חודש בדרג׳ילינג עבר לנו מאוד מהר. היתה לנו אפשרות להתעמק במקום, לחזור כמה פעמים למקומות שאהבנו ולהכיר אנשים. זה מדהים איך אחרי פרק זמן קצר יחסית מתחילים להרגיש בבית. בערב האחרון אנחנו עושים סבב של פרידות: נפרדים מגנש וגוטם באינטרנט קפה איתם בילינו כמעט כל יום והילדים מאוד אוהבים אותם, משאירים מזכרת - תמונה של ארבעתינו בתוך מסגרת שענבל עשתה מעיסת נייר - למשפחה ״המאמצת״ שלנו מהכפר השכן איתה בילינו בימי ראשון האחרונים, יושבים לשיחה על כוס צ׳אי ועוגיות עם השכנים הטיבטיים המקסימים שלנו, יהל נפרד מנקסין - הילדה מדוכן האוכל בו היינו אוכלים כמעט כל צהריים - הם השתוללו הרבה ביחד, היא נראית עצובה עכשיו. מחר נמשיך הלאה, זה טבעו של טיול ויחד עם הרצון הזה לראות כמה שיותר מקומות - קיים גם הצורך להתיישב במקום אחד, דבר שמקשה על הפרידה מאוחר יותר.
אנחנו חושבים שעוד נחזור לעיר המקסימה הזאת, מתישהו....
הדרך לסיקים - קמים בבוקר, דוחסים את הציוד שבמשך חודש היה משוחרר על פני חדר שלם לתוך שני התרמילים שלנו, נפרדים מציוד מיותר. יוצאים החוצה ומזמינים סבל שייסחוב את המסה העיקרית עד לתחנת המוניות של העיר. מהר מאוד עולים על ג׳יפ-מונית ויוצאים לדרך.
הדרך כרגיל משובשת, משהו ברמה של הדרכים בין השדות אצלנו.
עכשיו פנינו לג׳ורטנג, כאן נחליף רכב ונמשיך לפלינג. הדרך ברובה ירידה.
הכל ירוק, עצי ענק, הרים ועמקים. מדי פעם רצועות מעובדות בינות להרים. הנהג שם מוסיקה הודית מודרנית. אני מרגיש שאנחנו מתחילים להתרגל לנסיעה ואפילו נהנים ממנה (ענבל לא ממש...).
הודו מורכבת ממספר רב של מדינות (דומה קצת לארצות הברית). במעבר בין מדינות בדרך כלל אין צורך באישור או בהצגת דרכון. בכניסה לסיקים המצב שונה - לפני ההגעה לג׳ורטנג אנחנו נדרשים להציג את האישורים (דאגנו לכך עוד בדארג׳ילינג). הפקידים בגבול חייכנים ונעימים. ממלאים הרבה פרטים, מצטלמים ליד שלט הכניסה לסיקים וממשיכים לעבר התחנה המרכזית העירונית.
התחנה עצמה נקייה ממש ונראית לא הודית בעליל. יורדים מהג׳יפ ומיד ניגש אלינו מישהו עם רכב פרטי שהביא תיירים לכאן ולא מעוניין לחזור ריק לפלינג. קופצים על ההזדמנות ואת החלק השני של הדרך עושים ברכב פרטי.
שעתיים נסיעה בדרכים קצת יותר טובות וקצת אחרי אחת בצהריים אנחנו מגיעים לפלינג ומתמקמים בביתנו החדש - מלון קבור. מלון מקסים, פשוט ונקי, עם אנשים שיוצאים מגדרם לעזור ומאוד נחמדים.
מחשבות...
* בתים פרטיים - ממש לפני שיצאנו לטיול סיימנו לבנות את הבית שלנו. עכשיו במסגרת הטיול אנחנו מקבלים מדי פעם הזדמנות להכנס לבתים אחרים וכך אנחנו יכולים להשוות בין ביתינו לבתים שכאן.
ביקרנו בארמון אחד בו מתגורר בנו של מלך - פאר קיצוני, הכל גדול, הכל מוחצן. הרבה פוחלצים בכל מקום, כלי נשק על הקירות, עושה רושם שהבית עוצב כך שיראה את גדולתו של המלך.
הבית של טריסנה, המשפחה ה״מאמצת״ שלנו בדארג׳ילינג - בית כפרי. כל השבט, המשפחה המורחבת גרים יחד. מטבח אחד, חדר שרותים אחד. הבית מתרחב וגדל כשנוספים בני משפחה. הבית בנוי מעץ ופח. בחלקים הציבוריים המחשבה היא פונקציונלית כמעט לגמרי. בחדרים הפרטיים מוקדשת מחשבה גם לעיצוב ולמראה. חלק נכבד מהבית מוקדש לטובת פולחן.
הבית של השכנים הטיבטים שלנו בדארג׳ילינג - מדהים איך אפשר לעצב חלל כה קטן בצורה פונקציונלית כל כך. גם כאן מוקדש שטח גדול, אולי שישית מהבית, לטובת פולחן.
* על מקלחות בתת היבשת - מקלחות פה הן אינן עניין של מה בכך. מה הייתי נותנת עכשיו עבור מקלחת טובה, עם זרם מים חזק, אפילו בינוני, וחמים. אלא שכאן זה נראה חלום רחוק...
עד כה נתקלנו בשלושה סוגי מקלחות ובכל אחת מהן מצאנו את החן בסופו של דבר.
בדלהי נהננו מזרם מים יפה לאורך כל שעות היום, אך ההבטחה שיהיו לנו מים חמים לאורך כל היום לא קוימה אפילו לא פעם אחת. מכיוון שדלהי בתחילת מאי מרגישה כמו מרק בתחילת הרתיחה, עניין המים החמים לא היה חשוב כל כך ונהננו ממקלחות קרות ומרעננות מתי שרק רצינו.
בדרג׳ילינג, לעומת זאת, נחשפנו בעל כורחנו לשיטה קצת שונה. לאחר ששכרנו את הדירה, שילמנו את הכסף ופיזרנו את חפצינו המועטים על פני כל פינה בחדר, התברר שפה זה בסגנון הודו, משמע - מקלחת דלי. מאוכזבים למדי מהרעיון אבל בשום פנים ואופן לא מוכנים להעמיס על עצמינו את שתי המשקולות שלנו (תיקי הגב), החלטנו לנסות את השיטה וגילינו שזה לא נורא כמו שזה נראה בהתחלה. אז איך זה הולך: יש שני ברזים נמוכים - אחד עם מים חמים (חצי שעה לפני שרוצים להתקלח צריך להדליק את הדוד) ואחד עם מים קרים. מניחים דלי, כמו כזה של שטיפת ריצפה, מתחתם ופותחים את שניהם. כך נוצרים מים נעימים לרחצה. אם רוצים יותר חמים, מחלישים את הקרים וההפך. במשך הזמן מפתחים רגישות לכמה צריך מכל סוג כדי להגיע לחום האולטמטיבי.
ואז לוקחים כלי שנראה כמו כלי לנטילת ידיים, ומתחילים לשפוך על עצמינו מים. מידי פעם עוצרים כדי להסתבן, לחפוף, להתגלח, לשטוף את הפנים, לשים מרכך, ובשאר הזמן חוזרת הרוטינה של - כפיפה, מילוי, שטיפה וחוזר חלילה. זה לא נמשך כל כך הרבה כמו הכתיבה שלי, מקלחת ממוצעת כזו היא קצרה מאוד וחסכונית במים. בהמשך השתכללנו ומילינו דלי גדול יותר, פי שלוש בגודל, וכך יהל יכל להנות מאמבטיות טובות ואנחנו ממקלחות ארוכות ומשמעותיות יותר.
ובפלינג, יש מקלחת כביכול מערבית. רק ששעות הרחצה מוגבלות לערב, ללילה ומוקדם בבוקר, זרם המים מזכיר לי זרם של פיפי, יש ברז שפותח את המים החמים שמוציא זרם קלוש אבל מאוד מאוד חם, ויש ברז של המים הקרים שהוא הרבה יותר נדיב וכל זמן המקלחת אני עסוקה בלווסת את המים הקרים - כדי שהמקלחת לא תיהיה חמה מידי ולא קרה מידי. לפחות המים באים מלמעלה וניתן לעמוד במאונך לאורך כל המקלחת, רק שכאן כדי לצמצם את נפח הגוף עד כמה שניתן כדאי שכמה שיותר ממנו יוכל להנות מהמים.
בכפר בו גרנו בשיטת ה Home stay היה אפילו סידור מעניין יותר - כשרוצים להתקלח מזמינים דלי עם מים חמים (המים מתחממים על האש הפתוחה במטבח) מקבלים את הדלי וחוזרים לתרגולת המוכרת מדארג׳ילינג.
* כל יום הוא יום שבת - למרות שכל יום בטיול שונה מהשני - בעשייה, בגילויים, בהפתעות, באנשים שאותם הוא מזמן לנו, כל יום ממש דומה לזה שקדם לו. בכל יום אנחנו מבלים את רוב אם לא את כל היום במסגרת המשפחתית, בכל יום אנחנו בוחרים יעד או כמה יעדים לטייל אליהם, בכל יום אנחנו אוכלים ארוחה או שתיים או שלוש במסעדה, בכל יום אנחנו קמים והולכים לישון ביחד, בשעות דומות. לימי השבוע אין ממש משמעות, לא כל שכן - לסוף השבוע. זוהי תחושה קצת מוזרה, כי בדרך כלל בבית יש את ההפרדה הברורה בין השבוע לסוף השבוע, עם כל הפעילויות השגרתיות והלא שגרתיות שצמודות להם, אבל האמת שגם לזה קל להתרגל. אם הטיולים בבית היו שמורים לסופי השבוע, כאן הם השגרה שלנו. כאן כל יום הוא יום שבת.
* הדרכים בהודו - מי שמכיר את המושג ״דרכי עיזים״ בישראל, אולי יופתע מהעובדה שכאן דרכי העיזים הן ה״היי ווייס״. בכל מקום אליו הגענו בהודו, בין אם הוא קרוב לעיר גדולה ומרכזית ובין אם הוא רחוק ונידח, הדרכים בו היו כאלו. וזו אינה הגזמה. למשל, יצאנו שלשום מדארג׳ילינג (עיר המונה יותר ממאה אלף תושבים) לעבר סיקים - לכל הדעות מדינה מתויירת מאוד, והדרך היתה צרה מאוד, ולמרות זאת דו נתיבית, שבורה במקומות רבים ובאחרים פשוט לא סלולה, מלאה בבורות ואבנים, ומאוד מאוד מפותלת (בגלל תנאי השטח - איזור הררי). המהירות הממוצעת בה נסענו היא בין 10 ל-20 קמ״ש, כך שלא פלא שנסיעה של 20 ק״מ לוקחת שעתיים!!!!!! נוסף על כל זה, הנהג עוצר מידי פעם, ובלי כל הודעה מראש, להוריד חבילה באיזה שהוא כפר, או כדי להשתין או לאכול. ואפרופו לאכול, מאוד לא מומלץ לאכול כאן לפני או בזמן הנסיעה, כי לפי כל מה שתיארתי כאן למעלה, אתם וודאי מבינים שנסיעה כזו מלווה בהרבה מאוד קפיצות, עד כדי כך שאם היינו שמים באוטו כלי עם חלב בתחילת הנסיעה, וודאי היתה נוצרת בו שכבה יפה של חמאה בסופה.
אני יצאתי חולה מהנסיעה האחרונה, מה שמפנה לי זמן לכתיבה. אה ושכחתי עוד עובדה חשובה, הם נוסעים פה בצד הלא נכון...
* אנחנו לא סתם, אנחנו "גברת ואדון״ - מאז שהגענו להודו, איננו עוד סתם אלעד וענבל, אלא מר וגברת. ההודים מתייחסים בכבוד מוגזם לאנשים שזרים להם, וגם אם יכירו אותך במשך תקופה עדיין תשאר עם שם התואר. זה מאוד מוזר להתרגל לזה, לפעמים בא לי להגיד להם: אני פשוט ענבל, בלי גברת. בעיקר נוכח זה שבהרבה מקומות הג׳יפה בחוץ חוגגת, הם יורקים ותוקעים גרפסים בפומבי (על זה ארחיב בפסקה הבאה), ברוב המקומות הם אוכלים בידיים ולהזכירכם גם מנגבים בהן, אבל מה - הם מאוד מנומסים. זה כנראה חלק מהניגודים הרבים שחיים פה ביבשת הזו, מאוד מאוד טוב ביחד.
* על יריקות חופשיות וגרעפסים - אתה אף פעם לא יודע מאיזה כיוון זה יבוא לך, מזל שתמיד קודמת לזה שאיפה עמוקה וקול חזק של ״הנה זה בא״. ואז היא פשוט פורצת לה, המוחטה, וניתחת במקרה הטוב על המדרכה ליד הרגל שלך. לפעמים היא שקופה, פעמים רבות יותר היא חומה - צבע ״הפאן״ אותו הם לועסים כדי להרגיש בהיי. רחובות הודו מלאים בכאלו וגם גרמי המדרגות בבית והקירות ברכבת ו.... (האמת היא שגם במוקשים מסוגים אחרים) והצעידה בהן לפיכך, היא אתגר גדול. לגרעפסים יש סיכוי גדול שתתוודע בזמן הארוחות. הם אינם מנסים להסוות אותם, נהפוך הוא, מה שהופך כל ארוחה לא רק לחוויה קולינרית, אלא גם לכזו מוסיקלית....
אנחנו חושבים שעוד נחזור לעיר המקסימה הזאת, מתישהו....
הדרך לסיקים - קמים בבוקר, דוחסים את הציוד שבמשך חודש היה משוחרר על פני חדר שלם לתוך שני התרמילים שלנו, נפרדים מציוד מיותר. יוצאים החוצה ומזמינים סבל שייסחוב את המסה העיקרית עד לתחנת המוניות של העיר. מהר מאוד עולים על ג׳יפ-מונית ויוצאים לדרך.
הדרך כרגיל משובשת, משהו ברמה של הדרכים בין השדות אצלנו.
עכשיו פנינו לג׳ורטנג, כאן נחליף רכב ונמשיך לפלינג. הדרך ברובה ירידה.
הכל ירוק, עצי ענק, הרים ועמקים. מדי פעם רצועות מעובדות בינות להרים. הנהג שם מוסיקה הודית מודרנית. אני מרגיש שאנחנו מתחילים להתרגל לנסיעה ואפילו נהנים ממנה (ענבל לא ממש...).
הודו מורכבת ממספר רב של מדינות (דומה קצת לארצות הברית). במעבר בין מדינות בדרך כלל אין צורך באישור או בהצגת דרכון. בכניסה לסיקים המצב שונה - לפני ההגעה לג׳ורטנג אנחנו נדרשים להציג את האישורים (דאגנו לכך עוד בדארג׳ילינג). הפקידים בגבול חייכנים ונעימים. ממלאים הרבה פרטים, מצטלמים ליד שלט הכניסה לסיקים וממשיכים לעבר התחנה המרכזית העירונית.
התחנה עצמה נקייה ממש ונראית לא הודית בעליל. יורדים מהג׳יפ ומיד ניגש אלינו מישהו עם רכב פרטי שהביא תיירים לכאן ולא מעוניין לחזור ריק לפלינג. קופצים על ההזדמנות ואת החלק השני של הדרך עושים ברכב פרטי.
שעתיים נסיעה בדרכים קצת יותר טובות וקצת אחרי אחת בצהריים אנחנו מגיעים לפלינג ומתמקמים בביתנו החדש - מלון קבור. מלון מקסים, פשוט ונקי, עם אנשים שיוצאים מגדרם לעזור ומאוד נחמדים.
מחשבות...
* בתים פרטיים - ממש לפני שיצאנו לטיול סיימנו לבנות את הבית שלנו. עכשיו במסגרת הטיול אנחנו מקבלים מדי פעם הזדמנות להכנס לבתים אחרים וכך אנחנו יכולים להשוות בין ביתינו לבתים שכאן.
ביקרנו בארמון אחד בו מתגורר בנו של מלך - פאר קיצוני, הכל גדול, הכל מוחצן. הרבה פוחלצים בכל מקום, כלי נשק על הקירות, עושה רושם שהבית עוצב כך שיראה את גדולתו של המלך.
הבית של טריסנה, המשפחה ה״מאמצת״ שלנו בדארג׳ילינג - בית כפרי. כל השבט, המשפחה המורחבת גרים יחד. מטבח אחד, חדר שרותים אחד. הבית מתרחב וגדל כשנוספים בני משפחה. הבית בנוי מעץ ופח. בחלקים הציבוריים המחשבה היא פונקציונלית כמעט לגמרי. בחדרים הפרטיים מוקדשת מחשבה גם לעיצוב ולמראה. חלק נכבד מהבית מוקדש לטובת פולחן.
הבית של השכנים הטיבטים שלנו בדארג׳ילינג - מדהים איך אפשר לעצב חלל כה קטן בצורה פונקציונלית כל כך. גם כאן מוקדש שטח גדול, אולי שישית מהבית, לטובת פולחן.
* על מקלחות בתת היבשת - מקלחות פה הן אינן עניין של מה בכך. מה הייתי נותנת עכשיו עבור מקלחת טובה, עם זרם מים חזק, אפילו בינוני, וחמים. אלא שכאן זה נראה חלום רחוק...
עד כה נתקלנו בשלושה סוגי מקלחות ובכל אחת מהן מצאנו את החן בסופו של דבר.
בדלהי נהננו מזרם מים יפה לאורך כל שעות היום, אך ההבטחה שיהיו לנו מים חמים לאורך כל היום לא קוימה אפילו לא פעם אחת. מכיוון שדלהי בתחילת מאי מרגישה כמו מרק בתחילת הרתיחה, עניין המים החמים לא היה חשוב כל כך ונהננו ממקלחות קרות ומרעננות מתי שרק רצינו.
בדרג׳ילינג, לעומת זאת, נחשפנו בעל כורחנו לשיטה קצת שונה. לאחר ששכרנו את הדירה, שילמנו את הכסף ופיזרנו את חפצינו המועטים על פני כל פינה בחדר, התברר שפה זה בסגנון הודו, משמע - מקלחת דלי. מאוכזבים למדי מהרעיון אבל בשום פנים ואופן לא מוכנים להעמיס על עצמינו את שתי המשקולות שלנו (תיקי הגב), החלטנו לנסות את השיטה וגילינו שזה לא נורא כמו שזה נראה בהתחלה. אז איך זה הולך: יש שני ברזים נמוכים - אחד עם מים חמים (חצי שעה לפני שרוצים להתקלח צריך להדליק את הדוד) ואחד עם מים קרים. מניחים דלי, כמו כזה של שטיפת ריצפה, מתחתם ופותחים את שניהם. כך נוצרים מים נעימים לרחצה. אם רוצים יותר חמים, מחלישים את הקרים וההפך. במשך הזמן מפתחים רגישות לכמה צריך מכל סוג כדי להגיע לחום האולטמטיבי.
ואז לוקחים כלי שנראה כמו כלי לנטילת ידיים, ומתחילים לשפוך על עצמינו מים. מידי פעם עוצרים כדי להסתבן, לחפוף, להתגלח, לשטוף את הפנים, לשים מרכך, ובשאר הזמן חוזרת הרוטינה של - כפיפה, מילוי, שטיפה וחוזר חלילה. זה לא נמשך כל כך הרבה כמו הכתיבה שלי, מקלחת ממוצעת כזו היא קצרה מאוד וחסכונית במים. בהמשך השתכללנו ומילינו דלי גדול יותר, פי שלוש בגודל, וכך יהל יכל להנות מאמבטיות טובות ואנחנו ממקלחות ארוכות ומשמעותיות יותר.
ובפלינג, יש מקלחת כביכול מערבית. רק ששעות הרחצה מוגבלות לערב, ללילה ומוקדם בבוקר, זרם המים מזכיר לי זרם של פיפי, יש ברז שפותח את המים החמים שמוציא זרם קלוש אבל מאוד מאוד חם, ויש ברז של המים הקרים שהוא הרבה יותר נדיב וכל זמן המקלחת אני עסוקה בלווסת את המים הקרים - כדי שהמקלחת לא תיהיה חמה מידי ולא קרה מידי. לפחות המים באים מלמעלה וניתן לעמוד במאונך לאורך כל המקלחת, רק שכאן כדי לצמצם את נפח הגוף עד כמה שניתן כדאי שכמה שיותר ממנו יוכל להנות מהמים.
בכפר בו גרנו בשיטת ה Home stay היה אפילו סידור מעניין יותר - כשרוצים להתקלח מזמינים דלי עם מים חמים (המים מתחממים על האש הפתוחה במטבח) מקבלים את הדלי וחוזרים לתרגולת המוכרת מדארג׳ילינג.
* כל יום הוא יום שבת - למרות שכל יום בטיול שונה מהשני - בעשייה, בגילויים, בהפתעות, באנשים שאותם הוא מזמן לנו, כל יום ממש דומה לזה שקדם לו. בכל יום אנחנו מבלים את רוב אם לא את כל היום במסגרת המשפחתית, בכל יום אנחנו בוחרים יעד או כמה יעדים לטייל אליהם, בכל יום אנחנו אוכלים ארוחה או שתיים או שלוש במסעדה, בכל יום אנחנו קמים והולכים לישון ביחד, בשעות דומות. לימי השבוע אין ממש משמעות, לא כל שכן - לסוף השבוע. זוהי תחושה קצת מוזרה, כי בדרך כלל בבית יש את ההפרדה הברורה בין השבוע לסוף השבוע, עם כל הפעילויות השגרתיות והלא שגרתיות שצמודות להם, אבל האמת שגם לזה קל להתרגל. אם הטיולים בבית היו שמורים לסופי השבוע, כאן הם השגרה שלנו. כאן כל יום הוא יום שבת.
* הדרכים בהודו - מי שמכיר את המושג ״דרכי עיזים״ בישראל, אולי יופתע מהעובדה שכאן דרכי העיזים הן ה״היי ווייס״. בכל מקום אליו הגענו בהודו, בין אם הוא קרוב לעיר גדולה ומרכזית ובין אם הוא רחוק ונידח, הדרכים בו היו כאלו. וזו אינה הגזמה. למשל, יצאנו שלשום מדארג׳ילינג (עיר המונה יותר ממאה אלף תושבים) לעבר סיקים - לכל הדעות מדינה מתויירת מאוד, והדרך היתה צרה מאוד, ולמרות זאת דו נתיבית, שבורה במקומות רבים ובאחרים פשוט לא סלולה, מלאה בבורות ואבנים, ומאוד מאוד מפותלת (בגלל תנאי השטח - איזור הררי). המהירות הממוצעת בה נסענו היא בין 10 ל-20 קמ״ש, כך שלא פלא שנסיעה של 20 ק״מ לוקחת שעתיים!!!!!! נוסף על כל זה, הנהג עוצר מידי פעם, ובלי כל הודעה מראש, להוריד חבילה באיזה שהוא כפר, או כדי להשתין או לאכול. ואפרופו לאכול, מאוד לא מומלץ לאכול כאן לפני או בזמן הנסיעה, כי לפי כל מה שתיארתי כאן למעלה, אתם וודאי מבינים שנסיעה כזו מלווה בהרבה מאוד קפיצות, עד כדי כך שאם היינו שמים באוטו כלי עם חלב בתחילת הנסיעה, וודאי היתה נוצרת בו שכבה יפה של חמאה בסופה.
אני יצאתי חולה מהנסיעה האחרונה, מה שמפנה לי זמן לכתיבה. אה ושכחתי עוד עובדה חשובה, הם נוסעים פה בצד הלא נכון...
* אנחנו לא סתם, אנחנו "גברת ואדון״ - מאז שהגענו להודו, איננו עוד סתם אלעד וענבל, אלא מר וגברת. ההודים מתייחסים בכבוד מוגזם לאנשים שזרים להם, וגם אם יכירו אותך במשך תקופה עדיין תשאר עם שם התואר. זה מאוד מוזר להתרגל לזה, לפעמים בא לי להגיד להם: אני פשוט ענבל, בלי גברת. בעיקר נוכח זה שבהרבה מקומות הג׳יפה בחוץ חוגגת, הם יורקים ותוקעים גרפסים בפומבי (על זה ארחיב בפסקה הבאה), ברוב המקומות הם אוכלים בידיים ולהזכירכם גם מנגבים בהן, אבל מה - הם מאוד מנומסים. זה כנראה חלק מהניגודים הרבים שחיים פה ביבשת הזו, מאוד מאוד טוב ביחד.
* על יריקות חופשיות וגרעפסים - אתה אף פעם לא יודע מאיזה כיוון זה יבוא לך, מזל שתמיד קודמת לזה שאיפה עמוקה וקול חזק של ״הנה זה בא״. ואז היא פשוט פורצת לה, המוחטה, וניתחת במקרה הטוב על המדרכה ליד הרגל שלך. לפעמים היא שקופה, פעמים רבות יותר היא חומה - צבע ״הפאן״ אותו הם לועסים כדי להרגיש בהיי. רחובות הודו מלאים בכאלו וגם גרמי המדרגות בבית והקירות ברכבת ו.... (האמת היא שגם במוקשים מסוגים אחרים) והצעידה בהן לפיכך, היא אתגר גדול. לגרעפסים יש סיכוי גדול שתתוודע בזמן הארוחות. הם אינם מנסים להסוות אותם, נהפוך הוא, מה שהופך כל ארוחה לא רק לחוויה קולינרית, אלא גם לכזו מוסיקלית....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה