הגעה לדלהי בלילה
דלהי בלילה היא הרבה פחות מזמינה מזו שביום (אני יודעת שרבים מכם שהיו בה לא מבינים מה בדיוק מזמין בעיר בזאת גם ביום, אבל ממספר ביקורינו הלא קטן פה, הצלחנו למצוא לא מעט יופי כאן וגם הרבה עניין). רחובותיה הראשיים עמוסים במכוניות, ריקשות - אוטו ואופניים, משאיות, אופנועים ואנשים - ישנים או הולכים. העיר נראית תמיד במצב של שיפוצים. כאילו שאם נבוא לפה עוד שנה הכל כבר יהיה גמור, מצוחצח ונקי. אבל באנו כעבור שלוש, והעיר עדיין בבניה. בניה מתמדת כנראה. הכל נראה לי בבלגן. ערימות של לכלוך עומדות ברחובות. וחשוך, חשוך... למעט שלטים של מלונות וחנויות. כל רחוב אליו אנחנו נכנסים - נראה לי חדש, לא מוכר. מין מבוך שקשה לצאת ממנו. אולי אנחנו בכלל בעיר אחרת? אני מנסה לחפש סימני היכר מהפעמים הקודמות, ולא מוצאת. אין ספק שאני בהודו, אבל בדלהי - בכלל לא בטוח. הנסיעה נמשכת בטיסה משהו, והראש קודח במחשבות - אולי חוטפים אותנו? איך זה שעוד לא נסענו בכביש הזה עד היום? ואני, שחוש ההתמצאות שלי כמעט אף פעם לא מכזיב, מרגישה אבודה. עם הנהג קשה לתקשר כי הוא לא יודע אנגלית, ואנחנו ״הינדי, טורה טורה״ (הינדית - לאט לאט), רק דואגת מידי פעם לוודא שהוא אכן נוסע ל״מג׳נו קה תילה״. וה״כן כן״ ההודי שלו, ממש לא משכנע אותי... מחפשת שלטים שאולי ירמזו על קרבתינו למחוז חפצינו. דווקא מוצאת כמה. איזו הקלה. והנה המקדש הסיקי, שהשכונה הטיבטית קרוייה על שמו. והנה הגשר בבנייה, שבשלושת החודשים האחרונים מאוד התקדם. ואחרי נסיעה של כשעה באמצע הלילה, מגיעים למחוז חפצינו, ״הביתה״.
לנסוע בדלהי
חתיכת הרפתקה זה להגיע כאן ממקום למקום, לפחות אם בוחרים לנסוע בכביש (במטרו זה סיפור קל וקריר יותר). מתיישבים באוטו ריקשה ומשתלבים במהירות בתנועה. בכביש ממוצע פה יש כשלושה נתיבים לכל כיוון, בפועל קיימים לפחות שישה. כל נתח בכביש, מאוייש במכונית מכל סוג שהוא. התנועה נעשית כגוש אחד גדול של מכוניות, כשתוך כדי תנועה כלי התחבורה משנים את מיקומם בתוך ה״גוש״ לפי צרכיהם. לא נדיר לראות פתאום מכונית נוסעת נגד כיוון התנועה. כשיש רמזור אדום, שהוא רק בגדר המלצה אגב, יש הזדמנות מעולה לפגוש את שכנייך, לעיתים ממש מקרוב - כמעט במרחק נגיעה, ולעיתים אחרות סתם מקרוב. בגלל מבנה הריקשה הפתוח, יש גם הזדמנות לשוחח עם שכנייך. אלעד על פי רוב, מנצל אותה. הרמזור מתחלף לירוק, וכל ה״גוש״ שועט במהירות קדימה/ימינה/שמאלה. לעיתים לא נדירות, ניתן לראות גם רכב שהתחרט, נוסע אחורה, כשכל התנועה שועטת קדימה. ההרגשה היא של מרוץ או תחרות. מי יגיע ראשון (ובשלום?) למחוז חפצו. וכמו בלילה, גם ביום העיר כל רגע נראית קצת שונה. כל יום עוברים באיזור שעוד לא היינו בו, גם אם נוסעים כמה פעמים לאותו יעד בדיוק.
הנסיעה בריקשה גם חושפת אותך היטב לרחש שבחוץ. והוא חזק מאוד. המון ציפצופי מכוניות, שבהודו נשמעים יותר כמו מנגינות של אוטו גלידה, רעש העבודות בכביש, תהלוכת נגנים שפתאום חולפת, צופר של רכבת.....המולה גדולה!
אני חשבת שלציפורים שמתבוננות על כל זה מלמעלה זה נראה כמו פאזל שלא ניתן להרכיב אותו. בפועל, התחושה היא, שהכל מתחבר. שאיכשהו יש איזה סדר סמוי בכל הבלאגן האדיר הזה, זה פשוט אנחנו שלא תופסים אותו.
עוזבים את הודו
זהו, מחר אנחנו יוצאים לקראת מעבר הגבול עם נפאל.
אחרי חודשיים בהם חווינו ביקורים משפחתיים לרוב, ונזכרנו כמה זה חסר לנו...
אחרי חמישה וחצי חודשים של טיול בדרג׳ילינג וסביבתה, בסיקים, בלדאק, בסריניגר, בדרמסלה וברג׳סטן, תוקפה של הויזה מאלץ אותנו להמשיך הלאה במסעינו.
החלפנו את מדריך הטיולים של הודו בזה של נפאל - וכבר התחלנו לתכנן תוכניות.
החלק הבא של הטיול שלנו - פחות ברור ומתוכנן. כמה זמן ניהיה בנפאל ולאן ניסע אחריה - ממש לא ידוע לנו.
בסיכום חטוף היה לנו אחלה טיול כאן. איפה שהיינו, כמעט ומיצינו, אבל התחושה היא שהודו כל כך גדולה ומעניינת, שאנחנו עוד רוצים לחזור אליה.
חג סוכות שמח לכולנו!!!
דלהי בלילה היא הרבה פחות מזמינה מזו שביום (אני יודעת שרבים מכם שהיו בה לא מבינים מה בדיוק מזמין בעיר בזאת גם ביום, אבל ממספר ביקורינו הלא קטן פה, הצלחנו למצוא לא מעט יופי כאן וגם הרבה עניין). רחובותיה הראשיים עמוסים במכוניות, ריקשות - אוטו ואופניים, משאיות, אופנועים ואנשים - ישנים או הולכים. העיר נראית תמיד במצב של שיפוצים. כאילו שאם נבוא לפה עוד שנה הכל כבר יהיה גמור, מצוחצח ונקי. אבל באנו כעבור שלוש, והעיר עדיין בבניה. בניה מתמדת כנראה. הכל נראה לי בבלגן. ערימות של לכלוך עומדות ברחובות. וחשוך, חשוך... למעט שלטים של מלונות וחנויות. כל רחוב אליו אנחנו נכנסים - נראה לי חדש, לא מוכר. מין מבוך שקשה לצאת ממנו. אולי אנחנו בכלל בעיר אחרת? אני מנסה לחפש סימני היכר מהפעמים הקודמות, ולא מוצאת. אין ספק שאני בהודו, אבל בדלהי - בכלל לא בטוח. הנסיעה נמשכת בטיסה משהו, והראש קודח במחשבות - אולי חוטפים אותנו? איך זה שעוד לא נסענו בכביש הזה עד היום? ואני, שחוש ההתמצאות שלי כמעט אף פעם לא מכזיב, מרגישה אבודה. עם הנהג קשה לתקשר כי הוא לא יודע אנגלית, ואנחנו ״הינדי, טורה טורה״ (הינדית - לאט לאט), רק דואגת מידי פעם לוודא שהוא אכן נוסע ל״מג׳נו קה תילה״. וה״כן כן״ ההודי שלו, ממש לא משכנע אותי... מחפשת שלטים שאולי ירמזו על קרבתינו למחוז חפצינו. דווקא מוצאת כמה. איזו הקלה. והנה המקדש הסיקי, שהשכונה הטיבטית קרוייה על שמו. והנה הגשר בבנייה, שבשלושת החודשים האחרונים מאוד התקדם. ואחרי נסיעה של כשעה באמצע הלילה, מגיעים למחוז חפצינו, ״הביתה״.
לנסוע בדלהי
חתיכת הרפתקה זה להגיע כאן ממקום למקום, לפחות אם בוחרים לנסוע בכביש (במטרו זה סיפור קל וקריר יותר). מתיישבים באוטו ריקשה ומשתלבים במהירות בתנועה. בכביש ממוצע פה יש כשלושה נתיבים לכל כיוון, בפועל קיימים לפחות שישה. כל נתח בכביש, מאוייש במכונית מכל סוג שהוא. התנועה נעשית כגוש אחד גדול של מכוניות, כשתוך כדי תנועה כלי התחבורה משנים את מיקומם בתוך ה״גוש״ לפי צרכיהם. לא נדיר לראות פתאום מכונית נוסעת נגד כיוון התנועה. כשיש רמזור אדום, שהוא רק בגדר המלצה אגב, יש הזדמנות מעולה לפגוש את שכנייך, לעיתים ממש מקרוב - כמעט במרחק נגיעה, ולעיתים אחרות סתם מקרוב. בגלל מבנה הריקשה הפתוח, יש גם הזדמנות לשוחח עם שכנייך. אלעד על פי רוב, מנצל אותה. הרמזור מתחלף לירוק, וכל ה״גוש״ שועט במהירות קדימה/ימינה/שמאלה. לעיתים לא נדירות, ניתן לראות גם רכב שהתחרט, נוסע אחורה, כשכל התנועה שועטת קדימה. ההרגשה היא של מרוץ או תחרות. מי יגיע ראשון (ובשלום?) למחוז חפצו. וכמו בלילה, גם ביום העיר כל רגע נראית קצת שונה. כל יום עוברים באיזור שעוד לא היינו בו, גם אם נוסעים כמה פעמים לאותו יעד בדיוק.
הנסיעה בריקשה גם חושפת אותך היטב לרחש שבחוץ. והוא חזק מאוד. המון ציפצופי מכוניות, שבהודו נשמעים יותר כמו מנגינות של אוטו גלידה, רעש העבודות בכביש, תהלוכת נגנים שפתאום חולפת, צופר של רכבת.....המולה גדולה!
אני חשבת שלציפורים שמתבוננות על כל זה מלמעלה זה נראה כמו פאזל שלא ניתן להרכיב אותו. בפועל, התחושה היא, שהכל מתחבר. שאיכשהו יש איזה סדר סמוי בכל הבלאגן האדיר הזה, זה פשוט אנחנו שלא תופסים אותו.
עוזבים את הודו
זהו, מחר אנחנו יוצאים לקראת מעבר הגבול עם נפאל.
אחרי חודשיים בהם חווינו ביקורים משפחתיים לרוב, ונזכרנו כמה זה חסר לנו...
אחרי חמישה וחצי חודשים של טיול בדרג׳ילינג וסביבתה, בסיקים, בלדאק, בסריניגר, בדרמסלה וברג׳סטן, תוקפה של הויזה מאלץ אותנו להמשיך הלאה במסעינו.
החלפנו את מדריך הטיולים של הודו בזה של נפאל - וכבר התחלנו לתכנן תוכניות.
החלק הבא של הטיול שלנו - פחות ברור ומתוכנן. כמה זמן ניהיה בנפאל ולאן ניסע אחריה - ממש לא ידוע לנו.
בסיכום חטוף היה לנו אחלה טיול כאן. איפה שהיינו, כמעט ומיצינו, אבל התחושה היא שהודו כל כך גדולה ומעניינת, שאנחנו עוד רוצים לחזור אליה.
חג סוכות שמח לכולנו!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה