* הנסיעה לכאן
בטיול שלנו אנחנו מתלבטים הרבה פעמים בין שני רצונות מנוגדים.
מצד אחד לאחר שאנחנו נמצאים במקום מסויים כבר יותר משבועיים קשה לעזוב. אנחנו מתרגלים למקום, יש פרצופים קבועים כל בוקר, במסעדות מכירים אותנו, אנחנו מוצאים מקומות משחק לילדים ואיפה אפשר למצוא להם חברה.
מצד שני יש את החשק לנדוד, להתחדש, לשנות אווירה ולהכיר מקומות ואנשים חדשים.
ככה גם היה בדראמסלה - אהבנו את המקום. את הרי ההימלאיה הירוקים שמולנו. את הטיבטים החביבים. את עובדי המלון שהילדים התחברו אליהם ועוד ועוד.
יחד עם זאת בעיקר אני הרגשתי שבא לי כבר לנדוד ולהגיע למדינה נוספת. להחליף ריחות, טעמים ונוף.
וכך החלטנו יחדיו לצאת למסע לכיוון אודיפור מוקדם יחסית, אחרי חודש רגוע בדראמסללה.
כמו בפעמים קודמות גם הפעם המסע איתגר את יכולות הטיול שלנו. גם לנו שאנחנו מנוסים במסעות מהסוג הזה 34 השעות מהמלון בדראמסללה עד למלון באודיפור היו בהחלט לא קלות.קצת שעות במונית, הרבה שעות ברכבת - כמו תמיד החלק הקל והנעים של המסע.
הרבה שעות המתנה בין הנסיעות - בתחנת הרכבת הצלחנו לארגן לעצמנו את חדר הVIP ובג׳ייפור צ׳יפרנו את עצמנו בארוחה במק דונלד (מי היה מאמין).
ולסיום נסיעה של 9 שעות מורטות עצבים, האוטובוס אומנם ״סופר דלקוס״ אבל הנהג ״פורמולה 1״.
* ימים ראשונים באודיפור:
יש כמה שינויים מהותיים ובולטים בין אודיפור לדראמסלה.
קודם כל הנוף - כאן הכול יותר שטוח ופה באודיפור המכונה ״ונצייה של המזרח״ יש גם המון מים ואגמים, ארמון אדיר שנמצא על אי ונראה כאילו נלקח מהאגדות.
האנשים - בדראמסלה פגשנו בעיקר טיבטים שהם זן מיוחד של אנשים. שלווים כאלו, לא כועסים ולא ניתן להוציא אותם מהכלים. גם ההצקות שהם הציקו ליהל היו מאוד עדינות והרבה פחות אגרסיביות.
כאן באודיפור זו הודו היותר אמיתית. אתה לא רק צופה מהצד, אתה חלק מהחוויה. אנשים נוגעים, מתעניינים, חוקרים. גם ההצקות ליהל יותר אגרסיביות. מהצד השני אנשים כאן גם מאוד מזמינים, שמחים לשוחח, לתת לטעום ולשתף.
אוכל - ברחוב כאן אין מומו אבל יש מגוון גדול של מאכלים מפתים. הרבה קטניות ברוטב, לביבות תפוחי אדמה, המון מתוקים. כיף גדול לחוש הריח והטעם. אנחנו מנסים הרבה ומאוד נהנים.
* פסטיבל אחד גדול
פעם ראיתי ספר תמונות שנקרא, אם אני לא טועה, ״פסטיבלים, איים בים השגרה״.
אז אכן איך שנחתנו כאן נפלנו על וואחד אי.
במשך מספר ימים המאמינים ההינדים, שזה כמעט כול האוכלוסיה כאן, השתתפה בפסטיבל גדול. הם לקחו בתהלוכות ססגוניות את צלמי האלים וישנו וגנש לרחצה באגם. כל קבוצה הוציאה את הפסל (האל) שלה לטיול לרחבת הרחצה של הנהר. האל נישא על גבי עגלה רתומה לטרקטור/עגלה נגררת ביד/אלונקה מפוארת/סוס/גמל. הוא קושט בזרי פרחים, נצבע ופואר. מאחוריו או לפניו על גבי עגלה אחרת מחוברת לגנרטור נשמעו שירי תהילה לאל. עשרות רקדנים משולהבים רקדו וליוו את האל במין אקסטזה מטורפת והשליכו לכל עבר אבקה אדומה המציינת את תהילתו של האל.
ואנחנו עמדנו בצד, אני הצטרפתי מדי פעם לרוקדים ובשל כך זכיתי להתמלא בצבע אדום (תמונות יגיעו לבלוג), גוני נבהל מהרעש, ההמולה והצפיפות, יהל חשש שהצבע לא ירד ממני וענבלי היתה המבוגר האחראי שמרגיע את כולם (אותי בעיקר).
מדהים לראות ישוב שלהם, רוקד. משתולל ונמצא ממש בטרוף חושים. אני חושב שגם לנו בארץ לא תזיק מדי פעם השתוללות כוללת ושמחה שכזו.
* גן חיות
גם כאן ביקרנו בגן החיות. אחד הזוועתיים שביקרנו בו. כלובים קטנים, חיות מסכנות. אשפה מתגוללת לה בשטחים הציבוריים. לא מטופח ולא מושקע. ביציאה ראינו גן משחקים ויהל נורא רצה לשחק, התקרבנו וראינו שכל המגלשות מסתיימות בתוך שלוליות של ביוב זורם - איכס.
* מפרקים בניין
אנחנו אוכלים כאן כבר ארבעה ימים ארוחות בוקר במלון מינרווה. המסעדה נחמדה (קומה חמישית ללא מעלית), שירות מצויין וסרטים בעברית. ממש מתחתנו יש בית שהורסים אותו כדי לבנות חדש. ואיך הורסים? את ההריסה מבצע איש צעיר, יחף וכמובן לא מאובטח, שמקפץ לו עם פטיש ולום על סף התהום. תלוי בין שמים וארץ מבצע את עבודתו כאילו הוא על הקרקע. ישבתי והתבוננתי בו במשך דקות ארוכות ממש סרט מתח בשידור חי.
בטיול שלנו אנחנו מתלבטים הרבה פעמים בין שני רצונות מנוגדים.
מצד אחד לאחר שאנחנו נמצאים במקום מסויים כבר יותר משבועיים קשה לעזוב. אנחנו מתרגלים למקום, יש פרצופים קבועים כל בוקר, במסעדות מכירים אותנו, אנחנו מוצאים מקומות משחק לילדים ואיפה אפשר למצוא להם חברה.
מצד שני יש את החשק לנדוד, להתחדש, לשנות אווירה ולהכיר מקומות ואנשים חדשים.
ככה גם היה בדראמסלה - אהבנו את המקום. את הרי ההימלאיה הירוקים שמולנו. את הטיבטים החביבים. את עובדי המלון שהילדים התחברו אליהם ועוד ועוד.
יחד עם זאת בעיקר אני הרגשתי שבא לי כבר לנדוד ולהגיע למדינה נוספת. להחליף ריחות, טעמים ונוף.
וכך החלטנו יחדיו לצאת למסע לכיוון אודיפור מוקדם יחסית, אחרי חודש רגוע בדראמסללה.
כמו בפעמים קודמות גם הפעם המסע איתגר את יכולות הטיול שלנו. גם לנו שאנחנו מנוסים במסעות מהסוג הזה 34 השעות מהמלון בדראמסללה עד למלון באודיפור היו בהחלט לא קלות.קצת שעות במונית, הרבה שעות ברכבת - כמו תמיד החלק הקל והנעים של המסע.
הרבה שעות המתנה בין הנסיעות - בתחנת הרכבת הצלחנו לארגן לעצמנו את חדר הVIP ובג׳ייפור צ׳יפרנו את עצמנו בארוחה במק דונלד (מי היה מאמין).
ולסיום נסיעה של 9 שעות מורטות עצבים, האוטובוס אומנם ״סופר דלקוס״ אבל הנהג ״פורמולה 1״.
* ימים ראשונים באודיפור:
יש כמה שינויים מהותיים ובולטים בין אודיפור לדראמסלה.
קודם כל הנוף - כאן הכול יותר שטוח ופה באודיפור המכונה ״ונצייה של המזרח״ יש גם המון מים ואגמים, ארמון אדיר שנמצא על אי ונראה כאילו נלקח מהאגדות.
האנשים - בדראמסלה פגשנו בעיקר טיבטים שהם זן מיוחד של אנשים. שלווים כאלו, לא כועסים ולא ניתן להוציא אותם מהכלים. גם ההצקות שהם הציקו ליהל היו מאוד עדינות והרבה פחות אגרסיביות.
כאן באודיפור זו הודו היותר אמיתית. אתה לא רק צופה מהצד, אתה חלק מהחוויה. אנשים נוגעים, מתעניינים, חוקרים. גם ההצקות ליהל יותר אגרסיביות. מהצד השני אנשים כאן גם מאוד מזמינים, שמחים לשוחח, לתת לטעום ולשתף.
אוכל - ברחוב כאן אין מומו אבל יש מגוון גדול של מאכלים מפתים. הרבה קטניות ברוטב, לביבות תפוחי אדמה, המון מתוקים. כיף גדול לחוש הריח והטעם. אנחנו מנסים הרבה ומאוד נהנים.
* פסטיבל אחד גדול
פעם ראיתי ספר תמונות שנקרא, אם אני לא טועה, ״פסטיבלים, איים בים השגרה״.
אז אכן איך שנחתנו כאן נפלנו על וואחד אי.
במשך מספר ימים המאמינים ההינדים, שזה כמעט כול האוכלוסיה כאן, השתתפה בפסטיבל גדול. הם לקחו בתהלוכות ססגוניות את צלמי האלים וישנו וגנש לרחצה באגם. כל קבוצה הוציאה את הפסל (האל) שלה לטיול לרחבת הרחצה של הנהר. האל נישא על גבי עגלה רתומה לטרקטור/עגלה נגררת ביד/אלונקה מפוארת/סוס/גמל. הוא קושט בזרי פרחים, נצבע ופואר. מאחוריו או לפניו על גבי עגלה אחרת מחוברת לגנרטור נשמעו שירי תהילה לאל. עשרות רקדנים משולהבים רקדו וליוו את האל במין אקסטזה מטורפת והשליכו לכל עבר אבקה אדומה המציינת את תהילתו של האל.
ואנחנו עמדנו בצד, אני הצטרפתי מדי פעם לרוקדים ובשל כך זכיתי להתמלא בצבע אדום (תמונות יגיעו לבלוג), גוני נבהל מהרעש, ההמולה והצפיפות, יהל חשש שהצבע לא ירד ממני וענבלי היתה המבוגר האחראי שמרגיע את כולם (אותי בעיקר).
מדהים לראות ישוב שלהם, רוקד. משתולל ונמצא ממש בטרוף חושים. אני חושב שגם לנו בארץ לא תזיק מדי פעם השתוללות כוללת ושמחה שכזו.
* גן חיות
גם כאן ביקרנו בגן החיות. אחד הזוועתיים שביקרנו בו. כלובים קטנים, חיות מסכנות. אשפה מתגוללת לה בשטחים הציבוריים. לא מטופח ולא מושקע. ביציאה ראינו גן משחקים ויהל נורא רצה לשחק, התקרבנו וראינו שכל המגלשות מסתיימות בתוך שלוליות של ביוב זורם - איכס.
* מפרקים בניין
אנחנו אוכלים כאן כבר ארבעה ימים ארוחות בוקר במלון מינרווה. המסעדה נחמדה (קומה חמישית ללא מעלית), שירות מצויין וסרטים בעברית. ממש מתחתנו יש בית שהורסים אותו כדי לבנות חדש. ואיך הורסים? את ההריסה מבצע איש צעיר, יחף וכמובן לא מאובטח, שמקפץ לו עם פטיש ולום על סף התהום. תלוי בין שמים וארץ מבצע את עבודתו כאילו הוא על הקרקע. ישבתי והתבוננתי בו במשך דקות ארוכות ממש סרט מתח בשידור חי.
זו בדיוק הדילמה שהיתה לי כשטיילתי בהודו. אבל לעשות נסיעה כזו ארוכה בין דרמסאלה לאודייפור זה באמת סיוט. הייתם צריכים לחלק את הנסיעה ולעצור בדרך. האמת, שכשהגעתי לדרמסאלה הרגשתי שמפה אני לא זזה יותר לנצח נצחים. כמובן שזה לא קרה, אבל בהחלט המקום האהוב עלי בכל הטיול.
השבמחק