הביקור של רונית ולילך עבר, כצפוי, מהר מידי. אחרי ימים איטנסיביים של שיחות נפש, צחוק, בכי, השתנה חוזרת ונשנית בתחתונים, קניות, אוכל ועיסוק כמעט כפייתי בשני האחרונים, הגיע יום הפרידה. והוא היה תימצות ימינו המשותפים, מטובל בצחוק ודמעות שהגיעו בערבוביה. זהו, המונית התרחקה, ונותרנו שוב משפחתינו הגרעינית במסעינו המשותף. אז מה עושים עכשיו? ואיך ממלאים את החלל שנפער?
קודם כל מחליטים על פרוייקטים: נכין בובות צמר לילדים היתומים בכפר הילדים הטיבטי. הולכת וקונה עשר פקעות צמר צבעוניות. כבר ניהיה לי טוב. אחר כך סוגרת עם קייטי קוראת קלפי הטארוט, קורס בן שבעה מפגשים, בו אלמד את יסודות הקריאה בקלפים. מתחילה להוריד חומר מהאינטרנט בנושא, קוראת, מלאת התרגשות. אחר כך מחליטים להמשיך במסורת ״ההיפרדות לפרקים״ אותה התחלנו במהלך הביקור ויישמנו בהתמדה עד סופו - בבקרים אני לומדת שלוש ארבע שעות ואלעד מטייל עם הילדים, בערבים - אלעד הולך לאינטרנט, בדרך כלל, ואני סוגרת עם הילדים את היום - מקלחות, ספרים ולישון. בשישבת מבקרים בפעם הראשונה בבתי החב״ד שבכפרים דרמקוט ובאגסו, ונהנים מציון שישי ושבת, אחרי הרבה זמן ששבוע אחד התחבר למשנהו. גוני ויהל נהנים שם בחברת הילדים שלהם ואנחנו חוזרים לשם שוב בשבוע שאחרי ומרגישים חיבור טוב, נעים, עם המשפחות. בערבים הולכים מידי פעם לראות סרט תיעודי על טיבט, ונפעמים כל פעם מיכולת ההתמדה והריכוז של גוני בצפייה בתכנים לא פשוטים, בשפה זרה. צופים בשתי הופעות מוסיקה - טיבטית וסופית. ולקראת סוף החודש, נוכחים שלושה ימים בהרצאותיו של הדאלאי לאמה (שוב, גוני לא מפספס אף אחת ואפילו זוכה להנפת יד לשלום מהדאלאי לאמה בכבודו ובעצמו).
קשה להסביר מה עושה את דרמסלה, או יותר נכון - את מקלאוד גאנג׳ - למקום כל כך נעים, שפשוט לא בא לעזוב אותו. אולי זה האנשים הטיבטים וסיפור החיים המורכב שיש לרובם? אולי זה נוף ההרים? אולי הירוק האינסופי שצובע כל חלקה טובה? אולי פכפוך המים הבלתי פוסק? אולי הקופים שרואים כל בוקר במרפסת המלון או בדרך לבאגסו? או אולי זו בכלל ״באגסו קייק״ הנפלאה? אולי זו הנוכחות של הדאלאי לאמה? אולי זה המסעדות הקטנות ובתי הקפה עם העוגות הכי טובות בהודו? ואולי זה השילוב של כל אלו ביחד. והשלווה. יש פה הרבה שלווה.
קורס הטארוט היה חוויה מעניינת ופתחה בפני תחום חדש ומרתק. אני משתדלת להמשיך ולהעמיק בנושא ומקווה שמתישהו גם יגיע אלי האומץ להתחיל ולקרוא לאנשים בהתנדבות.
הכרנו אנשים מקסימים, בינהם צוות המלון שלנו ומנהליו, שביום שעזבנו ציידו כל אחד מהילדים בקופסא עמוסה בכל טוב ובמים לדרך.
אני למדתי להנות מיתרונותיו של גשם מונסון, שבהתחלה היה נראה לי טורדני ובלתי נסבל, ובהמשך כזמן לעצור, להתבונן, לנוח.
למדנו שאפשרי (וגם יכול להיות נעים) לחיות משפחה אחת בחדר אחד, לא גדול, ולצאת מזה כמו גדולים.
קראנו ולמדנו קצת על בודהיזם. כתבתי לי במחברת דברים שאני רוצה ליישם בחיי היומיום שלי.
אלעד תירגל מדיטציה כמה פעמים והלך לרופא טיבטי מפורסם.
גם אני התחלתי טיפול ברפואה הטיבטית.
וביומיים האחרונים הספקנו גם להיות בפסטיבל שחותם את גשמי המונסון, אבל כאן באודיפור הוא עוד ממשיך לרדת בעוז...
קודם כל מחליטים על פרוייקטים: נכין בובות צמר לילדים היתומים בכפר הילדים הטיבטי. הולכת וקונה עשר פקעות צמר צבעוניות. כבר ניהיה לי טוב. אחר כך סוגרת עם קייטי קוראת קלפי הטארוט, קורס בן שבעה מפגשים, בו אלמד את יסודות הקריאה בקלפים. מתחילה להוריד חומר מהאינטרנט בנושא, קוראת, מלאת התרגשות. אחר כך מחליטים להמשיך במסורת ״ההיפרדות לפרקים״ אותה התחלנו במהלך הביקור ויישמנו בהתמדה עד סופו - בבקרים אני לומדת שלוש ארבע שעות ואלעד מטייל עם הילדים, בערבים - אלעד הולך לאינטרנט, בדרך כלל, ואני סוגרת עם הילדים את היום - מקלחות, ספרים ולישון. בשישבת מבקרים בפעם הראשונה בבתי החב״ד שבכפרים דרמקוט ובאגסו, ונהנים מציון שישי ושבת, אחרי הרבה זמן ששבוע אחד התחבר למשנהו. גוני ויהל נהנים שם בחברת הילדים שלהם ואנחנו חוזרים לשם שוב בשבוע שאחרי ומרגישים חיבור טוב, נעים, עם המשפחות. בערבים הולכים מידי פעם לראות סרט תיעודי על טיבט, ונפעמים כל פעם מיכולת ההתמדה והריכוז של גוני בצפייה בתכנים לא פשוטים, בשפה זרה. צופים בשתי הופעות מוסיקה - טיבטית וסופית. ולקראת סוף החודש, נוכחים שלושה ימים בהרצאותיו של הדאלאי לאמה (שוב, גוני לא מפספס אף אחת ואפילו זוכה להנפת יד לשלום מהדאלאי לאמה בכבודו ובעצמו).
קשה להסביר מה עושה את דרמסלה, או יותר נכון - את מקלאוד גאנג׳ - למקום כל כך נעים, שפשוט לא בא לעזוב אותו. אולי זה האנשים הטיבטים וסיפור החיים המורכב שיש לרובם? אולי זה נוף ההרים? אולי הירוק האינסופי שצובע כל חלקה טובה? אולי פכפוך המים הבלתי פוסק? אולי הקופים שרואים כל בוקר במרפסת המלון או בדרך לבאגסו? או אולי זו בכלל ״באגסו קייק״ הנפלאה? אולי זו הנוכחות של הדאלאי לאמה? אולי זה המסעדות הקטנות ובתי הקפה עם העוגות הכי טובות בהודו? ואולי זה השילוב של כל אלו ביחד. והשלווה. יש פה הרבה שלווה.
קורס הטארוט היה חוויה מעניינת ופתחה בפני תחום חדש ומרתק. אני משתדלת להמשיך ולהעמיק בנושא ומקווה שמתישהו גם יגיע אלי האומץ להתחיל ולקרוא לאנשים בהתנדבות.
הכרנו אנשים מקסימים, בינהם צוות המלון שלנו ומנהליו, שביום שעזבנו ציידו כל אחד מהילדים בקופסא עמוסה בכל טוב ובמים לדרך.
אני למדתי להנות מיתרונותיו של גשם מונסון, שבהתחלה היה נראה לי טורדני ובלתי נסבל, ובהמשך כזמן לעצור, להתבונן, לנוח.
למדנו שאפשרי (וגם יכול להיות נעים) לחיות משפחה אחת בחדר אחד, לא גדול, ולצאת מזה כמו גדולים.
קראנו ולמדנו קצת על בודהיזם. כתבתי לי במחברת דברים שאני רוצה ליישם בחיי היומיום שלי.
אלעד תירגל מדיטציה כמה פעמים והלך לרופא טיבטי מפורסם.
גם אני התחלתי טיפול ברפואה הטיבטית.
וביומיים האחרונים הספקנו גם להיות בפסטיבל שחותם את גשמי המונסון, אבל כאן באודיפור הוא עוד ממשיך לרדת בעוז...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה