בניגוד למנהגינו לטייל עצמאית, עם כל הייתרונות שבזה וגם לא מעט חסרונות, החלטנו את הטיול לדלתת המקונג לקחת דרך חברת טיולים בפנום פן. ניסינו לדלות כמה שיותר מידע על אופי הטיול, מה נקבל תמורת הכסף שלנו, בדקנו באינטרנט אם יש המלצות או אי המלצות על החברה והחלטנו ללכת על זה.
יום רביעי בבוקר, בשעה הנקובה בדיוק באים לאסוף אותנו לנמל וקצת מאוחר יותר, אנחנו על הסירה המהירה לכיוון צ׳או דוק, ויאטנם. מבררים עם שותפינו לסירה מי מהם לקח את טיול ארבעת הימים על המקונג ואף לא אחד מהם עונה לנו בחיוב. בטח נפגוש את הקבוצה (נאמר לנו שאיתנו יהיו עוד שישה אנשים) בהמשך היום. מהר מאוד מתחברים אל נהר המקונג העצום, הרחב כל כך, שבמקומות מסויימים בו, לא רואים את הגדה הנגדית. כמות המים הזאת היא בלתי נתפסת, בעיקר עבור אנשים שחיים במקום שהוא כל כך דל בהם. שטים במשך כשלוש שעות באיזורים כפריים, שדות אורז בצידי הנהר, מעבורות חוצות אותו לרוחבו ומעבירות אנשים מצד אחד לשני. עוצרים ומחתימים דרכונים בצד הקמבודי - יצאנו מקמבודיה. ממשיכים עוד קצת בשייט ועוצרים להחתמת דרכונים בצד הויאטנמי - שאורכת יותר זמן. שוב עולות המחשבות המתבקשות במעבר גבול יבשתי - על השרירותיות הזאת שבגבול, על הטמטום, על ההמצאה המוזרה הזו של ארצות. שום שינוי משמעותי לא נראה לעין בכניסתינו אל ויאטנם. הנוף הוא אותו נוף, האנשים נראים אותו הדבר והלב שלי עוד עמוק עמוק בתוך קמבודיה, על סיפור העם הקשה שלה והאנשים המתוקים שבה. במקומות מסויימים הנהר ניהיה צר יותר וניתן לראות יותר ממה שקורה מסביבו, ויותר מקרוב. ממשיכים לשוט עוד כשעתיים, הילדים ואני חסרי סבלנות - מין יום כזה של עצבים ורגישות (אולי זה בהשפעת המעבר?). בצידי הנהר כפרים צפופים יותר, מקומות בהם בונים סירות ענק ובתי כלונסאות על המים. מגיעים לצ׳או דוק לקראת שתיים בצהריים, מתמקמים במלון הצף שלנו ויוצאים אל העיר. התנפלות מפתיעה על יהל של כמה מקומיים, נוגעים בו ובשיער המתולתל שלו ואנחנו חוזרים ל״כוננות הודו״ - צריך לשמור על יהל טוב מפני מתקפות שכאלו, הוא שונא את זה. הוא גם מרגיש לא טוב - מקורר - ומתחיל לפתח התקף אסתמה. אנחנו מסתובבים על גדת הנהר ומגיעים לשוק צבעוני של ירקות ופירות מכל סוג שהוא, עוגות עם חלמונים ונקניקים עליהן, ממתקים שונים ומשונים והרבה הרבה דגים. שוב הריח קשה, עד בלתי נסבל, ואנחנו בלית ברירה ממשיכים הלאה. מתיישבים לאכול ואלעד מחליט לטעום נחש ים. בכלל, לכל האוכל פה יש טעם של ים, ואני חושדת שבכל מאכל, גם אם הוא צמחוני לגמרי, תוקעים איזה מרכיב של דגים (שמן, רוטב, תבלין). חשד שמבוסס כמובן על מידע שקראתי במדריך המטיילים שלנו ולי בתור חובבת דגים מתחילה, עוד לא מתאים לטעום מאכלים לאניני טעם עם רוטבים מצחינים שהותססו במשך חודשים.
חוזרים למלון, יהל נושם ממש רע אבל עייף מאוד ונרדם מהר. באמצע הלילה אלעד לוקח אותו לקבל מנת וונטולין באינהלציה בבית החולים שממול, שם הוא מצליח לתקשר עם הרופאים באמצעותו האדיבה של google translator.
למחרת בבוקר, עם תקתוק בלוחות הזמנים ועם קבוצה של כ-40 איש (הבטיחו 6!) אנחנו יוצאים בשייט לכיוון כפר צף וחוות דגים. ריפרוף קל על הכפר היפה (דומה מאוד לאלה שראינו בקמבודיה), על חוות הדגים שממוקמת בתחתיתו של בית צף - מתחת לרצפת הבית, על כפר מוסלמי שלגדות הנהר וחזרה למלון להעמסת הציוד על האוטובוס, לקראת המשך הטיול. הקבוצה הגדולה שטיילנו איתה בבוקר מתפצלת בשלב הזה לשתיים, האחת שטה לקמבודיה, השניה ממשיכה במסלול שלנו והיא תתפצל שוב בהמשך. ככה זה ממשיך במהלך שאר ימי הטיול: קבוצה אחת משונעת לכאן, אחרת לשם, בדרך עוצרים לאסוף עוד אנשים ולשמוט אחרים, ממש פס ייצור שמתקתק באופן מעורר השתאות ובחילה גם יחד, ואנחנו שמבינים שאינטימיות קבוצתית לא תיהיה כאן ושזו כנראה השיטה בטיולים הללו, מחליטים להוציא את הטוב ולא לקטר כל הזמן. אני נכשלת במשימה בערך דקה לאחר שהחלטנו עליה...
נוסעים למקדש הממוקם על הר ליד צ׳או דוק, מטפסים אליו ומשקיפים על נוף מקסים של שדות אורז ירוקים, נהרות וכפרים - בצד הויאטנמי והקמבודי. ממשיכים בנסיעה של ארבע שעות אל עבר העיר קאנטהו, ומתרשמים מאיזור שופע במים - כל כמה דקות אנחנו עוברים על גשר שמעל נהר, לפעמים צר ולפעמים רחב ועצום. איזור ירוק שרוב חייו מתנהלים על וסביב המים. מגיעים לקאנטהו ואני, שמרגישה עייפה מ״השיטה״ וממלונות זולים הממוקמים גרוע (במקרה הזה מלון באמצע שוק ברגים, כלי עבודה, גלגלים, צבעים וכו׳) צוללת ביחד עם היהלול, לשינה טובה. מתעוררים לאחר כמה שעות, כבר לא כל כך חם בחוץ ויוצאים לשוטט בעיר. אין פה משהו מיוחד, למעט טיילת נחמדה ליד הנהר הרחב ואנחנו מחליטים לצאת בספינה - מסעדה מקומית, לשיט נחמד של שעה וחצי. המנות בתפריט מגוונות להחריד. החל מעכברים ממולאים, דרך צפרדעים מטוגנות, נחשים, צבים, יונים וכלה בסתם שרצי ים. אנחנו מנסים את מזלינו במנות צמחוניות, למרות שאחת בכל זאת הגיעה עם חתיכות בשר בלתי מזוהות (אני לא אכלתי כמובן, שמא השתרבב בטעות בשר עכבר לקדרה והמלצר החביב, שלא הבין את בקשתינו בתחילה, הביא לנו מכתב התנצלות מקסים). הספינה - בעלת שלוש קומות - היתה מלאה עד אפס מקום במקומיים, שאכלו כמויות עצומות של אוכל ונהנו, יחד איתנו (טוב, אנחנו לא ממש) מתוכנית אמנותית שכללה שירה (נשמעה כמו תזמורת של כלים לא מכוונים), קוסם (הילדים נהנו) ומוסיקה מחרישת אוזניים.
ישבנו ליד משפחה חביבה שניסתה לעזור לנו כמיטב האנגלית שבפיה לתקשר עם המלצר. בכלל, כולם מאוד התלהבו מהילדים והתייחסו אלינו יפה. ובכל זאת, אני מרגישה אצל הויאטנמים (בהכללה כמובן) משהו עצור ולא נחמד עד הסוף. אלה שעוסקים בתיירות, עוד פחות, לפעמים ממש מגעילים.
ביום השלישי של הטיול, עם קבוצה ומדריך חדשים, יצאנו לראות את השוק הצף הגדול ביותר באיזור. השוק הוא סיטונאי ומוכרים בו רק ירקות ופירות. כל סירה, מציגה את מרכולתה על גבי מקל במבוק. למשל, מוכר אבטיחים - יתלה אבטיח על המקל ומוכר אננס - יתלה אננס. האיזור הומה ושוקק במסחר. אנשים מעבירים סחורה מסירה לסירה, מסדרים, מנקים. כמו ״שוק לוינסקי״ על המים.
אחר כך שטנו למפעל לייצור איטריות אורז (בשיטה שונה מזו שראינו בקמבודיה) ומפעל לעיבוד אורז. למדנו שויאטנם היא יצואנית האורז השניה בגודלה בעולם אחרי תאילנד ועל התהליך הארוך שעובר האורז מהקטיף ועד האריזה, וכמובן המכירה. חזרנו לייבשה והמשכנו באוטובוס לייעדינו האחרון באגן המקונג - עיר נחמדה בשם מיאי טהו, לא לפני שהחלפנו אוטובוס בדרך! הגענו למלון מזעזע אבל במיקום טוב, ממש על הנהר, התקלחנו ויצאנו אל שוק הלילה במטרה לטעום מרק מקומי. שוב, היה קשה להסביר למלצר שאנחנו לא רוצים ״מווווווו״ ולא ״מהההההה״ ולא "אוינק אוינק״ ולא ״קוקוריקו״ ולא - עושים צורה של דג עם הפה, עד שהגיע לעזרתינו בחור מקומי שדובר אנגלית וחילץ אותנו מהתסבוכת. רק חבל ששכחנו להגיד גם ״בלי חריף״.... אחרי החוויה המפוקפקת של המרק, הלכנו לאיזור משחקים נחמד וקינחנו במכולת בה קנינו אוכל מוכר - בגט, יוגורט, גבינה ואכלנו לשובע.
ביום האחרון של ה״טור״, הגיעה מדריכה מטעם החברה לקחת אותנו אל הנמל. שם חיכינו כחצי שעה לקבוצה של אותו היום. מדריך נוסף שהתחלף ואנחנו על הסירה אל עבר כמה איים שעל המקונג. מגיעים, יחד עם נחילי תיירים, לאחד האיים, שותים תה עם דבש מקומי ועולים על סירה קטנה לשייט בתעלה צרה. פקק תנועה של סירות עם תיירים תוקע אותנו מלזוז ופה ושם, משיט סירה צועק לעברינו "tip, moeny". ממש מגעיל ומבאס. הפקק משתחרר ואיתו אנחנו, מתחילים להנות מקצת טבע, בלי המולה. שטים בנינוחות יחסית בתעלת המים, שמשני צדדיה גדלים דקלים קטנים עם פירות יפיפיים והמוני יצורים משונים - שתי רגליים וזנב ארוך, עיניים בולטות (נראים כמו יצורים מהחלל החיצון) - מקפצים להם על האדמה הבוצית. חוזרים לסירה הגדולה ולנהר הרחב, רחב ושטים אל עבר אי אחר ושוב עולים על סירה קטנה, ושוב תעלות צרות יותר, טבע פראי והרבה יופי. עוצרים במפעל ביתי לייצור סוכריות טופי מאגוזי קוקוס ואני יוצאת משם עם שן שבורה (אל תגלו לדפני - השיננית שלי). ארוחת צהריים ושיט נוסף אל גן של פירות טרופיים, בו אנחנו אוכלים פירות טעימים ונאלצים להקשיב שוב, וזה לא קל בכלל, למופע של מוסיקה מקומית (ועוד רצו טיפ על הזוועה הזאת). עם הלשון מעט בחוץ, עולים על speed boat לכיוון סאיגון. איזו הפלגה משגעת! האמת, שמכל ארבעת ימי הטיול במקונג, זו הדרך היפה והמעניינת ביותר - טבע שופע וירוק מכל הכיוונים, עצי קוקוס ודקלים שגדלים בצפיפות עד המים, התרחשות מעניינת של סירות כל הזמן, מכל הכיוונים ומסוגים שונים. נהרות קטנים שמתחברים עם הנהר הגדול. כפרים. פשוט יפה וכייף גדול.
בסיכומו של דבר אני חושבת שהיה לא פשוט לעשות את הטיול הזה לבד. המרחקים מעיר לעיר הם עצומים והיה נוח שלא היינו צריכים לסחוב את הציוד שלנו יותר מידי, שהמלונות היו ידועים מראש (גם אם לא היו משו משו) ושהביאו אותנו אליהם ובאו לקחת מהם. אבל, מן הסתם, אם היינו עושים את זה לבד, בלי ארגון חיצוני, היינו נהנים יותר ומעמיקים יותר במקומות שעניינו אותנו. לא נורא, מכל התנסות לומדים, לא?
יום רביעי בבוקר, בשעה הנקובה בדיוק באים לאסוף אותנו לנמל וקצת מאוחר יותר, אנחנו על הסירה המהירה לכיוון צ׳או דוק, ויאטנם. מבררים עם שותפינו לסירה מי מהם לקח את טיול ארבעת הימים על המקונג ואף לא אחד מהם עונה לנו בחיוב. בטח נפגוש את הקבוצה (נאמר לנו שאיתנו יהיו עוד שישה אנשים) בהמשך היום. מהר מאוד מתחברים אל נהר המקונג העצום, הרחב כל כך, שבמקומות מסויימים בו, לא רואים את הגדה הנגדית. כמות המים הזאת היא בלתי נתפסת, בעיקר עבור אנשים שחיים במקום שהוא כל כך דל בהם. שטים במשך כשלוש שעות באיזורים כפריים, שדות אורז בצידי הנהר, מעבורות חוצות אותו לרוחבו ומעבירות אנשים מצד אחד לשני. עוצרים ומחתימים דרכונים בצד הקמבודי - יצאנו מקמבודיה. ממשיכים עוד קצת בשייט ועוצרים להחתמת דרכונים בצד הויאטנמי - שאורכת יותר זמן. שוב עולות המחשבות המתבקשות במעבר גבול יבשתי - על השרירותיות הזאת שבגבול, על הטמטום, על ההמצאה המוזרה הזו של ארצות. שום שינוי משמעותי לא נראה לעין בכניסתינו אל ויאטנם. הנוף הוא אותו נוף, האנשים נראים אותו הדבר והלב שלי עוד עמוק עמוק בתוך קמבודיה, על סיפור העם הקשה שלה והאנשים המתוקים שבה. במקומות מסויימים הנהר ניהיה צר יותר וניתן לראות יותר ממה שקורה מסביבו, ויותר מקרוב. ממשיכים לשוט עוד כשעתיים, הילדים ואני חסרי סבלנות - מין יום כזה של עצבים ורגישות (אולי זה בהשפעת המעבר?). בצידי הנהר כפרים צפופים יותר, מקומות בהם בונים סירות ענק ובתי כלונסאות על המים. מגיעים לצ׳או דוק לקראת שתיים בצהריים, מתמקמים במלון הצף שלנו ויוצאים אל העיר. התנפלות מפתיעה על יהל של כמה מקומיים, נוגעים בו ובשיער המתולתל שלו ואנחנו חוזרים ל״כוננות הודו״ - צריך לשמור על יהל טוב מפני מתקפות שכאלו, הוא שונא את זה. הוא גם מרגיש לא טוב - מקורר - ומתחיל לפתח התקף אסתמה. אנחנו מסתובבים על גדת הנהר ומגיעים לשוק צבעוני של ירקות ופירות מכל סוג שהוא, עוגות עם חלמונים ונקניקים עליהן, ממתקים שונים ומשונים והרבה הרבה דגים. שוב הריח קשה, עד בלתי נסבל, ואנחנו בלית ברירה ממשיכים הלאה. מתיישבים לאכול ואלעד מחליט לטעום נחש ים. בכלל, לכל האוכל פה יש טעם של ים, ואני חושדת שבכל מאכל, גם אם הוא צמחוני לגמרי, תוקעים איזה מרכיב של דגים (שמן, רוטב, תבלין). חשד שמבוסס כמובן על מידע שקראתי במדריך המטיילים שלנו ולי בתור חובבת דגים מתחילה, עוד לא מתאים לטעום מאכלים לאניני טעם עם רוטבים מצחינים שהותססו במשך חודשים.
חוזרים למלון, יהל נושם ממש רע אבל עייף מאוד ונרדם מהר. באמצע הלילה אלעד לוקח אותו לקבל מנת וונטולין באינהלציה בבית החולים שממול, שם הוא מצליח לתקשר עם הרופאים באמצעותו האדיבה של google translator.
למחרת בבוקר, עם תקתוק בלוחות הזמנים ועם קבוצה של כ-40 איש (הבטיחו 6!) אנחנו יוצאים בשייט לכיוון כפר צף וחוות דגים. ריפרוף קל על הכפר היפה (דומה מאוד לאלה שראינו בקמבודיה), על חוות הדגים שממוקמת בתחתיתו של בית צף - מתחת לרצפת הבית, על כפר מוסלמי שלגדות הנהר וחזרה למלון להעמסת הציוד על האוטובוס, לקראת המשך הטיול. הקבוצה הגדולה שטיילנו איתה בבוקר מתפצלת בשלב הזה לשתיים, האחת שטה לקמבודיה, השניה ממשיכה במסלול שלנו והיא תתפצל שוב בהמשך. ככה זה ממשיך במהלך שאר ימי הטיול: קבוצה אחת משונעת לכאן, אחרת לשם, בדרך עוצרים לאסוף עוד אנשים ולשמוט אחרים, ממש פס ייצור שמתקתק באופן מעורר השתאות ובחילה גם יחד, ואנחנו שמבינים שאינטימיות קבוצתית לא תיהיה כאן ושזו כנראה השיטה בטיולים הללו, מחליטים להוציא את הטוב ולא לקטר כל הזמן. אני נכשלת במשימה בערך דקה לאחר שהחלטנו עליה...
נוסעים למקדש הממוקם על הר ליד צ׳או דוק, מטפסים אליו ומשקיפים על נוף מקסים של שדות אורז ירוקים, נהרות וכפרים - בצד הויאטנמי והקמבודי. ממשיכים בנסיעה של ארבע שעות אל עבר העיר קאנטהו, ומתרשמים מאיזור שופע במים - כל כמה דקות אנחנו עוברים על גשר שמעל נהר, לפעמים צר ולפעמים רחב ועצום. איזור ירוק שרוב חייו מתנהלים על וסביב המים. מגיעים לקאנטהו ואני, שמרגישה עייפה מ״השיטה״ וממלונות זולים הממוקמים גרוע (במקרה הזה מלון באמצע שוק ברגים, כלי עבודה, גלגלים, צבעים וכו׳) צוללת ביחד עם היהלול, לשינה טובה. מתעוררים לאחר כמה שעות, כבר לא כל כך חם בחוץ ויוצאים לשוטט בעיר. אין פה משהו מיוחד, למעט טיילת נחמדה ליד הנהר הרחב ואנחנו מחליטים לצאת בספינה - מסעדה מקומית, לשיט נחמד של שעה וחצי. המנות בתפריט מגוונות להחריד. החל מעכברים ממולאים, דרך צפרדעים מטוגנות, נחשים, צבים, יונים וכלה בסתם שרצי ים. אנחנו מנסים את מזלינו במנות צמחוניות, למרות שאחת בכל זאת הגיעה עם חתיכות בשר בלתי מזוהות (אני לא אכלתי כמובן, שמא השתרבב בטעות בשר עכבר לקדרה והמלצר החביב, שלא הבין את בקשתינו בתחילה, הביא לנו מכתב התנצלות מקסים). הספינה - בעלת שלוש קומות - היתה מלאה עד אפס מקום במקומיים, שאכלו כמויות עצומות של אוכל ונהנו, יחד איתנו (טוב, אנחנו לא ממש) מתוכנית אמנותית שכללה שירה (נשמעה כמו תזמורת של כלים לא מכוונים), קוסם (הילדים נהנו) ומוסיקה מחרישת אוזניים.
ישבנו ליד משפחה חביבה שניסתה לעזור לנו כמיטב האנגלית שבפיה לתקשר עם המלצר. בכלל, כולם מאוד התלהבו מהילדים והתייחסו אלינו יפה. ובכל זאת, אני מרגישה אצל הויאטנמים (בהכללה כמובן) משהו עצור ולא נחמד עד הסוף. אלה שעוסקים בתיירות, עוד פחות, לפעמים ממש מגעילים.
ביום השלישי של הטיול, עם קבוצה ומדריך חדשים, יצאנו לראות את השוק הצף הגדול ביותר באיזור. השוק הוא סיטונאי ומוכרים בו רק ירקות ופירות. כל סירה, מציגה את מרכולתה על גבי מקל במבוק. למשל, מוכר אבטיחים - יתלה אבטיח על המקל ומוכר אננס - יתלה אננס. האיזור הומה ושוקק במסחר. אנשים מעבירים סחורה מסירה לסירה, מסדרים, מנקים. כמו ״שוק לוינסקי״ על המים.
אחר כך שטנו למפעל לייצור איטריות אורז (בשיטה שונה מזו שראינו בקמבודיה) ומפעל לעיבוד אורז. למדנו שויאטנם היא יצואנית האורז השניה בגודלה בעולם אחרי תאילנד ועל התהליך הארוך שעובר האורז מהקטיף ועד האריזה, וכמובן המכירה. חזרנו לייבשה והמשכנו באוטובוס לייעדינו האחרון באגן המקונג - עיר נחמדה בשם מיאי טהו, לא לפני שהחלפנו אוטובוס בדרך! הגענו למלון מזעזע אבל במיקום טוב, ממש על הנהר, התקלחנו ויצאנו אל שוק הלילה במטרה לטעום מרק מקומי. שוב, היה קשה להסביר למלצר שאנחנו לא רוצים ״מווווווו״ ולא ״מהההההה״ ולא "אוינק אוינק״ ולא ״קוקוריקו״ ולא - עושים צורה של דג עם הפה, עד שהגיע לעזרתינו בחור מקומי שדובר אנגלית וחילץ אותנו מהתסבוכת. רק חבל ששכחנו להגיד גם ״בלי חריף״.... אחרי החוויה המפוקפקת של המרק, הלכנו לאיזור משחקים נחמד וקינחנו במכולת בה קנינו אוכל מוכר - בגט, יוגורט, גבינה ואכלנו לשובע.
ביום האחרון של ה״טור״, הגיעה מדריכה מטעם החברה לקחת אותנו אל הנמל. שם חיכינו כחצי שעה לקבוצה של אותו היום. מדריך נוסף שהתחלף ואנחנו על הסירה אל עבר כמה איים שעל המקונג. מגיעים, יחד עם נחילי תיירים, לאחד האיים, שותים תה עם דבש מקומי ועולים על סירה קטנה לשייט בתעלה צרה. פקק תנועה של סירות עם תיירים תוקע אותנו מלזוז ופה ושם, משיט סירה צועק לעברינו "tip, moeny". ממש מגעיל ומבאס. הפקק משתחרר ואיתו אנחנו, מתחילים להנות מקצת טבע, בלי המולה. שטים בנינוחות יחסית בתעלת המים, שמשני צדדיה גדלים דקלים קטנים עם פירות יפיפיים והמוני יצורים משונים - שתי רגליים וזנב ארוך, עיניים בולטות (נראים כמו יצורים מהחלל החיצון) - מקפצים להם על האדמה הבוצית. חוזרים לסירה הגדולה ולנהר הרחב, רחב ושטים אל עבר אי אחר ושוב עולים על סירה קטנה, ושוב תעלות צרות יותר, טבע פראי והרבה יופי. עוצרים במפעל ביתי לייצור סוכריות טופי מאגוזי קוקוס ואני יוצאת משם עם שן שבורה (אל תגלו לדפני - השיננית שלי). ארוחת צהריים ושיט נוסף אל גן של פירות טרופיים, בו אנחנו אוכלים פירות טעימים ונאלצים להקשיב שוב, וזה לא קל בכלל, למופע של מוסיקה מקומית (ועוד רצו טיפ על הזוועה הזאת). עם הלשון מעט בחוץ, עולים על speed boat לכיוון סאיגון. איזו הפלגה משגעת! האמת, שמכל ארבעת ימי הטיול במקונג, זו הדרך היפה והמעניינת ביותר - טבע שופע וירוק מכל הכיוונים, עצי קוקוס ודקלים שגדלים בצפיפות עד המים, התרחשות מעניינת של סירות כל הזמן, מכל הכיוונים ומסוגים שונים. נהרות קטנים שמתחברים עם הנהר הגדול. כפרים. פשוט יפה וכייף גדול.
בסיכומו של דבר אני חושבת שהיה לא פשוט לעשות את הטיול הזה לבד. המרחקים מעיר לעיר הם עצומים והיה נוח שלא היינו צריכים לסחוב את הציוד שלנו יותר מידי, שהמלונות היו ידועים מראש (גם אם לא היו משו משו) ושהביאו אותנו אליהם ובאו לקחת מהם. אבל, מן הסתם, אם היינו עושים את זה לבד, בלי ארגון חיצוני, היינו נהנים יותר ומעמיקים יותר במקומות שעניינו אותנו. לא נורא, מכל התנסות לומדים, לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה