ממשיכים הלאה...

הצינון, השיעול, הבטן הרגישה, ואפילו הראש כבר מרגיש - שהגיע הזמן לעזוב את נפאל. בדצמבר הטמפרטורות כאן כבר ממש נמוכות (בבוקר ובערב-לילה) ולנו כל כך לא נעים עם הקור הזה. אני (ענבל) ישנה בלילה עם מעיל...
אנחנו מקדישים את הימים האחרונים לקניות ופרידות, ומחר בבוקר נעזוב את תת היבשת ההודית לכיוון תאילנד החמה ומשם נמשיך למיאנמר.
נפאל נעמה לנו מאוד. הטבע שבה שאין שני לו - נופי ההרים המפעימים שלה, האגמים והנהרות הרבים, האנשים המקסימים ומסבירי הפנים, השילוב המיוחד בין הבודהיזם להינדואיזם, הערים העתיקות, המקדשים, האומנות המקומית, חיות הבר. אבל לקראת הסוף התחלתי להרגיש אצלי ניצנים של חוסר סבלנות. למה? לצורת החשיבה המוגבלת שלהם, לחוסר השירותיות (במלונות), לשירותים המלוכלכים והמצחינים (איכסה!) ולאוכל החריף (הרי ביקשנו - בלי חריף!). אני מודעת לזה שאנחנו לא בדיוק נוסעים לאירופה עכשיו, אבל תחושת הנדודים שוב מקננת בנו ואנחנו ממשיכים במסעינו.
פגשנו כאן הרבה הרבה אנשים שהפכו את שהותינו לנעימה ומעניינת יותר - משפחת בהדור המקסימה שליוותה אותנו החל מצ׳יטוואן דרך פוקרה ועד קטמנדו. זוהר שהיתה שותפתינו ל״מועדון הבוקר בפוקרה״ ונכנסה עמוק לתוך נשמותינו. משפחות היימס ויגיל - שהמפגש איתם שימח לא רק אותנו אלא גם והרבה את ילדינו. לאמה - ממסעדת הבית שלנו בקטמנדו. חגית - שבילינו איתה שלושה ערבים מהנים ביותר. ועוד הרבה מטיילים ישראלים ולא ישראלים שנקרו בדרכינו וגיוונו אותה מאוד.