זה ממש לא טריוויאלי שאנשים בני 75 ו-71 מחליטים להגיע להודו. בפעם הראשונה בחיים. אני מודה שהעדרינו טרם לא מעט להחלטה של הורי להגיע לבקרינו ומה לעשות, אנחנו בהודו. אבל רוחם הצעירה, נפשם הקלילה והיכולת המדהימה שלהם לחיות את הרגע, תרמו לא פחות לכך. היו גם הרבה חששות ופחדים מצידינו - הבנות - איך הם יסתדרו עם כל הדבר הזה. עם הנסיעות הארוכות, האין שרותים במהלך היום, הלו״ז האינטנסיבי, הלכלוך, הפרות, המעברים התכופים, ההליכות, האוכל החריף ושאר אתגרים מעניינים שמזמן טיול בהודו. ההורים שלי דווקא לא חששו, לפחות לא כמונו, אבל היו נרגשים מהדאגה הרבה שלנו אליהם... והנה, אחרי כארבעה חודשי תכנונים (שהתחילו להרקם לא הרבה אחרי שנסענו) אנחנו מחכים להם בשדה התעופה של אודאיפור. הילדים בהתרגשות רבה, לא ישנים טוב כבר יומיים וסופרים את השעות, ואנחנו ממש כמוהם. המטוס נוחת, אנשים מתחילים לרדת, ופתאום אני רואה מישהו על כסא גלגלים ואומרת לאלעד: ״אולי זה אחד מהם?״. הוא לא כל כך צוחק מהבדיחה, לי היא עוזרת להפיג את המתח. הומור שחור תמיד עוזר. לא הרבה אחריו, אני רואה את אמא שלי שועטת במרץ לעברינו, ואחריה אבא שלי. הילדים רצים אליהם, לנו לא מרשים להכנס לאולם הנוחתים, ההתרגשות רבה - זה קורה! מתחבקים, מתנשקים, אמא שלי ישר שולפת ממתק ישראלי מהכיס והילדים מבסוטים (איך היא תמיד חושבת על הכל!). נוסעים לכיוון העיר ועוצרים בדרך במסעדת ״טאלי״ מומלצת. ההורים שלי עוברים בהצלחה את טבילת האש הראשונה ואנחנו בדרכינו למלון ״היוקרתי״ הראשון של הטיול שלנו.
11 יום של מלונות שווים, עם טלוויזיה, מוצרי קוסמטיקה שממלאים לנו כל יום, חדרים מושקעים עם נשמה רבה, מגבות גדולות, אמבטיות, מיני בר, בריכה בכל מלון, ארוחות בוקר שוות. וגם - רכב צמוד ומדריך בכל אתר. אנחנו מנצלים עד תום את כל הטוב הזה.
ההורים שלי משתלבים במהירות בטיול ובהודו, מודעים היטב למגבלות הגוף שלהם ולא עושים מה שלא אפשרי. נחים הרבה, אבל לא מפספסים כלום. סקרנים, קלילים, פתוחים לנסות דברים חדשים, פתוחים לאנשים וצמאים לדעת וללמוד עוד ועוד.
הדינמיקה נהדרת, כייף גדול, ימים אינטנסיביים של ביחד, של נטו, ואני חושבת לעצמי שזו כזאת הזדמנות נדירה ואיזה גדולים הם, ההורים שלי.
לגוני, יחד עם כל הכייף הגדול, קשה מאוד כי עכשיו הוא צריך ״להדביק״ יותר אנשים אחד אל השני - הוא שומר שיהל לא ירוץ רחוק מידי ושכל הקבוצה תשאר כמקשה אחת, דבר הסוחט ממנו לא מעט כוחות וגם דמעות.
מחר, נפרדת החבילה ליומיים. גוני החליט להמשיך עם ההורים שלי וביום רביעי נפגש כולנו בפושקר, לחגוג את ראש השנה.
משם שוב נתפצל לעשרה ימים ואחרי זה נשוב ונפגש בדלהי, לעוד כשלושה ימים של יחד.
שבוע מאוחר יותר...
גוני נהנה הנאה גדולה עם ההורים שלי. והם איתו כמובן. הוא חזר אלינו הרבה יותר שליו ורגוע....
את ראש השנה חגגנו במסעדה של אודליה (בת מגל שחיה בהודו כבר שבע שנים). אלעד הכין תוכנית קצרה, אבל לא היה שיתוף פעולה רב מצד המשתפפים האחרים - מטיילים ישראלים שבעיקר עסקו בלהעביר ״צ׳ילום״ מאחד לשני ולדבר על מה זה עושה להם ומתי ביום הכי כדאי לעשן.
אבל העיקר שהיינו ביחד, המשפחה, אכלנו אוכל מעולה ואפילו טעמנו רימונים ותפוח בדבש.
למחרת בילינו בחווה המקסימה של אודליה, כמה קילומטרים מחוץ לפושקר. שטח רחב ידיים, מלא צמחייה ועצים. שלוש פרות וכמה חתולים. הרבה מעוד טבע בפנים ומסביב, ממש לא רצינו ללכת משם. חיים פשוטים, קרוב לאדמה. התחלנו לחשוב איך עושים דבר כזה בעצמינו, זה ממש מפתה...
ביום שישי לקראת הצהריים, ההורים שלי המשיכו במסלול שלהם ואנחנו נשארנו בפושקר. אנחנו בקשר יומיומי איתם והם מבלים היטב ונהנים. ככל שמתקדם הטיול שלהם, המלונות שלהם מפוארים ומפנקים יותר. הם עם רכב ונהג צמוד ודואגים לכל מחסורם.
אנחנו עדיין בפושקר. מתענגים על הזמן הרב שלרשותינו. לא ממהרים לשום מקום. לא עושים הרבה, ובכל זאת בכל יום אנחנו במקום אחר מחוץ או בתוך העיר, מגלים עוד משהו, משוחחים עם אנשים טובים, רואים חיות ומבקרים במקדשים, עובדים קצת בחווה של אודליה ונמצאים הרבה במסעדה הנעימה שלה ושל אבלו - החבר המקסים שלה, מבקרים את ד״ר מטור - הרפלקסולוג שיהל התחבר איתו - והילדים וגם אנחנו מקבלים אצלו טיפולים. ליהל יש חברה במלון שלנו ודשא גדול לרוץ ולהשתולל עליו. גוני ממלצר במסעדה של אודליה. כייף גדול!
קצת על רג׳סטן
מדינה רחבת ידיים. הרבה ירוק, הרבה צמחייה, יחד עם חלקים מדבריים - קקטוסים גדולים, סלעים חשופים ודיונות חול גדולות.
צבע. בהחלט המקום הצבעוני ביותר שהיינו בו עד כה בהודו. סתם ללכת ברחוב - זו חגיגת צבעים אמיתית ואני, באהבתי הרבה לצבע ושפע הצבעים ביחד, מנסה לגמוע את המראות, בודקת, ממששת, מצלמת וגם קצת קונה. לבוש הנשים, עבודות היד המדהימות שיש כאן, הבדים הצבועים בשיטות שונות (טאי דאי, בטיק). הריקמות. הנצנצים. פשוט כייף גדול לעיניים ולנשמה.
אנחנו חולפים על פני כפרים קטנטנים, מוקפים חקלאות, עם בתי בוץ פזורים בתוכם וגגות עשויי קש.
ובמקביל - ארמונות פאר, מבצרים אדירים, מקדשים מגולפים בשיש.
הרבה יופי וכל כך הרבה ניגודים.
אנחנו פוגשים גם המון קופים, מזן מקוק, ארוכי זנב. ציפורים מסוגים שונים. פרות כמובן. עדרי כבשים ועיזים דלמתיות - חומות עם כתמים בצבע בז׳.
כבר אמרתי - חגיגה?
והכי חשוב אולי - אנשים מקסימים. היו לנו כמה הזדמנויות להכיר קצת יותר מקרוב כמה מהם -
באודאיפור - בשמונת הימים הראשונים ישנו בגסט האוס משפחתי שהילדים מאוד התחברו עם הילדים שלהם. שיחקו הרבה ביחד, צחקו והתחבקו. כשההורים שלי הגיעו, באנו פעמיים לארוחת ערב אצלם והיתה לנו חווייה נעימה ומיוחדת.
במבצר קומבלגר - יהל התחבר מאוד עם המדריך ועם אחד העובדים שם, ותפעל אותם לשחק איתו, לרוץ ולשיר איתו ביחד.
בג׳איסלמר - הלכנו לבקר את המדריך שהיה איתנו כל היום בעיר העתיקה. אלעד שאל אם נוכל לבוא לבקר אותו בביתו והוא מאוד שמח. וכך מצאנו את עצמינו נוסעים באוטו ריקשה בדרך חשוכה אל הכפר שלו. הוא אירח אותנו כמיטב המסורת ההודית על הריצפה, ההורים שלי זכו לשבת על המיטה, הראינו לו תמונות משפחתיות וכל המשפחה המורחבת שלו התאספה כדי לצפות בנו.
ועכשיו בפושקר, אנחנו מבלים רבות עם אודליה ואבלו. עם מיכל ושייה- ישראלית שנשואה למקומי והם בעלי המלון שלנו וביתה הקטנה. ובכלל, אחרי שמונה ימים פה, כבר מכירים פרצופים ברחוב, עוצרים להגיד שלום בחנויות שקנינו בהן ומרגישים קצת בבית.
11 יום של מלונות שווים, עם טלוויזיה, מוצרי קוסמטיקה שממלאים לנו כל יום, חדרים מושקעים עם נשמה רבה, מגבות גדולות, אמבטיות, מיני בר, בריכה בכל מלון, ארוחות בוקר שוות. וגם - רכב צמוד ומדריך בכל אתר. אנחנו מנצלים עד תום את כל הטוב הזה.
ההורים שלי משתלבים במהירות בטיול ובהודו, מודעים היטב למגבלות הגוף שלהם ולא עושים מה שלא אפשרי. נחים הרבה, אבל לא מפספסים כלום. סקרנים, קלילים, פתוחים לנסות דברים חדשים, פתוחים לאנשים וצמאים לדעת וללמוד עוד ועוד.
הדינמיקה נהדרת, כייף גדול, ימים אינטנסיביים של ביחד, של נטו, ואני חושבת לעצמי שזו כזאת הזדמנות נדירה ואיזה גדולים הם, ההורים שלי.
לגוני, יחד עם כל הכייף הגדול, קשה מאוד כי עכשיו הוא צריך ״להדביק״ יותר אנשים אחד אל השני - הוא שומר שיהל לא ירוץ רחוק מידי ושכל הקבוצה תשאר כמקשה אחת, דבר הסוחט ממנו לא מעט כוחות וגם דמעות.
מחר, נפרדת החבילה ליומיים. גוני החליט להמשיך עם ההורים שלי וביום רביעי נפגש כולנו בפושקר, לחגוג את ראש השנה.
משם שוב נתפצל לעשרה ימים ואחרי זה נשוב ונפגש בדלהי, לעוד כשלושה ימים של יחד.
שבוע מאוחר יותר...
גוני נהנה הנאה גדולה עם ההורים שלי. והם איתו כמובן. הוא חזר אלינו הרבה יותר שליו ורגוע....
את ראש השנה חגגנו במסעדה של אודליה (בת מגל שחיה בהודו כבר שבע שנים). אלעד הכין תוכנית קצרה, אבל לא היה שיתוף פעולה רב מצד המשתפפים האחרים - מטיילים ישראלים שבעיקר עסקו בלהעביר ״צ׳ילום״ מאחד לשני ולדבר על מה זה עושה להם ומתי ביום הכי כדאי לעשן.
אבל העיקר שהיינו ביחד, המשפחה, אכלנו אוכל מעולה ואפילו טעמנו רימונים ותפוח בדבש.
למחרת בילינו בחווה המקסימה של אודליה, כמה קילומטרים מחוץ לפושקר. שטח רחב ידיים, מלא צמחייה ועצים. שלוש פרות וכמה חתולים. הרבה מעוד טבע בפנים ומסביב, ממש לא רצינו ללכת משם. חיים פשוטים, קרוב לאדמה. התחלנו לחשוב איך עושים דבר כזה בעצמינו, זה ממש מפתה...
ביום שישי לקראת הצהריים, ההורים שלי המשיכו במסלול שלהם ואנחנו נשארנו בפושקר. אנחנו בקשר יומיומי איתם והם מבלים היטב ונהנים. ככל שמתקדם הטיול שלהם, המלונות שלהם מפוארים ומפנקים יותר. הם עם רכב ונהג צמוד ודואגים לכל מחסורם.
אנחנו עדיין בפושקר. מתענגים על הזמן הרב שלרשותינו. לא ממהרים לשום מקום. לא עושים הרבה, ובכל זאת בכל יום אנחנו במקום אחר מחוץ או בתוך העיר, מגלים עוד משהו, משוחחים עם אנשים טובים, רואים חיות ומבקרים במקדשים, עובדים קצת בחווה של אודליה ונמצאים הרבה במסעדה הנעימה שלה ושל אבלו - החבר המקסים שלה, מבקרים את ד״ר מטור - הרפלקסולוג שיהל התחבר איתו - והילדים וגם אנחנו מקבלים אצלו טיפולים. ליהל יש חברה במלון שלנו ודשא גדול לרוץ ולהשתולל עליו. גוני ממלצר במסעדה של אודליה. כייף גדול!
קצת על רג׳סטן
מדינה רחבת ידיים. הרבה ירוק, הרבה צמחייה, יחד עם חלקים מדבריים - קקטוסים גדולים, סלעים חשופים ודיונות חול גדולות.
צבע. בהחלט המקום הצבעוני ביותר שהיינו בו עד כה בהודו. סתם ללכת ברחוב - זו חגיגת צבעים אמיתית ואני, באהבתי הרבה לצבע ושפע הצבעים ביחד, מנסה לגמוע את המראות, בודקת, ממששת, מצלמת וגם קצת קונה. לבוש הנשים, עבודות היד המדהימות שיש כאן, הבדים הצבועים בשיטות שונות (טאי דאי, בטיק). הריקמות. הנצנצים. פשוט כייף גדול לעיניים ולנשמה.
אנחנו חולפים על פני כפרים קטנטנים, מוקפים חקלאות, עם בתי בוץ פזורים בתוכם וגגות עשויי קש.
ובמקביל - ארמונות פאר, מבצרים אדירים, מקדשים מגולפים בשיש.
הרבה יופי וכל כך הרבה ניגודים.
אנחנו פוגשים גם המון קופים, מזן מקוק, ארוכי זנב. ציפורים מסוגים שונים. פרות כמובן. עדרי כבשים ועיזים דלמתיות - חומות עם כתמים בצבע בז׳.
כבר אמרתי - חגיגה?
והכי חשוב אולי - אנשים מקסימים. היו לנו כמה הזדמנויות להכיר קצת יותר מקרוב כמה מהם -
באודאיפור - בשמונת הימים הראשונים ישנו בגסט האוס משפחתי שהילדים מאוד התחברו עם הילדים שלהם. שיחקו הרבה ביחד, צחקו והתחבקו. כשההורים שלי הגיעו, באנו פעמיים לארוחת ערב אצלם והיתה לנו חווייה נעימה ומיוחדת.
במבצר קומבלגר - יהל התחבר מאוד עם המדריך ועם אחד העובדים שם, ותפעל אותם לשחק איתו, לרוץ ולשיר איתו ביחד.
בג׳איסלמר - הלכנו לבקר את המדריך שהיה איתנו כל היום בעיר העתיקה. אלעד שאל אם נוכל לבוא לבקר אותו בביתו והוא מאוד שמח. וכך מצאנו את עצמינו נוסעים באוטו ריקשה בדרך חשוכה אל הכפר שלו. הוא אירח אותנו כמיטב המסורת ההודית על הריצפה, ההורים שלי זכו לשבת על המיטה, הראינו לו תמונות משפחתיות וכל המשפחה המורחבת שלו התאספה כדי לצפות בנו.
ועכשיו בפושקר, אנחנו מבלים רבות עם אודליה ואבלו. עם מיכל ושייה- ישראלית שנשואה למקומי והם בעלי המלון שלנו וביתה הקטנה. ובכלל, אחרי שמונה ימים פה, כבר מכירים פרצופים ברחוב, עוצרים להגיד שלום בחנויות שקנינו בהן ומרגישים קצת בבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה