יום שבת, 7 באפריל 2012

לואנג פראבאנג ונונג קיאו

לואנג פראבנג
הנסיעה ללואנג פראבנאנג בדרך שבהחלט יכולה לתת רעיונות למתכנני רכבות הרים בגני שעשועים. מיד כשהגענו נשבנו בקסמי העיר היפה הזו, יש כאן בתים מהתקופה הצרפתית, אווירה נעימה ושקט נינוח ברחובות.
האטרקציות המרכזיות בעיר כוללות שיטוט בסימטאות, טיול על גדות אחד משני הנהרות שזורמים בה וביקור בשוק הלילה הצבעוני.
בילינו לנו כאן מספר ימים מהנים - ביום הראשון ביקרנו בכפר קטן בגדה השניה של הנהר. ראינו והתנסנו בשיטות אריגה, גילוף בעץ, הכנת נייר ויצירת נרות למקדשים.
כמו בהרבה מקומות, גם כאן התמקמנו לנו במסעדת בית, הפעם סנדביצ׳יה משפחתית. התחברנו מאוד עם המשפחה הנחמדה, שהפעילה את הדוכן והילדים שיחקו עם גור סנאים שגדל בין הסנדביצ׳ים, כנראה במטרה להכנס לתוך אחד מהם בעתיד.
נסענו יחד עם תיירים מכל העולם לבקר במפלים מדהימים, שמימהם צבועים טורקיז בתוך בריכות אבן גיר יפיפיות, וצפינו בפרויקט לשימור דובי ענק. אחר כך נסענו בעוד נסיעה מטלטלת, למערות לא כל כך מעניינות, אבל בדרך ראינו  סנאים בכלוב שעושים סלטות (אמיתי), עייט אחד קשור במטרה לשעשע את בעלי המסעדה וינשוף ענק ששוב נכלא מסיבה שלא מובנת לנו.
התרעננו יום שלם בברכת שחיה מקסימה. קנינו כרטיסים להופעה של להקת הבלט המקומי והשתעממנו נורא (עד כדי כך שיצאנו באמצע). המופע היה איטי להחריד, לא התפתח לשום מקום, המוסיקה חד גונית ורק התלבושות היו יפות וצבעוניות.
למדנו על העמים המרכיבים את לאוס וטעמנו ממאכליהם המעולים והמיוחדים, במרכז האתנולוגי.
הינו יכולים להשאר כאן עוד כמה ימים, שקט, נעים וכל כך יפה כאן. אבל יש לנו עוד המון תוכניות ועוד חודש לחזרה ארצה.

נונקיאו
לא רחוק מלואנג פרבנג, בין ההרים העצומים והרבים, ולגדות נהר הנאם או, יושבת לה העיר הקטנה נונקיאו (Nong kiew). הפעם הנסיעה היתה קצרה, אבל חיפוש המלון ה-ת-א-ר-ך מאוד. הנהג של המיניוואן שהביא אותנו מלואנג פראבאנג, עצר לנו באמצע שום מקום ואמר שכאן זה התחנה המרכזית. כל ניסיונותנו להביא אותו להסיע אותנו למרכז העיריה, לא צלחו. נאלצנו לצאת למסע רגלי ארוך ומייגע, שרק בסופו מצאנו לנו בונגלו חביב עם נוף לנהר.
הנוף בנונג קיאו הוא עוצר נשימה - העיר ממוקמת משני צידיו של נהר נאם או הרחב שעכשיו, בתקופה היבשה, הוא מלא איים קטנים. מעבר לנהר, נישאים צוקי גיר עצומים ומרשימים, בתוך ערפילים קסומים, ובתוך העיר בתים קטנים והרבה בנוגלואים מעץ. מעבר להכל, יש כאן שקט עצום, שיחד עם הכל נותן תחושה של ״חלקת אלוהים״.
גם כאן אימצנו לנו מסעדת בית. אכלנו בה את כל הארוחות והרגשנו ממש בבית. גוני ויהל הצטרפו לצוות המטבח ואנחנו ניהלנו שיחות עומק עם האחים שמנהלים את המקום ונהננו לשחק עם סקאי התינוק של המשפחה.
יומיים טיילנו רגלית ובטרמפים, לכפרים באיזור. הכפרים כולם פשוטים מאוד, אנשיהם מתפרנסים בעיקר מגידול אורז ודיג, הבתים עשויי במבוק/עץ עם גגות קש ובכולם התקבלנו בהתלהבות רבה, בזכות ילדינו כמובן.
ביקרנו במערות, שאחת מהן היתה צרה צרה, והצעידה בה הרגישה כמו הליכה בתוך מבוך שלא נגמר. שתי המערות, שימשו את הצבא הלאואי בתקופת ״המלחמה הסודית״.
יום אחר לקחנו שיט מסעיר, שממש הזכיר מסע רפטינג, כנגד כיוון זרימת הנהר, אל העיירה הקטנה - מואנג נוי. אל העיירה ניתן להגיע רק דרך הנהר ואין בה חשמל. גם כאן, בחרנו כיוון והתחלנו ללכת, בין ההרים הגבוהים, מאות הפרפרים שבדרך ורחש פכפוך המים. גם כאן ביקרנו במערה מעניינת, שבתוכה זורמים מים. למדנו איך מכינים מאכל מסורתי מאצות שגדלות בנהר ואכלנו ארוחת צהריים במסעדה הודית מצויינת.
יום אחד ניסינו (גוני ויהל) את כוחנו בדייג רשתות. היתה הצלחה חלקית ובארוחת הערב נהננו לטעום את חמשת הדגיגים שעלו ברשת.
עוד חוויה מעניינת היתה אמבטיית האדים המסורתית. לתוך חדר עץ קטנטן ואטום, מוזרמים דרך צינור במבוק, אדים ריחניים המגיעים מחבית בה מורתחים מים וצמחים מקומיים. לבשנו כולנו סרונגים (מין שרוול בד גדול) ונכנסנו פנימה. יהל ברח די מהר וחיכה לנו בחוץ, גוני אזר אומץ ונשאר זמן רב וגם ענבל ואני. יושבים בחדר, מזיעים נורא, משוחחים עם תיירים מכל העולם וכל עשר דקות-רבע שעה, יוצאים להפסקת תה, כך כשלוש-ארבע פעמים. היתה חוויה ארומתית ומיוזעת (לענבל היא מאוד הזכירה את אוהל ההזעה שעשתה בעבר) אבל יצאנו רעננים ורייחנים. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה