יום שבת, 21 בינואר 2012

בורמה לאתר למטייל (כתבה שמינית ואחרונה בסדרה)

כרגיל מעדכנים כאן על טיולנו הארוך. מידע רב נוסף ניתן לקרוא בבלוג שלנו pelegintheworld.blogspot.com
נחתנו בבורמה לאחר טיסה קצרה מבנקוק (הזמנו לבד דרך האינטרנט, אייר אסיה 760 דולר לארבע כרטיסים הלוך וחזור).
המפגש הראשוני עם בורמה היה לא קל גם עבורנו שכבר חווינו את הודו, נפאל ותיאלנד. לא הזמנו מקום מראש במלון ומציאת המלון בינגון היתה בעייתית ביותר.
ההתנהלות עם הכסף כאן והצורך במזומן היתה בעייתית מאוד והמחירים כאן, כנראה גם בהשפעת שיא העונה, היו גבוהים בהרבה ממה שציפינו.
למרות כל זאת בהחלט הצלחנו להנות ממינמאר, פגשנו אנשים מקסימים, ראינו נופים ואתרים וחווינו המון חוויות.

ינגון
כבר לא עיר הבירה של מינמאר (השלטון הצבאי העביר את הבירה לעיר אחרת צפונית מכאן) אבל כן העיר הראשית. יש בעיר מספר אתרים מעניינים וכאן גם נמצא שדה התעופה הבינלאומי של מיאנמר.
לינה
יחסית לשאר ערי הבירה בהם ביקרנו בטיולנו, ינגון יקרה מאוד. תמורת 30 דולר קיבלנו חדרים בסיסיים מאוד מאוד.
לילה ראשון ישנו במלון May fair inn בעלות של 30 דולר ללילה לא כולל ארוחת בוקר. מלון נקי מאוד אבל הצוות פשוט מגעיל. התשלום בדולרים בלבד.
לילה שני ישנו במלון Beutyland 1 שוב בעלות של 30 דולר הפעם כולל ארוחת בוקר. כאן הצוות היה נחמד יותר אך המלון לא ממש נקי. מי שמעוניין, הנה מספר הטלפון 01-540092/01549772
החלפת כסף
החלטנו לא להסתכן ולהחליף כסף בבנקים ולא בשוק השחור. ביומיים שהיינו כאן השער לשטרות של 100 דולר היה 800 צ׳אט. הבאנו איתנו שטרות דולר נקיים וחדשים בערך של 100 דולר מבנקוק.
אתרים
סולי פגודה - הסטופה השניה בגודלה בינגון. נכנסנו לקראת ערב לתוך חצר הסטופה ונהננו מצפיה בטקסים הדתיים. כניסה 2 דולר - הצלחנו להכנס בלי לשלם.
שווידהגון פגודה - האתר הדתי החשוב ביותר במינמאר. סופטת זהב ענקית. כניסה 5 דולר. מאוד נהננו.
לפני הכניסה עברנו דרך אתר דתי אחר ובו בריכת מים גדולה מלאה דגים וצבים ופסל ענק של בודהה - הכניסה חינם.
בית הכנסת של ינגון, הגענו בערב נר שלישי של חנוכה, השכן המוסלמי הנחמד הציע שנחכה ובשעה חמש הגיע משה אב בית הכנסת. קראנו על היהודים בבורמה והתרשמנו מאוד מבית הכנסת. כתובת בית הכנסת - רחוב 85 פינת רחוב 26.

הסלע המוזהב
סלע מוזהב ועליו סטופה העומד באיזון על פי התהום כאילו עומד ליפול. המאמינים טוענים שהסלע מאוזן רק בזכות שערות מראשו של בודהה הנמצאות בתוך הסלע. הסלע נמצא דרומית לינגון.
הגענו בעיצומו של פסטיבל בן שבוע - הכל היה עמוס ביותר בעשרות אלפי מקומיים והרעש במהלך היום והלילה היה קשה ביותר.
לינה
ישנו במחנה קינפון במלון בשם Seasar - מלון נחמד מאוד אבל היה בלילה רעש נוראי בגלל הפסטיבל. מחיר 23 דולר כולל ארוחת בוקר (טלפון של המלון אם מישהו רוצה להזמין מקום מראש 09-49818854/09-8723288
הגעה
בעזרת עובדי המלון ארגנו לעצמנו מקום בקבינה של משאית לנקודת הטיפוס על ההר. הנסיעה נמשכה כחצי שעה.
הליכה ברגל לסלע עצמו לא קשה. טיפסנו כשעה וחצי של הליכה נינוחה מאוד. בדרך, לקראת סופה, יש דוכני רפואה מקומית עם המון שרידי חיות מיובשים, זוועה אמיתית.
הסלע עצמו
כניסה 5 דולר למבוגר, ילדים חינם. באזור יש משטחי שיש ענקיים שהיו מלאים כולם בעולי רגל שהתמקמו לשהייה ממושכת. בקטע הצמוד לסלע - כניסה אסורה לנשים.
ירידה
הקטע הרגלי קל מאוד ולא היה בעיה למצוא משאית שתחזיר אותנו במחיר זהה למחיר העליה.

באגו
עיר שנמצאת בדרך מינגון למנדליי. בעיר יש מספר אתרים מעניינים. רוב התיירים מקדישים לבאגו רק כשעתיים שלוש, אנחנו החלטנו להשאר לילה בבאגו כדי להמנע מנסיעת לילה למנדליי. יצאנו בשעה 08:00 באוטובוס פרטי ממחנה קינפון וב 10:45 הגענו לבאגו (מחיר האוטובוס 5,000 צ׳אט לאדם).
את כל הסיור וההתארגנות בבאגו עשינו בעזרתו של מר מיו- ניתן למצוא אותו בטלפון 09-5300987.
סיור
עשינו סיור במספר רב של אתרים בעיר. הסיור נמשך כחמש שעות והנסיעה היא בכלי רכב שנקרא טוטו - הכלאה מוזרה בין אופנוע לעגלה (ניתן לראות צילום בבלוג שלנו). בין האתרים בהם ביקרנו:
- מקדש בודהיסטי גדול בו צפינו בנזירים לומדים.
- פגודה ענקית ויפה במיוחד שהיא כנראה הגדולה ביותר במיאנמר.
- בית מלאכה ידני ליצור סיגריות.
- מקדש קטן עם נחש ענק (באורך של 6 מטר) שהמיאנמרים מתפללים אליו וכמובן נותנים לו כסף.
- מספר אתרים עם פסלי בודהה בפוזיציות ובגדלים שונים.
- בית מלאה קטן לגילוף פסלי עץ.
לינה
ישנו במלון Jade Garden Hotel מלון נחמד מאוד - ניתן להשיג את הפרטים דרך מר מיו (ראו למלעלה). שילמנו 16 דולר ללילה.

מנדליי
נחשבת כבירה התרבותית של מיאנמר. מהעיר עצמה לא מאוד התרשמנו אבל מסביבה  יש בהחלט הרבה מה לראות.
הוקפצנו באמצעות הטוטו מבאגו לצומת הכביש המהיר ושם המשכנו באוטובוס בנסיעה של 7 שעות למנדליי. כרטיס לאוטובוס 15,000 צ׳אט.
לינה
מלון AD-1 , חדרים זעירים אבל מאוד נקיים. צוות מלא מידע ומקלחת חמה אמיתית. טלפון של המלון 09-6502430.
אתרים במנדליי והאזור
גשר העץ הארוך בעולם - נמצא באמרפורה, הגענו באמצעות תחבורה ציבורית. כניסה חינם. מומלץ.
טקס האכלת הנזירים - נמצא קרוב לגשר, בשעה 10:30 בבוקר המקומיים והתיירים מחלקים מזון למאות הנזירים (יש שם 1,200 נזירים) שמגיעים יחדיו במצעד ארוך. השתתפנו בחלוקה ונהננו מאוד. חינם.
סאקיה (באנגלית נכתב Sagiang) - גבעה ועליה פגודה ממנה נשקף נוף יפה של הנהר ושל עוד עשרות פגודות. כרוך בטיפוס לא קשה. הינו ומאוד נהננו. הגעה בתחבורה ציבורית. חינם.
הכנת עלי זהב
נסענו לראות כיצד מכינים עלי זהב. עלי הזהב משמשים בעיקר כאביזר פולחן במקדשים. תהליך היצור שלהם היה מאוד מעניין. כניסה חינם. כתובת המפעל-רחוב 36 על רחובות 77/78 שם המפעל בו ביקרנו King Galon
מהמוני פגודה Mahamuni Paya - קמנו בשלוש לפנות בוקר !!!! ויצאנו לראות טקס בו הנזירים מצחצחים שיניים ומנקים פנים לפסל מוזהב של בודהה. הטקס עצמו מתחיל בדיוק בשעה 04:30 והיה מעניין מאוד. כניסה חינם.
מסעדה שאהבנו במנדליי Shwe War Thar - אכלנו מנות ענק של אוכל תאילנדי משובח. מומלץ ביותר. נמצא ברחוב 82 על רחוב 38/39 ותודה ללונלי פלאנט על ההמלצה.

פין-או-לווין
עיר קטנה כשעתיים צפונית ממנדליי. העיר הוקמה כעיירת נופש עבור הכוחות הבריטים. כיום בונים כאן בתים מתעשרי בורמה החדשים. עיירה מקסימה וירוקה עם הרבה בתים עתיקים.
הגענו במונית ממנדליי בנסיעה של כשעתיים. שילמנו 10,000 צ׳אט.
לינה
מלון Grace Hotel 1, שילמנו 30 דולר כולל ארוחת בוקר. מלון נחמד אבל המחיר גבוהה מדי (כמו ברוב המלונות בהם התארחנו במיאנמר). טלפון של המלון 085-21230
הגנים הבוטניים
גנים בוטנים ענקיים,יפים ומטופחים. בתוך הגנים יש אגם, גן חיות יפהיפה של ציפורים, מגדל תצפית ענק שנראה כמו טיל, גשר עץ ארוך מעל ביצה, מוזיאון פרפרים, גן סחלבים, גינת סלעים ועוד ועוד. בילינו בגנים יום שלם. עלות 5 דולר למבוגר, 2 דולר לילד.
מסעדה הודית שמאוד נהננו ממנה Family Restaurant נמצאת ברחוב הראשי ליד המסגד.

באגן
מתחם אדיר בגודלו של אלפי מקדשים בגדלים וצורות שונות הפזורים להם בתוך אזור שטוח המכוסה צמחייה.
הגענו בספינה איטית ממנדלי. הספינה יוצאת פעמיים בשבוע, בימי ראשון ורביעי ונמשך כ 14.5 שעות. התנאים על הספינה היו סבירים בהחלט וניתן היה לקנות אוכל בסיסי. השיט עולה 10 דולר לנוסע. בירידה מהספינה גובים את כרטיסי הכניסה לאזור בעלות של 10 דולר (כמובן שלא שילמנו עבור הילדים).
לינה
ישנו ב Eden motel בעלות של 23 דולר ללילה כולל ארוחונת בוקר. המלון זוכה לציון סביר מינוס.
האתר
סיירנו באתר במשך יומים בעזרת סוס ועגלה אותם שכרנו ליד המלון בעלות של 15,000 צ׳אט ליום. האתר כולו מרשים ביותר אך להערכתנו אין צורך ביותר מיומיים כדי למצות את החוויה.

קאלו
עיירה קטנה ומקסימה בדרום מחוז שאן. למחרת הגעתנו לעיר היה יום שוק נחמד שבו באו מקומיים (בעיקר מקומיות) לסחור במוצרים שונים.
הגענו באוטובוס מאוד לא נוח מבאגן. הנסיעה נמשכה כתשע שעות ועלתה 10,500 צ׳אט לאדם.
לינה
מלון Eastren paradise, מלון נקי מאוד עם צוות מאיר פנים. המלון הטוב ביותר בו הינו במיאנמר. שילמנו 23 דולר ללילה.
מערת פינדיה
מערה ענקית ובתוכה אלפי פסלים של בודהה. מרשים ביותר ובהחלט שווה לבקר.
הגענו בתחבורה ציבורית בעלות של פחות מ 3 דולר לאדם (כנראה שביום שנסענו למערה היתה יותר תחבורה ציבורית כי היה שוק בעיר שליד המערה). כניסה למערה 3 דולר.

טרק מקאלו לאינלה לייק
יצאנו לטרק של שלושה ימים מקאלו לאינלה לייק. את התיאומים וההזמנות עשינו באמצעות Sam's Resteurent והתאכזבנו מאוד (המדריך היה אנטיפט וכמות האוכל ואיכותו ירודה).
עלות הטרק 33,000 צ׳אט ליום עבור שלושתינו למדריך, לינה וארוחות + 15 צ׳אט לסירה שלקחה אותנו בסוף המסלול למלון + 3,000 צ׳אט למשלוח של תיק לאינלה לייק + 5,000 צ׳אט ליום לסבל.
הטרק עצמו
מדובר בהליכה של כ 7-8 שעות ביום למרחקים שלנו היו ארוכים מאוד. הנופים בדרך יפים מאוד מאוד. מעט מההליכה היא בטבע ממש ורוב הדרך היא בין כפרים ושדות.
חלק גדול מהדרך הוא על שבילים שמתאימים גם לרכב דו גלגלי או אופנועים ועוד חלק של הדרך מתבצע על מסילת רכבת.
הלינה היתה בבתים פרטיים בתנאים בסיסיים מאוד.
למרות הקשיים אנחנו בהחלט ממליצים על הטרק, למי שלא מפחד מהליכה של כ 15+ קילומטר ליום, הוא עובר בנופים מדהימים, פוגשים אנשים נחמדים, ורואים הרבה חקלאות מסורתית.

אינלה לייק
לינה בכפר נואנג שו ( Nyaung Shwe) במלון Nanda wunn במחיר של כ 25 דולר כולל ארוחת בוקר.
לקחנו שני סיורים של יום שלם על סירה - הראשון לביקור בכל ״אתרי החובה״ (שוק נודד, כמה פגודות, מקדש החתולים הקופצים וסבב מפעלים) והשני לטיול נינוח בכפרים באזור. עלות הסיורים 16,000 צ׳אט ו 14,000 צ׳אט בהתאמה. יציאה בשעה 07:30 וחזרה בשעות אחר הצהריים.
את שני הסיורים תאמנו דרך מסעדת Min-Min שנמצאת ברחוב הראשי לקראת הגשר.
יום אחד נסענו לבקר בשלושה מנזרים באזור Nyaung Shua  ומאוד נהננו. אחד המנזרים נמצא על הכביש הראשי ביציאה מהכפר והגענו באמצעות טוטו. שני האחרים נמצאים לאחר הגשר. ניתן להגיע בקלות ברגל.
יום נוסף טיילנו בטרמפים לכפר mahn tuak יש שם פגודה על הר עם תצפית מעניינת
על האגם. חזרנו לכפר בסירה בעלות של 4000 צ׳אט.

ושוב בינגון
חזרנו בנסיעת לילה באוטובוס נוח ומסודר - עלות 14,500 צ׳אט לאדם כולל הקפצה למרכז העיר בינגון. הזמנו את הנסיעה דרך מסעדת Min-Min.
לינה
הפעם ישנו במלון White House, עלות לחדר 30 דולר כולל ארוחת בוקר מצויינת, הגדולה מסוגה במיאנמר.
סיור ברכבת
ביום האחרון לפני הטיסה, עשינו סיור מעגלי ברכבת מסביב לינגון. הנסיעה עצמה בקרונות מיושנים ובתנאים בסיסים מאוד, היא נמשכת שלוש שעות, עולה דולר לאדם ומעניינת בעיקר למי שרוצה לחוות זווית נוספת של מיאנמר ושל החיים בה. לא רואים אתרים מוכרים או מעניניים בדרך.

זהו, עד כאן המידע על מיאנמר. למרות שלא היה קל, נהננו מאוד לטייל במדינה המיוחדת הזו. כרגיל אתם מוזמנים לקרוא עוד חוויות בבלוג שלנו pelegintheworld.nlogspot.com
להתראות, משפחת פלג

עובדות ומידע שלמדנו על מינמאר (כתבה שביעית בסדרה)

* השם הרשמי של המדינה שונה מבורמה למינמאר על ידי השלטון הצבאי כדי להדגיש שבמדינה אין רק בורמזים אלא בני שבטים שונים (68 אחוז מהתושבים הם בורמזים).
* יש כאן המון דרכים יצירתיות לעשות כסף באמצעות הדת, הנה כמה דוגמאות-
1. מוכרים עלי זהב כדי להדביק על דמויות מקודשות של אלים.
2. מוכרים ציפורי בר והמאמין זוכה באפשרות לשחרר את הציפור המסכנה (ראינו שלוכדים דרורים, ינשופים, תנשמות ועוד ציפורי בר שאנחנו לא מכירים).
3. במקדשים יש קערות זזות באמצעות מנוע והמאמינים מנסים לתרום שטרות כך שיפלו לתוך הקערה.
4. העברת כסף לאיש הדת שיברך איתו נחש שנחשב גלגול של אל.
* ״דרך בורמה״ שלנו שנפרצה מאזור חולדה לירושלים כדי לפרוץ את המצור הערבי נקראת על שם ״דרך בורמה״ המקורית. ״דרך בורמה״ המקורית נפרצה בין מלחמת העולם הראשונה לשניה על ידי הבריטים כדי לאפשר העברת אספקה מהודו לכוחותיהם בסין, מבלי להיות מותקפים על ידי היפנים. הדרך המקורית מתחילה מאזור עיר בשם לשיו שלא רחוק ממנה ביקרנו.
* ראינו כאן כמה מקרים קשים של חוסר כבוד לבעלי חיים - ףתרופות זוועה שמורכבות מבעלי חיים מתים (זנב של פיל, כפות רגלים של דב, ראשים מיובשים של עז ועוד). יש מנהג נוראי של כליאת ציפורי בר לצורך שחרורם במקדשים. ראינו הובלה לא אנושית של תרנגולות לשחיטה ועוד.
* בבורמה לא רק שותים תה אלא גם אוכלים תה. אחד המאכלים האופינים כאן הוא סלט עלי תה חלוטים. לא אהבנו במיוחד.
* לרוב האנשים כאן אין טלפונים, לא בבתים ולא סלולרים. ברחובות יש כאן דוכנים עם טלפונים ומהם באים אנשים להתקשר. כשביקשנו מנהג המונית את מספר הטלפון שלו הוא נתן לנו את מספר הטלפון בדוכן שליד הבית שלו.
* אינטרנט - לאנשים בבתים אין טלפונים וכמובן שגם לא מחשב ואינטרנט. כשהלכנו לאינטרנט קפה המהירות היא איטית מאוד מאוד ובגלל זה המון דברים לא עובדים. בנוסף יש כאן צנזורה של הממשלה על המון אתרים למשל כשניסנו להראות למישהו את הבלוג שלנו קיבלנו הודעה שלא ניתן להכנס לאתר.
* בבורמה מעט מאוד דוברי אנגלית. גם בקרב העובדים בענף התיירות רוב האנשים לא דוברי אנגלית. מאוד לא פשוט לתקשר עם רוב האנשים וזה דרש לא מעט אורח רוח וחוש הומור, ולא פעם שימוש בפנטומימה. בנוסף, גם מי שכבר מדבר אנגלית - היא מאוד לא ברורה כי בבורמזית חלק מהא״ב האנגלי - בכלל לא קיים.
* רוב המיאנמרים אותם פגשנו היו נחמדים בצורה מעוררת התפעלות. הם מחייכים ושמחים לעזור. אפילו הקבצנים כאן נחמדים ואדיבים וממשיכים להיות כאלו גם עם לא נותנים להם כסף. באופן מפתיע דווקא רבים מהאנשים העוסקים בתיירות הם פחות נחמדים והרגשנו שהם מנסים להוציא מאתנו כסף בכל דרך אפשרית. לילדים בכל מקום נתנו ממתקים ובהרבה מקומות אליהם הגענו, הוצע לנו להצטרף לארוחות.
* במיאנמר כולם לובשים חצאיות שנקראות לונגי, גם הבנים וגם הבנות. זהו שרוול בד שמגיע כמעט עד לכפות הרגליים, מקופל ונקשר בצורה די פרוביזורית, כך שמידי כמה זמן צריך להתיר ולחזק את הקשירה. מראה מאוד נפוץ פה זה גבר/אישה שפותחים את הקשר שהתדלדל, מותחים את הלונג׳י לצדדים וקושרים אותו מחדש.
* רוב תושבות מינמאר וגם הילדים צובעים את פניהם במשחה בצבע צהוב בהיר שנקראת טאנאקה ומופקת מעץ שגדל באזור. המשחה אמורה להגן מהשמש והיא גם מקררת את עור הפנים. כמובן שגם אנחנו ניסינו. בהרבה מקומות ניתן לראות נשים מפיקות את המשחה על ידי גרוד ענפי העץ על משטח מתכת או חמר, בתוספת מעט מים.
* מינמאר היא המדינה היחידה בה נתקלנו שניתן למצוא רכבים עם הגה מצד ימין והגה מצד שמאל. ברוב הרכבים כאן הנהג נוהג בצד ימין (הפוך ממה שנהוג בארץ) אבל בחלקם הוא בצד שמאל (כמו שכן נהוג בארץ). הנהיגה היא בצד שמאל של הכביש.
* המינמארים אוהבים ללעוס אגוזי בטל. גם בהשוואה להודו ולנפאל לעיסת אגוזי הבטל כאן היא פופלרית מאוד. כמעט כל המינמארים לועסים במשך שעות רבות תערובת של אגוז בטל, טבק ועוד מיני צמחי תבלין ואבקות המגולגלות יחד בתוך עלה של עץ הבטל. תוך כדי לעיסה הם יורקים את הנוזל האדום הדביק שנוצר מהלעיסה הלא נגמרת ויש כאן את השפרצות הרוק בהמון מקומות. הפיות והשיניים של רבים מהמקומיים צבועים באדום עז - בורדו - ואחד הדוכנים הנפוצים ביותר כאן, היכן שלא תסתובב, הוא דוכן להכנת התערובת המוזרה הזו, שמקופלת בתוך עלה האגוז.
* הבוטנים כאן מאוד זולים והם תפריט נפוץ מאוד במטבח המינמארי. מגישים כאן המון תבשלים עם בוטנים (למשל כל הסלטים הטריים שלהם, מוגשים עם תערובת של בוטנים ושומשום קלויים ביחד עם שמן ומלח. ממש ממש טעים). טעמנו מטעמי בוטנים גם מלוחים וגם מתוקים.
* אנג סאן סו צ׳י - מנהיגת האופוזיציה וזוכת פרס נובל לשלום. הדמות הנערצת במדינה. השלטון הצבאי מאשר בשנה האחרונה לאזרחים להפגין אהדה כלפיה בגלוי ובשמחה. ראינו תמונות שלה בבתים, על מחזיקי מפתחות, בשוק הלילה במאנדליי וגם  על כרכרת הסוס שלנו בבאגאן.
* ינגון (שפעם נקרא רנגון) היא העיר המרכזית במינמאר אך לא עיר הבירה. לפני מספר שנים החליף השלטון הצבאי את הבירה במטרה שתהיה במקום בטוח יותר נגד הפיכה אפשרית.

אגם אינלה, בחזרה לינגון (כתבה שישית בסדרה)

אגם אינלה הוא מקום מצויין לסיים את המסע בבורמה, לקחת את הזמן, לנשום אויר ולנסות לעכל את כל הדבר הזה.
היום הראשון עובר עלינו בעצלנות מסויימת, בשיטוטים נעימים בין תעלות המים הצרות, בהתבוננות בחיים לצידי התעלות - נשים מכבסות את בגדיהן, אנשים מתרחצים, דגים דגים, חקלאות בתוך המים, אנשים שטים בסירות עץ קטנות. הכל מאוד שלו וציורי. מדהים לראות איך המים הם המקור להכל - מנקים בהם, שותים מהם, מבשלים בהם, עושים את הצרכים אליהם, דגים מהם, מגדלים עליהם ירקות. כאילו למים יש איזה כוח שמנקה ומטהר את הכל. אנחנו חושבים על כל הערבוביה הזו ועל הנזק הרב שהיא מסיבה לאדם (ולסביבה) ותוהים - האם האנשים פה לא חושבים שזה בעייתי לאכול ולחרבן לאותם מים???
ביום השני מתארגנים עם קרלוס ורוסה ושוכרים סירה עם נהג שיקח אותנו ליום טיול באגם ובתעלות שסביבו. היציאה בבוקר מוקדם, בחוץ קר ואנחנו מנסים להתחמם בקרני השמש הראשונות. הסירה מהירה מאוד, מתנדנדת על הגלים ומשפריצה עלינו מים. להקת שחפים מצטרפת אלינו במעוף קרוב והילדים שואגים מאושר.
התחנה הראשונה שוק מקומי - מזכיר מאוד שווקים שכבר ראינו. הרבה תוצרת מקומית, פירות וירקות שאת חלקם אנחנו לא מכירים. אנחנו אוהבים את ההסתובבות הזאת. הילדים קונים לעצמם רוגטקות (למטרות קליעה למטרה בלבד, והמטרה חייבת להיות דוממת כך אנחנו מסכמים איתם) מעוצבות וגוני כבר אלוף רציני בקליעה.
בהמשך אנחנו עוברים בכמה מפעלים שנמצאים בבקתות שעומדות על כלונסאות מעל המים. מפעל להפקת חוטים ובדים מצמח הלוטוס. נפחיה לסכינים (הם מעבדים ברזל ועובדים עם אש בתוך בית עץ) ומפעל אריגה.
פוגשים את בנות שבט ארוכות הצוואר ומשוחחים איתן.  בנות השבט ממשיכות מסורת ארוכה של הקפת הצוואר בטבעות מתכת בצורה שמעוותת מאוד ומאריכה את צווארן, ומשוות להן מראה מעוות. במקור ננעדו הטבעות כסגולה להגנה מפני נשיכה של דרקון.  כיום רוב בנות השבט חדלו מהמנהג אך מיעוטן עוד ממשיך אותו. האשה איתה שוחחנו באמצעות מתורגמן טוענת שזה לא קשה לה, היא ישנה עם שתי כריות ולא מרגישה מקופחת.
לאחר ביקור בעוד פגודה (לא משהו מיוחד ואנחנו כבר די עייפים מפגודות) אנחנו ממשיכים לאחת התחנות שאמורה להיות האטרקציה של הטיול היום - ״מקדש החתולים הקופצים״. לפי מדריכי הטיולים מדובר במקדש שהתפתחה בו מסורת של מאות שנים שבה הנזירים מלמדים חתולים לקפוץ דרך חישוק מתכת.
מגיעים למקדש והנזיר אומר שהחתולים עייפים (גם הוא לא נראה מאוד עירני) ולא יקפצו היום. אבל לנו הבטיחו חתולים קופצים ואנחנו לא מתכננים לוותר (אלעד). אז אחרי קצת נדנודים, הגיעה אחת מעובדות המקום ושני חתולים התעוררו למעננו וקפצו פעמיים דרך החישוק. נו טוב... גם כן אטרקציה (לאחר שהמאלפת הלכה לקחנו גם אנחנו קצת אוכל חתולים והקפצנו אותם בעצמנו).
בדרך למלון עוד עברנו בשדות החקלאות על המים - חקלאים שמגדלים ירקות באיים צפים על המים. האיים הצפים מחוברים לקרקעית האגם באמצעות מקלות במבוק ארוכים שמונעים מהם לזוז (תארו לעצמכם ערוגה של איכר מסויים שהיום נמצאת בצד אחד של האגם ולמחרת בצידו האחר?). נהננו שוב ממראה הדייגים החותרים ברגל בשיטה יחודית למקום, ראינו ילדים צעירים מתאמנים בשיטה ליד בתיהם, ולקראת השקיעה חזרנו לנמל הבית.
למחרת נפרדנו בעצב מקרלוס ורוסה, שהמשיכו בטיולם למלזיה, בהבטחה לשוב ולהפגש, והמשכנו לבלות לנו 4 ימים נוספים על גדות האגם.
טילנו שוב ביום שייט בין הכפרים הצפים. ביקרנו במפעל מסורתי להכנת טופו ואכלנו טופו חם וטרי עד להתפקע. אכלנו הרבה דגים טריים מהאגם. התמקמקמנו לנו במסעדת Min-Min שהפכה להיות מסעדת הבית שלנו, בזכות האוכל המערבי המעולה שהוגש בו (בעיקר פסטות טריות תוצרת בית).
טילנו יום אחד לשלושה מנזרי עץ באזור, כולל מפגש עם נזיר צעיר וחייכני בן 72 שמעריץ את ישראל ומכיר הרבה פרטים על המדינה. לקראת סוף הפגישה איתו אלעד לחץ את ידו ואמר גם לי לעשות כן, ״זה לא כמו הדתיים אצלינו״ הוא אמר. אז זהו, שזה ממש כן והנזיר החביב אמר לי ״no women".
יום נוסף עשינו טיול טרמפים לכיוון מקדש על צלע ההר, שממנו יש תצפית יפה על כל האזור (טפסנו טרמפים עם כל מיני כלי רכב שהם שילובים של אופנוע/משאית/כרכרה/אופניים) ולמדנו על תעשיית קנה הסוכר הענפה באזור.
וכך אחרי שישה ימים באזור אגם אינלה וכמעט חודש ברחבי מינמאר, יצאנו בדרכנו לינגון, לקראת החזרה לתאילנד.

הנסיעה לינגון ארכה כארבע עשרה שעות, כאשר מחצית הדרך היתה בדרך פתלתלה (וחלקה רק כורכר) בינות ההרים. השעות הראשונות היו קשות ומטלטלות, למרות האוטובוס המצויין שנסענו בו. אנשים הקיאו ללא הרף (לפחות לתוך שקיות) ואני הייתי בפחד שמע שפריץ אחד יגיע גם אלי. היתה גם את ״אשת הגרעפסים״ שבמשך כמה שעות רצוף, לא הפסיקה לייצר גרעפסים קולניים ווולגריים. ולאחר כל גרעפס, היו אותנו שהתפקענו מצחוק ולא יכולנו להרגע. החצי השני של הנסיעה היה ב״היי וויי״ ובשעה 1 בלילה עצר להפסקת אוכל (!!!!) ואילצו את כל האנשים הישנים לרדת מהאוטובוס להפסקה. היגיון שלא מוכר לנו.
לינגון הגענו ב-4 לפנות בוקר, כשהכל היה עדיין חשוך, ושמנו פעמינו למלון שהזמנו מראש. שינה קצרה למילוי מצברים, ארוחת בוקר בסגנון בופה כמוה לא אכלנו הרבה מאוד זמן ויציאה לטירוף העיר.
שיטוט חסר תכלית כשבסופו החלטנו, שלא יכול להיות שניהיה במיאנמר בלי לנסוע ברכבת לפחות פעם אחת, לקחת את קו הרכבת סובב ינגון ולצאת לנסיעה קצרה של שלוש שעות סביב העיר.
הרכבת נסעה מאוד לאט. רכבת ישנה מאוד, שבכל קרון יש שני ספסלי עץ הממוקמים לאורך הקירות. בכל תחנה, עלו וירדו אנשים וגם רוכלים שונים - מוכרי פירות, בוטנים, אגוזי בטל. ניסינו לתקשר עם הנוסעים אבל היה קשה כי שוב, רובם לא דוברי אנגלית. אפילו לא קצת. ביציאה מהעיר, ראינו שטחים חקלאיים מעובדים ובתי עץ קטנים. באיזור השוק עלו הרבה נוסעים עם סלים עמוסים בסחורה. חלקם הכינו את הירקות לבישול, תוך כדי נסיעה, חתכו וזרקו קצוות מיותרים. פגודות מוזהבות, קבוצות של מנזרים זה ליד זה. אנשים יושבים על המסילה המקבילה. אנשים מנהלים חיים סביב קווי הרכבת. מאוד מעניין. עוד משהו ללמוד על בורמה.

בערב הוזמנו לביתה של משפחה ישראלית שעובדת פה בשגרירות (אלעד התקשר בבוקר לשגרירות ישראל בינגון כדי לברר מה המצב בתאילנד והאישה הציעה שנפגש). סעדנו את ליבינו בארוחה ביתית, ישראלית, משובחת ונהננו כולנו כמה שעות מחברה נעימה ומשיחות מפרות, בעברית!

למחרת ביקרנו בשוק העצום. הילדים בחרו לעצמם מזכרות מבורמה - בובות תיאטרון מסורתיות, ואנחנו קנינו מוסיקה מקומית וצעיפי קרושה (ענבל).
היום עבר מהר כל כך וב15 נסענו לשדה התעופה, לקראת הטיסה לתאילנד.
ועוד אתגר אחד לסיום בורמה - אנחנו מגיעים לקראת ה״צ׳ק אין״ למטוס ומעבירים את תיק היד במכונת הבידוק הביטחוני ואוי ואווי - מתברר לנו שהאולר של גוני נשכח בטעות כאן. גוני מבואס מאוד, בוכה, ואנחנו מסבירים את הרגישות ומבקשים עזרה. לאחר כמה דקות מגיע נציג חברת התעופה ובידו האולר, והוא בדרכו לשים אותו בתיקי הגב שלנו בבטן המטוס. כהוכחה שאכן זה מה שעשה, הוא צילם לנו את האולר בתוך התיק עם הטלפון הסלולרי שלו, וכולנו היינו מאוד מבסוטים.

סיכומים.....סיכומים....
לא היה לנו פשוט הטיול פה. ובכל זאת, הצלחנו להנות ומצאנו לא מעט עניין במקום המיוחד הזה. בעיקר בעיקר התרשמנו מחביבותם הגדולה של המיאנמרים ונהננו מאוד מהמפגשים איתם, אבל גם כמובן מההיסטוריה והתרבות העשירות שיש למקום, חיי הדת המעניינים והנופים המקסימים.

קאלו, הטרק לאגם אינלה (כתבה חמישית בסדרה)

קאלו
לאחר נסיעה מטלטלת ומאוד לא נוחה של תשע שעות מבאגאן, הגענו לעיירה ההררית, הירוקה והצלולה קאלו. הפעם הייתה לנו הצלחה גדולה עם המלון והתגוררנו במלון הטוב ביותר עד עתה במינמאר - חדרים מוקפדים בפרטים הקטנים וארוחת בוקר שווה. בעיר עצמה אין יותר מדי אתרים, אבל היא ירוקה ויפה ולנו הזכירה ספר מקסים שקראנו, שמתרחש ברובו בקאלו (״אומנות ההקשבה לפעימות הלב״ מאת פיליפ סנדקר - מומלץ בחום רב).
למחרת הגעתנו, התקיים בעיר שוק נודד העובר בסבב בין ערי האזור, ושמגיעים אליו מוכרים מכל השבטים בסביבה. היה מעניין לראות את המוכרים (בעיקר מוכרות) מוכרים את תוצרתם. כולן לבושות בלבוש מסורתי ולראשן בד גדול, צבעוני ומגולגל או כובע קש רחב שוליים. הפנים של כולן צבועות בטאנאקה. ראינו המון סוגי ירקות ופירות, הרבה הרבה דגים ויצורי מים מסוגים וגדלים שונים - טריים או מיובשים, מגשי טופו טרי, חטיפים מקומיים, בגדים ועוד.
  
לאחר היום בקאלו החלטנו להצפין ולהגיע בתחבורה מקומית למערת פינדאיה.
השקמנו קום, לקחנו ארוחת בוקר ארוזה ונסענו באוטובוס מקומי לצומת ממנו ניתן לקחת פיק-אפ לכיוון המערה. הפעם מדובר היה במרחק קצר ותוך כעשרים דקות הגענו לצומת, שהוא למעשה מין עיירת מעבר שכזו. הוויכוח הרגיל, ניסיון להשיג לעצמנו תנאים טובים ונסיעה זולה וכעבור עוד כשלושת רבעי שעה (ומכות טראומתיות בין שני נהגים שרבו על הזכות לקחת אותנו, כולל הטבעה של אחד הנהגים בשלולית ביוב) אנחנו על ארגז של טנדר יחד עם עוד כ - 25 (עשרים וחמשה !!!) מקומיים בדרכנו למערה.
המסע לא נגמר בזה, ולפני המערה עוד נסענו קצת בכרכרה עם סוס, אבל בסך הכל למטיילים למודי ניסיון כמונו, זה בהחלט לא היה נורא.
מערת פינדאיה היא למעשה מכלול של מערות, שבגדולה שבהן מוצבים כאלפי פסלים של בודהה בצורות ובגדלים שונים (הספירה האחרונה התבצעה לפני כשש שנים ואז היו במערה 8,700 פסלים). טיפסנו למערה בשביל המקורה, שילמנו כרטיסים, חלצנו נעליים ונכנסנו למעלית החדישה שלקחה אותנו עד לפתח.
המערה עצמה מכילה חללים רבים, כעין חדרים, וכל כולה מכוסה בהמון בודהות. רובם מוזהבים אך חלקם שחורים במלואם או בחציים וחלקם עשויים דווקא אבן לבנה. הפסלים הם מתקופות שונות, חלקם בני כמה מאות שנים ואחרים חדשים יותר. ליד רוב הפסלים יש את שם התורם שהשקיע בהצבתם, עניין שכרוך כנראה בהרבה מאוד כסף, אנשים מהרבה מקומות בעולם (לא מצאנו מישהו ישראלי). יש גם פתח שמישהו סיפר לנו שהוא מוביל לבאגן במרחק של 1,500 ק״מ משם - לא נשמע הגיוני.
מטיילים במערה, חוקרים את האולמות השונים, הכל מואר בתאורה חשמלית, והתופעה מעניינת מאוד. לאן שלא מסתכלים רואים המוני פסלים המוצבים בצפיפות זה ליד זה, והכמות הזאת, נותנת הרבה כוח למקום.
יוצאים מהמערה וחוזרים יחד עם קרלוס ורוסה (פרטים בהמשך) ברגל, לעיירה שליד המערה ומשם בחזרה לקאלו.

הטרק מקאלו לאגם אינלה
מתוך המילון:
Trek   = a long, hard journey
ביום השני של הטרק, אחרי ארוחת צהריים ומנוחה קצרה ומנחמת, אמרנו למדריך שלא ציפינו לדרך כל כך ארוכה, ושבסוכנות אמרו לנו שנלך כל יום מקסימום 5-6 ק״מ, והוא אמר לנו בתוכחה: ״לכו למילון ותבדקו מה המשמעות של המילה טרק״! אז כך עשינו...ובאותו רגע מאוד צחקנו (האפשרות המתבקשת השנייה היתה לבכות, אבל לא היה לנו כוח לזה).

את הטרק עצמו, המחבר בין שתי הנקודות ונמשך 3 ימים, תיאמנו לנו דרך סוכנות נסיעות בקאלו. לקחנו מדריך וסבל שהלכו איתנו, וטבח שחיכה לנו בנקודות העצירה לארוחות ובישל אותן. שלחנו את אחד התיקים לנקודת הסיום ויצאנו לדרכנו. בדקה התשעים הצטרפו אלינו קרלוס ורוסה, זוג מקסים מספרד וארגנטינה שפגשנו יומיים קודם בשוק ושבילינו איתו את יום הטיול לפינדיה. התוספת הזו היתה מאוד נעימה ועזרה לנו רבות ברגעי הטרק הקשים.
מתחילים ללכת, יוצאים מקאלו אל עבר השטחים החקלאיים, כפרים קטנים בדרך, הרים. מטפסים ויורדים, הכל מאוד ירוק מסביב, הכל צלול ורואים מאוד למרחוק, מידי פעם פוגשים מקומיים וגם קצת תיירים, ואחרי כשלוש שעות מגיעים לנקודת ארוחת הצהריים. מתענגים על ההפסקה והאוכל ולאחר כשעה ממשיכים בצעידה. צועדים וצועדים ולא נראה שיעדינו הולך ומתקרב. שואלים את המדריך כמה עוד נשאר לנו להיום והוא אומר בזכיכות, עוד ארבע שעות. Omg. בשלב מסויים עולים על פסי רכבת והולכים עליהם, ואחרי זמן מה מגיעים לתחנת רכבת, תחנת מנוחה אחרונה לפני יעדינו הסופי להיום. בדיוק מגיעה רכבת לתחנה ויש המון התרחשות. קונים ומוכרים, עולים ויורדים והמון קולות ורחשים. אנחנו מתרשמים שהרכבת הזאת היא זוועתית ושממש לא היינו רוצים לנסוע בה. נחים קצת, שותים תה מקומי ואוכלים עוגיות, ויאללה - ממשיכים. עוד שלושת רבעי שעה של הליכה ואנחנו רואים את הכפר בו נישן הלילה. מרחוק, אני ורוסה, מנסות לנחש באיזה בית נישן ובוחרות לנו את הבתים השווים ביותר, ואיו ממש הרבה כאלה. מגיעים לכפר, כמה תאואים מקבלים את פנינו והנה אנחנו ניצבים בפני הבית בו נישן - בית במבוק בין שני קומות - בקומה התחתונה ישנות הפרות ובעליונה המשפחה ואנחנו. רוסה מגיבה בהפתעה ואומרת שזה הרי מגוחך שנישן יחד עם פרות! המדריך, שחש עלבון מהאמירה התמימה הזו, מסביר לנו שזה הסגנון פה ושאם לא מתאים לנו, הוא יכול לנסות לסדר לנו את בית הצ׳יף. לא נעים לנו ממנו והאמת היא שבאופן כללי לא נעים לנו, אנחנו מתנצלים בפני המדריך שפגענו בו ומתמקמים בחושה. קצת אחרי רדת החשכה מוגשת לנו ארוחת ערב שווה ביותר, עם כמה מנות שונות, כולל תה וקינוח, ולא הרבה אחרי כן, מיוזעים ומלוכלכים - אנחנו צוללים לשינה טרופה, על ערימת שמיכות וגם מתחתיה. בלילה הטמפרטורות צונחות כמעט עד לאפס, אבל חוץ מהראש שמציץ החוצה וסובל מהקורררר, די חם לנו. אנחנו מרגישים את הרגליים בגלל ההליכה המאומצת של אותו היום ומקווים שמחר לא יהיה כל כך קשה.
יום שני מתחיל בארוחת בוקר דלה ויציאה מוקדמת לדרך. אנחנו יוצאים מהכפר בדרך שעולה באיזור של חורש טבעי ויורדים אל עבר שדות אורז מוצפים וגני ירק גדולים. אחרי כשלוש שעות, פוגשים כביש ראשי ועושים מנוחה. אחר כך ממשיכים בדרך מישורית זמן מה, בדרך פוגשים קבוצה של בני שבט הפאון - נשים וגברים לבושים בשחור, שמטפחות צבעוניות מגולגלות על ראשיהם. ממשיכים בדרך שעולה ויורדת לסירוגין, חולפים על פני כפרים ושדות מעובדים, מרחבי ענק של שדות צ׳ילי מבהיקים בצבעם האדום העז, ואחרי עוד כשלוש שעות מגיעים סוף סוף לכפר בו נאכל ארוחת צהריים. אין מקום בגוף שאני לא מרגישה והכל כואב! פה מגיע השלב שהמדריך המעצבן אומר לנו שכדאי שנבדוק במילון מה המשמעות של המילה טרק ולאחריו הליכה נוספת של כשלוש שעות, כולל חצייה של מעבר הרים אחד. הפעם, בניסיון להשתפר מהלילה הקודם, אנחנו ישנים במחסן ירקות, עם ערימה גדולה יותר של שמיכות כמזרון וערימה גדולה יותר של שמיכות לכיסוי. בלילה הזה יהל מפתח התקף אסתמה...
יום שלישי לטרק ואנחנו מרגישים מותשים. הרגליים ממש כואבות לכולנו, חוץ מליהל, שסובל מנשימה קשה. זה היום האחרון אז אנחנו די מעודדים אבל אני מודאגת מיהלול, נותנת לו קצת ונטולין ואלעד סוחב אותו כל היום על הגב (גם בשני הימים האחרים הוא היה לפחות חצי מהדרך על הגב בגלל אורך הדרך, ולאלעד היה ממש לא פשוט). מתחילים את היום בטיפוס עצבני ואחרי כן ממשיכים בדרך ישרה או בירידה. בשלב מסויים, מאוד במטושטש, רואים את האגם. זה מעודד לראות את נקודת הסיום שלנו אבל נדמה שהיא עוד מאוד רחוקה. חולפות עוד יותר משלוש שעות עד שאנחנו פוגשים בתעלת המים, שתיקח אותנו אל עברו השני של האגם. תחושת סיפוק על 55 הק״מ שגמענו בשלושה ימים יחד עם עייפות ורעב גדולים מציפים אותנו. אנחנו משיקים כוסות תה עם חברינו למסע ואוכלים בקושי את ארוחת הצהריים המגעילה שמוגשת לנו.
[גון גון המקסים היה הגיבור הראשי של הטרק. היה לו לא פשוט והוא עשה את זה ובגדול!!!]
צועדים אל עבר המזח ולפתע ניגשת אלינו בורמזית, לא חביבה בכלל, ומבקשת שנשלם דמי כניסה לאיזור האגם. מי שמע על דבר כזה??? אנחנו מתרעמים, אומרים לה ששילמנו הכל כולל הכל לסוכנות שארגנה לנו את הטרק, עולים על הסירה (למרות שהיא דוחפת אותה ברגליה ומנסה למנוע מאיתנו לעלות) ונוסעים משם בתחושת סיפוק גדולה. שילמנו במדינה הזאת די והותר כסף כדי להכנס לאתרים כאלו ואחרים ונמאס לנו כבר! בכל המקומות דורשים דמי כניסה ודורשים אותם בדולרים, ממש מעצבן!
אבל העצבים והעייפות מתפוגגים בתחושת הנינוחות של השייט, במראות המקסימים
של תעלות המים, בתי הכלונסאות ומנזרי העץ הציוריים. אנחנו שטים בתעלה כשעה ועוד כשעתיים באגם העצום, מוקף ההרים, עד שמגיעים לננג שווה, עיירה על גדת אחת התעלות, שם נשהה בששת הימים הקרובים.
באגם עוד מספיקים לראות את עשרות הדייגים הציוריים, השטים בסירות העץ שלהם וחותרים ברגל וביד אחת (של אותו צד) וביד השנייה פורסים ואוספים את רשתות הדיג.
ואי אפשר לסכם ביקור במדינה בלי לבקר בבית חולים מקומי. בערב מגיעים עם יהל ובתנועות פנטומימה (הרופא לא דובר אנגלית) מסבירים על מצבו ודורשים אינהלציה. בתהליך המעניין צופים כעשרה אנשים, כאילו מדובר בהצגת היום. אחרי כן, הוא מרגיש כבר הרבה יותר טוב ולמחרת היום מתאושש לגמרי.

באגאן (כתבה רביעית בסדרה)

הדרך לבאגאן
במיאנמר יש מספר נהרות רחבים וארוכים מאוד מאוד. אחד מהם הוא נהר האיאיודאי הענק שעובר בחלקים נרחבים משטחה של המדינה. החלטנו לנסות ולגוון את דרכי התנועה שלנו כאן והילדים נורא רצו לשוט, אז בחרנו לעבור ליעדנו הבא באמצעות סירה. קמנו שוב מוקדם מאוד בבוקר ובחושך גמור נסענו לנו במונית לרציף. הסירה היא סירת ברזל ענקית בעלת שני מפלסים ומנוע דיזל מרעיש ופולט עשן. רוב הנוסעים נמצאים במפלס העליון ובמפלס התחתון סוחבים המון המון ציוד שיורד ועולה בכפרים קטנים בהמשך הדרך.
מגיעים לסירה, תופסים מקום על כסאות הפלסטיק, מתעטפים בכל הלבוש החם המועט שהבאנו ויוצאים לדרך. רוב השטים באוניה הם תיירים זרים (אף אחד לא מישראל) אבל יש גם הרבה מקומיים. רוב הדרך הצפיפות בהחלט נסבלת ורק בחלק קטן מהדרך יש על הסירה כמות גדולה מאוד של נוסעים. כשהיום עולה, הקור מתפוגג ואת מקומו תופס חום בלתי נסבל. מתקלפים מכל השכבות, כאשר לקראת ערב - שוב מתעטפים בהן (מעביר טוב את הזמן...)
איך עוד מעבירים את הזמן? שיחות עם תיירים, צפייה בנוף ובכפרים על גדות הנהר, צילום ההתרחשויות בתוך ומחוץ לסירה. גוני עושה חוברות, יהל כרגיל מצליח לישון במשך כשלוש שעות. אוכלים חטיפים שהבאנו וארוחת צהריים מקומית מאוד (משמע - ירקות, אורז ונודלס מוצפים בשכבת שמן עבה) במסעדונת של הסירה. במהלך הדרך עוצרים בחופים חוליים והמקומיים פורקים ומעלים ציוד רב על האוניה (שקי מלט, תוצרת חקלאית, אופנעים, ואפילו מנוע ענק אחד שכעשרים אנשים פרקו יחד באחד מהכפרים בדרך). בכל עצירה כזאת, יש המון התרחשות על הסירה. המוני אנשים עולים אליה ומציעים את מרכולתם למכירה בצעקות רמות ובדחיפות מרפקים - פירות טריים, דגים מטוגנים, אורז דביק, מיני מאפים מטוגנים אף הם, קלחי תירס מבושלים וממתקים מקומיים.
השייט ממאנדליי לבאגן ארוך מאוד מאוד, יצאנו ממאנדליי ב 05:30 בבוקר והגענו רק כעבור כ-14 שעות, בשעה 20:00 בערב, עייפים ומותשים.

באגאן
העיר באגאן מוגדרות כאחד מיעדי החובה במיאנמר. קראנו שיש כאן הרבה מקדשים אבל לא ממש היה ברור לנו למה לצפות. אחרי לילה של שינה ערבה לאחר השייט הארוך, אנחנו יוצאים מהמלון ואחרי התמקחות קצרה שוכרים עגלה, סוס ומדריך שיקחו אותנו לטיול באתר העתיק.
תצפית ראשונה מגבוה - בתווך של 360 מעלות, אלפי פגודות עתיקות נראות כאילו הן צומחות מתוך האדמה. אלפי מגדלים משוננים, בגדלים ובצורות שונות, מצטופפים בתוך הצמחייה הירוקה, ומנגד ההרים הגבוהים והנהר הרחב - באמת מראה מרהיב. לאיזה כיוון שלא מסתכלים - המון המון פגודות בסגנונות ארכיטקטורה שונים. בבוקר, נוסף על המראה המיוחד, יש ערפל שעוטף את הכל ומוסיף נופח רומנטי ומסתורי לכל התמונה. יוצאים לסייר בפגודות המיוחדות יותר. יש כאלו עם ציורי קיר מבפנים - ציורים עם המון פרטים של בודהה, חיות ומפלצות וכל מיני סצינות דתיות. בכולן פסלים גדולים של בודהה - בדרך כל ארבעה, אחד בכל כיוון. בכולן צריך להוריד נעליים - אז כבר לא טורחים לנעול אותן, אבל בעיקר מעניינת הארכיטקטורה של המקדשים ורובם יותר מרשימים מבחוץ מאשר מבפנים. חלקן מצויות במצב תחזוקתי לא טוב. חלקן ניזוקו ברעידת אדמה שהיתה כאן ב-1975 ושופצו. באיזשהו שלב, כבר מרגישים שלא ממש זוכרים איפה היינו, יש כל כך הרבה פגודות והכל מתבלבל לנו. לפנות ערב, הולכים לראות את השקיעה מעוד פגודה והמראה באור הדמדומים הוא יפיפה.

מאנדליי ופין-או-לווין (כתבה שלישית בסדרה)

מאנדליי
הגענו למאנדליי לאחר נסיעה ארוכה אם כי בתנאים סבירים בהחלט. במבט ראשון (והאמת היא שגם בשני ושלישי) העיר ניראת זוועתית. הרבה אבק ברחובות, תעלות ביוב לא סגורות וריחות לא מאוד נעימים.
המלון שלנו, שבעצמו היה נקי מאוד, שכן בתוך שוק של דגים מיובשים מצד אחד ושוק של בצל מצד שני, וכל כניסה ויציאה אליו היתה כרוכה במכת ריח רצינית (במקרה הזה אין הרבה מקום לדמיון...).
באזור העיר ובתוכה יש מספר אתרים שבשבילם בהחלט היה שווה להגיע אליה.
ביקרנו בגשר העץ הארוך בעולם שאורכו 2 ק״מ מעל אגם בפרברי העיר. הגשר עצמו רעוע מאוד אבל הוא נמצא מעל אגם ציורי והנוף הנשקף ממנו מקסים. כשהולכים על הגשר פוגשים הרבה תיירים אבל גם טיפוסים מקומיים מעניינים. אחת מהם היתה מוכרת הינשופים - האשה הזאת הולכת עם כלוב ובתוכו כעשרה ינשופים חיים וגם כמה תנשמות. היא מוכרת בסכום רב את הזכות לשחרר את הציפורים המסכנות משביין.
אחרי הביקור על הגשר הארוך המשכנו ברגל לעוד אחת מהמוזרויות של המדינה הזו, והפעם טקס האכלת נזירים.
בחצרו של מנזר גדול החלו להערם ערמות ענק של מזון, חלקו ארוז וחלקו בתפזורת - תפוחים ועוגות, אורז וגלידה, תפוחי אדמה, ערכת טיפוח - סבון ומשחת שיניים ועוד. זוהי כנראה דרכם של אנשים וגופים שונים, לסייע לנזירים בתרומת ציוד ולא כסף. המקומיים וגם התיירים נעמדים מאחורי עמדות החלוקה ובשעה 10:30 מתחילים לנוע שני תורי ענק של נזירים, עם הקערות המסורתיות וכוסות, לעבר נקודות החלוקה. גם אנחנו השתתפנו בטקס - יהל נלקח על ידי אחת המקומיות והשתתף בחלוקת התפוחים, גוני התחיל בעמדת העוגות והמשיך בחלוקת גלידה ואני צילמתי ופיניתי קרטונים.
לאחר שכל אחד מ 1,200 הנזירים קיבל את המנה שלו והתיישב בחדר האוכל העצום, סיימנו גם אנחנו את תפקידנו בארוע. כולם הודו מאוד ליהל ולגוני ואנחנו המשכנו בדרכנו לגבעת סאקאיי.
גבעת סאקאי היא גבעה נישאת כחצי שעת נסיעה ממאנדליי. הגענו לתחתית הגבעה בנסיעה בארגז פתוח של מכונית מסחרית ובטוטו, והתחלנו לטפס. הטיפוס במדרגות שלכל אורכן סככה, לא היווה אתגר גדול מידי ותוך חצי שעה הינו למעלה. הנוף מפסגת הגבעה מרשים מאוד - המון פגודות מוזהבות מציצות מתוך הצמחייה, הרים ירוקים למלוא האופק לכיוון אחד ונהר האירודיי הרחב לכיוון השני. אכלנו ארוחת צהריים טעימה (נודלס וירקות ואורז וירקות) סיירנו קצת במקדש הלא מרשים שבפסגה והתחלנו בדרכנו מטה.
אחד הטקסים המוזרים ביותר במיאנמר ואולי גם בעולם כולו, הוא טקס צחצוח השיניים לפסלו של בודהה במקדש אי שם בתוך מאנדליי. כדי להנות מהחוויה השקמנו קום בשעה המוזרה 3:00 לפנות בוקר (לא יודע למה, אבל מישהו החליט ש 4:30 בבוקר הוא הזמן המתאים ביותר לצחצוח שיניים לפסל). גוני ויהל קיבלו את הרעיון המוזר ברוח ספורטיבית ראויה לציון, קמו בזריזות וכולנו יצאנו ונסענו במונית שהזמנו מראש למקדש מהמוני, שבו מתרחש הטקס.
יורדים במקדש, קר בחוץ ואנחנו די לבד, ממתינים לפתיחת שערי המקדש. לאט לאט מתאספים עוד אנשים ועד 04:30, שעת תחילת הטקס, כבר יש שם כ 150 אנשים (כולם מקומיים, אף תייר לא הגיע לארוע). אני, יחד עם גונ ויהל, תופסים מקום בקדמת האולם ליד פסל ענק מזהב של  בודהה, וענבלי ממתינה כמה מטרים מאחורינו.
הטקס מתחיל בדיוק בזמן, שורה של שרתים מצחיקים, לבושים לבן, חבושים בכובעים עם ציצית הנישאת אל על, מגיעים ובונים במה ליד הפסל ולאחר מכן מגיעים נזירים ומניחים מנחות על הבמה. נזיר ראשי, כנראה אב המנזר, עולה לבמה והשרתים מעבירים לו את המנחות לברכה. הם רציניים כל כך וקדים קידה בכל פעם שהנזיר מסתובב אליהם.
שלב המנחות מסתיים ומגיע הדבר האמיתי. הנזיר מקבל מטלית לחה ומתחיל לעבור ביסודיות על פניו של בודהה באיטיות ובהקפדה רבה כאילו מדובר באדם חי. כולם מתייחסים לעניין ברצינות רבה עד גיכוח. אחר כך הוא מקבל מקל עם ספוג ומנקה בין שפתיו של הפסל. כל התנועות נעשות באיטיות והניקוי נמשך דקות ארוכות. הקהל הצופה בטקס מרותק וקשוב לכל תנועה כאילו עוד רגע הפסל עשוי להתחיל לזוז או לדבר.
כעבור כחצי שעה הסתיים תהליך הניקוי. השרתים בתנועות מסוגננות מפנים את כל עזרי הניקוי והצופים הולכים להדביק עלי זהב למרגלות הפסל בריטואל אותו ראינו כבר הרבה פעמים במקומות אחרים.
אנחנו מסתובבים עוד קצת במתחם המקדש, מתבוננים ביום העולה, לוקחים את המונית בחזרה למלון וחוזרים להשלים שעות שינה.
אחד הכינויים של מינמאר היא ארץ הזהב -״Golden Land" - ואכן יש כאן המון זהב. בכל מקום יש סטופות מוזהבות, יש כאן הרבה פסלים מוזהבים ואחד הטקסים הנפוצים כאן באתרים הדתיים הוא טקס הדבקת עלי זהב. המאמינים קונים ריבועים קטנים בגודל של כ 3 ס״מ מזהב ומדביקים אותם על פסלים של בודהה, על אבנים קדושות במערות חשובות ועוד, ומשקיעים הרבה מהונם הדל על טקסי הדת הללו.
ביום גשום וסגרירי הלכנו לראות איך מכינים את עלי הזהב האלו. התהליך מתחיל ממטיל זהב אמיתי (החזקנו את גוש הזהב הקטן ששויו כ 2000 דולר) שבעזרת מכונה מהודק לגודל דף עבה. דפי הזהב האלו נחתכים לחתיכות קטנות ומוכנסים לכעין כריכה, המופרדת בדפים דקיקים, שמהודקת למתקן מאבן. במפעל עובדים כשלושה בריונים שבמשך כשש שעות דופקים על הנירות עם פטישי עץ גדולים, כדי להמשיך ולשטח אותם לעובי מזערי. כששאלנו למה לא עושים גם את התהליך הזה במכונה הוסבר לנו שזה בלתי אפשרי כי הזהב יקרע.
צפינו בהם דופקים על הזהב בשיטה שכנראה נהוגה במשך מאות שנים. בהמשך ראינו איך חותכים את הזהב ואורזים אותו לחבילות.

פין-או-לווין
אחרי מאנדליי הגדולה והסואנת, המעבר לפין-או-לווין היה שינוי מרענן. זו היא עיירה קטנה וירוקה  כשעתיים צפונית למאנדליי. הגענו לשם בנסיעה בטויטה מקרטעת בת כשלושים עם נהג חביב שפגשנו יום קודם במאנדליי.
האתר המרכזי בפין-או-לווין הוא הגנים הבוטניים שבפרברי העיר. הגנים אדירים בגודלם והם נקיים ומסודרים - הרגשנו כאילו הגענו למדינה אחרת. התחלנו את הטיול באגם הגדול שבמרכז הגנים, עלינו על גשר עץ והילדים האכילו בלחם את דגי הענק ששחו שם. המשכנו לעמדת הצילומים, הילדים לבשו בגדים מסורתיים והצטלמו למזכרת. המשכנו לבלות בגנים המקסימים לכל אורך היום. יש שם גן חיות של ציפורים, מוזיאון פרפרים, גינת סחלבים, מגדל תצפית שנראה כמו טיל שעוד שניה יטוס לירח, ומרחבי ענק לרוץ ולהשתולל.
בדרך חזרה מפין-או-לווין לכיוון מאנדליי, החלטנו לאתגר את עצמנו בטיול רגלי לכיוון מפלי ענק שבאזור. שכרנו לנו טוטו (אותו רכב שהוא הכלאה בין אופנוע לעגלה) ונסענו לנקודת הירידה לכיוון המפלים. הירידה למפלים נמשכת כשלושת רבעי השעה. יחד איתנו הלכה נערה צעירה כשהיא סוחבת משקאות קרים ומקווה שנקנה, תוך כדי מסייעת ליהל, דוחפת את גוני ועושה רוח עם כובע הקש שלה לענבל, ושומרת שלא נטעה בדרך. המפלים עצמם מרשימים בגודלם ובעוצמתם, הם נופלים מגובה רב ומאוד רחבים. את הדרך חזרה במעלה ההר עשינו בחברת משפחה מיאנמרית נחמדה שפגשנו ליד המפלים, הם באו לטייל באזור ונהנו מאוד לשוחח איתנו. באחת ההפסקות ביקשנו מהם ללמוד שיר מקומי והם שמחו ללמד אותנו. השיר הזה ליווה אותנו בהמשך הטיול וסייע המון פעמים לשבור את הקרח עם המיאנמרים הנחמדים.
נפרדים מהמשפחה החביבה, נוסעים עם הטוטו שלנו לכביש הראשי וממתינים לפיק-אפ שיקח אותנו חזרה למאנדליי, לקראת השייט מחר ליעדנו הבא. במיאנמר נהוגה בהרבה מהקווים נסיעה בפיק-אפ - זהו בדרך כלל טנדר עם ארגז, עם או בלי ספסלים, עם או בלי גג, ותמיד תמיד עם המון המון נוסעים, שנוסע במסלול קבוע ואוסף אליו את הנוסעים הממתינים בצד הדרך. הפיק-אפ משמש להעברת נוסעים וציוד יחד, ואנחנו זכינו הפעם לנסיעה איטית ורגועה בזכות מטען ענק של ביצים טריות שנסע יחד איתנו על גג הטנדר (פטנט ששווה לאמץ בטיולים במדינות עולם שלישי).

הסלע המוזהב ובאגו (כתבה שניה בסדרה)

הסלע המוזהב
הסלע המוזהב הוא אחד האתרים המקודשים ביותר במיאנמר. זהו סלע מוזהב התלוי על בלימה, על סף התהום, ועליו פגודה מוזהבת אף היא. האגדה מספרת שהסלע הענק מיוצב במקומו רק בזכות מספר שערות של בודהה, הנמצאות במיקום מיוחד בסלע ושומרות על איזונו. המיאנמרים עולים לרגל לסלע ושוהים בסביבתו מספר ימים.
את היום השלישי בבורמה העברנו בנסיעה דרומה לכיוון הסלע, באוטובוס טוב וממוזג ובדרך טובה יחסית. רק חמש שעות נסיעה, קטן עלינו. מחוץ לעיר, באיזורים הכפריים, רואים בתי עץ הבנויים על קלונסאות, שדות אורז מוצפים ומעובדים על ידי שוורים עם מחרשות עץ, חולפים מספר פעמים על גשרים מעל נהרות עצומים בגודלם, ולאן שלא מסתכלים רואים פגודות מוזהבות. פני השטח מישוריים ומשתנים לאיזור הררי ומיוער, לקראת סוף הנסיעה.
מגיעים למחנה קינפון, המקום המיושב הכי קרוב לסלע הקדוש, והאזור הומה אדם, רעש ומשאיות. שוב, מסבירים לנו, זהו שבוע עמוס מאוד בגלל סוף השנה וכולם, כולל המקומיים, בחופש. שני הלילות הבאים מרגישים לנו כמו שינה בתוך דיסקוטק, בעיצומה של מסיבה גדולה. רעש חזק של מוסיקה, שירה ודיבורים ברמקול לאורך כל, כל הלילה, איזה סיוט!
למחרת קמים מוקדם בבוקר כדי לעלות אל הסלע.
מגיעים אל מתחם המשאיות, שמעלות את האנשים אל ההר, ובמקום שורר טירוף.
אלפי אנשים מנסים לתפוס מקום על המשאיות, רצים לכל עבר עם כל מטלטליהם, דוחפים ורומסים כל מה שנקרה בדרכם וכל משאית יוצאת לדרכה רק כשהיא עמוסה בדחיסות בהמוני עולי רגל. אין לנו שום סיכוי למצוא מקום על המשאיות וכל ההתרחשות מרגישה לנו כמו ״פחד אלוהים״.  עורכים התיעצות  עם עובדי המלון ומחליטים לחזור על עקבותינו ולנסות את מזלנו עוד כשעתיים.
חוזרים כעבור שעתיים ואכן מצליחים להתארגן ולשבת בקבינה של אחת המשאיות (כמובן שתמורת תשלום מוגדל).
הנסיעה להר נמשכת כחצי שעה, עתירת קפיצות, פיתולים ונשימה של עשן מזוהם של המשאית שלפנינו. לאחריה מתחילים בטיפוס רגלי אל עבר הסלע הנכסף (או אולי במקרה הזה ״הסלע הנזהב״?). הטיפוס הרגלי נמשך כשעה וחצי, בדרך תלולה ומפותלת. הילדים משכו המון תשומת לב מהמקומיים. בתחילת הדרך עדיין ניסו לפתות אותנו לעלות למעלה מאמצעות סוג של אלונקה ועליה כיסא נוח הנישאת על ידי ארבע אנשים, אך בהמשך הבינו המיאנמרים החביבים, שחבל להם על הזמן ונגיע לפסגה בכוחות עצמנו.
לקראת סוף הדרך, יש דוכנים רבים ובהם תרופות עממיות זוועתיות לחלוטין, שהן למעשה חיות מחיות שונות או חלקים מהן. בין היתר ראינו שם עקרבים ומרבי רגליים מיובשים, ראשי עז מיובשים ומעושנים, בלוטת ארס של נחש, זנב מיובש של פיל, כפות רגלים של דוב ועז. בהההה!!!
זהו, הגענו לסלע המוזהב - משלמים דמי כניסה, ובינות להמוני המיאנמרים, הולכים לצפות בסלע עצמו. הסלע עצום בגודלו ובולט עוד יותר בשל צבעו הזהוב. למתחם הסלע יש כניסה לגברים בלבד, אז משאירים את ענבלי בצד ומתקרבים לסלע עצמו.
עשרות גברים עומדים סביב ומתרכזים בפסל, חלק מורחים על הסלע עלי זהב בפולחן שכבר ראינו באתרים קודמים. באוויר מתעופפים ניירות מרובעים שהגנו על פיסות הזהב. ברקע מוזיקה מרוחקת ואווירה עבה של קדושה דתית.
מהמקום נשקף נוף מקסים של הרים ירוקים מכוסי חורש ב 360 מעלות.
כמו באתרים דתיים רבים בהם ביקרנו במזרח, גם כאן יותר מהדבר עצמו מעניינת ההתרחשות שמסביב לו - הטקסים, המנחות המעוצבות של הפירות והפרחים, הקטורות, והמשפחות שמקובצות שם במחנות קטנים, עם קורת גג ארעית מעליהם, אוכלים, שותים ומנהלים סוג של מחנה - שהוא צבעוני וחי ומלא עניין.

באגו
באגו היא עיר קטנה בדרך מהסלע המוזהב למנדליי, הנמצאת צפונה יותר. רוב המטיילים עוצרים כאן לשעתיים שלוש וממשיכים הלאה, אנחנו החלטנו להשאר כאן לילה כדי לנסוע למחרת למנדליי בנסיעת יום ולא בנסיעת לילה.
ביקרנו בבאגו במספר אתרים במשהו שיכול להקרא ״7 אתרים בחמש שעות״. עלינו על כלי רכב מוזר שנקרא טוטו, הכלאה של אופנוע  ועגלה, ויצאנו לסייר בעיר. והפעם, עם אג׳נדה חתרנית - לא לשלם את כרטיסי הכניסה לאתרים מכיוון שהכסף הולך לממשלה, ואת הכסף ש״נחסוך״ נשלם לאיש שעוזר לנו לעשות את זה ובכך נתמוך בתושבים ולא בממשלה.
מה ראינו כאן?
- נזירים לומדים במקדש ענק.
- פגודה מוזהבת גדולה ומרשימה.
- בית מלאכה להכנת סיגרים מקומיים. כחמש עשרה בנות יושבת על רצפה בבקתת קש חשוכה  ומגלגלות סיגרים. הם לא מקבלות משכורת אלא תשלום יומי במידה וסיימו את המכסה שלהם - סוג של עבדות מודרנית.
- מקדש קטן ובו נחש ענק וקדוש (מסוג פיתון בורמזי). המקומיים מאמינים שהוא גלגול של אישה ומעניקים לו המון מנחות כסף.
- עוד המון פגודות ופסלים של בודהה - בודהה עומד ובודהה שוכב * 2 והמון פסלי בודהה יושבים, ותהינו באיזה עוד פוזיציות נראה את בודהה (קופץ? רוקד?).
לאחר הסיור ועם הלשון בחוץ (למרות ניסיונות השכנוע של ענבלי לא הסכמתי לוותר על אף פגודה ועל אף פסל של בודהה באזור) הגענו למלון התורן, לישון לילה בדרכנו לעבר מנדליי.

יום חמישי, 19 בינואר 2012

בורמה - מה זה הדבר הזה??! (כתבה ראשונה בסדרה)

שנים רבות אני חולמת להגיע לכאן. קראתי לא מעט עליה וראיתי הרבה תמונות, והיה נראה לי שזה מקום מעניין, לא מאוד תיירותי ומאתגר. לכן, כשהתלבטנו לאן להמשיך את מסעינו, התעקשתי שנגיע לכאן.
קנינו כרטיסי טיסה, הצטיידנו ב״לונלי פלנט״ החדש שיצא רק לפני חודש, הוצאנו דולרים במזומן - חדשים ומגוהצים (על ההתנהלות הכספית המוזרה בבורמה בהמשך הקרוב), דיברנו עם מספר אנשים שחזרו לא מכבר, קראנו קצת באינטרנט והרגשנו שאנחנו ממש מוכנים.
טיסה קצרה וחלקה מבנגקוק ונחיתה בינגון ב8 בבוקר. כניסה לטרמינל והמתנה ארוכה בתור ההגירה. מעבר לזכוכית, באולם הממתינים, אני מבחינה בעשרות גברים לבושים בחצאיות משובצות (לא דומות לאלה הסקוטיות, ארוכות יותר וללא קפלים). חיוך מתפשט על פני, הגענו למקום הנכון.

* כמה מילים על ההתנהלות הכספית בבורמה:
עובדה ראשונה - אין כאן מכשירי כספומט ואין כאן אפשרות להשתמש בטרבל צ׳ק. הכסף שהבאת איתך אמור לספיק לכל הטיול.
עובדה שניה - המינמארים מקבלים רק שטרות של דולר, ישרים, נקיים ושנכנסו למחזור אחרי שנת 2006. השער הגבוה יותר ינתן לשטרות בני 100 דולר. שטרות קטנים יותר יזכו לשער המרה נמוך יותר. שטרות מקומטים/מוכתמים לא יתקבלו.
עובדה שלישית - כסף כדאי להחליף בערים הגדולות, בערים הקטנות השער נמוך בהרבה.
כל העובדות האלו סירבלו מאוד את הטיול שלנו. זה הכריח אותנו לשמור על הכסף שלא יתקמט, לחשוב מתי להחליף כסף ולדעת שאין לנו יותר ממה שהבאנו איתנו בארנק מבנגקוק (מה עושים במקרה חרום?).
פגשנו לא מעט תיירים שלא קיבלו את השטרות שלהם מסיבות שונות. לנו זה קרה פעם אחת, שלאחריה שמתי את השטרות שלא התקבלו בתוך ספר על מנת לגהץ אותם.

ולהמשך קורתינו -
אנחנו יוצאים לאולם קבלת הנוסעים. יהל מיד מתחבר עם חבורת גברים ומשחק איתם, ואנחנו מדברים עם נציגים של מלונות שמחכים כאן ללקוחות שהזמינו מקום במלון שלהם. מתברר, שכל המלונות בתפוסה מלאה. כריסמס, סוף שנה, כל העולם בחופשה ורבים מהם בחרו בבורמה כיעד המועדף עליהם. משוגעים. נוסעים עם אחד הנציגים למלון שלו, אולי בכל זאת ימצא לנו מקום ומתאכזבים לגלות שלא כך. עושים כמה טלפונים ומוצאים מקום במלון לא רחוק. נוסעים אליו במכונית מתקופת המנדט הבריטי, מגיעים ומגלים מלון מגעיל (גם בהמשך יש פער גדול בין מחיר החדר למה שמקבלים, והמלונות מזכירים את אלה מהתקופה הסובייטית) עם ריח של אניס (כנראה שלבעלי המלון יש עסק צדדי להפקת ערק), מחיר בשמיים ויחס מגעיל. סותמים את האף (תרתי משמע) ונשארים ללילה אחד בלבד.
ינגון עושה רושם של עיר סואנת ומלוכלכת, חסרת כל חן. חוצמזה, חם נורא בחוץ ואנחנו מבואסים מקבלת הפנים. לא נורא, אנחנו חושבים לעצמינו, תמיד ההתחלות קשות. מכאן הכל ילך וישתפר.
ארוחת צהריים מהירה, שכוללת תבשילי אורז שונים (גם בהמשך התפריט יכלול בעיקר, אם לא רק, אורז) וצלילה לשנ״צ טובה.
מתעוררים אחה״צ ונוסעים ל״משרד״ לקניית כרטיסי אוטובוס. עושים השוואה בין כמה מקומות, הכרטיסים יקרים להחריד אך אחד הנציגים מבטיח לנו אוטובוס ברמה גבוהה, עם מיזוג אוויר, בקיצור - תנאים מצויינים. אנחנו יושבים ושותים איתו תה, משוחחים, הוא מסדר לנו מלון אחר ללילה הבא ואנחנו מסכמים שנגיע מחר לקנות ממנו את הכרטיסים (למחרת מתברר שהוא נוכל ומכר לזוג תיירים שפגשנו כרטיסים במחיר מופקע. איזה מזל שלא קנינו ממנו את הכרטיסים! ואיזו תחושה מבאסת שאי אפשר לסמוך על אף אחד ושצריך להיות חשדניים יותר).
אחרי כן עושים סיבוב קצר בעיר ונכנסים ל״סולי פגודה״ - המוארת באורות רבים ונראית מרשימה ומנצנצת בצבעה הזהוב.
למחרת בבוקר עוברים במהירות למלון הבא ויוצאים לפגודה הגדולה בעיר - שוודגון.
בדרך חולפים על פני שורות של נזירים עם קופסאות איסוף המזון שלהם, הקופסאות חומות וקעורות, עם מכסה שטוח, תלויות עליהם באלכסון בעזרת חבל. הנזירות לבושות בחצאיות כתומות, מעליהן גלימה ורודה ועליה סרט חום שמולבש באלכסון, הבנים בגלימות בצבע בורדו. כולם מגולחי שיער כמובן. כל בוקר הם יוצאים יחפים לשוטט ברחובות ולקבץ מזון וכסף, והמיאנמרים - כך התברר לנו בהמשך - נותנים להם את אלה מתוך תחושה של מצווה דתית. שורות הנזירים עם קופסאות המזון הופכים להיות במהרה חלק מהנוף היומיומי שלנו כאן במיאנמר.
עוד שמים לב, שכל הפרצופים - בעיקר של הנשים והילדים - צבועים בצבע צהבהב בהיר, כמו מסכה. בהמשך מסתבר לנו שזו משחה שמפיקים מעץ מיוחד והיא מיועדת להגנה על עור הפנים מפני השמש ולקירור העור בימים החמים (ויש רבים רבים כאלו כאן).
אזור הפגודה רוחש וגועש. למתחמים סגורים בהם יש את פסלו של בודהה - אסורה הכניסה לנשים (מוכר לנו מהיהדות). הפגודה עצומה בגודלה וצבועה בזהב מנצנץ. המוני פסלים של בודהה מוצבים מסביבה בתוך מבנים שונים, מוזהבים אף הם. אנשים שופכים מים על דמותו. מדביקים עלים של זהב עליה (שוב, רק הגברים!). משתחווים ומתפללים. מגישים פרחים ואוכל. תורמים כסף (כמה כסף מגלגלת התעשייה הזו של הדת. כאן בבורמה זה מתחוור לנו שבעתיים). באיזה שהוא שלב אלעד מבחין במהומה רבה באחת המבנים שמסביב לפגודה והולך (איך לא) לברר על מה ולמה. הוא וכולנו מוזמנים, כמעט מאולצים, להצטרף לחגיגה - ארוחה גדולה בחסות הנזירים לטובת כל באי המקדש, לאחר שנתרם סכום כסף גדול מכמה אנשי עסקים מקומיים. הארוחה הזו עולה לי בקלקול קיבה עצבני במהלך כל השבוע שיבוא, אך מזמנת לנו הזדמנות נהדרת להכיר כמה מטעמים מהמטבח הבורמזי ואפשרות לשוחח עם אנשים - לשמוע ולהשמיע.
מתוודעים לסוגי קארי שונים, סלט עלי תה חלוט עם תערובת בוטנים ושומשום מטוגנים, אורז כמובן, מגוון ירקות מטוגנים, ולקינוח - פירות וגלידה. כל המנות מוצפות בשמן.
בהמשך היום מגיעים לבית הכנסת המקומי (בעבר היתה בינגון קהילה יהודית שמנתה 3000 איש, שהיתה כמובן מבוססת כלכלית מאוד ורבת השפעה בעיר) ומדליקים נר שלישי של חנוכה, יחד עם עוד שני יהודים חביבים שמטיילים פה ועם אב בית הכנסת - משה - שחי כאן ומתפעל את המקום בשבתות ובחגים. מרגש מאוד לראות בית כנסת במקום נידח כזה בעולם ולמרות שלא כובדנו בסופגניות חמות (יהל מאוד ציפה להן), שמחנו שהגענו לכאן והרגשנו שייכים.

ברשימות הבאות...
מצבנו הולך ומשתפר ואנחנו מצליחים מאוד להנות במינמאר