ארבע לפנות בוקר. ג׳יפ ממתין לנו מחוץ למלון בלה. שני נערים, לא יותר מבני עשרים, הם הנהגים שלנו להיום. לפחות הם שניים. דרך של כארבע עשרה שעות לפנינו. אוספים תיירת אוסטרלית (בהמשך נכיר אותה כטניה ונבלה איתה כמה ימים מקסימים בסרינגר) ממלון אחר ויוצאים לדרך. כבר בתחילתה, בקטעים המוכרים, הנהג נוסע מהר מידי לטעמינו ואנחנו בפה אחד אומרים לו ״שנטי שנטי״ והוא רק צוחק וממשיך בשלו. כמה דקות מאוחר יותר, אלעד מברר את גילו. 18. ״כמה שנים אתה נוהג?״ - 10. כמה מרגיע. הוא התחיל את קריירת הנהיגה שלו בגיל 8... החבר בן 17. מאוחר יותר יתברר כי הוא אינו יודע לנהוג, סתם התלווה לחברו לנסיעה. היום עולה ונותן הרגשה יותר בטוחה. לפחות ניתן לראות איפה אנחנו - את העיקולים החדים, הכביש המשובש, הצר - הרבה יותר טוב. ״הכביש פה נהדר, חכו שתראו את הכביש ליד סרינגר - הוא ממש מסוכן״. אנחנו מחכים, ומאוד רגועים עכשיו. הנוף בדרך מקסים - הקניון הרחב של נהר האינדוס הולך ונעשה צר. הרים משוננים למעלה, נהר גועש ממש מתחתינו. חוצים את הנהר ונכנסים לערוץ צר ומפותל אף יותר. הסלעים משנים צורתם כל הזמן. מתחילים לטפס. כמה וכמה פסים (מעברי הרים) לפנינו היום. מידי פעם מקדש בודהיסטי צומח על גבי סלעים תלולים. אבל מהר מאוד הנוף התרבותי והאנושי משתנה - בכל כפר - מסגד או שניים, נשים וילדות עם מטפחות ארוכות לראשן ועל פניהן, גברים עם גלביות וכובעים סרוגים לבנים. כתובות בערבית. גם הנוף הגיאוגרפי אט אט משתנה, ההרים המדבריים החשופים של לאדאק עוטים שמלות ירוקות, של עצים וצמחייה. ההרים גבוהים מאוד ובעלי צורות מעניינות. יש הרבה כוח לטבע פה. מגיעים לקרגיל, שלא נראית שונה מאוד מבקה אל גרביה, אולי למעט הנהר השוצף שחוצה אותה. עוברים את קרגיל ולפתע אלעד רואה שלט: ״היה ערני, אתה תחת תצפית האוייב״. אוייב? אנחנו קרובים לגבול עם פקיסטן. גוני נלחץ מעט, אותי כל מה שמלחיץ זה הדרך ודרך הנהיגה של הנהג המנוסה שלנו. אגב, החבר ירד בקרגיל, נשארנו עם נהג אחד - לכל אורך הדרך. שוב מתחילים לטפס, מתרחקים מהגבול, מגיעים למקום שמתיימר להיות המקום השני הקר ביותר בעולם, בחורף. הפסגות מושלגות, הכל ירוק ירוק מסביב, נחלים נמסים מתוך הקרחונים ויורדים לעמקים. הנסיעה ממשיכה, והשלג כבר ממש קרוב אלינו. המון כבשים רועות בחוץ, אוהלים צבעוניים פזורים בינהם - של רועי הצאן. אנחנו מטפסים אל עבר הפס האחרון, זה שהזהירו אותנו מפניו בתחילת הנסיעה. ככל שמטפסים, הדרך צרה יותר ומשובשת יותר. בשלב מסויים נותרת רק דרך עפר לפנינו ותהום לצדינו. אנחנו ממש בראש ההר וצריכים להתחיל לגלוש מטה. הנוף עוצר נשימה. מזכיר קצת גלויות משוויץ - שוב הרים משוננים אבל הפעם כל כולם עוטים ירוק. עצים מחטיים מקשטים אותם. קרחונים לידינו, מעלינו ומתחתינו. למטה למטה שדה אוהלים צבעוני, כנראה קשור לאלפי עולי הרגל ההינדים שפוקדים עכשיו את האתרים הקדושים באיזור. אלעד מאוד בלחץ, הגובה הרב שאנחנו נמצאים בו לא מיטיב עימו. יהל נרדם - כמו תמיד בכל מקום ובכל מצב. לאט לאט יורדים לגובה שפוי, הדרך שוב ברוחב סביר ושוב סלולה. חולפים בתוך כפרים ציוריים - בתים עם גגות משולשים, המון ירוק ומים, קרחונים נשפכים על פני מורדות ההרים. את הפסטורליה שוברת הנוכחות המוגברת של הצבא פה. כל כמה מטרים ניצב שוטר ונשק בידו. מלחיץ משהו, האם זוהי קשמיר שקראנו עליה, מזמנים עברו? אלעד כל הזמן מדבר עם הנהג, מציע לו אוכל. הוא נוהג יותר מ12 שעות, ממש עבדות ואנחנו נותנים לזה יד. רגשות אשמה מציפים אותי. אחרי עוד כשעתיים נסיעה, מגיעים לסרינגר, מדברים עם איוב - בעל בית הסירה שבה אנחנו עומדים להתארח בימים הקרובים - וקובעים איתו מקום מפגש. מגיעים ממש עד לשפת אגם נאגין ויורדים מהאוטו. כמה שעות אחרי עוד ארגיש את הקרקע זזה מתחתי, כאילו אני עוד בתוך הג׳יפ. עולים אנחנו והציוד על שיקארה - סירה ציורית ומקסימה, לא מכנית - ותוך כמה דקות מגיעים לתוך חלום אחר. צליל המים בדרך כבר מכניס אותנו לאווירה, וכשאנחנו נכנסים לבית הסירה הקסום והיפה - כל הפחד והעייפות שוכחים, ומתחלפים בטוב גדול ושמחה. איזה ברי מזל אנחנו.
למחרת בבוקר אנחנו מתעוררים וצי שיקארות מגיע להציע לנו את מרכולתו. מהר מאוד אנחנו מבינים שזו חלק משגרת החיים פה - רוצים למכור לך, כל הזמן, כל מה שתעלה בדעתך. אפילו הטבח שלנו הגיע אלי אחר הצהריים אחד עם קופסאות זעפרן למכירה. מאוד מעייף. אני גם אף פעם לא יודעת אם מה שמוכרים לי זה אכן זה. יש תחושה שאנשים יעשו הכל כדי למכור, גם אם זה כרוך בלשקר.
סריניגר נראית כמו מדינה אחרת. שונה מאוד ממה מראינו עד כה בהודו - אולי דומה לאיראן שראיתי בעיני דמיוני. מה שהכי בולט זה האנשים - לא מעט נשים עוטות רעלה שמכסה את כל ראשן ופרצופן - העיניים מכוסות ברשת, אלה לובשות שמלות שחורות שמכסות כל חלק בגופן. אחרות לובשות בגדים שנראים יותר הודים בצבעוניות שלהם, אבל כולן עם מטפחת לראשן. לבוש הגברים מזכיר את לבוש הגברים המוסלמים הדתיים בכפרים הערביים בארץ. המון מסגדים פזורים ברחבי העיר, הם גדולים ונראה שהם מאוד מרכזיים בחיים פה. המועזין כאן נשמע עוד יותר חזק מבמגל. פה ושם תמונות של חומייני. הרבה סיסמאות שתובעות עצמאות לקשמיר (go India go). במקומות ציבוריים יש שלטים שמבקשים מזוגות לשבת אחד מול השני. כל התפאורה זאת מתווספת לפיסות המידע שיש לנו על המצב הבטחוני המעורער שהיה פה לפני כמה שנים ולמה שקראנו בספר המטיילים, ואני מרגישה מעט פחד. אלעד שמח לדבר עם כל אחד על הכל, לספר לכולם שאנחנו מישראל ולברך כל עובר ושב ב״סאלאם עליכום״. אני מעדיפה פחות להתבלט אבל מרגישה מאוד שונה פה בנוף האנושי והתרבותי.
אנחנו מתגוררים בבית סירה - בית צף על גדות אגם גדול. בבית יש ארבע חדרים כל חדר עם מקלחת. בסירה מטבח, חדר אוכל וסלון משותפים ומרפסת מקסימה שפונה אל תוך האגם.
הסירה כולה בנויה מעץ עם הרבה חריטות של פרחים וקישוטים, שטיחים מקיר לקיר וריהוט עץ כבד בסגנון עתיק, קשמירי. מן התקרה משתשלות נברשות כבדות ומפוארות. מאוד נעים בסירה, ממש לא מתחשק לצאת ממנה. שתי ארוחות טעימות מבשל לנו ראהימה, טבח הסירה הנחמד. הוא כל הזמן דואג שלא יחסר לנו כלום. הוא ואיוב.
הורדנו כאן את הקצב, נרגענו, ישבנו לנו על שפת המים ונהננו מנדנוד הסירה. הסתכלנו על הציפורים הרבות כאן ועל הדגים השוחים במים, גוני ניסה והצליח לדוג.
אחר הצהרים ירדנו לנו בסירה קטנה, חתרנו אל תוך האגם וקצת השתכשנו במים החמימים. פגשנו תיירים נחמדים שגרו איתנו בבית הסירה.
קראנו המון ספרים ( אלעד: ״סערת נפש״, ענבלי: ״משאלה אחת ימינה״ ו״ילד 44״, גוני ואלעד ״הארי פוטר וגביע האש״). ישנו עד מאוחר כל יום, גוני למד ויהל שיחק.
קצת גם טיילנו בסרינגר:
בוקר אחד השכמנו בארבע וחצי ושטנו לנו לשוק הירקות הסיטונאי הצף. הרבה חקלאים מגיעים לכאן להציע את מרכולתם למספר קטן של קניינים גדולים. כל השוק מתנהל בשייט ועל הכול משקיפה תמונתו של חומייני, מכרזת ענק שתלויה על גדות האגם.
יום אחר טיילנו במסגד הראשי, הלא מאוד מרשים, ובשווקים בסרינגר.
שוחחתי (אלעד) קצת על ישראל, על המצב שם ועל המצב כאן. התרשמותי היא שהם מזדהים מאוד עם הפלסטינאים אבל יחד עם זאת מאוד לא מתמצאים ובורים מאוד בקשר לסכסוך. היתה לנו שיחה אחת מעניינת במיוחד עם קבוצה של סטודנטים כשנכנסנו לתוך קמפוס האוניברסיטה של קשמיר. שוחחנו על דת ועל אלוהים, על יהדות ועל איסלאם וקצת פחות על ענייני אקטואליה.
אני לא חשתי כאן עוינות אישית, ענבלי קצת יותר חששה. לא הסתרנו שאנחנו מישראל ורוב האנשים רצו מאוד להמשיך ולשוחח איתנו.
מכמה דעות ששמענו כאן, נראה לי שאלו ששוחחנו איתם היו מעדיפים שקשמיר תהיה עצמאית. אם היו צריכים לבחור בין להיות חלק מהודו או פקיסטן, נראה שהם מעדיפים את הודו כרע במעוטו.
יום נוסף טיילנו לנו לגני המוגהולים היפים בעיר. התרשמנו בעיקר מכמויות המים הרבות, מעצי הענק ומכך שהגנים מעובדים כולם ללא אמצעים מכנים.
עד כאן קשמיר :
עוד חלק חשוב שונה ואחר מאוד משאר החלקים המרכיבים את הפסיפס האנושי, התרבותי והגאוגרפי הזה שנקרא הודו. למעשה הגענו לכאן, ללא תכנון מוקדם, רק כדי לשבור את הנסיעה מלה לדארמסאללה ואני מרגיש שהרווחנו בגדול.
למחרת בבוקר אנחנו מתעוררים וצי שיקארות מגיע להציע לנו את מרכולתו. מהר מאוד אנחנו מבינים שזו חלק משגרת החיים פה - רוצים למכור לך, כל הזמן, כל מה שתעלה בדעתך. אפילו הטבח שלנו הגיע אלי אחר הצהריים אחד עם קופסאות זעפרן למכירה. מאוד מעייף. אני גם אף פעם לא יודעת אם מה שמוכרים לי זה אכן זה. יש תחושה שאנשים יעשו הכל כדי למכור, גם אם זה כרוך בלשקר.
סריניגר נראית כמו מדינה אחרת. שונה מאוד ממה מראינו עד כה בהודו - אולי דומה לאיראן שראיתי בעיני דמיוני. מה שהכי בולט זה האנשים - לא מעט נשים עוטות רעלה שמכסה את כל ראשן ופרצופן - העיניים מכוסות ברשת, אלה לובשות שמלות שחורות שמכסות כל חלק בגופן. אחרות לובשות בגדים שנראים יותר הודים בצבעוניות שלהם, אבל כולן עם מטפחת לראשן. לבוש הגברים מזכיר את לבוש הגברים המוסלמים הדתיים בכפרים הערביים בארץ. המון מסגדים פזורים ברחבי העיר, הם גדולים ונראה שהם מאוד מרכזיים בחיים פה. המועזין כאן נשמע עוד יותר חזק מבמגל. פה ושם תמונות של חומייני. הרבה סיסמאות שתובעות עצמאות לקשמיר (go India go). במקומות ציבוריים יש שלטים שמבקשים מזוגות לשבת אחד מול השני. כל התפאורה זאת מתווספת לפיסות המידע שיש לנו על המצב הבטחוני המעורער שהיה פה לפני כמה שנים ולמה שקראנו בספר המטיילים, ואני מרגישה מעט פחד. אלעד שמח לדבר עם כל אחד על הכל, לספר לכולם שאנחנו מישראל ולברך כל עובר ושב ב״סאלאם עליכום״. אני מעדיפה פחות להתבלט אבל מרגישה מאוד שונה פה בנוף האנושי והתרבותי.
אנחנו מתגוררים בבית סירה - בית צף על גדות אגם גדול. בבית יש ארבע חדרים כל חדר עם מקלחת. בסירה מטבח, חדר אוכל וסלון משותפים ומרפסת מקסימה שפונה אל תוך האגם.
הסירה כולה בנויה מעץ עם הרבה חריטות של פרחים וקישוטים, שטיחים מקיר לקיר וריהוט עץ כבד בסגנון עתיק, קשמירי. מן התקרה משתשלות נברשות כבדות ומפוארות. מאוד נעים בסירה, ממש לא מתחשק לצאת ממנה. שתי ארוחות טעימות מבשל לנו ראהימה, טבח הסירה הנחמד. הוא כל הזמן דואג שלא יחסר לנו כלום. הוא ואיוב.
הורדנו כאן את הקצב, נרגענו, ישבנו לנו על שפת המים ונהננו מנדנוד הסירה. הסתכלנו על הציפורים הרבות כאן ועל הדגים השוחים במים, גוני ניסה והצליח לדוג.
אחר הצהרים ירדנו לנו בסירה קטנה, חתרנו אל תוך האגם וקצת השתכשנו במים החמימים. פגשנו תיירים נחמדים שגרו איתנו בבית הסירה.
קראנו המון ספרים ( אלעד: ״סערת נפש״, ענבלי: ״משאלה אחת ימינה״ ו״ילד 44״, גוני ואלעד ״הארי פוטר וגביע האש״). ישנו עד מאוחר כל יום, גוני למד ויהל שיחק.
קצת גם טיילנו בסרינגר:
בוקר אחד השכמנו בארבע וחצי ושטנו לנו לשוק הירקות הסיטונאי הצף. הרבה חקלאים מגיעים לכאן להציע את מרכולתם למספר קטן של קניינים גדולים. כל השוק מתנהל בשייט ועל הכול משקיפה תמונתו של חומייני, מכרזת ענק שתלויה על גדות האגם.
יום אחר טיילנו במסגד הראשי, הלא מאוד מרשים, ובשווקים בסרינגר.
שוחחתי (אלעד) קצת על ישראל, על המצב שם ועל המצב כאן. התרשמותי היא שהם מזדהים מאוד עם הפלסטינאים אבל יחד עם זאת מאוד לא מתמצאים ובורים מאוד בקשר לסכסוך. היתה לנו שיחה אחת מעניינת במיוחד עם קבוצה של סטודנטים כשנכנסנו לתוך קמפוס האוניברסיטה של קשמיר. שוחחנו על דת ועל אלוהים, על יהדות ועל איסלאם וקצת פחות על ענייני אקטואליה.
אני לא חשתי כאן עוינות אישית, ענבלי קצת יותר חששה. לא הסתרנו שאנחנו מישראל ורוב האנשים רצו מאוד להמשיך ולשוחח איתנו.
מכמה דעות ששמענו כאן, נראה לי שאלו ששוחחנו איתם היו מעדיפים שקשמיר תהיה עצמאית. אם היו צריכים לבחור בין להיות חלק מהודו או פקיסטן, נראה שהם מעדיפים את הודו כרע במעוטו.
יום נוסף טיילנו לנו לגני המוגהולים היפים בעיר. התרשמנו בעיקר מכמויות המים הרבות, מעצי הענק ומכך שהגנים מעובדים כולם ללא אמצעים מכנים.
עד כאן קשמיר :
עוד חלק חשוב שונה ואחר מאוד משאר החלקים המרכיבים את הפסיפס האנושי, התרבותי והגאוגרפי הזה שנקרא הודו. למעשה הגענו לכאן, ללא תכנון מוקדם, רק כדי לשבור את הנסיעה מלה לדארמסאללה ואני מרגיש שהרווחנו בגדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה