*ירוק אינסופי ומים בשפע - סיקים היא מדינה גבוהה. בתחומה נמצא גם קנצ׳נצ׳נגה המפורסם, ההר הגבוה בהודו והשלישי בגובהו בעולם (האמת, לא שמענו עליו עד שהתחלנו לתכנן את הטיול). הרבה פעמים במהלך הטיול שלנו כאן אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בתוך גלויה. יערות עבותים על ההרים, מדי פעם היער קצת חשוף וניתן לראות בתי כפר קטנים וצבעוניים מוקפים בטרסות חקלאיות. העננים נמצאים לפעמים מעלינו אבל גם לצידנו ומתחתנו. באופק ניתן לראות (כשהעננים לא מסתירים) את פסגות ההימלאיה המושלגות, ממש ״הושט היד וגע בם״.
מים יש כאן המון - מכל הר יורד נחל, ליד כל כפר יש מפל ובהרבה מקומות ניתן למצוא אגמים. אגם קאצ׳יפרי לדוגמא הוא אגם קדוש (ידידנו פאדמהסמבהובה שהה באזור) ההודים מגיעים לשם, נותנים ביסקויטים לדגים (עוד דרך להראות קדושה) עורמים אבנים ומביעים משאלות. גם אנחנו הבענו משאלות והבטחנו לילדים שהכל יתגשם, ממש כמו שמתגשמות המשאלות בתוך הפתקים שדוחפים בכותל...
הנחל השכן לכפר שגרנו בו - הלכנו ארבעים דקות בתוך הג׳ונגל המדהים שעוטף אותנו והגענו לנחל זורם - נקי וצלול. כמובן שניצלנו את ההזדמנות להשתכשכות והשתוללות במים הקרים מאוד. בהמשך טיפסנו נגד הזרם והגענו לסדרת מפלים יפים. כל הטוב הזה כל כך נגיש וכל כך בשפע, שזה קשה לתפוס. בדרך חזרה תפס אותנו גשם מאוד חזק, עם טיפות גדולות, והגענו חזרה לבית נוטפים מים ומלאים בעלוקות.
* אבל אין טוב בלי רע לאיזון החיים, ובשל שפע המים באיזור והלחות הגבוהה, אחת מדיירות הקבע באיזור הן העלוקות. כנראה שמעולם לא הבנתי את הביטוי ״עלוקה״ על בוריו, לפני שביקרתי לראשונה כאן, או ליתר דיוק - לפני שהעלוקה ביקרה על / בגופי. בהחלט חוויה מפוקפקת. הראשונה שהתגנבה לתוך סנדלי הסגורות יחסית, הפליטה מפי צווחה רמה. התחושה היא פחות נוראה מהמראה שלה - תולעת שחורה וארוכה, שכשהיא מתקדמת בניסיונותיה לחדור לגוף ולמצוץ את הדם (״היא מוצצת רק את הדם הרע״ כך אמרו לנו המקומיים). לא קל להסיר אותה מהגוף כי היא עקשנית. הראשונה שבילתה עלי הזמינה כנראה את כל החברות שלה, כך שבסיכומו של דבר ספרתי כ-40 יחידות שהורדתי מגופי. בכל מקרה אני מאוד רגועה עכשיו שהדם שלי נוקה באופן יסודי, ובפעם הבאה שארצה להשתמש בביטוי הזה, אחשוב טוב טוב לפני...
* על החיים שלנו בכפר - אנחנו שוהים פה מספר ימים בכפר קטנטן (אין גישה לכפר באמצעות רכב וכדי להגיע לכאן יש לטפס רגלית במשך כחצי שעה) מעל אגם קצ׳יפרי, אצל משפחה מקומית. המשפחה נהדרת, מארחת אותנו מקסים ודואגת לכל מחסורינו. יש כאן כמה חדרים בגודל של קופסת גפרורים, לטובת התיירים שרוצים לחוות חוויית כפר אמיתית. השירותים, בסגנון הודי כמובן, הם גם מתחם המקלחת - שנעשית במתכונת הדלי. הם משמשים הן את התיירים והן את המשפחה עצמה. אנחנו זוכים פה לשלוש ארוחות טובות ומזינות, לתה מנטה לאורך היום ובעיקר להרבה חום ופתיחות.
* החיים פה נראים כאילו הם לקוחים מכפר/קיבוץ של פעם:
פרנסת אנשי הכפר היא מחקלאות (חוץ מהמשפחה שמארחת אותנו שמתפרנסת בעיקר מאירוח של תיירים). בינות לבתי הכפר יש חלקות קטנות של תירס והל. כל משפחה והשדה שלה. כשקמים מוקדם בבוקר רואים את כל בני המשפחה משתתפים בעישוב וניקוי השדה. כל העיבוד נעשה ביד, ללא ציוד מכני, אין ריסוס וכימיקלים, הכל אורגני.
חוץ מזה כמעט לכל משפחה פה יש גם עיזים, פרות, חזירים ותרנגולות. על הדשא בין הבתים מסתובבות חופשי כל חיות הכפר, חלקן על תקן של מכסחות דשא. זה ממש מזכיר לי את הסיפורים של אמא שלי על המשק שהיה להם בנתניה.
כל משפחה כאן היא משק אוטרקי ומספקת לעצמה את כל שדרוש לה. עצים להסקה ובישול (אין פה גז כמובן) מביאים מהיער, כמו גם צמחים ופירות לאכילה. חלב, ביצים ובשר - מהחיות שגדלות במשק, ירקות כאמור כל אחד מגדל, מה שחסר מביאים מהשוק הקרוב. מים יש בשפע ממקורות המים שבאזור. כל משפחה מתחברת לצינור הראשי וממלאת את תצרוכתה.
כל האנשים כאן מכירים אחד את השני. המארח שלנו מספר שאם למישהו חסר משהו או שהוא חולה כל בני הכפר שמחים לעזור, מין ערבות הדדית כזו כמו פעם. אחר הצהריים כל הילדים נפגשים על הדשא המרכזי, ממש מול הבית שלנו, ומשחקים ביחד - אין wii או מחשב. במה הילדים משחקים? קריקט כמובן (כמו בכל מקום בהודו), קפיצה על חבל, תופסת, הקפצת כדור שהם מכינים לבד מצרור צמחים וחתיכת חבל.
רחשי הבוקר כאן אינם של מכוניות אלא של אנשים עובדים, דיבורים, דפיקות פטיש, מסור שמנסר.
במקלחת/שרותים פה יש חורים כי הקירות עשויים משתי וערב של במבוק משוטח. ביום הראשון שהתקלחתי שמעתי וראיתי התקהלות קטנה סביב המתחם והיה נדמה לי שהילדים באים להציץ לי... זה מזכיר לי את הסיפורים של ההורים שלי על המקלחות המשותפות בראשית הקיבוץ. גם הצורך לחלוק את המקלחת/שרותים עם עוד אנשים, האכילה המשותפת, השינה בחדרונים שאין להם שום בידוד ובשל כך גם אין פרטיות...
* אנשים נמוכים -
האנשים פה הם מאוד קומפקטיים בגודל שלהם. ילדים בני חמש-שש נראים בגיל של יהל, ילדים בני 13 נראים בגודל של גוני. נראה שהם לא צריכים את הגובה, הם חיים פה בתנאי שטח לא קלים וצריכים לגמוע ביום לא מעט מרחקים, בעליות תלולות ובירידות. את מה שהם צריכים להביא הם סוחבים לבד. אין כאן אפשרויות גישה עם רכב לחלק גדול מהכפרים. עם גוף קטן יותר קל להתנהל פה. בהתאם לכך גם גובה הבתים פה הוא די נמוך.
* גם אנחנו משפרים את כושרנו הגופני -
לאות הזדהות עם המקומיים, או ליתר דיוק מתוך רצון לראות את כל היופי הזה ולטייל בו, גם אנחנו עושים פה לא מעט כושר. די ברצון לקנות משהו, ויש בפנינו ירידה לאיזור האגם - שם יש מספר חנויות והמגוון גדול משל כאן (פה יש מכולת בגודל של בית עץ קטן והיא גם ממוקמת על העץ...) ועלייה בחזרה לכפר. או ברצון לרדת לשכשך בנהר ולראות את המפלים היורדים אליו ונצרכת ירידה של כשעה ועלייה בחזרה לכפר של יותר זמן כמובן. או אם מציבים לעצמינו אתגר קשה יותר כמו לטפס למערה בקצה ההר השכן, נצרכת משימת טיפוס קשה של כמה שעות טובות, כשיהל נישא על ידי אלעד, וירידה מנחמת יחסית של עוד כמה.
אבל הכושר הגופני שלנו בהחלט משתפר עם התקדמותו של הטיול, אולי גם נתכווץ בסוף, בגובה ובמשקל, ונוכל להתנהל פה בקלות יתרה עוד יותר. בינתיים בעניין המשקל אני חושבת שאני רק מעלה, כי האוכל פה הוא כל כך טוב...
* קצת ביקורת (איך אפשר בלי...) -
אני חושב שבהחלט יש הרבה מה ללמוד מאנשי הכפר ודרך החיים שלהם, מפשטות החיים ושלוות התושבים. אבל יש משהו שמאוד מפריע לי - יש תחושה שהדברים כאן לא נעשים עד הסוף, אתן כמה דוגמאות -
תשתיות המים - צינורות המים בכפר עוברים בגלוי על קרקעית הכפר ולא מוחבאים מתחת האדמה.
הבתים כאן - הבתים כאן לא בנויים לגמרי - הדלתות לא ממש נסגרות, הקירות לא אטומים, רק חלקים מסוימים בגג בנויים עד הסוף. אפילו המקדש המקומי לא מטוייח בחלקו הפנימי.
* יוקסום -
לאחר שעזבנו את הכפר המשכנו לישוב בן רחוב אחד שנקרא יוקסום. נהננו להיות כאן, מצאנו לנו מלון נחמד ומסעדה נעימה וגם יצאנו מכאן לטיול יפה יפה. העיירה הקטנה טובלת בהרבה ירוק ובהמון מים.
יום אחד קמנו לנו ולאחר ארוחת בוקר מפנקת במסעדת היאק, טיפסנו לנו בתוך יער עבות מלא בפרחי ענק לבנים בדרך למקדש. כמו בהרבה מקרים גם כאן למדנו שהדרך יפה יותר מהיעד - המקדש היה דומה להרבה אחרים שכבר ראינו אבל הדרך היתה יפה להפליא.
בדרך גם קרה לנו מקרה קצת מוזר: נתקלנו בשיירה קטנה של אנשים, הראשון היה נזיר שנשא כמו תיק, תיבה קטנה מכוסה בד והחזיק קטורות דלוקות. אלעד, שהסקרנות שלו בטיול עוד עולה על זו שבבית, שאל את הנזיר מה יש בתוך התיבה? והוא ענה בפשטות: גופה. כמובן שזה נשמע מופרך ואלעד חזר והתעקש: מה יש לך בתיבה? גופה? של אחותך הקטנה? רגע רגע אני לא מבין, גופה???? אז כן, זו היתה גופה של תינוקת בת חודש שמתה ממחלה, וזה היה מסע לוויה. תינוקות קטנים, כך הסתבר לנו מאוחר יותר, מובאים פה לקבורה (בניגוד לאנשים מבוגרים שלאחר מותם נשרפים).
ואז היינו צריכים להסביר את הכל לילדים. גוני היה מזועזע והשביע אותנו שאנחנו לא נשתתף בטקס. גם אנחנו היינו די בשוק האמת.
ולהמשך הטיול: במקדש עצרנו להפסקת תה (הילדים אוהבים מאוד את התה של המקדשים) והמשכנו לנו לצידו השני של ההר בעקבות שאון המים המתנפצים באחד ממפלי האזור (כמות המים הזורמים בסיקים היא ממש בלתי נתפסת עבורנו הישראלים שרגילים לחיות עם עדכונים על הקו האדום של הכנרת). המים מתחת למפל היו כמעט קפואים מה שלא הפריע לגוני ויהל להתפשט ולשתכשך להנאתם. משם הדרך עלתה במעלה ההר ובאיזה שהוא שלב היה נראה לי שטעינו בדרך. אלעד חזר קצת על עקבותינו ומצא את הדרך שנראתה יותר טובה ולאחר כרבע שעה הגענו לכפר צונג, שם פגשנו (לראשונה בטיולנו) שלושה יאקים, ושם גם עשינו הפסקת תה וצ׳פטי באחד הבתים. אחרי זה ירדנו לכוון הנהר, חצינו אותו והתחלנו לחזור ליוקסום. לקראת סוף הדרך טפס אותנו שוב גשם חזק ושוב הגענו למלון די רטובים (מזל שעוד בדרג׳ילינג הצטיידנו במטריות ועכשיו לכל טיול אנחנו לוקחים אותן והן עוזרות קצת להגן עלינו מפני הגשמים החזקים שיורדים ועוד צפויים לרדת עלינו בתקופת המונסון).
מאוד רצינו לעשות טרק נוסף ולהגיע לכפר סמוך - טשידינג - אבל הגשם לא הפסיק רדת כמעט יומיים רצוף, אז ויתרנו והדרמנו לעיר נמצ׳י.
* נמצ׳י היא עיר חביבה בדרום סיקים, שבדרך כלל התיירים הזרים לא נוהגים לפקוד אותה. אנחנו החלטנו לשבור את הדרך הארוכה לסליגורי, שם נעלה על הרכבת לדלהי, ולשהות בה כמה ימים. בעזרת הלונלי פלנט מצאנו מלון מקסים בפאתי העיר, התמקמנו בו ויצאנו לראות את הפסל הענק של שיווה שמוקם בראש ההר. ביום שאחרי הלכנו לטייל בכפרים באיזור, במקרה נתקלנו במקדש של סהי באבא (עוד קדוש, הפעם הינדי) ואחרי כן הלכנו למרפא מסורתי. האיש, בן 84, בקושי קם מהמיטה וכשהצליח סוף סוף, התגלה לנו שערו הארוך - בערך באורך של 2 מטר. האמת שהגענו אליו לא רק מתוך סקרנות, אלא גם מכיוון שמאוד השתעלתי (ענבל) בימים האחרונים וחיפשתי מזור. המרפא, בעזרת מתורגמן, שאל אותנו כמה שאלות ואז נכנס למדיטציה והתחיל להגיד לנו דברים שהוא רואה עלינו. הוא אמר שלא כדאי שאביט על חיות כרותות ראש (ראיתי כאלה לא מעט לאחרונה בדוכני הבשר ברחוב), שאני צריכה להפריח יונה שחורה, כשאני אוכלת תמיד להפריש קצת אוכל לאלים, לא לאכול מוצרי חלב (את זה כבר ידעתי:)), שאל אם אני סובלת ממחלה כרונית כלשהי, אמר שאנחנו צריכים להיזהר בדרכים כאן (אנחנו יודעים את זה טוב מאוד אבל בכל זאת אמאל׳ה, אולי הוא רואה משהו....). הוא שאל עוד דברים, ואמר גם על אלעד והלדים, בירך והתפלל
ובסוף הוא נתן לי ערמת אורז קטנה שהחזיק כל זמן המדיטציה, ואמר לי לבלוע בבוקר ובערב. אז האמת היא שלא בלעתי את האורז, אבל כבר למחרת הרגשתי הרבה יותר טוב....
ביום השלישי הלכנו לראות את הפסל הענק של פאדמסמבהובה - אחד הגילגולים של בודהה, משם ירדנו לגנים הבוטניים (שמלבד הצמחים המעניינים בהם, ראינו גם שני נחשים) ואז ירדנו לעיר דרך מתחם מנזרים מעניין. את היום הנוסף כאן העברנו ברביצה עצלנית במלון ולמחרת התחלנו במסעינו דרומה. מזל שיצאנו יום לפני מועד הרכבת כי בדרך היה פקק ארוך של כמה שעות בגלל שיבושים בכביש ולאחר מכן, היתה תקלה באוטו ונאלצנו לעבור לאוטו אחר.
ועכשיו אנחנו בnjp (שהוגדרה במילון המונחים המשפחתי כ״הודו למתקדמים״ - על כל המשתמע מכך קרי לכלוך, ג׳יפה, עוני ועזובה בכל מקום) במלון ממש על יד הרכבת, מחכים לרכבת שלנו שיוצאת מכאן בשבת בצהריים.
מים יש כאן המון - מכל הר יורד נחל, ליד כל כפר יש מפל ובהרבה מקומות ניתן למצוא אגמים. אגם קאצ׳יפרי לדוגמא הוא אגם קדוש (ידידנו פאדמהסמבהובה שהה באזור) ההודים מגיעים לשם, נותנים ביסקויטים לדגים (עוד דרך להראות קדושה) עורמים אבנים ומביעים משאלות. גם אנחנו הבענו משאלות והבטחנו לילדים שהכל יתגשם, ממש כמו שמתגשמות המשאלות בתוך הפתקים שדוחפים בכותל...
הנחל השכן לכפר שגרנו בו - הלכנו ארבעים דקות בתוך הג׳ונגל המדהים שעוטף אותנו והגענו לנחל זורם - נקי וצלול. כמובן שניצלנו את ההזדמנות להשתכשכות והשתוללות במים הקרים מאוד. בהמשך טיפסנו נגד הזרם והגענו לסדרת מפלים יפים. כל הטוב הזה כל כך נגיש וכל כך בשפע, שזה קשה לתפוס. בדרך חזרה תפס אותנו גשם מאוד חזק, עם טיפות גדולות, והגענו חזרה לבית נוטפים מים ומלאים בעלוקות.
* אבל אין טוב בלי רע לאיזון החיים, ובשל שפע המים באיזור והלחות הגבוהה, אחת מדיירות הקבע באיזור הן העלוקות. כנראה שמעולם לא הבנתי את הביטוי ״עלוקה״ על בוריו, לפני שביקרתי לראשונה כאן, או ליתר דיוק - לפני שהעלוקה ביקרה על / בגופי. בהחלט חוויה מפוקפקת. הראשונה שהתגנבה לתוך סנדלי הסגורות יחסית, הפליטה מפי צווחה רמה. התחושה היא פחות נוראה מהמראה שלה - תולעת שחורה וארוכה, שכשהיא מתקדמת בניסיונותיה לחדור לגוף ולמצוץ את הדם (״היא מוצצת רק את הדם הרע״ כך אמרו לנו המקומיים). לא קל להסיר אותה מהגוף כי היא עקשנית. הראשונה שבילתה עלי הזמינה כנראה את כל החברות שלה, כך שבסיכומו של דבר ספרתי כ-40 יחידות שהורדתי מגופי. בכל מקרה אני מאוד רגועה עכשיו שהדם שלי נוקה באופן יסודי, ובפעם הבאה שארצה להשתמש בביטוי הזה, אחשוב טוב טוב לפני...
* על החיים שלנו בכפר - אנחנו שוהים פה מספר ימים בכפר קטנטן (אין גישה לכפר באמצעות רכב וכדי להגיע לכאן יש לטפס רגלית במשך כחצי שעה) מעל אגם קצ׳יפרי, אצל משפחה מקומית. המשפחה נהדרת, מארחת אותנו מקסים ודואגת לכל מחסורינו. יש כאן כמה חדרים בגודל של קופסת גפרורים, לטובת התיירים שרוצים לחוות חוויית כפר אמיתית. השירותים, בסגנון הודי כמובן, הם גם מתחם המקלחת - שנעשית במתכונת הדלי. הם משמשים הן את התיירים והן את המשפחה עצמה. אנחנו זוכים פה לשלוש ארוחות טובות ומזינות, לתה מנטה לאורך היום ובעיקר להרבה חום ופתיחות.
* החיים פה נראים כאילו הם לקוחים מכפר/קיבוץ של פעם:
פרנסת אנשי הכפר היא מחקלאות (חוץ מהמשפחה שמארחת אותנו שמתפרנסת בעיקר מאירוח של תיירים). בינות לבתי הכפר יש חלקות קטנות של תירס והל. כל משפחה והשדה שלה. כשקמים מוקדם בבוקר רואים את כל בני המשפחה משתתפים בעישוב וניקוי השדה. כל העיבוד נעשה ביד, ללא ציוד מכני, אין ריסוס וכימיקלים, הכל אורגני.
חוץ מזה כמעט לכל משפחה פה יש גם עיזים, פרות, חזירים ותרנגולות. על הדשא בין הבתים מסתובבות חופשי כל חיות הכפר, חלקן על תקן של מכסחות דשא. זה ממש מזכיר לי את הסיפורים של אמא שלי על המשק שהיה להם בנתניה.
כל משפחה כאן היא משק אוטרקי ומספקת לעצמה את כל שדרוש לה. עצים להסקה ובישול (אין פה גז כמובן) מביאים מהיער, כמו גם צמחים ופירות לאכילה. חלב, ביצים ובשר - מהחיות שגדלות במשק, ירקות כאמור כל אחד מגדל, מה שחסר מביאים מהשוק הקרוב. מים יש בשפע ממקורות המים שבאזור. כל משפחה מתחברת לצינור הראשי וממלאת את תצרוכתה.
כל האנשים כאן מכירים אחד את השני. המארח שלנו מספר שאם למישהו חסר משהו או שהוא חולה כל בני הכפר שמחים לעזור, מין ערבות הדדית כזו כמו פעם. אחר הצהריים כל הילדים נפגשים על הדשא המרכזי, ממש מול הבית שלנו, ומשחקים ביחד - אין wii או מחשב. במה הילדים משחקים? קריקט כמובן (כמו בכל מקום בהודו), קפיצה על חבל, תופסת, הקפצת כדור שהם מכינים לבד מצרור צמחים וחתיכת חבל.
רחשי הבוקר כאן אינם של מכוניות אלא של אנשים עובדים, דיבורים, דפיקות פטיש, מסור שמנסר.
במקלחת/שרותים פה יש חורים כי הקירות עשויים משתי וערב של במבוק משוטח. ביום הראשון שהתקלחתי שמעתי וראיתי התקהלות קטנה סביב המתחם והיה נדמה לי שהילדים באים להציץ לי... זה מזכיר לי את הסיפורים של ההורים שלי על המקלחות המשותפות בראשית הקיבוץ. גם הצורך לחלוק את המקלחת/שרותים עם עוד אנשים, האכילה המשותפת, השינה בחדרונים שאין להם שום בידוד ובשל כך גם אין פרטיות...
* אנשים נמוכים -
האנשים פה הם מאוד קומפקטיים בגודל שלהם. ילדים בני חמש-שש נראים בגיל של יהל, ילדים בני 13 נראים בגודל של גוני. נראה שהם לא צריכים את הגובה, הם חיים פה בתנאי שטח לא קלים וצריכים לגמוע ביום לא מעט מרחקים, בעליות תלולות ובירידות. את מה שהם צריכים להביא הם סוחבים לבד. אין כאן אפשרויות גישה עם רכב לחלק גדול מהכפרים. עם גוף קטן יותר קל להתנהל פה. בהתאם לכך גם גובה הבתים פה הוא די נמוך.
* גם אנחנו משפרים את כושרנו הגופני -
לאות הזדהות עם המקומיים, או ליתר דיוק מתוך רצון לראות את כל היופי הזה ולטייל בו, גם אנחנו עושים פה לא מעט כושר. די ברצון לקנות משהו, ויש בפנינו ירידה לאיזור האגם - שם יש מספר חנויות והמגוון גדול משל כאן (פה יש מכולת בגודל של בית עץ קטן והיא גם ממוקמת על העץ...) ועלייה בחזרה לכפר. או ברצון לרדת לשכשך בנהר ולראות את המפלים היורדים אליו ונצרכת ירידה של כשעה ועלייה בחזרה לכפר של יותר זמן כמובן. או אם מציבים לעצמינו אתגר קשה יותר כמו לטפס למערה בקצה ההר השכן, נצרכת משימת טיפוס קשה של כמה שעות טובות, כשיהל נישא על ידי אלעד, וירידה מנחמת יחסית של עוד כמה.
אבל הכושר הגופני שלנו בהחלט משתפר עם התקדמותו של הטיול, אולי גם נתכווץ בסוף, בגובה ובמשקל, ונוכל להתנהל פה בקלות יתרה עוד יותר. בינתיים בעניין המשקל אני חושבת שאני רק מעלה, כי האוכל פה הוא כל כך טוב...
* קצת ביקורת (איך אפשר בלי...) -
אני חושב שבהחלט יש הרבה מה ללמוד מאנשי הכפר ודרך החיים שלהם, מפשטות החיים ושלוות התושבים. אבל יש משהו שמאוד מפריע לי - יש תחושה שהדברים כאן לא נעשים עד הסוף, אתן כמה דוגמאות -
תשתיות המים - צינורות המים בכפר עוברים בגלוי על קרקעית הכפר ולא מוחבאים מתחת האדמה.
הבתים כאן - הבתים כאן לא בנויים לגמרי - הדלתות לא ממש נסגרות, הקירות לא אטומים, רק חלקים מסוימים בגג בנויים עד הסוף. אפילו המקדש המקומי לא מטוייח בחלקו הפנימי.
* יוקסום -
לאחר שעזבנו את הכפר המשכנו לישוב בן רחוב אחד שנקרא יוקסום. נהננו להיות כאן, מצאנו לנו מלון נחמד ומסעדה נעימה וגם יצאנו מכאן לטיול יפה יפה. העיירה הקטנה טובלת בהרבה ירוק ובהמון מים.
יום אחד קמנו לנו ולאחר ארוחת בוקר מפנקת במסעדת היאק, טיפסנו לנו בתוך יער עבות מלא בפרחי ענק לבנים בדרך למקדש. כמו בהרבה מקרים גם כאן למדנו שהדרך יפה יותר מהיעד - המקדש היה דומה להרבה אחרים שכבר ראינו אבל הדרך היתה יפה להפליא.
בדרך גם קרה לנו מקרה קצת מוזר: נתקלנו בשיירה קטנה של אנשים, הראשון היה נזיר שנשא כמו תיק, תיבה קטנה מכוסה בד והחזיק קטורות דלוקות. אלעד, שהסקרנות שלו בטיול עוד עולה על זו שבבית, שאל את הנזיר מה יש בתוך התיבה? והוא ענה בפשטות: גופה. כמובן שזה נשמע מופרך ואלעד חזר והתעקש: מה יש לך בתיבה? גופה? של אחותך הקטנה? רגע רגע אני לא מבין, גופה???? אז כן, זו היתה גופה של תינוקת בת חודש שמתה ממחלה, וזה היה מסע לוויה. תינוקות קטנים, כך הסתבר לנו מאוחר יותר, מובאים פה לקבורה (בניגוד לאנשים מבוגרים שלאחר מותם נשרפים).
ואז היינו צריכים להסביר את הכל לילדים. גוני היה מזועזע והשביע אותנו שאנחנו לא נשתתף בטקס. גם אנחנו היינו די בשוק האמת.
ולהמשך הטיול: במקדש עצרנו להפסקת תה (הילדים אוהבים מאוד את התה של המקדשים) והמשכנו לנו לצידו השני של ההר בעקבות שאון המים המתנפצים באחד ממפלי האזור (כמות המים הזורמים בסיקים היא ממש בלתי נתפסת עבורנו הישראלים שרגילים לחיות עם עדכונים על הקו האדום של הכנרת). המים מתחת למפל היו כמעט קפואים מה שלא הפריע לגוני ויהל להתפשט ולשתכשך להנאתם. משם הדרך עלתה במעלה ההר ובאיזה שהוא שלב היה נראה לי שטעינו בדרך. אלעד חזר קצת על עקבותינו ומצא את הדרך שנראתה יותר טובה ולאחר כרבע שעה הגענו לכפר צונג, שם פגשנו (לראשונה בטיולנו) שלושה יאקים, ושם גם עשינו הפסקת תה וצ׳פטי באחד הבתים. אחרי זה ירדנו לכוון הנהר, חצינו אותו והתחלנו לחזור ליוקסום. לקראת סוף הדרך טפס אותנו שוב גשם חזק ושוב הגענו למלון די רטובים (מזל שעוד בדרג׳ילינג הצטיידנו במטריות ועכשיו לכל טיול אנחנו לוקחים אותן והן עוזרות קצת להגן עלינו מפני הגשמים החזקים שיורדים ועוד צפויים לרדת עלינו בתקופת המונסון).
מאוד רצינו לעשות טרק נוסף ולהגיע לכפר סמוך - טשידינג - אבל הגשם לא הפסיק רדת כמעט יומיים רצוף, אז ויתרנו והדרמנו לעיר נמצ׳י.
* נמצ׳י היא עיר חביבה בדרום סיקים, שבדרך כלל התיירים הזרים לא נוהגים לפקוד אותה. אנחנו החלטנו לשבור את הדרך הארוכה לסליגורי, שם נעלה על הרכבת לדלהי, ולשהות בה כמה ימים. בעזרת הלונלי פלנט מצאנו מלון מקסים בפאתי העיר, התמקמנו בו ויצאנו לראות את הפסל הענק של שיווה שמוקם בראש ההר. ביום שאחרי הלכנו לטייל בכפרים באיזור, במקרה נתקלנו במקדש של סהי באבא (עוד קדוש, הפעם הינדי) ואחרי כן הלכנו למרפא מסורתי. האיש, בן 84, בקושי קם מהמיטה וכשהצליח סוף סוף, התגלה לנו שערו הארוך - בערך באורך של 2 מטר. האמת שהגענו אליו לא רק מתוך סקרנות, אלא גם מכיוון שמאוד השתעלתי (ענבל) בימים האחרונים וחיפשתי מזור. המרפא, בעזרת מתורגמן, שאל אותנו כמה שאלות ואז נכנס למדיטציה והתחיל להגיד לנו דברים שהוא רואה עלינו. הוא אמר שלא כדאי שאביט על חיות כרותות ראש (ראיתי כאלה לא מעט לאחרונה בדוכני הבשר ברחוב), שאני צריכה להפריח יונה שחורה, כשאני אוכלת תמיד להפריש קצת אוכל לאלים, לא לאכול מוצרי חלב (את זה כבר ידעתי:)), שאל אם אני סובלת ממחלה כרונית כלשהי, אמר שאנחנו צריכים להיזהר בדרכים כאן (אנחנו יודעים את זה טוב מאוד אבל בכל זאת אמאל׳ה, אולי הוא רואה משהו....). הוא שאל עוד דברים, ואמר גם על אלעד והלדים, בירך והתפלל
ובסוף הוא נתן לי ערמת אורז קטנה שהחזיק כל זמן המדיטציה, ואמר לי לבלוע בבוקר ובערב. אז האמת היא שלא בלעתי את האורז, אבל כבר למחרת הרגשתי הרבה יותר טוב....
ביום השלישי הלכנו לראות את הפסל הענק של פאדמסמבהובה - אחד הגילגולים של בודהה, משם ירדנו לגנים הבוטניים (שמלבד הצמחים המעניינים בהם, ראינו גם שני נחשים) ואז ירדנו לעיר דרך מתחם מנזרים מעניין. את היום הנוסף כאן העברנו ברביצה עצלנית במלון ולמחרת התחלנו במסעינו דרומה. מזל שיצאנו יום לפני מועד הרכבת כי בדרך היה פקק ארוך של כמה שעות בגלל שיבושים בכביש ולאחר מכן, היתה תקלה באוטו ונאלצנו לעבור לאוטו אחר.
ועכשיו אנחנו בnjp (שהוגדרה במילון המונחים המשפחתי כ״הודו למתקדמים״ - על כל המשתמע מכך קרי לכלוך, ג׳יפה, עוני ועזובה בכל מקום) במלון ממש על יד הרכבת, מחכים לרכבת שלנו שיוצאת מכאן בשבת בצהריים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה