשורש של עץ, קשר את עצמו לחבל והתחלנו במסע לפני האדמה. גוני התנדב להיות ראשון, אניל תפס אותו והעלה אותו למעלה מחוץ לתחום הראיה שלנו. התכוננו להמשך העלאת הילדים ופתאום אנחנו שומעים קול דירדור  וצעקה של גוני - זה היה רגע מפחיד מאוד עד שראינו את גוני נוחת על מדרגת קרקע מספר מטרים מעלינו. גוני היה מאוד בלחץ אבל נרגע מהר. ביקשנו מאניל שיעלה אותו שוב והפעם שירחיק אותו לגמרי מהפתח. אניל חזר והמשכנו בהעלאת החבר׳ה למעלה. פתאום אבן הדרדרה מלמעלה ופגעה בדיוק בראש של יהל וכך אנחנו מוצאים את עצמו עם שני ילדים למעלה, אחד באמצע הדרך ואחד עם ראש מדמם בתחתית המערה. גיא, שהוא חובש במיל, הסתכל על הראש של יהל וראה שלא מדובר בפציעה חמורה. אניל המדריך התחיל להלחץ ומקומיים ששמעו את הבכי של יהל באו לסייע. וכך במהירות רבה, תוך עשר דקות נוספות, יצאנו כולנו מחוץ למערה. הזמנו מונית ואחרי חצי שעה של הליכה בשדות פגשנו את הנהג שלקח אותנו לבית החולים שם ווידאנו שהראש של יהל אכן בסדר.

בנדיפור
אחרי מספר ימים של שהות בפוקרה ומזג אוויר סגרירי החלטנו להפרד מפוקרה הנוחה והמקסימה ולהתחיל לנוע לכיוון קטמנדו. בחרנו לשבור את הדרך הארוכה ולעצור ליום יומיים לביקור בבנדיפור. בנדיפור היא עיר בערך בשליש הדרך מפוקרה לקטמנדו. היא שוכנת על רכס גבוה (בימים של מזג אוויר טוב, כך ניטען, ניתן לראות ממנה נוף מרהיב של פסגות ההימלאיה) והחיים בה נשתמרו כמו בימי הביניים.
וכך בבוקרו של יום חמישי יצאנו לנו במונית בדרכנו לבנדיפור. הנסיעה הפעם היתה קצרה ונינוחה ובשעות הצהריים המוקדמות הגענו לנו לבנדיפור. לאחר הנוהל הרגיל (ענבל ויהל שומרים על התיקים, גוני ואני מחפשים מלון) התמקמנו והלכנו לטייל בעיר.
העיר אכן מזכירה את ימי הביניים - אין בה מכוניות, הרחובות צרים ומרוצפים, הרבה תירס תלוי מהמרפסות ליבוש ומשקים חקלאים קטנים נמצאים ליד הבתים.
טילנו לנו קצת בעיר ובעיקר התבאסנו ממזג האוויר הסגרירי.
לקראת ערב פגשנו את משפחת יגיל המקסימה, שבדיוק הגיעה לעיר והזמנו אותם למלון שלנו (לאחר הרבה זמן שלא פגשנו אף משפחה הנה משפחה שניה בשבוע, איזה כיף !!!).
למחרת קמנו לבוקר סגרירי ומתסכל, במקום נוף פסגות היה ערפל שלא אפשר לנו לראות רחוק יותר מחמש מטר. החלטנו להשאר במלון ולהמתין להתבהרות. לקראת צהריים השיפור במזג האוויר עדיין לא הגיע אבל קצה הסבלנות שלנו כן והחלטנו לצאת בדרכנו למערת סידהא, המערה הגדולה ביותר בנפאל והשניה בגודלה באסיה.
יצאנו מהמלון, חלפנו על פני שדות אורז וממש מהר התחלנו לרדת ירידה מפרכת של המון מדרגות. בשל הגשם והערפל המדרגות היו חלקות מאוד מאוד וההתקדמות היתה איטית ומעצבנת. רק כעבור יותר משעה וחצי הגענו לפתח המערה.
המערה עצמה חסומה בשער ברזל וצריך לקנות כרטיסים. שילמנו כרטיסי כניסה, צירפנו מדריך ועוד מישהי שתהיה אחראית על יהל (אחרי מה שקרה במערה בפוקרה החלטנו לא לקחת סיכונים) הדלקנו פנסים ונכנסנו למערה.
המערה מוסדרת מאוד, יש דרך ברורה ומעקי בטיחות. יש במערה הרבה תצורת סלע והיא באמת מאוד מאוד גדולה. בילינו במערה כשעה ויצאנו בדרכנו במורד ההר כדי לתפוס רכב חזרה לבנדיפור.

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

כתבה שפירסמנו באתר למטייל

מידע על נפאל,
ממשיכים לעדכן על מסענו במזרח, והפעם עדכון ראשון מנפאל. כרגיל אם אתם מעונינים במידע נוסף אתם מוזמנים לבלוג שלנו - pelegintheworld.blogspot.com

הגעה מהודו לנפאל.
עברנו את הגבול יבשתית דרך סונלי. יצאנו ברכבת בשעה 15:30 מדלהי והגענו למחרת בשעה 07:30 לעיר גורקפור. בגורקפור לקחנו מונית לגבול בסונלי (כשעתיים נסיעה) ושם עברנו רגלית לנפאל. לאחר השלמת ההליכים הבירוקרטים לקחנו מונית אחרת לכיוון לומביני (כשעה וחצי). חשוב לציין שאין בעיה להוציא כסף נאפלי במעבר הגבול, ממש ליד נקודת הביקורת יש כספומט (הפקידים הנפאלים החביבים ישמחו להראות לכם היכן ניתן למצוא את הכספומט).סה״כ המעבר היבשתי כולל הנסיעה עבר חלק והוא מאוד מומלץ  למי שמעוניין לבקר באזורים הסמוכים לגבול (לומביני וצ׳יטואן במקרה שלנו).

לומביני
עיר הולדתו של בודהה.
גרנו במלון שהיה ההמלצה הראשונה של הלונלי פלאנט lumbini village lodge
והפעם היה פספוף גדול - החדר שלנו היה לא נקי ובעל הבית עשה רושם של איש שחוק מתיירים שלא מאוד שמח לתת שרות.

אתר לומביני
מדובר בפארק ענק בו ניתן לסייר באמצעות אופניים אותם ניתן להשכיר בהמון מקומות ברחוב הראשי (והיחיד) בלומביני באזאר או באמצעות אופניים ריקשה עם נהג (נמצאים בכניסה לפארק).
מה יש בפארק (כניסה חינם)-
התחלנו את הסיור במקדש מיה דאווי בו נמצאת האבן המסמלת את מקום לידתו המדוייק של בודהה (הכניסה למקדש בתשלום). ובבריכה בה היא טבלה לפני הלידה.
 בהמשך (לאחר תאונות אופניים קלה) ביקרנו במקדשים בודהיסטים של מדינות שונות הנמצאים בשטח הפארק (הכי מרשים היה המקדש הגרמני).
הפארק כולו נמצא עדיין בתהליכי הקמה ובעתיד יהיו בו עוד מקדשים פתוחים לקהל.
סה״כ הביקור בלומביני מומלץ בעיקר לחובבי הז׳אנר (מקדשים,בודהיזם, היסטוריה)  ניתן למצות את המקום ביום בילוי אחד מרוכז.

צ׳יטואן
שמורת טבע ענקית עם מגוון גדול של חיות בר. השמורה שוכנת כשש נסיעה בתחבורה מקומית מלומביני וחמש שעות נסיעה מפוקרה או קטמנדו. רוב המבקרים בפארק מגיעים בחבילות מאורגנות אנחנו העדפנו להגיע עצמאית ולתפור לעצמנו את הבילוי בפארק.סך הכל שהינו באזור 7 ימים ואנחנו בהחלט חושבים שזו הדרך הנכונה לטייל בפארק.
ישנו, אכלנו וארגנו את הפעילויות דרך Hotel Parkside 977-61-465443 תיאמנו את הגעתנו טלפונית ורכב המלון בא לאסוף אותנו מתחנת האוטובוס.
המלון עצמו שוכן בכפר סארוהה צמוד לפארק הלאומי (יש גם מלונות בתוך הפארק אבל הם יקרים יותר בצורה משמעותית). הוא מלון יפה ונעים עם אוכל טוב וצוות מקסים ששמח לעזור בכל עניין. בנוסף הבעלים מעורב בהמון פעילויות בקהילה מה שהגדיל מאוד את הערכתינו כלפיו.
פעילויות שעשינו באזור-
סיור בפאתי השמורה:
טילנו עם גופל המדריך שליווה אותנו לאורך ימי שהותנו באזור בפאתי השמורה. ראינו את חוות הפילים הממשלתית וטילנו לנו לאורך הנהר. ראינו פילים, חרקים מעניינים, המון פילים, ציפורים וגם את הקרנף ההודי אדיר המימדים. הטיול הסתיים בנקודה יפה בה ניתן לראות את השקיעה, לשתות משהו קר והילדים יכולים לשחק בחול.
גופל, המדריך, עם ידע מדהים ועיני נץ. מסביר בדיוק במידה ומוסיף המון לכל סיור.
מופע ריקוד של הכפריים:
ראינו פעמיים מופע שהתקיים במלון בשעות הערב. המופע כולל ריקודים מסורתיים ובסיומו מוזמנים גם הצופים לרקוד. מאוד נהננו.
סיור בקנו:
מוקדם בבוקר קמנו ושטנו בקנו לאורך הנהר במשך שעה וחצי. ראינו המון ציפורים, צבאים, נחשים וגם קרנף אחד. שייט רגוע, שליו ומאוד מעניין.
סאפארי פילים:
טילנו בג׳ונגל על גב פיל. הסיור תירותי מאוד - המון פילים יוצאים יחד לדרך כך שנראה לי שהסיכוי לראות חיות לא מאוד גדול. היה חוויה להיות על הגב של החיה האדירה כשהיא מפלסת דרכה בג׳ונגל. הסיור נמשך כשעתיים.
רחצה עם פילים:
התרחצנו בנהר יחד עם פוג׳ה הפילה של המלון.עולים על הגב שלה והמאלף של הפילה נותן לה הוראה והיא משפריצה מים על המתרחצים. בהמשך, שוב להוראת המאלף, היא הפילה אותנו לנהר.
כיף גדול, לא להחמיץ.
ביקור בבית התינוקות של הפילים:
ביקרנו בבית התינוקות של הפילים. נמצא במרחק נסיעה קצר מהמלון. לא הרבה תינוקות. אבל נחמד להסתובב שם.
ג׳יפ סאפארי:
הכבישים בלב השמורה היו חסומים בגלל גשמי המונסון אז נסענו יחד עם גופל לסיור בחלק יבש יותר שנקרא 20,000 אגמים (יש שם הרבה מים וגם קצת אגמים אבל השם לא קשור למספר האגמים). היה מעניין מאוד. ראינו ציפורים, תנינים, קופים, חזיר בר וכמה סוגי צבאים.
טיול באזור:
טילנו לנו רגלית באזור וראינו את השיטות השונות של קציר האורז והפרדתו. וביקרנו גם במפעל מעניין מאוד ליצירת נייר מקקי של פילים.

פוקרה, האזור והטראק לפון היל
לינה
ישנו במלון אליה (Elia hotel 061-465440, 061-465432) ונהננו מאוד. עלות 800 רופי ללילה כולל אינטרנט חינם ומקלחת חמה אמיתית. ניתן להשאיר כאן את התיקים כשיוצאים לטראק. חזרנו לכאן 3 פעמים במהלך הטיול.
אתרים בפוקרה:
מפל דיביס:
 מפל שנכנס עמוק לתוך האדמה בנקיק עמוק. הכניסה בתשלום קל. לאחר ביקור במפל הרחקנו לנו קצת במעלה הזרם ומצאנו לנו בריכות רגועות ושלוות והתרחצנו בהם. הגעה בתחבורה ציבורית. נהננו מאוד.
מערה שמול המפל:
תשלום בנפרד, מערה לא מאוד מרשימה. מסופה יש מבט על מפל דיביס. אפשר לוותר.
מערת העטלפים:
מערה בה נמצאים אלפי עטלפים. שילמנו על כניסה והדרכה ובעזרת המדריך הזדחלנו דרך יציאה צרה. היתה הרפתקה אמיתית ומאוד נהננו. תשלום כולל כניסה, פנס והדרכה 300 רופי, הגעה בתחבורה ציבורית.
מחנה הפליטים הטיבטי:
נסיעה קצרה של כרבע שעה מפוקרה (אנחנו הגענו במונית, ניתן להגיע בקלות גם באוטובוס). כשהגענו היה טקס דתי מעניין במקדש. חוץ מזה שוטטנו קצת במחנה ואכלנו אוכל טיבטי.
כפר מאיה דווי:
הליכה של כשעה מפוקרה בדרך הראשית היפהפיה שצמודה לאגם. בכפר יש מרכז בו מאלפים עופות דורסים לטוס יחד עם הדואים במצנחי רחיפה.
סרט עם 8 מימדים:
קולנוע תלת מימד עם אפקטים. הכסאות זזים ורועדים. יש רוח, יש ריחות, גשם, ערפל ועוד. שם הקולנוע Barahi cinema, Tel 061-541458 ,הקולנוע נמצא לא רחוק ממהנדרה פול ניתן להתקשר ולבקש הכוונה. כרטיס 200 רופי.
צפיה בנקיק בו זורם נהר סאטי:
נמצא בפארק K.I. Singh - כניסה 50 רופי. הגעה בתחבורה ציבורית. משעמם, אפשר לוותר.
מוזיאון גורקה ("It is better to die than to be coward" -עדיף למות מלהיות פחדן. סיסמת היחידה, כעין גירסה נפאלית של ״טוב למות בעד ארצנו״).
נמצא קרוב לפארק K.I. Singh. מספר את תולדות לוחמי הגורקה ואת המשימות בהם נטלו חלק אנשי הגורקה. בילינו במוזיאון כשעה (כניסה 150 רופי, מצלמה 10 רופי).
מהנדרה פול:
רחוב השוק הגדול של פוקרה. נמצא כרבע שעה נסיעה בתחבורה ציבורית ממרכז Lake side.

טראק הפון היל:
הטראק עובר בנופים יפים. הוא לא ארוך מדי אך בהחלט דורש כושר גופני. אנחנו יצאנו לטראק עם שני ילדים - גוני בן 8 שהלך את כל הדרך לבד ויהל בן 3.5 שהלך חלקים רבים ברגל ואת שאר הדרך עשה על הגב שלי.
יחד איתנו הגיע סום - פורטר חביב שסייע לנו רבות.
שתי האטרקציות המרכזיות בטראק הם נוף ההרים שנראה בצורה היפה ביותר מהפון היל. והכפר טאטופאני שבו נביעות מים חמים.
הכנות-
השלמת ציוד בחנות Adventure(ברחוב הראשי, לא רחוק מהפניה לסוכנות סוויסה, טלפון 98460-22565) נאבה, בעל הבית מכר לנו רק מה שהינו צריכים, נתן עצות, והמחירים להתרשמותנו מעולים.
פרמיט יקר מאוד (2200 + 900 רופי לכל אחד) - עשינו דרך סוויסה (פרטים של סוכנות Swissa's mounttain way trekking. Tel-fax 061-463839).
פורטר (סבל) - לקחנו דרך סויסה. בא איתנו סום. איש מקסים ועדין, דובר אנגלית שוטפת. הרבה יותר מסבל עזר לנו בכל מה שהצטרכנו.
הוצאת כסף לפני הטראק - חשוב ביותר. החשבון 1,200 רופי לאדם, ליום.
אם רוצים להוציא כמות גדולה של כסף ניתן להגיע ל Nabil bank ברחוב הראשי שם ניתן למשוך כמות גדולה של מזומנים.
הטראק עצמו-
השארנו את הציוד בסוכנות מאיר סויסה. יצאנו במונית מפוקרה לנאיה פול (1,800 רופי, בגלל חג באותו יום) בשעה 07:30 ובסביבות 09:00 התחלנו בדרכנו.
יום הליכה ראשון מנאיה פול לטיקדונגה:
הלכנו כשש שעות בעליה. רוב העליה מתונה. בתחילת הדרך מציגים פרמיט.
בטיקדונגה ישנו ב River side guest house - מומלץ.
יום ההליכה השני מטיקדונגה לגורופאני:
יום הליכה קשה מאוד. מתחיל בטיפוס של 4,000 מדרגות. ונמשך בטיפוס ללא מדרגות. סה״כ עלינו כתשע וחצי שעות מפרכות. במידה ומעוניינים ניתן לפצל את העליה לשניים ולעבור אותה ביומיים.
בלילה ישנו במלון Hill top - מומלץ.
יום ההליכה השלישי:
קמנו בארבע בבוקר וטיפסנו לראות את הזריחה מהפון היל. גבעה נישאת מעל גורפני.
הטיפוס נמשך כשעה. הזריחה והנוף יפים מאוד. על הפסגה היו איתנו עוד כשלוש מאות תיירים.
חזרנו חזרה, אכלנו ארוחת בוקר  במלון בגורופני והתחלנו בדרכנו למטה לכיוון טאטופני. בעקבות היום הקודם החלטנו לפצל את הירידה ליומיים. ביום זה הלכנו בירידה תלולה כארבע שעות ונעצרנו בכפר שיקה.
כאן ישנו במלון מונה ליזה - שוב פעם, מומלץ.
יום ההליכה הרביעי:
שוב ירידה תלולה, שוב כארבע שעות עם נוף מרהיב והפעם עד לסיום מסלול הטראק בטאטופני.
לינה - במלון terkers inn - המלון המומלץ ביותר בטראק.
התרחצנו במעינות החמים (כניסה 50 רופי) ונחנו.
יום חמישי לטראק:
קצת טילנו, קצת רבצנו במעיינות החמים והרבה נחנו.
יום שישי לטראק:
חזרה לפוקרה. הדרך ברובה במצב קשה. לדרך יש שני חלקים עד לישוב בשם בני ומי מבני עד פוקרה. אנחנו עשינו את שני חלקי הדרך במונית אומנם הוצאנו יותר כסף אבל חסכנו כ 4-5 שעות נסיעה. מונית מבני לפוקרה - בתחנה המרכזית בבני רצו הרבה כסף על מונית לפוקרה. יצאנו רגלית מהתחנה והתחלנו ללכת בכביש לכיוון פוקרה, לאחר כחמש דקות הליכה עוברים גשר כדאי לחכות אחרי הגשר ולמצוא נהגים שרוצים לחזור במילא לפוקרה וכך המחיר זול בהרבה.

רויאל טראק (אנפורנה סקייליין):
הטראק נקרא כך בגלל שבעבר עשה אותו הנסיך צ׳ארלס מבריטניה.
הטראק קצר יותר מהטראק הקודם. לא דרוש פרמיט כדי לבצע אותו. והמגורים ברוב המסלול הם ב Home stay ולא בגסט האוסים. לא לקחנו פורטר.
ההכנה לטראק הפעם היתה פשוטה יותר. קנינו מפה של הטראק (350 רופי) והתיעצנו עם מטיילת שעשתה את הטראק. הוצאנו כסף לקראת הנסיעה.
 יום ראשון לטראק:
לקחנו מונית מהמלון ל Kalikastan ( כשעה, 1200 רופי). התחלנו ללכת והמשכנו באוטובוס קצר ל Sahure Bhanjhan. משם המשכנו ל Patle ול Lipeyani. שם אכלנו צהריים. המשכנו לכיוון ramkot מתוך כוונה לישון ב Kaule. הדרך התארכה ומצאנו עצמנו הולכים בחשכה. למזלנו היה לנו את הטלפון של דן (השם ישראלי אבל הבחור נפאלי לגמרי) שיש לו Home stay. דן שלח את אחיו שבא וסייע לנו במציאת הדרך. הטלפון של דן  98-46324889 הוא איש מקסים וחדרי האירוח של מומלצים ביותר.

יום שני לטראק:
התחלנו בהליכה של כ 45 דקות למגדל תצפית על פסגות אחד ההרים ממנו רואים נוף מרהיב. חזרנו לחדר אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו Sarka Bhanjhan ואז טיפוס מפרך ל moharia ועוד טיפוס פחות מפרך  ל Chisapani.
בכפר ציספאני מצאנו רק Home stay אחד. בעלת הבית היתה רגזנית וכעסנית והאווירה היתה לא משהו - לא נורא, יש גם ימים כאלו.

יום שלישי לטראק:
קמנו מוקדם ויצאנו בדרכנו ל Bhirchowk ל Rupkot ואז בירידה קשה, תלולה וחלקלקה ל Talbesi. הגענו לכפר האחרון מותשים לחלוטין והחלטנו לקחת אוטובוס ל Majhikuna על גדות אגם בגנס.
שם התארחנו במלון מקסים אצל משפחה מדהימה וחמה מאוד (Blue Heaven guest house - Sarita 9804144788, Hari 9846261384).

יום רביעי לטראק:
נחנו בגסט האוס. שכרנו סירה ושטנו באגם.

יום חמישי לטראק:
יצאנו בשעות הבוקר המאוחרות, הלכנו ברגל לבגנס באזר - הליכה יפה של כשעה וחצי ולקחנו אוטובוס חזרה לפוקרה.

בהמשך עוד עדכון מנפאל
להתראות
משפחת פלג

יום שבת, 5 בנובמבר 2011

בין הודו לנפאל

כתבתי רבות כל כך על הודו, וטרם הזדמן לי לאפיין את נפאל כישות עצמאית, ולא כחלק מ.... או בהשוואה אל.....
- הגענו אל נפאל בתקופת קציר האורז. בכל מקום אליו הגענו עד כה, הזדמן לנו לחוות מקרוב את העשייה סביב הקציר. שדות אורז. עלומות אורז קצורות, מתייבשות בשדה. קבוצה של חקלאים עומדת במעגל ומכה בעלומות בריצפה, על מנת להפריד את האורז מהגבעול. איסוף לשקים. ערימות של גבעולים יוצרים צורה של בית עגול עם גג משולש.
- ההרים המושלגים מרגישים כל כך קרובים פה. הם מקיפים אותך מכל עבר. לאן שלא תביט - תראה אותם. בהירים, חדים, גדולים. כל כך יפים.
- האנגלית כאן פחות שגורה בפי המקומיים. השפה הרשמית היא כמובן נפאלית ואנגלית ניתן לשמוע יותר באיזורי התיירות וקצת מפי הדור הצעיר יותר.
- יש כאן אוטובוסים קטנים שנקראים ״micro buses" והם נראים כאילו הם עשויים מפחיות שתייה ישנות. בתוך האוטובוס יש חיתוכים, ריקועים וקישוטים צבעוניים מפח. גם המרווחים בין המושבים קטנים. מתאימים לגודל הנפאלי. הנהגים שלהם מתנהגים כנהגי אופנועים...
- אוכל לאומי? עד עכשיו התוודענו בעיקר ל״דאל באט״ - אורז, דאל - תבשיל עדשים, וירקות - חיים ומבושלים. אם לא נותנים הוראה אחרת - חריף מאוד מאוד. בדרך כלל, יש refill פעם אחת, למעט מסעדות שלא ממלאות בכלל או כאלה שממלאות כמה שאתה רוצה. הדאל כאן הרבה פעמים עשוי דווקא מסוגים שונים של שעועית דבר שמשפיע רבות על פעילות המעיים שלנו.
- אכילה בידיים, ללא סכין ומזלג - אחרי חצי שנה של טיול בהודו וקצת בנפאל, אחרי עשרות ארוחות בהם התבוננתי בהשתאות באנשים האוכלים בידיים, הובשלנו להתנסות גם בחוויה הזו. יצאנו למסעדה מקומית עם עוד זוג חברים נפאלים, קיבלנו את המנות, ללא סכו״ם. מה אגיד לכם? כייף גדול, חוויה לא רק של חוש הטעם והריח אלא גם של חוש המישוש. אכילה משוחררת, האוכל החם מחמם גם את הידיים - לפני שהוא נכנס לקיבה, בקיצור - כייף גדול ומומלץ.
- פסטיבלים - נכחנו בשלושת ימי חג הטיהר. חג האור והשמחה. כל הרחובות התמלאו באורות של נרות וגרלנדות, בפתחו של כל בית/בית עסק צויר על הריצפה סמל עגול בצבעים עזים ועליו הדליקו נרות. בחנויות וברחובות מכרו מתנות של ממתקים ופירות יבשים וגם הרבה מתוקים מקומיים. היו מופעי ריקוד ברחובות וקבוצות ילדים עברו בין המסעדות ובין האנשים ברחובות, שרו שירים וביקשו כסף. מן מנהג שכזה. לפעמים הם היו ממש אגרסיביים, וחסמו את הדרך בציפייה לקבל את מבוקשם.
בערב הראשון של החג נקלענו למקום בו טוחנים קמח אורז והסבירו לנו שמכינים ממנו חביתיות מתוקות ביום השלישי של החג. כמובן שהשתתפנו בתהליך הטחינה וקיבלנו הסברים מעניינים על טקסי החג.
- דת - רוב האנשים שפגשנו כאן מאמינים במיקס בין הבודהיזם להינדואיזם. מדריך שלנו בצ׳יטוואן ענה לנו כששאלנו מהו מבחינה דתית, שיש לו שלוש דתות - בודהיזם, הינדואיזם ותוריזם (מהמילה תיירות). בבית אחד, אליו הוזמנו להכנס, ראינו לצד תמונות האלים ההינדיים ותמונתו של בודהה, באופן מפתיע את ישו הנוצרי. שאלנו לפשר העניין והאישה ענתה לנו בחביבות: אנחנו אוהבים את כל האלים...
- נקי פה - רוב האיזורים שהיינו בהם עד כה היו נקיים. בהחלט שינוי מחלקים גדולים בהם ביקרנו בהודו, שהיו מרוצפים בהררי אשפה. לא שאין פה לכלוך, למשל במהלך הטרק נתקלנו לא מעט בלכלוכי חטיפים זרוקים על האדמה, אבל התחושה היא שיש כאן יותר מודעות לנושא, דבר הבולט מאוד במלונות המצוחצחים שאנחנו ישנים בהם ואפילו בבתי השימוש במסעדות (זה אגב ממש לא טריוויאלי לנו, כבוגרי הודו, שיש כמעט בכל מסעדה בית שימוש!).

טרק הפון היל

להיות בנפאל בלי לטרק בהרים הגבוהים, זה כמו לא היית שם בכלל. אחרי שבוע של נופש פעיל בצ׳יטאוון ועוד כמה ימי התארגנות בפוקרה, הגיע יום הטרק. ביום שקדם לו, הלכנו להצטייד במעט ציוד שהיה חסר לנו, דבר שכבר העלה את מצב רוחי ואת ערכו של הטרק בעיני. קניות תמיד עושות לי את זה, גם אם מדובר בציוד לטיולים, גם אם הוא לא מקורי (יש כאן תעשייה ענפה של ממכר ציוד לטרקים תחת שמות מותגים מוכרים כמו the north face או mamut). ערב היציאה לטרק, ישבתי לי בין הררי הציוד וחשבתי לעצמי: למה בעצם? כל כך נחמד בפוקרה, יש הרבה מה לראות פה, אז למה לאתגר את עצמינו בעוד משהו? והקור בהרים, ואלפי המדרגות שנצטרך לעלות. למה לעזאזל אנחנו צריכים את זה? בניתי לי סצנה בראש, התחלתי לירות משפטים לאוויר ולהלחיץ את המערכת. ״אולי תצאו בלעדי?״ ניסיתי. גוני נבהל. ניסיתי כיוון אחר: ״יהל, אתה רוצה להשאר עם אמא בפוקרה ולעשות חיים?״, המשכתי. הוא דווקא שמח אבל אז כשחישב את התמונה כולה, הוא התחיל לבכות. אלעד פחות נבהל מכל הסצינה, כי מהכרותינו רבת השנים הוא יודע ומכיר את הלחץ והשיתוק שמגיע בעקבותיו, שתוקפים אותי לפני פרוייקטים גדולים. אבל בכל זאת החלטתי לתקוף גם אותו: ״ תמיד אני זו שאורזת את התיקים, אין לי כוח לזה!״. ״אין בעיה״, הוא ענה בתגובה, ״אני אארוז״. אחרי כשעה של מצב רוח רע, שהצלחתי לעשות לכולם, ובעקבות זה רגשות האשמה שעלו בי, ארזנו ביחד - אלעד ואני - את התיק לטרק, משימה שבסופו של דבר היתה די קלה ואף נחמדה (לא נעים להודות). צימצמנו את שאר הציוד לכמה חבילות - אותם השארנו בפוקרה, והלכנו לישון.
יום ראשון - נסיעה מפוקרה לנאיה-פול, ירידה והתארגנות להליכה. סום - הפורטר שלנו - מתגלה כמתנה אמיתית - אכפתי, עדין ועוזר בכל מה שצריך. הוא מתאר לנו את המסלול ואת חלוקת הימים שנראית לו. בלי ריצות, בלי להעמיס יותר מידי. מתחילים ללכת. מרגישים קצת חלודים בקילומטרים הראשונים, אבל בהמשך כבר קל לנו יותר. ירידה חדה במדרגות ואז טיפוס מתון וארוך בנוף של כפרים קטנים, שדות אורז, מפלים ונהרות, יחד עם צליל המים המרגיע, צמחייה פראית, טרסות חקלאיות מכל עבר ולמעלה ההרים המושלגים. פוגשים הרבה תיירים בדרך, כולם מתפעלים מהילדים האקטיביים והחזקים שלנו, שהולכים לבדם, כמעט כל הדרך - הכוונה היא ליהל כמובן כי גוני האלוף הלך את כל, כל הדרך לבד!!! ואני רק מהגאווה, אני יכולה לדלג כאיילה בקלילות עד לחניית הלילה הראשון שלנו - הכפר טיגדונגה. סום מוצא לנו גסט האוס נחמד, אנחנו נכנסים לחדר וצונחים לשינה עמוקה, סליחה - היא צונחת עלינו ממש בלי שהתכוונו! ורחש המפל האדיר שנשמע מבחוץ, ממש לא מפריע את מנוחתינו. מתעוררים בשעת דמדומים, עושים סיבוב חטוף בכפר ומתיישבים לאכול ארוחת ערב מזינה - דאל באט - אורז עם תבשיל עדשים ותבשיל ירקות, האמת שזה האוכל הכי מזין שאכלנו בנפאל עד כה וכזה שהכי דומה לאוכל שבבית. אחרי האוכל, מלאי אנרגייה, נסחפים לערב שירה מאולתר - רק ארבעתינו, כאשר הפורטרים ובעלת המקום, מצטרפים בשמחה כצופים. הלילה עובר בחמימות נעימה ובשינה טובה, לקראת היום השני - שיוכתר אחרי זה כיום הקשה ביותר של הטרק.
יום שני - קמים, אוכלים, מתחילים לטפס. יותר מ4000 מדרגות בעלייה צפויות לנו ביום הזה, סום ממליץ שנפצל את הקטע הזה ליומיים, ״מה הלחץ?״ הוא אומר. אני איתו, אלעד חושב אחרת.
הטיפוס כבר בתחילתו ממש מפרך. מתקלפים משכבות הלבוש הארוכות והמחממות וממשיכים באיטיות להעפיל למעלה. יהל, שכנראה עוד עייף מ״הפול פאוור״ שהרביץ אתמול, די מהר עובר למנשא - על אלעד, אני בקושי סוחבת את התיק הקטן שלנו וגוני בכוחותיו הרבים, מתקדם כפנתר. ככל שעולים, הנוף משתבח. ההרים המושלגים והאדירים ממש קרובים אלינו, טרסות בגוונים שונים נראות מכל עבר, והתחושה של לראות את העולם כמעט ממעוף הציפור, היא פשוט אדירה. מגיעים לכפר קטן באחד מקצות העלייה, ורואים משפחה שקוראת בתנ״ך - משפחה נוצרית. אלעד מדבר איתם ומספר להם שאנחנו גרים לא רחוק מאיפה שישו נולד, ויהל - שמבין חצאי משפטים באנגלית שואל: ״מה, זה בית חב״ד פה?״ (לאכול אותו ממש!). ממשיכים לעבר נקודת העצירה של ארוחת הצהריים, מזג האוויר מאוד מתקרר - בגלל הגובה הרב בו אנחנו מצויים, ואנחנו שוב לובשים שכבות מחממות. אחרי האוכל, הולכים באיטיות אל עבר הכפר הבא, בו נחליט אם להשאר ללון או להמשיך ל-גורופני, ליד הפון היל - נקודת השיא של הטרק. בפה אחד, זה של אלעד, אנחנו מחליטים להמשיך ולטפס עד לכפר שהכי קרוב ל-פון היל, שהוא גם הנקודה הגבוהה ביותר בטרק שלנו. שעתיים אחרונות של טיפוס, השעתיים הקשות ביותר ביום - הקור מתחיל להציק, הרגליים תפוסות וכואבות, השמיים קודרים וככה גם אנחנו. המזל הגדול היה שאלעד רוב היום סחב את יהל על המנשא כך שבשלב הזה היו לו המון כוחות לא מנוצלים, והוא הלך ברגל את כל השעתיים האלו, תוך שיחה ערה עם אלעד על בעלי חיים - שיחה שנשמעה יותר כמו מונולוג של יהל, שאוהב בעיקר להשמיע ופחות לשמוע. מעניין למי הוא דומה... גוני בשלב הזה היה כבר ממש מיואש ואני, שהייתי בהתמוטטות מתקדמת, כל שיכולתי להוציא מעצמי זה בדיחות על פלוצים, שמאוד העלו את מצב רוחו. הגענו לקראת חשכה לגסט האוס הגבוה ביותר בכפר, זה שקרוב ביותר ל-פון היל, אליו נטפס מחר כדי לראות את הזריחה, לפחות חלקינו...
לילה קשה עבר עלינו. קור גדול בחדר ושינה טרופה מאוד. כנראה בגלל הגובה הרב, לא הצלחנו לישון במקטעים של יותר מחצי שעה ברצף. באמצע הלילה אני מודיעה לאלעד שאין מצב שאני קמה לראות את הזריחה, אני ויהל נשארים לישון - פרשית אני. מוקדם בבוקר אלעד וגוני קמים אל עבר הפון היל, יהל ואני נשארים לישון. אחרי שהם יוצאים מהחדר, יש בי הירהורי חרטה קלים שמתחלפים עד מהרה בשינה עמוקה וטובה.
ימים שלישי ורביעי - גוני ואלעד חוזרים נלהבים מהפון היל, יהל ואני עוד ישנים. כשאני מצליחה לפתוח עין תורנית, נגלים אלי מהחלון ההרים האדירים - איזה הוד והדר! ממש מדהים. לאיזה כיוון שאני לא מסתכלת, שרשראות הרים גדולות, צבועות בלבן. כמו תצלום פנורמי. והכל כל כך בהיר וחד. אלעד מנחם אותי שהם לא ראו הרבה יותר מזה בפסגת ההר, נו טוב - זה באמת קצת מעודד. יוצאים לאכול ארוחת בוקר מול התפאורה הכי יפה בעולם, שאט אט מתכסה עננים, ומחליטים שאת הירידה, נחלק ליומיים. בכל זאת, לומדים מטעויות.
אמנם ירידה, אבל היומיים הבאים הם לא כל כך קלים כמו שדמיינתי. הירידה במדרגות, היא משימה לא פשוטה, בטח עם שרירים תפוסים. לוקחים את הזמן, עוצרים להפסקות תה, הולכים באיטיות תוך עצירות רבות.
בבוקר היום הרביעי, אנחנו רואים דרך חלון הגסט האוס שלנו, חבורה של אנשים רצה - תוך סחיבת אלונקה וערימות של עצים. הלוויה. בהמשך היום נפגוש אותם במרחק של כמה שעות משם, על גדת אחד הנהרות היותר סוערים בנפאל (הקאלי קנדאקי) בעיצומו של טקס שריפת הגופה.
לקראת צהריים, ואחרי חצייה מבעיתה של גשר ארוך ומתנדנד מעל מים שוצפים וגועשים, אנחנו כבר ממש במרחק נגיעה מהכפר טאטו-פאני, כפר המעיינות החמים אליו מועדות פנינו, להרגעת השרירים והנפש. מגיעים לכפר, מתמקמים במלון מקסים עם משפחה נהדרת, אוכלים טוב ויאללה, למעיינות.
הכפר שוכן בערוץ צר מאוד של הנהר, ובכמה מקומות יש נביעות של מים רותחים. במרחצאות כנראה שמוהלים אותם קצת במים קרים כדי שיהיה ניתן להתרחץ בהם. בשני הערבים בהם ביקרנו במרחצאות, ירד עלינו גשם תוך כדי רחצה. חוויה נעימה אך מאוד מקררת. ההבדל בין החום שבמים לקרירות שבחוץ, לא ממש עושה טוב לגוף. בנביעות הטבעיות עשינו ניסוי של בישול ביצה בתוך המים הרותחים. אחת הוצאנו אחרי כ20 דקות והיא היתה עוד רכה לגמרי. והשניה, שהשארנו כל היום בתוך המים ושאני דמיינתי שתיהיה כמו ביצת חמין, נגנבה.
וכמו שקורה לא פעם בטרקים, הדרך חזרה ״הביתה" היא הכי מאתגרת. בעצם כל הטרק, הוא הכנה לקראת החזרה הביתה.
אחרי לילה של גשם, יצאנו עם מונית - מודל 72 - בדרכינו לכפר בני. 25 ק״מ שנפרשו על פני שלוש שעות מבעיתות, בדרך חתחתים צרה של בוץ, מים, אבנים ומפלים, כשלצידינו זורם הנהר הסוער, בקפיצות אדירות ולא פעם בעצירת הנשימה. הפעם יהל לא הצליח להרדם, וזה אומר הרבה על רמת האתגר הגבוהה בנסיעה זו. מבני לקחנו מונית נוספת לפוקארה, כשהפעם רק שליש מהדרך היה כמו קודמו והשאר - high way - נוסח נפאל.
ואי אפשר בלי סיכומים (ככה למדתי בבית אבא):
הטרק הוא חוויה משפחתית מגבשת. ההליכה בטבע מזמנת שיחות נעימות ביננו ובמהלך הימים נוצר הווי טרק מיוחד. שרים שירים, צוחקים על חוויות שעברנו, מדברים על הבית (זה, האמיתי). מכיוון שאין הרבה הסחות דעת, יש הרבה מהנטו המשפחתי. יושבים בערב ליד התנור, משחקים משחקי קלפים, לומדים, משתפים במחשבות. העמידה באתגרים שהוא מציב, ביחד, תוך עזרה ועידוד, נותנת תחושה של כוח.

הפארק הלאומי צ׳יטוואן

באופן כללי, נפאל נחלקת לשני אזורים - האיזור השטוח בדרום המדינה, והאיזור ההררי - של הרי ההימליה - בכל שאר השטח. צ׳יטוואן, שמורת טבע ענקית (בלונלי פלאנט כתוב שהיא גדולה פי 20 מהשטח של תל אביב רבתי!!!), נמצאת באיזור השטוח, שהוא ארוך וצר - בדומה לצורה של נפאל - ונפרש ממזרח המדינה למערבה. בערך באמצע שלו.
אנחנו התגוררנו במלון שנמצא בכפר קטן בפאתי השמורה. בכפר הזה מהלכים על השבילים הצרים, יחד עם בני האדם, המון פילי ענק, עם המאלפים שלהם. בנוסף, תושבי הכפר חיים עם סכנה תמידית שבמפגש עם פילי בר וקרנפים מסוכנים, הפולשים מדי פעם לשטח הכפר או לשדות המעובדים.
המלון מנוהל על ידי משפחה נחמדה שבנוסף לניהולו, עוסקת גם במספר פרויקטים לרווחת הקהילה. אנחנו התמקמנו במלון ויחד עם סירי המקסים, בעל הבית, בנינו לנו תוכנית של מספר ימים לחוות את שמורת הטבע ואת האזור.
כבר בסיורינו הראשון בפאתי השמורה, זכינו לראות שתיים מהחיות המאוד נפוצות בו: פיל - שגדל פה גם בצורה פראית בתוך הפארק (אותו לא ראינו) וגם בצורה מבוייתת - לצורכי האדם - כלומר בעיקר לטובת התיירות בשמורה. בכל מקרה, מבויית או פראי, לראות פיל כל כך מקרוב, זו בהחלט חוויה. איזה גודל החיה הזו ואיזו חזות נחמדה יש לה! וכמה כייף לראות המון כאלה בבת אחת. החיה השנייה שפגשנו, היא הקרנף ההודי בעל הקרן האחת, שניתן לראותו בטבע רק באיזור זה ובצפון מזרח הודו (באיזור מדינת אסאם). פעם אחת ראינו אותו כגוש ההולך ומתקרב אלינו, די מרחוק (כמו הציור השבועי לילד). פעם שנייה, ממרחק של חמישה מטרים, מלכך עשב וכאילו נהנה להיות במרכז ההצגה. ופעם שלישית, רוחץ בנהר. גם הקרנף נראה חיה חביבה למדי, עם כאילו חיוך על הפרצוף, אבל גם הוא כמו הפיל, יכולים להיות מאוד מסוכנים אם הם חשים בסכנה, וממש לא כדאי להגיע למצב שאחד מהם רץ אחרייך, כי שניהם מהירים למדי. אגב הסתבר לנו שלקרנף יש עור עבה יותר מלפיל, כך שכדאי לשקול לשנות את הביטוי ל״עור של קרנף״.
שתי הצלחות ליום הראשון, הישג בכלל לא רע. בכלל, בשמורת טבע - לעומת גן חיות - כל חיה שאתה רואה זה כמו מתנה. ומאוד יכול להיות שתסתובב כמה שעות ולא תראה אפילו אחת. ככה זה בטבע, זה היופי, שלעיתים קרובות יכול להפוך לכאב לב, על שהגעת כל כך רחוק ולא ראית כמעט אף חיה.
לאחר שחזרנו מהשמורה, נהננו במלון ממופע ריקודים שבטי של תושבי המקום שהגיעו לפני מאות שנים מאזור ראג׳סטאן שבהודו. ריקודים עם מוסיקה קצבית, מהירה וסוחפת, כאשר כל צוות הנגנים והרקדנים הם גברים (למעט אישה אחת בריקוד אחד).
למחרת השכמנו קום, ויצאנו לשייט קנו, בנחל החוצה את השמורה. אמנם שטנו רק בקטע קצר שארך כשעה וחצי, אבל ראינו נחש מים שוחה בנחל, שלל ציפורים מקסימות כמו שלדגים מסוגים שונים, עיטים - אפילו ראינו אחד מקרוב שאוכל נחש, ציפור ענק שנחשבת לגדולה ביותר בשמורה ועוד רבות שאינני זוכרת את שמם. ראינו גם מקרוב עדר צבאים עם קרניים גדולות שחוצה את הנהר (ממש תמונה מהנשיונל ג׳יאוגרפיק) וכשירדנו מהסירה, זכינו שוב במפגש קרוב קרוב עם קרנף (שביום השני כבר הרגיש לי טריוויאלי, כאילו פגשתי בחתול).
בצהריים נסענו לנקודה בנהר בה מתרחץ הפיל של המלון (לכל מלון כאן יש פיל פרטי!) וזכינו למקלחת משותפת איתו. אז איך זה הולך? עולים על הגב שלו (השיערות שלו מרגישות כמו שיערות של מטאטא) ולהוראותיו של המהוטי (המתפעל שלו) הוא שואב מים לתוך החדק ומשפריץ אותם על ״הנוסעים״. אחרי כמה סשנים כאלו, הפיל הולך ברוורס אל מרכז הערוץ, ומפיל אותם. גוני ואלעד התלהבו מאוד מהקטע וחזרו עליו כמה וכמה פעמים. יהל החליט לוותר (תחשבו כמה מפלצתית החיה הזו ביחס לגודל שלו!) ואני אחרי פעם אחת, שהרגישה לי כמו קרבה גדולה מידי לייצור אדיר המימדים הזה, החלטתי (בלי להעליב כמובן) שיותר כייף לי לרחוץ בנהר בלעדיו.
הטיול על הפיל אחר הצהריים, הניב תוצאות פחות מסעירות. דמיינו לעצמכם צעדר של כ-40 פילים, על כל פיל מחוברת מעין במה גדולה עם מזרון ועליה ישובים ארבעה תיירים ומהוטי, כולם צועדים פחות או יותר ביחד, במרחקים לא גדולים אחד מהשני ובמסלולים דומים, בציפייה לראות חיות....וכמה שהשתדלנו להיות בשקט, ואפילו שיהל רשם שיא חדש בהרדמות במקומות מוזרים (גב של פיל תוך ניעור חזק), כל שהצלחנו לראות היה צבי מת :( ואחד חי. הי, בשביל זה לא הייתי צריכה לנסוע רחוק כל כך, יש לנו מלא צבאים בפינת חי!!!! ובכל אופן, מעבר לציניות, זו בכל זאת חוויה מיוחדת להיות על גב של פיל. התחושה של לראות את העולם מגבוה, לעבור בין שיחים עבותים וגבוהים ולהיות בחלק העליון שלהם, היא בהחלט אחרת. וגם הקרבה הפיזית הגדולה לייצור הענק הזה, כשהפעם מפרידים ביננו קונסטרוקציית עץ וכמה שמיכות (לא קרוב מידי), היא משהו ששמחתי להתנסות בו.
ביום השלישי ביקרנו בבית התינוקות של הפילים וזכינו לראות פילון בן חמישה חודשים, סוף סוף אחד שהוא יותר נמוך מאיתנו. באמת חמוד אמיתי. היו שם גם פילונים תאומים - הראשונים בעולם. היה נחמד לראות אותם יונקים, משימה קצת מסורבלת, בהתחשב בחדק הענק שיש להם במרכז הפרצוף. אני משום מה חשבתי שהם יונקים מהחדק....אבל במציאות, הפיל מתקרב אל העטין של אמא פילה, מזיז את החדק הצידה, סוגר את הפה על העטין ויונק.
אחר הצהריים יצאנו בג׳יפ אל מקום אחר בשמורה, ומעבר לצמחייה הרבה והפראית, ראינו צבאים, תנינים - מהסוג המסוכן אבל במרחק בטוח (באותו יום שחינו בנהר ופתאום ראינו תנין שוחה לא רחוק מאיתנו...מאוד נבהלנו אבל הסתבר לנו יותר מאוחר שזה תנין מהסוג שאוכל ציפורים ולא בני אדם...), ציפורים וקופים.
בשאר הימים פשוט נפשנו לנו במלון הנחמד, יצאנו לרחצות בנהר, ביקרנו במפעל מקומי המייצר נייר מהקקי של הפילים ושוטטנו בין שדות האורז, תוך התבוננות בתהליך הקציר, הייבוש, ההפרדה של האורז מהגבעולים והערמת הגבעולים בצורות דמויות בתים עגולים, כנראה לצורכי הסקה או האכלת הבהמות.

עוד קצת מידע על דלהי - פרסמנו באתר למטייל

ממשיכים לעדכן על טיולנו והפעם ביקור נוסף (שלישי במספר במהלך הטיול) בדלהי המקסימה.  הנה מספר עדכונים על דברים מעניינים שעשינו. כרגיל מידע נוסף ניתן למצוא בבלוג שלנו pelegintheworld.blogspot.com

לינה
כמו בפעם הקודמת גם הפעם ישנו בשכונת מאג׳נו-קא-טילה במלון Wangdhen house המלון נחמד ונקי מאוד מאוד והשכונה עצמה כיפית. יש שם הרבה מסעדות טעימות והפעם נמליץ לכם על מסעדה בשם A-MA המסעדה נמצאת בקצה השכונה הקרוב לנהר היאמונה.

מוזיאון הבובות הבינלאומי של נאהרו.
מוזיאון מקסים עם תצוגה של 6,500 בובות מכול העולם. מסודר, נקי ויפה. יש גם 6 בובות מישראל שנראות מרוצות בין הבובות של לבנון ושל אירן.

מוזיאון הילדים הלאומי
הלכנו והתאכזבנו. תצוגה מיושנת ברובה. אקווריום דל בדגים. נראה מוזנח מאוד.

מוזיאון המדע הבינלאומי
לא כל המוצגים תקינים, חלקים במוזיאון נראים בשיפוצים אבל בכל זאת נהננו במוזיאון ובילנו שם כארבע שעות. סרט בתלת מימד, תצוגה על המים, תולדות התקשורת, תצוגה של דגמי דינוזאורים ענקיים נעים ועוד ועוד.

הפלניטריום על שם נאהרו
כשהגענו היו רק תצוגות בהינדי (יש כל יום שתי תצוגות באנגלית ב 11:30 וב 15:00). בכל זאת נכנסנו ובכל זאת נהננו. המון שנים לא הייתי בפלנטריום בישראל אבל זה שבהודו נראה משוכלל ומודרני מאוד. מומלץ.
הפלניטריום שוכן לא רחוק ממעונו השמור של נאהרו ראש הממשלה הראשון של הודו.

בית נאהרו
ביתו של ג׳האראלל נאהרו שמור ופתוח למבקרים. הבית ענקי עם גינה ומדשאה אדירות. אנחנו עברנו ממש ברפרוף. לא מעניין כמו מוזיאון גנדי. חשוב למתעניינים בהיסטוריה של הודו.

עד כאן להפעם
בהמשך עדכון על נפאל
להתראות משפחת פלג

יום שני, 17 באוקטובר 2011

הגעה לנפאל וביקור בעירו של בודהה - ״המואר״

כשעוברים יבשתית ממדינה אחת לשכנתה, השינוי לא ממש מורגש. הרי במקרים האלה, הגבול הוא די שרירותי, החלטה מדינית ולא גבול טבעי, ולכן הנוף והאנשים נראים כהמשך טבעי של המדינה השכנה. ובכל זאת, כדי לציין את המעבר, ערכנו מסע בן 15 שעות ברכבת מדלהי לגורקפור, ומשם 3 שעות במונית לעיירת הגבול - החתמת דרקונים בצד ההודי, מילוי טפסים והוצאת ויזה בצד הנפאלי - וזהו - אנחנו בנפאל. שום זיקוקים, אין תזמורת, מזג האוויר נותר דביק כשהיה ורק שלט מאובק מציין את הגעתינו האגבית לארץ חדשה. עולים על מונית אל עבר היעד הראשון שבחרנו לנו - לומביני - שמרוחקת רק כשעה מעיר הגבול. הנה שינוי מרענן - נסיעה קצרה! איזה כייף! אך מייד תחושת הכייף מתחלפת בבעתה - הנהג נוהג ב״דרך ההודית״ - במהירות, בזגזגים על הכביש, בעקיפות תכופות גם כשמגיע רכב ממול, בצפירות חוזרות ונשנות. אין ממש הזדמנות לחקור את האיזור החדש - צריך להיות מרוכזים בנהיגה שלו ולהעיר לו כשהוא מגזים. בערך כל שנייה.
ובכל זאת בתוך ההיסטריה וענני העייפות שלי והחום - החום הרב, אני שמה לב שהאיזור מישורי, עמוס בשדות אורז, בתי בוץ קטנים, מידי פעם חוצים גשר מעל נהר קטן, והאנשים נראים לי ממש הודים. בסביבות השעה 15 מגיעים לעיר בה נולד בודהה - לא יותר מרחוב אחד קטן, עם כמה מלונות ומסעדות, והרבה בתי בוץ צבעוניים עם גגות משולשים מקש. מתמקמים במלון המומלץ ביותר ב״לונלי פלנט״, נוכחים פעם נוספת שההמלצות בו לא תמיד מוצלחות אבל עייפים מכדי לעבור, וצונחים למנוחת צהריים.
מתעוררים כבר בחשכת הערב והולכים רעבים מאוד לסעוד את ליבינו. במהרה לומדים שההמתנה להגעת האוכל כאן עלולה להמשך הרבה מעבר למה שהורגלנו אליו. בינתיים אכלנו את השולחן וקצת מהכיסאות ובתמורה נאכלנו על ידי עשרות יתושים שהתקבצו סביבינו.
בערב, ב״מלון״, נאלצתי להתמודד עם שיעור שהוא מאוד מתבקש בעירו של בודהה - התמודדות עם אי הקשרות לחפצים (בחוסר הצלחה, אגב), כאשר התברר לי שהטלפון הנייד שלי נעלם. הפכנו את החדר, חיפשנו בכל המקומות שהיינו בהם לפני כן, והעלינו חרס. יוק, הטלפון איננו. החלטנו שבבוקר נחפש שוב ואם לא נמצא, נתקשר לבטל את המנוי שלי. הלילה עבר עלי בחפירות מעמיקות בתוככי הנשמה שלי, בניסיונות לברר עם עצמי איפה הייתי יכולה להשאיר אותו, ובעיקר בהלקאה עצמית ובבאסה גדולה על האובדן של המכשיר הקטן, שהוא כנראה, בתחושתי, כל כך חשוב לי. אולי הקשר היחיד שלי עם העולם שבבית. והוא נעלם. החפירות המשיכו גם בבוקר, באותה מגמה, כששוב לא מצאנו אותו. ״שחררי ענבל״, לחש לי בודהה, ואני ממש לא הצלחתי לשחרר. גם לא ברגע זה ממש.
בהמשך היום יצאנו רכובים על אופניים - אלעד מרכיב את גוני ואני את יהל - אל עבר מתחם המקדשים הגדול שבעיירה. במתחם זה, כל אומה בודהיסטית, בנתה או בונה מקדש, לפי מיטב המסורת שלה והוא חשוב ומקודש מאוד לבודהיזם. בתחושת קלילות מסויימת ופסטורליה, שעטנו לנו אל עבר הפארק, ירדנו  - סיירנו במקדש הראשון שעל פי האמונה בו נולד בודהה - ועלינו שוב על האופניים במטרה להמשיך אל עבר שאר המקדשים. חדורת מטרה פידלתי לי על אופני הוורודות, כשלפתע הרגשתי משהו נתקע בגלגל האחורי שלי. אבל אני כמו אני, כשאני מתחילה משימה אני תמיד מסיימת אותה, לא חשוב אם העולם מתהפך תוך כדי (או יהל), סיימת את סיבוב הפדל ואז שמעתי צרחה שנשמעה באופן מפתיע, כמו יהל. ירדתי במהרה, הסתכלתי אחורה וראיתי את יהלול צורח והרגל שלו מדממת....נורא נבהלתי והצלחתי להבהיל גם את שאר המשפחה ונוכחי הפארק, לקחנו את היהלול אל הספסל הקרוב, כדי לאמוד את הנזק. הוא לא הפסיק לצרוח. שני אנשים נחמדים כיוונו אותנו אל המרפאה הקרובה, שם חבשו לו את הרגל וציידו אותנו בשלל תרופות, שכמובן שלא נשתמש בהן. אחרי כשעה של צרחות הוא נרגע ואחרי עוד שלוש, הוא כבר רץ כהרגלו ברחבי פארק המקדשים, שהפעם טיילנו בו בעזרת אופני ריקשה.
כשחזרנו לפנות ערב לחדר, שוב העמיד אותנו בודהה במבחן - האולר של גוני נעלם. בכי, באסה, עצבים, ״ומה אני אגיד לסבא?״, ״ואני רוצה שתקנו לי אולר חדש״, ו״אתם מבטיחים לקנות לי אולר חדש?״. חפירה מסיבית שהסתיימה הפעם, במציאת האולר על המיטה של גוני ובאושר גדול בחוזרו של החפץ - אל בעליו.
בסיכומו של דבר, אנחנו כנראה לא ממש אנשים רוחניים. חפצים חשובים לנו וסבלו של הגוף, בהחלט יכול להאיב על מצב רוחינו. ויסלח לי הבודהה...

יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

מגיעים לדלהי בלילה ועוד...

הגעה לדלהי בלילה
דלהי בלילה היא הרבה פחות מזמינה מזו שביום (אני יודעת שרבים מכם שהיו בה לא מבינים מה בדיוק מזמין בעיר בזאת גם ביום, אבל ממספר ביקורינו הלא קטן פה, הצלחנו למצוא לא מעט יופי כאן וגם הרבה עניין). רחובותיה הראשיים עמוסים במכוניות, ריקשות - אוטו ואופניים, משאיות, אופנועים ואנשים - ישנים או הולכים. העיר נראית תמיד במצב של שיפוצים. כאילו שאם נבוא לפה עוד שנה הכל כבר יהיה גמור, מצוחצח ונקי. אבל באנו כעבור שלוש, והעיר עדיין בבניה. בניה מתמדת כנראה. הכל נראה לי בבלגן. ערימות של לכלוך עומדות ברחובות. וחשוך, חשוך... למעט שלטים של מלונות וחנויות. כל רחוב אליו אנחנו נכנסים - נראה לי חדש, לא מוכר. מין מבוך שקשה לצאת ממנו. אולי אנחנו בכלל בעיר אחרת? אני מנסה לחפש סימני היכר מהפעמים הקודמות, ולא מוצאת. אין ספק שאני בהודו, אבל בדלהי - בכלל לא בטוח. הנסיעה נמשכת בטיסה משהו, והראש קודח במחשבות - אולי חוטפים אותנו? איך זה שעוד לא נסענו בכביש הזה עד היום? ואני, שחוש ההתמצאות שלי כמעט אף פעם לא מכזיב, מרגישה אבודה. עם הנהג קשה לתקשר כי הוא לא יודע אנגלית, ואנחנו ״הינדי, טורה טורה״ (הינדית - לאט לאט), רק דואגת מידי פעם לוודא שהוא אכן נוסע ל״מג׳נו קה תילה״. וה״כן כן״ ההודי שלו, ממש לא משכנע אותי... מחפשת שלטים שאולי ירמזו על קרבתינו למחוז חפצינו. דווקא מוצאת כמה. איזו הקלה. והנה המקדש הסיקי, שהשכונה הטיבטית קרוייה על שמו. והנה הגשר בבנייה, שבשלושת החודשים האחרונים מאוד התקדם. ואחרי נסיעה של כשעה באמצע הלילה, מגיעים למחוז חפצינו, ״הביתה״.

לנסוע בדלהי
חתיכת הרפתקה זה להגיע כאן ממקום למקום, לפחות אם בוחרים לנסוע בכביש (במטרו זה סיפור קל וקריר יותר). מתיישבים באוטו ריקשה ומשתלבים במהירות בתנועה. בכביש ממוצע פה יש כשלושה נתיבים לכל כיוון, בפועל קיימים לפחות שישה. כל נתח בכביש, מאוייש במכונית מכל סוג שהוא. התנועה נעשית כגוש אחד גדול של מכוניות, כשתוך כדי תנועה כלי התחבורה משנים את מיקומם בתוך ה״גוש״ לפי צרכיהם. לא נדיר לראות פתאום מכונית נוסעת נגד כיוון התנועה. כשיש רמזור אדום, שהוא רק בגדר המלצה אגב, יש הזדמנות מעולה לפגוש את שכנייך, לעיתים ממש מקרוב - כמעט במרחק נגיעה, ולעיתים אחרות סתם מקרוב. בגלל מבנה הריקשה הפתוח, יש גם הזדמנות לשוחח עם שכנייך. אלעד על פי רוב, מנצל אותה. הרמזור מתחלף לירוק, וכל ה״גוש״ שועט במהירות קדימה/ימינה/שמאלה. לעיתים לא נדירות, ניתן לראות גם רכב שהתחרט, נוסע אחורה, כשכל התנועה שועטת קדימה. ההרגשה היא של מרוץ או תחרות. מי יגיע ראשון (ובשלום?) למחוז חפצו. וכמו בלילה, גם ביום העיר כל רגע נראית קצת שונה. כל יום עוברים באיזור שעוד לא היינו בו, גם אם נוסעים כמה פעמים לאותו יעד בדיוק.
הנסיעה בריקשה גם חושפת אותך היטב לרחש שבחוץ. והוא חזק מאוד. המון ציפצופי מכוניות, שבהודו נשמעים יותר כמו מנגינות של אוטו גלידה, רעש העבודות בכביש, תהלוכת נגנים שפתאום חולפת, צופר של רכבת.....המולה גדולה!
אני חשבת שלציפורים שמתבוננות על כל זה מלמעלה זה נראה כמו פאזל שלא ניתן להרכיב אותו. בפועל, התחושה היא, שהכל מתחבר. שאיכשהו יש איזה סדר סמוי בכל הבלאגן האדיר הזה, זה פשוט אנחנו שלא תופסים אותו.

עוזבים את הודו
זהו, מחר אנחנו יוצאים לקראת מעבר הגבול עם נפאל.
אחרי חודשיים בהם חווינו ביקורים משפחתיים לרוב, ונזכרנו כמה זה חסר לנו...
אחרי חמישה וחצי חודשים של טיול בדרג׳ילינג וסביבתה, בסיקים, בלדאק, בסריניגר, בדרמסלה וברג׳סטן, תוקפה של הויזה מאלץ אותנו להמשיך הלאה במסעינו.
החלפנו את מדריך הטיולים של הודו בזה של נפאל - וכבר התחלנו לתכנן תוכניות.
החלק הבא של הטיול שלנו - פחות ברור ומתוכנן. כמה זמן ניהיה בנפאל ולאן ניסע אחריה - ממש לא ידוע לנו.
בסיכום חטוף היה לנו אחלה טיול כאן. איפה שהיינו, כמעט ומיצינו, אבל התחושה היא שהודו כל כך גדולה ומעניינת, שאנחנו עוד רוצים לחזור אליה.
חג סוכות שמח לכולנו!!!

ראג׳אסטאן - כתבה שפירסמנו באתר למטייל

ראג׳אסטן לאתר למטייל
ממשיכם לעדכן על טיולנו הארוך. כרגיל חויות ועוד התרשמויות ניתן למצוא בבלוג שלנו pelegintheworld.blogspot.com
את חלקו הראשון של הטיול בראג׳אסטאן טילנו רק אנחנו המשפחה המצומצמת (גוני בן 8, יהל בן 3.5, אבא אלעד ואמא ענבל).
לחלק השני הצטרפו גם יגאל ויהודית ההורים של ענבל ששדרגו לנו את הטיול מכל הבחינות.

אודיפור והאזור
שהינו בעיר כ 13 ימים מלאים ועמוסים בחוויות.
* גרנו בגסט האוס מקסים בשם אודי האבלי Udai haveli. משפחה מקסימה, חדר נקי וארוחות ערב מעולות.
תתקשרו והם יסבירו לכם איך להגיע 098282311987 או 09352506701 שילמנו 400 רופי ללילה.
* בהמשך (במסגרת חבילה שהצטרפנו אליה בשמחה) עברנו למלון udai kothi - שעולה בערך פי 10 ויותר מהמלון הקודם.
בהחלט מלון מקסים ומוקפד כולל בריכת שחיה על גג המלון עם נוף מדהים.
* קורס בישול - הינו בקורס בישול אצל שהשי במסעדת sunrise ומאוד נהננו מסיפור חייה מעורר ההשראה של שהשי, מההסברים המקיפים, מחוווית הבישול ומהתוצאה המדהימה. שילמנו 1000 רופי לארבעתנו (שני מבוגרים ושני ילדים).
* ארמון העיר
הינו בסיור כולל מדריך ונהננו מאוד. סך הכול סיירנו בארמון כשעתיים.
* שייט על אגם פיצ׳ולה - שטנו במשך כשעה מסביב לאגם פיצ׳ולה. לא מאוד מרגש אבל יש זויות צילום נוספות ומעניינות של העיר.
* מוזיאון המכוניות הישנות של המהראנה
קצת יקר (150 רופי כולל קרטון מיץ) אבל כיף גדול, כולל הסברים מחכימים. לא רק לחולי הגה.
* קורס ציור
לקחנו קורס של שעתיים אצל מאדאן (בהמשך העליה אחרי מלון מינרווה, מצד ימין). נהננו מאוד. גם ללא ניסיון קודם בציור יוצאות תוצאות מדהימות. מחיר 150 רופי לאדם לשעה, כולל חומרים וציוד.
* גן החיות המקומי
גוני ויהל אוהבים גני חיות אז הלכנו לבדוק את גן החיות המקומי. מגעיל ומדכדך. אף פעם לא ראינו גן חיות כול כך מוזנח. מסכנים בעלי החיים ומסכנים המבקרים (טוב נו, הם לפחות יכולים לברוח מתי שהם רוצים).
* אגם פתח סאגאר
טיול רגלי קליל ממרכז העיר. טיילת נחמדה, כיף להסתובב.
* ארמון המונסון
נסיעה של 45 דקות ממרכז העיר. הארמון לא מרשים הנוף מרהיב.
* גן על שם רג׳יב גנדי
גן משחקים על שפת אגם פתח סאגאר. בגן פסלי חיות ראליים מאוד מפיברגלס (פגשנו את האומן שעושה אותם). הילדים השתוללו ונהננו וגם אנחנו. כניסה 5 רופי.
* מקדש ג׳גדיש
מוקדש לוישנו. לא מאוד מיוחד אבל מכיוון שבמילא נמצא במרכז העיר כדאי לבקר.
* אגם טייגר
עוד אגם, כחצי שעה נסיעה מהעיר. הדרך לשם יפה, האגם נחמד. לא יותר.
* מופע מחול, דהארור בבאגור-קי-האבלי
המופע מתקיים כל ערב בשעה 19:00. כניסה 60 רופי, מצלמה 35. מופע סוחף ומהפנט. כול כך נהננו שהלכנו לראות פעם נוספת. לא להחמיץ.
* שווקים
יש באודיפור המון שווקים הומים. אנחנו ביקרנו בשווקים שבאזור מגדל השעון. אין כמו השווקים של הודו.
נאגדה
מקדש עתיק ולא פעיל באזור אודיפור (כ 45 דקות נסיעה). בין גילופי האבן היפים במקדש, גם רבות בתנוחות ארוטיות, מה שזיכה את המקום בכינוי הקאמה סוטרה של ראג׳סטאן.
אק-לינג-ג׳י
מתחם מרהיב של מקדשים הינדים. במרכז המתחם פסל עם ארבעה ראשים של שיווה.

ראנקפור
אוסף מקדשים של הדת הג׳אנית. במרחק של כשעתיים מאודיפר. כל המקדשים חצובים בשיש לבן. במתחם 1444 עמודי שיש לבנים שאף אחד מהם לא זהה לחברו. הכניסה חינם הההדרכה רק כאילו חינם - המדריך ״מתנדב״ להדריך ואחר כך סוחט כסף.

קומבלגאר
מבצר מדהים. שסביבו חומה אדירה באורך של 36 ק״מ וברוחב של 6 מטר (השניה בגודלה בעולם, אחרי החומה הסינית). ההדרכה היתה מצויינת (הודרכנו על ידי אחד מתושבי המקום שגר בכפר בתוך חומות המבצר).
מומלץ לחזור ולצפות במבצר המואר בשעות החשכה (התאורה מופעלת בשעות 20:00-21:00, כדאי לוודא).
מגורים:
גרנו במלון יקר ויפהפה בלב הג׳ונגל, כחמישה ק״מ מהמבצר. שם המלון Ohodai.

ג׳ודפור
גרנו שני לילות במלון יוקרתי בשם Ajit Bawan מלון מדהים ביופיו עם בריכה שחיה שיש בה כמה מפלים.
בעיר עצמה מבצר מרשים (כמו ברבים מערי ראג׳אסטאן). מהמבצר מראה מרהיב של העיר שמתאפיינת בצבע כחול(צבעם של הברהמינים-כוהני הדת). ניתן להגיע לקומות העליונות של המבצר באמצעות מעלית.
כמו כן ביקרנו באתר הזיכרון למשפחת המלכות.
טילנו גם בעיר העתיקה ובשוק הנחמד והעמוס שליד כיכר השעון.

ג׳ייסלמר
גרנו במלון Mandir Palace - מלון ששיך למהרג׳ה של העיר. המלון חביב והחדרים גדולים. יש קצת תחושה של הזנחה.
גם כאן ביקרנו במבצר העיר ובין חומות העיר העתיקה.
שכרנו גם ג׳יפ ונסענו לראות שקיעה בדיונות החול של כפר בשם קהורי (על הנסיעה וההמתנה שילמנו 1,000 רופי). שם טעינו ולקחנו חבילה  מחברה בשם ״שאנטי טראבל״ שכללה טיול גמלים (גמל אחד לרכיבה וגמל אחד עם כרכרה), צפיה בשקיעה מהדיונות, חזרה, מופע ריקודים וארוחת ערב. על כל החבילה לארבע מבוגרים ושני ילדים שילמנו 2,000 רופי. הטיול והשקיעה היו בסדר גמור. מופע הריקודים והארוחה קצת פחות. הפריע לנו שהינו התיירים היחדים שם, הפריע לנו הארגון הלקוי, והפריע שכל אחד מנותני השרות התחנן באגרסיביות לטיפ.

פושקר
גרנו במלון העין השלישית - אומנם מדובר בירידה ברמת המחירים והמלונות אחרי עשרה ימים של מלונות חמישה כוכבים (כאן נפרדנו מההורים של ענבל) אבל בהחלט מלון נקי מאוד, יפה ומושקע. מתאים מאוד למשפחות עם ילדים צעירים, כי יש כאן דשא גדול שאפשר לשחק ולרוץ עליו.
מסעדת בלו סטאר
ליד מלון העין השלישית. האוכל הכי טעים שאכלנו בהודו. תבשילים הודים מעולים ואוכל ישראלי שגם אם היה מוגשצ בארץ היה נחשב מצויין.
דוקטור מאטור
ד״ר מאטור הוא מומחה לרפלקסולוגיה ולרייקי. ביקרנו אצלו מספר פעמים לטיפול רפלקסולוגיה מטלטל בהונות ורגליים וגוני נהנה גם מטיפול רייקי. מאוד נהננו לשוחח עם ד״ר מאטור והרגשנו שהטיפולים היו נכונים ומועילים.
ד״ר מאטור ( Dr. N.S. Mathur ) נמצא ברחוב של בית חב״ד לכיוון השוק והטלפון שלו הוא: 9828103031
באג׳נאת
מקדש קטנטן חצוב בסלע ולידו בריכות נקיות. מקום מקסים להעביר בו מספר שעות שקטות ולפיקניק. המקום נמצא כעשרה ק״מ מפושקר. הגענו באמצעות אוטו ריקשה שחיכה לנו שעתיים שם - שילמנו 400 רופי.ןדס
שמורת צבאים
ממש בפאתי פושקר, כרבע שעה הליכה ממלון העין השלישית יש שמורת צבאים קטנה ונחמדה. בדרך כלל סגור אבל ליד יש חווה חקלאית ולחלק מהעובדים יש מפתח ואם תתעקשו בטח תצליחו להכנס. אנחנו שילמנו חמישים רופי כדי לשמן את המערכת ונכנסנו. רואים המון צבאים אבל לא ממאוד קרוב. גם האזור הצמוד לשמורה יפה ויש שם עשרות רבות של קופים.

זהו לבנתיים
העדכון הבא על דלהי בדרכנו לנפאל
תעדכנו בבלוג pelegintheworld.blogspot.com
משפחת פלג

יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

מקומות בהם ישנו בחמשת החודשים הראשונים של הטיול

לכבוד סיום החודש החמישי של טיולנו החלטנו להזכר בכל המקומות בהם ישנו מאז שנחתנו בהודו.
כפי שתראו ישנו בהמון מקומות,בממוצע כל חמישה ימים עברנו מלון (אם כי היו חודשים בהם נדדנו יותר וחודשים אחרים בהם התמקמנו ופחות זזנו).
הנה הרשימה המלאה:
 
1. דלהי, מיין באזאר - כ 4 ימים.
2. לילה אחד ברכבת בדרך לדארג׳ילינג.
3. דארג׳ילינג, בית ששכרנו - כחודש.
4. פאלינג,מלון - כ 4 ימים.
5. קאצ׳פרי גומפה,  Home stay - כ 6 ימים.
6. יוקסום, מלון - כשישה ימים.
7. נאמצ׳י, מלון - כ 3 ימים.
8. ניו ג׳ליפורי - לילה אחד.
9. לילה אחד ברכבת בדרך לדלהי.
10. דלהי, מג׳נו קטילה - כ 7 ימים.
11. לה, לארי גסט האוס - כ 7 ימים.
12. אלצ׳י, גסט האוס - לילה אחד.
13. דיסקיט, מלון - לילה אחד.
14. הונדר, גסט האוס - לילה אחד.
15. פנאמיק, גסט האוס - 2 לילות.
16. סומור, גסט האוס - לילה אחד.
17. לה, גסט האוס ללא שם - 4 ימים.
18. יאנגטן, Home stay - לילה אחד.
19.  אולה, Home stay - לילה אחד.
20. המיס צ׳ופצ׳אן, Home stay - לילה אחד.
21. אנג, Home stay - לילה אחד.
22. לה, מלון קטנטן - כארבע לילות.
23. סרינגר, בית סירה - 8 ימים.
24. דראמקוט, גסט האוס - 4 ימים.
25. דראמקוט, מלון - כ 7 ימים.
26. מקלאוד גאנז׳ - מלון טיבטי מקסים - שלושה .שבועות.
27. לילה אחד ברכבת - פתנקוט לג׳איפור.
28. אודיפור, גסט האוס - שבוע.
29. אודיפור, מלון - 4 ימים.
30. קומבלגאר, מלון - לילה אחד.
31. ג׳ודפור, מלון - יומיים.
32. ג׳יסלמאר, מלון - 4 ימים.
33. פושקאר, מלון העין השלישית - 10 ימים.

ההורים שלי מגיעים להודו

זה ממש לא טריוויאלי שאנשים בני 75 ו-71 מחליטים להגיע להודו. בפעם הראשונה בחיים. אני מודה שהעדרינו טרם לא מעט להחלטה של הורי להגיע לבקרינו ומה לעשות, אנחנו בהודו. אבל רוחם הצעירה, נפשם הקלילה והיכולת המדהימה שלהם לחיות את הרגע, תרמו לא פחות לכך. היו גם הרבה חששות ופחדים מצידינו - הבנות - איך הם יסתדרו עם כל הדבר הזה. עם הנסיעות הארוכות, האין שרותים במהלך היום, הלו״ז האינטנסיבי, הלכלוך, הפרות, המעברים התכופים, ההליכות, האוכל החריף ושאר אתגרים מעניינים שמזמן טיול בהודו. ההורים שלי דווקא לא חששו, לפחות לא כמונו, אבל היו נרגשים מהדאגה הרבה שלנו אליהם... והנה, אחרי כארבעה חודשי תכנונים (שהתחילו להרקם לא הרבה אחרי שנסענו) אנחנו מחכים להם בשדה התעופה של אודאיפור. הילדים בהתרגשות רבה, לא ישנים טוב כבר יומיים וסופרים את השעות, ואנחנו ממש כמוהם. המטוס נוחת, אנשים מתחילים לרדת, ופתאום אני רואה מישהו על כסא גלגלים ואומרת לאלעד: ״אולי זה אחד מהם?״. הוא לא כל כך צוחק מהבדיחה, לי היא עוזרת להפיג את המתח. הומור שחור תמיד עוזר. לא הרבה אחריו, אני רואה את אמא שלי שועטת במרץ לעברינו, ואחריה אבא שלי. הילדים רצים אליהם, לנו לא מרשים להכנס לאולם הנוחתים, ההתרגשות רבה - זה קורה! מתחבקים, מתנשקים, אמא שלי ישר שולפת ממתק ישראלי מהכיס והילדים מבסוטים (איך היא תמיד חושבת על הכל!). נוסעים לכיוון העיר ועוצרים בדרך במסעדת ״טאלי״ מומלצת. ההורים שלי עוברים בהצלחה את טבילת האש הראשונה ואנחנו בדרכינו למלון ״היוקרתי״ הראשון של הטיול שלנו.
11 יום של מלונות שווים, עם טלוויזיה, מוצרי קוסמטיקה שממלאים לנו כל יום, חדרים מושקעים עם נשמה רבה, מגבות גדולות, אמבטיות, מיני בר, בריכה בכל מלון, ארוחות בוקר שוות. וגם - רכב צמוד ומדריך בכל אתר. אנחנו מנצלים עד תום את כל הטוב הזה.
ההורים שלי משתלבים במהירות בטיול ובהודו, מודעים היטב למגבלות הגוף שלהם ולא עושים מה שלא אפשרי. נחים הרבה, אבל לא מפספסים כלום. סקרנים, קלילים, פתוחים לנסות דברים חדשים, פתוחים לאנשים וצמאים לדעת וללמוד עוד ועוד.
הדינמיקה נהדרת, כייף גדול, ימים אינטנסיביים של ביחד, של נטו, ואני חושבת לעצמי שזו כזאת הזדמנות נדירה ואיזה גדולים הם, ההורים שלי.
לגוני, יחד עם כל הכייף הגדול, קשה מאוד כי עכשיו הוא צריך ״להדביק״ יותר אנשים אחד אל השני - הוא שומר שיהל לא ירוץ רחוק מידי ושכל הקבוצה תשאר כמקשה אחת, דבר הסוחט ממנו לא מעט כוחות וגם דמעות.
מחר, נפרדת החבילה ליומיים. גוני החליט להמשיך עם ההורים שלי וביום רביעי נפגש כולנו בפושקר, לחגוג את ראש השנה.
משם שוב נתפצל לעשרה ימים ואחרי זה נשוב ונפגש בדלהי, לעוד כשלושה ימים של יחד.

שבוע מאוחר יותר...
גוני נהנה הנאה גדולה עם ההורים שלי. והם איתו כמובן. הוא חזר אלינו הרבה יותר שליו ורגוע....
את ראש השנה חגגנו במסעדה של אודליה (בת מגל שחיה בהודו כבר שבע שנים). אלעד הכין תוכנית קצרה, אבל לא היה שיתוף פעולה רב מצד המשתפפים האחרים - מטיילים ישראלים שבעיקר עסקו בלהעביר ״צ׳ילום״ מאחד לשני ולדבר על מה זה עושה להם ומתי ביום הכי כדאי לעשן.
אבל העיקר שהיינו ביחד, המשפחה, אכלנו אוכל מעולה ואפילו טעמנו רימונים ותפוח בדבש.
למחרת בילינו בחווה המקסימה של אודליה, כמה קילומטרים מחוץ לפושקר. שטח רחב ידיים, מלא צמחייה ועצים. שלוש פרות וכמה חתולים. הרבה מעוד טבע בפנים ומסביב, ממש לא רצינו ללכת משם. חיים פשוטים, קרוב לאדמה. התחלנו לחשוב איך עושים דבר כזה בעצמינו, זה ממש מפתה...
ביום שישי לקראת הצהריים, ההורים שלי המשיכו במסלול שלהם ואנחנו נשארנו בפושקר. אנחנו בקשר יומיומי איתם והם מבלים היטב ונהנים. ככל שמתקדם הטיול שלהם, המלונות שלהם מפוארים ומפנקים יותר. הם עם רכב ונהג צמוד ודואגים לכל מחסורם.
אנחנו עדיין בפושקר. מתענגים על הזמן הרב שלרשותינו. לא ממהרים לשום מקום. לא עושים הרבה, ובכל זאת בכל יום אנחנו במקום אחר מחוץ או בתוך העיר, מגלים עוד משהו, משוחחים עם אנשים טובים, רואים חיות ומבקרים במקדשים, עובדים קצת בחווה של אודליה ונמצאים הרבה במסעדה הנעימה שלה ושל אבלו - החבר המקסים שלה, מבקרים את ד״ר מטור - הרפלקסולוג שיהל התחבר איתו - והילדים וגם אנחנו מקבלים אצלו טיפולים. ליהל יש חברה במלון שלנו ודשא גדול לרוץ ולהשתולל עליו. גוני ממלצר במסעדה של אודליה. כייף גדול!

קצת על רג׳סטן
מדינה רחבת ידיים. הרבה ירוק, הרבה צמחייה, יחד עם חלקים מדבריים - קקטוסים גדולים, סלעים חשופים ודיונות חול גדולות.
צבע. בהחלט המקום הצבעוני ביותר שהיינו בו עד כה בהודו. סתם ללכת ברחוב - זו חגיגת צבעים אמיתית ואני, באהבתי הרבה לצבע ושפע הצבעים ביחד, מנסה לגמוע את המראות, בודקת, ממששת, מצלמת וגם קצת קונה. לבוש הנשים, עבודות היד המדהימות שיש כאן, הבדים הצבועים בשיטות שונות (טאי דאי, בטיק). הריקמות. הנצנצים. פשוט כייף גדול לעיניים ולנשמה.
אנחנו חולפים על פני כפרים קטנטנים, מוקפים חקלאות, עם בתי בוץ פזורים בתוכם וגגות עשויי קש.
ובמקביל - ארמונות פאר, מבצרים אדירים, מקדשים מגולפים בשיש.
הרבה יופי וכל כך הרבה ניגודים.
אנחנו פוגשים גם המון קופים, מזן מקוק, ארוכי זנב. ציפורים מסוגים שונים. פרות כמובן. עדרי כבשים ועיזים דלמתיות - חומות עם כתמים בצבע בז׳.
כבר אמרתי - חגיגה?
והכי חשוב אולי - אנשים מקסימים. היו לנו כמה הזדמנויות להכיר קצת יותר מקרוב כמה מהם -
באודאיפור - בשמונת הימים הראשונים ישנו בגסט האוס משפחתי שהילדים מאוד התחברו עם הילדים שלהם. שיחקו הרבה ביחד, צחקו והתחבקו. כשההורים שלי הגיעו, באנו פעמיים לארוחת ערב אצלם והיתה לנו חווייה נעימה ומיוחדת.
במבצר קומבלגר - יהל התחבר מאוד עם המדריך ועם אחד העובדים שם, ותפעל אותם לשחק איתו, לרוץ ולשיר איתו ביחד.
בג׳איסלמר - הלכנו לבקר את המדריך שהיה איתנו כל היום בעיר העתיקה. אלעד שאל אם נוכל לבוא לבקר אותו בביתו והוא מאוד שמח. וכך מצאנו את עצמינו נוסעים באוטו ריקשה בדרך חשוכה אל הכפר שלו. הוא אירח אותנו כמיטב המסורת ההודית על הריצפה, ההורים שלי זכו לשבת על המיטה, הראינו לו תמונות משפחתיות וכל המשפחה המורחבת שלו התאספה כדי לצפות בנו.
ועכשיו בפושקר, אנחנו מבלים רבות עם אודליה ואבלו. עם מיכל ושייה- ישראלית שנשואה למקומי והם בעלי המלון שלנו וביתה הקטנה. ובכלל, אחרי שמונה ימים פה, כבר מכירים פרצופים ברחוב, עוצרים להגיד שלום בחנויות שקנינו בהן ומרגישים קצת בבית.

יום שני, 12 בספטמבר 2011

חוויות ראשונות מרג׳אסטאן ומהדרך לכאן

* הנסיעה לכאן
בטיול שלנו אנחנו מתלבטים הרבה פעמים בין שני רצונות מנוגדים.
מצד אחד לאחר שאנחנו נמצאים במקום מסויים כבר יותר משבועיים קשה לעזוב. אנחנו מתרגלים למקום, יש פרצופים קבועים כל בוקר, במסעדות מכירים אותנו, אנחנו מוצאים מקומות משחק לילדים ואיפה אפשר למצוא להם חברה.
מצד שני יש את החשק לנדוד, להתחדש, לשנות אווירה ולהכיר מקומות ואנשים חדשים.
ככה גם היה בדראמסלה - אהבנו את המקום. את הרי ההימלאיה הירוקים שמולנו. את הטיבטים החביבים. את עובדי המלון שהילדים התחברו אליהם ועוד ועוד.
יחד עם זאת בעיקר אני הרגשתי שבא לי כבר לנדוד ולהגיע למדינה נוספת. להחליף ריחות, טעמים ונוף.
וכך החלטנו יחדיו לצאת למסע לכיוון אודיפור מוקדם יחסית, אחרי חודש רגוע בדראמסללה.
כמו בפעמים קודמות גם הפעם המסע איתגר את יכולות הטיול שלנו. גם לנו שאנחנו מנוסים במסעות מהסוג הזה 34 השעות מהמלון בדראמסללה עד למלון באודיפור היו בהחלט לא קלות.קצת שעות במונית, הרבה שעות ברכבת - כמו תמיד החלק הקל והנעים של המסע.
הרבה שעות המתנה בין הנסיעות - בתחנת הרכבת הצלחנו לארגן לעצמנו את חדר הVIP ובג׳ייפור צ׳יפרנו את עצמנו בארוחה במק דונלד (מי היה מאמין).
ולסיום נסיעה של 9 שעות מורטות עצבים, האוטובוס אומנם ״סופר דלקוס״ אבל הנהג ״פורמולה 1״.

* ימים ראשונים באודיפור:
יש כמה שינויים מהותיים ובולטים בין אודיפור לדראמסלה.
קודם כל הנוף - כאן הכול יותר שטוח ופה באודיפור המכונה ״ונצייה של המזרח״ יש גם המון מים ואגמים, ארמון אדיר שנמצא על אי ונראה כאילו נלקח מהאגדות.
האנשים - בדראמסלה פגשנו בעיקר טיבטים שהם זן מיוחד של אנשים. שלווים כאלו, לא כועסים ולא ניתן להוציא אותם מהכלים. גם ההצקות שהם הציקו ליהל היו מאוד עדינות והרבה פחות אגרסיביות.
כאן באודיפור זו הודו היותר אמיתית. אתה לא רק צופה מהצד, אתה חלק מהחוויה. אנשים נוגעים, מתעניינים, חוקרים. גם ההצקות ליהל יותר אגרסיביות. מהצד השני אנשים כאן גם מאוד מזמינים, שמחים לשוחח, לתת לטעום ולשתף.
אוכל - ברחוב כאן אין מומו אבל יש מגוון גדול של  מאכלים מפתים. הרבה קטניות ברוטב, לביבות תפוחי אדמה, המון מתוקים. כיף גדול לחוש הריח והטעם. אנחנו מנסים הרבה ומאוד נהנים.
* פסטיבל אחד גדול
פעם ראיתי ספר תמונות שנקרא, אם אני לא טועה, ״פסטיבלים, איים בים השגרה״.
אז אכן איך שנחתנו כאן נפלנו על וואחד אי.
במשך מספר ימים המאמינים ההינדים, שזה כמעט כול האוכלוסיה כאן, השתתפה בפסטיבל גדול. הם לקחו בתהלוכות ססגוניות את צלמי האלים וישנו וגנש לרחצה באגם. כל קבוצה הוציאה את הפסל (האל) שלה לטיול לרחבת הרחצה של הנהר. האל נישא על גבי עגלה רתומה לטרקטור/עגלה נגררת ביד/אלונקה מפוארת/סוס/גמל. הוא קושט בזרי פרחים, נצבע ופואר. מאחוריו או לפניו על גבי עגלה אחרת מחוברת לגנרטור נשמעו שירי תהילה לאל. עשרות רקדנים משולהבים רקדו וליוו את האל במין אקסטזה מטורפת והשליכו לכל עבר אבקה אדומה המציינת את תהילתו של האל.
ואנחנו עמדנו בצד, אני הצטרפתי מדי פעם לרוקדים ובשל כך זכיתי להתמלא בצבע אדום (תמונות יגיעו לבלוג), גוני נבהל מהרעש, ההמולה והצפיפות, יהל חשש שהצבע לא ירד ממני וענבלי היתה המבוגר האחראי שמרגיע את כולם (אותי בעיקר).
מדהים לראות ישוב שלהם, רוקד. משתולל ונמצא ממש בטרוף חושים. אני חושב שגם לנו בארץ לא תזיק מדי פעם השתוללות כוללת ושמחה שכזו.
* גן חיות
גם כאן ביקרנו בגן החיות. אחד הזוועתיים שביקרנו בו. כלובים קטנים, חיות מסכנות. אשפה מתגוללת לה בשטחים הציבוריים. לא מטופח ולא מושקע. ביציאה ראינו גן משחקים ויהל נורא רצה לשחק, התקרבנו וראינו שכל המגלשות מסתיימות בתוך שלוליות של ביוב זורם - איכס.
* מפרקים בניין
אנחנו אוכלים כאן כבר ארבעה ימים ארוחות בוקר במלון מינרווה. המסעדה נחמדה (קומה חמישית ללא מעלית), שירות מצויין וסרטים בעברית. ממש מתחתנו יש בית שהורסים אותו כדי לבנות חדש. ואיך הורסים? את ההריסה מבצע איש צעיר, יחף וכמובן לא מאובטח, שמקפץ לו עם פטיש ולום על סף התהום. תלוי בין שמים וארץ מבצע את עבודתו כאילו הוא על הקרקע. ישבתי והתבוננתי בו במשך דקות ארוכות ממש סרט מתח בשידור חי.

דראמסאללה - לאתר למטייל

ממשיכים לעדכן על קורתינו בהודו. עוד פרטים ומידע ניתן למצוא בבלוג שלנו pelegintheworld.blogspot.com
הגעה מסרינגר:
שכרנו ג׳יפ בסרינגר ב 4,500 רופי. יצאנו בשש בבוקר מסרינגר והגענו כעבור 12 שעות לדראמסאללה.
הינו בדארמסאללה (הכוונה בשם דראמסאללה היא לכול המכלול - מקלאוד גנז׳, באגסו ודארמאקוט) קצת יותר מחודש
לינה:
בגלל התארגנויות וצרכים משתנים ישנו בשלוש מקומות שונים
1. טינקו האוס באמצע דארמקוט - חדר נעים ונחמד, עלה 200 רופי לילה.
2. שיווה לי הוטל בחלק העליון מאוד של דארמקוט - מלון ולא גסט האוס, נחמד ונעים שילמנו 350 רופי ללילה.
3. קונגה גסט האוס - במרכז מקלאוד גנז׳, חדר נקי אך זעיר ופונה לרחוב, שילמנו 400 רופי ללילה. צוות המלון והבעלים מקסימים. מומלץ בחום.
קצת דברים שעשינו:
1. טושיטה סנטר -
נמצא בדארמקוט - כל בוקר בשעה 09:15 מדיטציה מודרכת, הלכתי מספר פעמים, ללא תשלום - מומלץ.
2.מכון נורבלינקה -
נמצא בדראסללה. מכון המשמר את מלאכות היד הטיבטיות המקומיות. כניסה חינם. המקום יפה מאוד אך תירותי. במקום מוזיאון בובות קטן אך לא מאוד מרשים וחנות מוצרים המיוצרים במקום ונמכרים במחיר מופקע.
3. מקום מושבו של הקראמפה ה 17 (ראש מנזר הכובעים השחורים)-
הגענו בגשם שוטף והמנזר עצמו היה סגור. לא נראה מרשים במיוחד.
4. מקדש הדלאי לאמה, המוזיאון ששם, ודרך המנטרות שסביבו:
למרות שלא מאוד מרשם- נראה לנו שחובה לבקר במנזר. דרך המנטרות מקסימה ועשינו אותה מספר פעמים.
המוזיאון מאוד מעניין.
5. כפר הילדים הטיבטי -
כארבע קילומטר ממקלאוד גנז׳ ( אפשר ברגל או באוטו ריקשה, 70 רופי). כשמגיעים צריך להגיע למשרדים ואז אחד העובדים מלווה לסיור. בכפר כ - 2000 ילדים בגילאי שלושה חודשים עד 20. רוב הילדים הוברחו מטיבט במטרה לקבל חינוך טיבטי.
הינו מספר פעמים ונהננו מאוד לשחק עם הילדים.
6. בית קולנוע -
ביקרנו עם הילדים במשהו שנקרא בית קולנוע וראינו סרט. מדובר בחדר די קטן עם כורסאות מסודרות במדורג וציוד לא רע (יחסית, נגיד, למתנ״ס) להקרנת סרטים.
כרטיס 150 רופיה- נהננו.
נמצא במקלאוד גאנז׳ קצת מתחת לדואר הראשי.
7. הרצאות של הדלאי לאמה -
אם אתם נמצאים כאן כשיש הרצאות על תוותרו. קונים טרניזסטור עם אוזניות מגיעים מוקדם ונהנים מההרצאה ומהאיש המדהים הזה.
8. המפלים של באגסו-
הינו פעמים, הליכה קלילה ונעימה. הכי נהננו להתקרב למפלים ולהרגיש את הלחות מנתזי המים.
9. עוגת באגסו (Bagsu cake ) - עוגה טעימה שהמציא בעל מכולת בבאגסו. חפשו את העוגה במעלה הרחוב הראשי של באגסו - זהירות ממכר.
 10. הספריה הטיבטית והמוזיאון - נמצאת קצת מתחת מקלאוד גנז׳ במתחם הממשלה הטיבטית בגולה. הינו ונהננו לעיין בספרים בספריה, המוזיאון לא מאוד מרשים.
העדכון הבא מרג׳סטאן הצבעונית
להתראות
יהל, גוני, ענבל ואלעד פלג

על דרמסלה שאחרי ביקור אחיותי

הביקור של רונית ולילך עבר, כצפוי, מהר מידי. אחרי ימים איטנסיביים של שיחות נפש, צחוק, בכי, השתנה חוזרת ונשנית בתחתונים, קניות, אוכל ועיסוק כמעט כפייתי בשני האחרונים, הגיע יום הפרידה. והוא היה תימצות ימינו המשותפים, מטובל בצחוק ודמעות שהגיעו בערבוביה. זהו, המונית התרחקה, ונותרנו שוב משפחתינו הגרעינית במסעינו המשותף. אז מה עושים עכשיו? ואיך ממלאים את החלל שנפער?
קודם כל מחליטים על פרוייקטים: נכין בובות צמר לילדים היתומים בכפר הילדים הטיבטי. הולכת וקונה עשר פקעות צמר צבעוניות. כבר ניהיה לי טוב. אחר כך סוגרת עם קייטי קוראת קלפי הטארוט, קורס בן שבעה מפגשים, בו אלמד את יסודות הקריאה בקלפים. מתחילה להוריד חומר מהאינטרנט בנושא, קוראת, מלאת התרגשות. אחר כך מחליטים להמשיך במסורת ״ההיפרדות  לפרקים״ אותה התחלנו במהלך הביקור ויישמנו בהתמדה עד סופו - בבקרים אני לומדת שלוש ארבע שעות ואלעד מטייל עם הילדים, בערבים - אלעד הולך לאינטרנט, בדרך כלל, ואני סוגרת עם הילדים את היום - מקלחות, ספרים ולישון. בשישבת מבקרים בפעם הראשונה בבתי החב״ד שבכפרים דרמקוט ובאגסו, ונהנים מציון שישי ושבת, אחרי הרבה זמן ששבוע אחד התחבר למשנהו. גוני ויהל נהנים שם בחברת הילדים שלהם ואנחנו חוזרים לשם שוב בשבוע שאחרי ומרגישים חיבור טוב, נעים, עם המשפחות. בערבים הולכים מידי פעם לראות סרט תיעודי על טיבט, ונפעמים כל פעם מיכולת ההתמדה והריכוז של גוני בצפייה בתכנים לא פשוטים, בשפה זרה. צופים בשתי הופעות מוסיקה - טיבטית וסופית. ולקראת סוף החודש, נוכחים שלושה ימים בהרצאותיו של הדאלאי לאמה (שוב, גוני לא מפספס אף אחת ואפילו זוכה להנפת יד לשלום מהדאלאי לאמה בכבודו ובעצמו).
קשה להסביר מה עושה את דרמסלה, או יותר נכון - את מקלאוד גאנג׳ - למקום כל כך נעים, שפשוט לא בא לעזוב אותו. אולי זה האנשים הטיבטים וסיפור החיים המורכב שיש לרובם? אולי זה נוף ההרים? אולי הירוק האינסופי שצובע כל חלקה טובה? אולי פכפוך המים הבלתי פוסק? אולי הקופים שרואים כל בוקר במרפסת המלון או בדרך לבאגסו? או אולי זו בכלל ״באגסו קייק״ הנפלאה? אולי זו הנוכחות של הדאלאי לאמה? אולי זה המסעדות הקטנות ובתי הקפה עם העוגות הכי טובות בהודו? ואולי זה השילוב של כל אלו ביחד. והשלווה. יש פה הרבה שלווה.
קורס הטארוט היה חוויה מעניינת ופתחה בפני תחום חדש ומרתק. אני משתדלת להמשיך ולהעמיק בנושא ומקווה שמתישהו גם יגיע אלי האומץ להתחיל ולקרוא לאנשים בהתנדבות.
הכרנו אנשים מקסימים, בינהם צוות המלון שלנו ומנהליו, שביום שעזבנו ציידו כל אחד מהילדים בקופסא עמוסה בכל טוב ובמים לדרך.
אני למדתי להנות מיתרונותיו של גשם מונסון, שבהתחלה היה נראה לי טורדני ובלתי נסבל, ובהמשך כזמן לעצור, להתבונן, לנוח.
למדנו שאפשרי (וגם יכול להיות נעים) לחיות משפחה אחת בחדר אחד, לא גדול, ולצאת מזה כמו גדולים.
קראנו ולמדנו קצת על בודהיזם. כתבתי לי במחברת דברים שאני רוצה ליישם בחיי היומיום שלי.
אלעד תירגל מדיטציה כמה פעמים והלך לרופא טיבטי מפורסם.
גם אני התחלתי טיפול ברפואה הטיבטית.
וביומיים האחרונים הספקנו גם להיות בפסטיבל שחותם את גשמי המונסון, אבל כאן באודיפור הוא עוד ממשיך לרדת בעוז...

יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

סוף שבוע עם יהדות בדראמסאללה


אני מגדיר את עצמי כחילוני אדוק והיחס שלי לתנועת חב״ד ולפעילותיה ברחבי המזרח הוא בדרך כלל מאוד לא חיובי. בעיני שליחי הרבי מלובביץ׳ מגיעים לכאן ואחת מהפעילויות המרכזיות שלהם היא לתפוס צעירים מבולבלים ולנסות להחזירם בתשובה.
מהצד השני,ברמה האישית והמשפחתית, אנחנו נפתחים כאן לכל כך הרבה דברים וכייוונים חדשים ולא נראה לנו הגיוני שדווקא לענייני יהדות נאטום את עצמנו.
וכך לאחר התלבטות ארוכה החלטנו לחגוג השבוע קבלת שבת בבית חב"ד בדראמקוט.
יצאנו מהחדר כאן במקלאוד גנז׳ ועלינו לנו עם אוטו ריקשה לכיוון המעוז הישראלי שבדרמקוט (הדרך היתה כל כך משובשת והאוטו ריקשה כל כך ישן שפעמיים בדרך נאלצנו ללכת קטעים ברגל והאוטו ריקשה נסע בלעדינו).
בית חב״ד שבדרמקוט הוא בית עם שלוש קומות שעליו מתנוססת תמונותו הגדולה של הרבי מלובביץ׳. בבית גרה בשליחותה של הרב כבר 12 שנים (שנים עשר שנים!!!) משפחת שאול עם שמונת ילדיהם(שמונת ילדיהם!!!).
הגענו לבית כחצי שעה לפני כניסת השבת והצטרפנו לילדי המשפחה לדיקלום 12 המשפטים החשובים - הרבי אומר שעל כל ילד יהודי לדקלם מדי יום ובעל פה את המשפטים האלו שיגרמו לכך שיהיה אדם ויהודי טוב יותר. כל ילד שידע לדקלם בעל פה  משפט קיבל חתיכת צ׳יפס מהארץ.
בהמשך שוחחנו עם הרב שאול ולמדנו קצת על הרבי ועל 5,000 בתי חב״ד הפזורים בעולם ואז התפצלנו - גוני ואני חבשנו לראשנו כיפות שחורות והלכנו להתפלל את תפילת השבת (היה ארוך מאוד אבל מעניין, במיוחד היה קשה להתרכז עם ריח האוכל שהגיע מהמטבח). ענבל ויהל נשארו לשוחח ולשחק עם הילדים (לרוב הילדים יש יותר משם אחד ולפעמים אפילו שלושה. התינוקת בת השנה נקראת חנה-ברכה-דבורה, יש שרה-מושקה, מנחם-מנדל וכו׳).
אחרי התפילה מתכנסים לשולחן ארוך-כארבעים משתתפים,קידוש, נטילת ידיים, כמה דקות של שירים והעובדים ההודים (גויים של שבת) מגישים את האוכל הטעים.
אחרי האוכל נשארנו לשיר ולשמוע קצת משלים וסיפורים (בין היתר בחר הרב, שנקרא סיפור מלא סטראוטיפים על קיבוצניק שמזלזל בדת - מאוד מכעיס, אמרתי לו) וחוץ מהסיפור המרגיז, היה כיף גדול.
מפה לשם נהיה כבר 10:45 והחלטנו לנסות להתחיל לחזור ברגל, הליכה של כשלושה ק״מ. בחוץ ערפל סמיך אנחנו מתחילים ללכת ואחרי כשלוש דקות הליכה מתחיל מבול אדיר. ברחנו כלעומת שבאנו לבית חב״ד כדי לטקס עצה. לאחר שכבר נדמה היה לנו שנצטרך לבלות לילה בבית חב״ד החלטתי בכל זאת לנסות ללכת למרכז הכפר ולחפש לנו מונית. למזלנו הגדול היה שם נהג מונית נחמד אחד שהסכים לקחת אותנו וכך בשעה 00:00 הגענו עיפים, מרוצים וכמעט יבשים לחדרינו הקטן.
וזה עוד לא הכול...
בשבת טילנו לנו לבגסו הכפר השכן (בדרך תצפתנו לנו בנחת על עדר ענק של קופים ושתינו צ׳אי טעים מול נוף מסחרר) ובעודנו יושבים במסעדה נחמדה, הגיע הרב של בגסו (בבגסו,המכונה כאן תל אביב הקטנה, יש בית חב״ד נוסף) והזמין אותנו להצטרף לארוחת צהרי שבת. הסתכלנו אחד על השני והחלטנו להמשיך בסוף השבוע היהודי ולקבל את ההזמנה.
וכך שוב מצאנו עצמנו בקידוש ובארוחה טעימה מאוד (היה חמין אמיתי). שוחחנו עם הרב ואשתו (הם נמצאים כאן שנה רביעית אבל ובניגוד למשפחת שאול מדראמקוט מבלים כל פעם חצי שנה בארץ ולהם יש בנתיים רק שני ילדים) ולמדנו עוד יהדות וחב״דיות. יהל שיחק בהנאה רבה עם חיה מושקה וגוני עקב אחרי הנמיות בחצר הבית.
הפעם חזרנו הביתה בהליכה רגלית נינוחה ורגועה ללא גשם.
היה מאוד מעניין ונחמד אבל אני לא מרגיש שהתקרבנו יותר ליהדות הדתית. לי הם נראים מוזרים וקצת עובדי עבודה זרה. לא משהו שהייתי מיישם בחיי מחוץ לטיול -  שיהיה לכולנו שבוע מצויין.

ועוד שני דברים לסיום:
1. ביום ראשון טילנו לנו לבאגסו, עברנו בנגריה וגוני לקח שבבי נסורת גדולים כדי לצייר עליהם.
גוני הוא עכשיו ״שומרת נסורת״ הוא ״נסורתי״.

2. הנה שיר שהעתקנו עבורכם (לבקשת מנהל הבית השיר הועתק ביום חול) מהשירון של בית חב״ד. יש לשיר אותו לפי מנגינת שירו של גידי גוב ״אין לי כסף אין לי״

ניסיתי מדיטציות פגשתי
מוארים, ירדתי לגואה
וככבתי בסרטים, אך הרגשתי
שמשהו חסר, ועל זה לא
הסכמתי לוותר.. לוותר.. לוותר..
היית נודד.. ואת הבית שוב מאבד.

לבית חב״ד הגעתי בערב יום
שבת, ואז פתאום הרגשתי
איך הלב שלי נצבט, זה הבית
שלי ולא אחר, על עצמי לא
אמשיך עוד לשקר.. לשקר..

תן לי אשר תן לי כך הלב
אומר הלוואי והיה לי יותר הוא
אומר..הוא אומר..

זרקתי את הצ׳ילום קניתי
זוג תפילין, התחלתי לדקלם
פסוקים שלמים של תהילים,
כי הזמן קצר והמלאכה רבה,
ומשיח צדקנו הנה בא..
הנה בא..הנה בא.. הוא כבר בא!

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך
המשיח לעולם ועד.