עברנו את ימי ההולדת שלי ושל אלעד בקלות יחסית, בלי הרבה ציפיות וכך בהתאמה - ללא אכזבות מיותרות, הרבה פחות טעון מבארץ - לגבי לפחות (אלעד טוען שאצלו זה עניין לא טעון בכלל). ובמהירות הבזק הגיע יום ההולדת של גון גון המקסים - עם הרבה ציפיות והרבה לחץ. החלטנו לתת לו חוויה מיוחדת, וסגרנו על רפטינג. הבוקר נפתח בכסא הפתעות - ממתקים, חוברות צביעה ועבודה, חולצת יאק והרבה ברכות. גוני קם קרבי מהרגיל ולי היה קשה להכיל את כל המתח והלחץ שלו (ובעיקר בעיקר את ההשתקפות שלי בו...). אכלנו ארוחת בוקר סוערת ונפרדנו - יהל ואלעד נשארו ליום כייף בלה, גוני ואני יצאנו לרפטינג. עם הכנסנו לרכב, עם עוד מספר אנשים, מצב רוחו של גוני השתנה, איזו הקלה. נסיעה מפחידה של כשעתיים (לא משהו מיוחד, שגרת נסיעה בהודו) ואנחנו על גדות נהר הזנסקר. מורידים ציוד, מנפחים סירות, מחלקים קסדות, חגורות הצלה ומשוטים, הסברי בטיחות - שחולפים לידי ללא תשומת לב מיוחדת, ואנחנו עולים על הסירה. עשר דקות ראשונות עוברות על מי מנוחות (במים יחסית סוערים). פתאום סלע מתקרב, הסירה עולה עליו ואנחנו בשניות - בתוך המים, מתחתיה. אני לא מספיקה להבין מה קורה, וכבר אני צפה על פני המים, היסטרית משהו, מחפשת את גוני. המים קרררררררים, סוערים וסוחפים. מרחוק אני רואה את הסירה והמדריך עליו. עוד כמה שניות עוברות, וגוני ועוד ישראלי שאיתנו, מחולצים לתוך הסירה. איזו הקלה. אני שומעת שהוא נסער, ממש כמו הנהר. אני מכוונת את כוון ההיסחפות שלי אל הסירה, תופסת במצוף שזורקים לי ומחולצת אל תוך הסירה, ללא המכנסיים שלי... כלומר, הן עלי, אבל לא על הישבן. אבל זה כל כך שולי ביחס לחוויה שעברנו ואני מגייסת את כל כוחות הנפש שלי כדי לתמוך בגוני המסכן, הוא מאוד בוכה, הוא מבוהל ורועד כולו - מקור ומפחד. סך הכל חולצו ארבעה אנשים, השאר עוד במים - הסירות שמאחורינו עוזרות להם לצאת מהמים. ואני רק רוצה לגמור כבר עם ההרפתקה הארורה הזאת, אני מרגישה כל כך חסרת אחריות שלקחתי את גוני לחוויה שכזאת, ״מתי אפשר לרדת מהסירה?״ אני שואלת את קלי, המדריך שלנו, והוא מרגיע אותנו ותומך ועוזר, והכל תוך כדי תנועה - אנחנו על הנהר, יש רפיד ועוד אחד, ושוב נרטבים ושוב לחץ. כל הישראלים שאיתנו, בעיקר ישראליות, תומכות בגוני ומרגיעות אותו. איזה כוח יש בישראליות הזו, אני כל כך מברכת עליה באותם רגעים. אחרי כשעה וחצי, אנחנו עוצרים להפסקה, חול חם ומנחם, מיץ ועוגיות. אנחנו לא ממשיכים, גוני מחליט ואני איתו. למרות שבתוך תוכי מקווה שהוא יחזור בו, נראה לי חשוב ונכון. המדריך אומר לנו שזה כבר הסוף ושנגמרו הרפידים, גוני מחליט להמשיך ואנחנו שוב על הסירה. השמש יוצאת מבעד לעננים ומייבשת אותנו, אפשר להסתכל למעלה על הנוף היפה - סלעים בצורות שונות, שלל צבעים, מידי פעם - נווי מדבר. המים שקטים ולא מאיימים, חלק מהחבר׳ה קופצים למים, אנחנו מעדיפים להשאר על הסירה, שמרגישה עכשיו כמו חוף מבטחים. הדרך הביתה עוברת בסוג של טיסה, עקיפות בלתי הגיוניות והטפות שלי אל הנהג - שיסע לאט יותר, שאנחנו לא ממהרים - שלא ממש מזיזות לו. בסופו של דבר גוני מסכם את היום באופן חיובי וכל פעם שמספר את קורותינו, הסיפור, כדרכם של סיפורים, נעשה יותר ויותר דרמטי ופחות ופחות מציאותי. חשבתי שיישארו משקעים, אך גוני נראה ממש כרגיל - ללא פחדים יוצאי דופן, ללא חרדות. הרבה כוחות יש לילד הזה.
״בייבי טרק״ -
ענבלי החליטה שאי אפשר לבקר בלאדאק בלי לעשות לפחות טרק אחד, ואם ענבלי מחליטה משהו אז זה קורה. וכך מצאנו את עצמנו משוטטים בין סוכנויות הנסיעות בנסיון למצוא רעיון לטרק המתאים למידותינו.
לאחר מספר התלבטיוית בחרנו טרק קצר של שלושה ימים שזכה לכינוי ״בייבי טרק״. עכשיו רק נשאר להחליט כיצד לבצע אותו - לשכור מדריך? לשכור חמורים שיסחבו את הציוד? לעשות את הטרק דרך חברה או להתארגן לבד?
בסופו של דבר החלטנו לצלם מפה סכמתית של המסלול, לקחת מעט ציוד, לצאת לנקודת ההתחלה בתחבורה ציבורית ולזרום (גם לאדאק היא הרי חלק מהודו).
אז הנה הגיע יום שלישי בבוקר ואנחנו זורמים באוטובוס צפוף לכפר קטן בשם ליקיר, עוד טרמפ קצר ואנחנו בנקודת ההתחלה. לא מספיקים להגיד בייבי טרק, ולידנו שיירה של חמורים שסוחבים ציוד של קבוצה אחרת שעושה מסלול דומה.
ויכוח קצר על המחיר והתיק שלנו על גבו של החמור, ואנחנו על רגלינו מתחילים לטרק את מסלול היום הראשון.
קצת ממה שעברנו בטרק:
- גילנו שיש לנו כושר לא רע, גוני גמע את המרחקים ללא בעיה (יהל בילה את רוב המסלול על הכתפים שלי ועל המנשא).
- התארחנו מדי ערב אצל משפחות לאדאקיות, חווינו חיי כפר אמיתים ופשוטים מאוד והכרנו אנשים נפלאים, מקומיים ותיירים.
- אכלנו במשך כל הטראק אורז, דאל (תבשיל עדשים) ירקות וצ׳פאטי (וקצת ביסקוויטים ושוקולד שקנינו בדרך).
- ראינו נופים מדברים יפים וכפרים קטנים.
- למדנו להבדיל בין פרה, יאק ודג׳ו (הכלאה של שני הראשונים).
- השתמשנו במשך כל הטרק בשרותים לדאקים יבשים מסורתיים (אני התגעגעתי מאוד לאסלה המוכרת).
- טיפסנו בין היתר לפס (מעבר בין הרים) בגובה של 4,200 מטר.
- חזרנו מהטרק בנסיעה של חמש שעות, מורטת עצבים אך מרהיבה ביופיה. הרגשנו שהנסיעה חזרה באוטובוס המקומי היתה יותר קשה מכל הטרק כולו.
סיכמנו את החוויה בחיוב גדול ואנחנו כבר מחכים בקוצר רוח לטרק הבא.
זהו, פרק לאדאק עומד להסתיים. נהננו פה מאוד מאוד. לאחר שלמדנו לחיות עם הגובה העצום והיובש הנוראי, פשוט נכבשנו בפשטות המקום, נופיו עוצרי הנשימה והאנשים הנפלאים שחיים בו. זכינו להכיר כמה אנשים שלא מפה, נפלאים לא פחות, שהפכו את שהותינו לעשירה ומהנה אף יותר.
מחר אנחנו ממשיכים הלאה בדרכינו לסריניגר, במטרה לנפוש כמה ימים על בית סירה. ומשם פנינו לדרמסאלה המקסימה, שם נפגוש את רונית ולילך - אחיותי האהובות - ונבלה איתן שבועיים שבוודאי לא ישכחו.
״בייבי טרק״ -
ענבלי החליטה שאי אפשר לבקר בלאדאק בלי לעשות לפחות טרק אחד, ואם ענבלי מחליטה משהו אז זה קורה. וכך מצאנו את עצמנו משוטטים בין סוכנויות הנסיעות בנסיון למצוא רעיון לטרק המתאים למידותינו.
לאחר מספר התלבטיוית בחרנו טרק קצר של שלושה ימים שזכה לכינוי ״בייבי טרק״. עכשיו רק נשאר להחליט כיצד לבצע אותו - לשכור מדריך? לשכור חמורים שיסחבו את הציוד? לעשות את הטרק דרך חברה או להתארגן לבד?
בסופו של דבר החלטנו לצלם מפה סכמתית של המסלול, לקחת מעט ציוד, לצאת לנקודת ההתחלה בתחבורה ציבורית ולזרום (גם לאדאק היא הרי חלק מהודו).
אז הנה הגיע יום שלישי בבוקר ואנחנו זורמים באוטובוס צפוף לכפר קטן בשם ליקיר, עוד טרמפ קצר ואנחנו בנקודת ההתחלה. לא מספיקים להגיד בייבי טרק, ולידנו שיירה של חמורים שסוחבים ציוד של קבוצה אחרת שעושה מסלול דומה.
ויכוח קצר על המחיר והתיק שלנו על גבו של החמור, ואנחנו על רגלינו מתחילים לטרק את מסלול היום הראשון.
קצת ממה שעברנו בטרק:
- גילנו שיש לנו כושר לא רע, גוני גמע את המרחקים ללא בעיה (יהל בילה את רוב המסלול על הכתפים שלי ועל המנשא).
- התארחנו מדי ערב אצל משפחות לאדאקיות, חווינו חיי כפר אמיתים ופשוטים מאוד והכרנו אנשים נפלאים, מקומיים ותיירים.
- אכלנו במשך כל הטראק אורז, דאל (תבשיל עדשים) ירקות וצ׳פאטי (וקצת ביסקוויטים ושוקולד שקנינו בדרך).
- ראינו נופים מדברים יפים וכפרים קטנים.
- למדנו להבדיל בין פרה, יאק ודג׳ו (הכלאה של שני הראשונים).
- השתמשנו במשך כל הטרק בשרותים לדאקים יבשים מסורתיים (אני התגעגעתי מאוד לאסלה המוכרת).
- טיפסנו בין היתר לפס (מעבר בין הרים) בגובה של 4,200 מטר.
- חזרנו מהטרק בנסיעה של חמש שעות, מורטת עצבים אך מרהיבה ביופיה. הרגשנו שהנסיעה חזרה באוטובוס המקומי היתה יותר קשה מכל הטרק כולו.
סיכמנו את החוויה בחיוב גדול ואנחנו כבר מחכים בקוצר רוח לטרק הבא.
זהו, פרק לאדאק עומד להסתיים. נהננו פה מאוד מאוד. לאחר שלמדנו לחיות עם הגובה העצום והיובש הנוראי, פשוט נכבשנו בפשטות המקום, נופיו עוצרי הנשימה והאנשים הנפלאים שחיים בו. זכינו להכיר כמה אנשים שלא מפה, נפלאים לא פחות, שהפכו את שהותינו לעשירה ומהנה אף יותר.
מחר אנחנו ממשיכים הלאה בדרכינו לסריניגר, במטרה לנפוש כמה ימים על בית סירה. ומשם פנינו לדרמסאלה המקסימה, שם נפגוש את רונית ולילך - אחיותי האהובות - ונבלה איתן שבועיים שבוודאי לא ישכחו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה