מחשבות על הטיול

*תחושת הזמן כאן שונה לחלוטין מזו שבבית. חיים ללא שעון, בלי הצורך להגיע לאנשהו בשעה מסויימת, הולכים לישון כמעט כשיורד החושך וקמים עם אור ראשון. יש איזו נינוחות כזו, הגענו למקום ולא הספקנו לראות משהו, לא נורא נחזור מחר, או מחרתיים. יש זמן, יש הרבה זמן. מתיישבים לאכול, ארוחה יכולה לארוך כשלוש-ארבע שעות - מזמינים אוכל, את האוכל כאן מכינים במקום כך שכל מנה לוקחת זמן, בינתיים מדברים עם אנשים - מקומיים ותיירים כמונו, קוראים, כותבים, מציירים, רואים סרט באיי פד.... וכך הזמן עובר לו, בלי למהר, בלי מטרה מוגדרת (קשה לנו כאנשים שחיים במערב). וגם כשיש מטרות, כי בכל את אנחנו אנחנו, הן תכופות משתנות תוך כדי תנועה. אני חיה פה בלי שעון, רק מידי פעם נזכרת לשאול את אלעד ״מה השעה?״, וזה מעצים את תחושת החופש. 
*אוכל - קשה לשמור כאן על התפריט של הבית. התפריט בהודו מורכב מהרבה קמח לבן, 
 קטניות, ירקות ( השניים האחרונים טובים לנו אבל באים בקומבינציות שאיננו רגילים להן ומאוד מתובלים, כלומר מאוד חריפים). לכן כאשר אנחנו מוצאים מקום שנעים לנו בו ויש בו כמה מנות שמתאימות לנו, אנחנו חוזרים אליו שוב ושוב. זה גם נותן תחושה של בית. ניתן גם להגיד מה להוריד או להוסיף לאותה מנה שמתאים לצורת האכילה שלנו בבית, וכמובן בלי חריף. אז מה אנחנו אוכלים? קודם כל, אנחנו אוכלים הרבה, יותר נכון מנשנשים. יש הרבה דוכנים ברחוב והרבה מכולות בדרך ותמיד מתחשקה לטעום איזה חטיף מקומי או איזה מאכל מסורתי. או דווקא כזה שמזכיר את אלו שבבית - צ׳יפס, עוגיות, שוקולד. חוצמזה, הרבה פירות טרופיים שהם מאוד זמינים וזולים פה (נייזוב היתה מתפלצת), אורז עם ירקות, מרק ירקות, דייסת קוואקר( בלי חלב ובלי סוכר), ביצים וסלט ירקות טרי, והילדים גם צ׳יפס, ספגטי, לחם. הפעם הזו בהודו אנחנו יותר זהירים עם האוכל, אני לפחות. פחות מנסה, יותר מפחדת בגלל החריפות, גם בגלל הרגישות שלי בבטן. כרגע לוקחת, וגם הילדים, משהו לחיזוק המעיים. אולי בהמשך גם העניין הזה ישתחרר.
*הילדים - מעניין ומשמח  לראות איך הקשר בין הילדים מתפתח ומתהדק. זה לא שקודם הם לא היו הרבה מאוד ביחד, אבל עכשיו אין הרבה אופציות (אם בכלל) אחרות. יש יותר שיתוף פעולה, יותר התחשבות הדדית, יותר מצד גוני אבל גם יהל משתפר, הרבה משחקי דמיון וצחוק, הווי משותף. זה ממש כייף. 
 *שמחת הפשטות - הנאות פשוטות מדברים פשוטים - שיחה עם בן אדם נחמד שפגשנו, מקומיים שמסבירים פנים, הליכה לעבר הלא נודע, קימה ביחד בבוקר והליכה משותפת לישון, ארוחה טובה, יום עם זרימה בין כולנו, קופים שנתקלנו בהם במפתיע... באמת, מה צריך יותר בחיים? 
* על כלבים וחיות אחרות - דארג׳ילינג, יותר מכל חיה אחרת, שורצת בכלבים. בכל מקום אליו  אנחנו מגיעים, נראה כלבים. מסוגים שונים, בכל מיני גדלים, חלקם מטופחים חלקם חולים ומוזנחים. בלילות שומעים קרבות ויללות של כלבים, מישהו שפגשנו אמר לנו שזה כלבי בר. בכל מקרה, הילדים שמחים מאוד עם שפע החי כאן. מה עוד ראינו? קופים והרבה, ציפורים מסוגים שונים (שני סוגים אנחנו רואים לעיתים מזומנות - ציפור קטנה וכחולה כחולה, וציפור שדומה לירגזי), המון פרפרים בין שיחי התה, חרקים מוזרים ומיוחדים.
* הצורך בחברה - בני האדם ביסודם הם יצורים חברתיים. גם כאן, אולי אפילו יותר מבבית, קיים בנו הצורך הזה. מפגש במסעדה, ברחוב מספקים אותו באופן מסוים. אתמול (15.5) הוא סופק במובן היותר רחב. שלשום בדרכינו לכפר אחד, נתקענו בכפר אחר ללא מים מינרליים. שאלנו אישה מקומית היכן ניתן לקנות פה בכפר והיא אמרה שאי אפשר אבל אנחנו מוזמנים לבוא אליה לשתות. מן הון הון נוצרה שיחה נחמדה, כל המשפחה המורחבת הגיעה ובסופו של הביקור החלפנו טלפונים. אתמול בבוקר היא התקשרה אלינו והזמינה אותנו לארוחת צהריים אצלה. וכך היה. מהר מאוד חשנו שם בנוח - הילדים, כל אחד בנפרד, שיחקו עם קבוצת ילדים בסביבות הגילאים שלהם, צחקו, יהל שר ורקד. בהמשך הוגשה לנו ארוחת צהריים מעולה ולאחריה המשכנו לשוחח, עשו לנו סיור בבית ובמשק, הראו אלבומים וגם אנחנו הראנו תמונות מהאיי פד. אני הרגשתי אושר גדול באותן שעות, אני חושבת שכולם. ואנחנו עוד נחזור לשם...