אז הכל התחיל מגעגוע פשוט, פשוט וחזק לאחותנו, שהחליטה לנטוש לשנה יחד עם משפחתה הגרעינית לטיול בהודו וסביבותיה. חוצפנית.
עברו שלושה חודשים, והחלטנו שאנחנו נוסעות לבקר אותה בהודו. בכל זאת הזדמנות, לא?
ואז התחילו ההתלבטויות - לאן ניסע? היכן ניפגש? איך נעשה את המסע - מטוסים? רכבות? אוטובוסים? וכל אפשרות שעלתה: ״טוב, אז נטוס לדלהי ומשם רכבת״ אמרה רונית, ולילך: ״טוב, אז אני לא נוסעת״. ״אין מצב שאני נוסעת ברכבת בהודו, תסעי לבד.״ ״טוב אז טיסה לדרמסלה״. ״בסדר, אני באה״. ואז ביטול הטיסה לדרמסלה ושוב פעם האיום של לילך: ״אני לא נוסעת, בכלל לא התכוונתי מעולם להיות בהודו.״ וכן הלאה, עד שנקבעו הטיסות ויצאנו לדרך, לא לפני שרונית בילתה את יום הטיסה במיון עם תומר, שנשאר עם אצבע שבורה בבית, עוד שלושה אחים ואבא שמתקתק את העניינים למופת. טיסה לבומביי וקונקשן לדלהי. בדלהי שני לילות ומתחילות לתור את העיר, על פי הנחיות מדוייקות של ענבל: "אתן חייבות להיות ב- Old Delhi ובאקשר דהאם״. לילך: ״אותי לא מעניין בכלל לעשות איקסים על אתרים. אני פשוט רוצה להיות. וגם קצת שווקים לא יזיקו״.
לוקחות רכבת תחתית לאולד דלהי ונוחתות על מקדש רעוע, מטונף ומכוער. מטר משם אוהל ענק עם מיטות שדה, עליהם אנשים ספק חיים ספק לא, וליד, המזבלה העירונית. טוב, לוקחות נשימה ומתחילות לסרוק את האזור, בתקווה לראות את היופי של אולד דלהי, שענבל כה דיברה עליו.
כעבור זמן לא רב, הבנו שכנראה ״זה זה״ אבל ממש לא ״זה״ בשבילינו, והחלטנו לקחת ריקשה לדלהי החדשה. אולי גם נמצא שם משהו לקנות... גם כאן הרבה שווקים, הרבה טינופת וסירחון, אוכל הודי חריף ועם כוסברה (״אני שונאת כוסברה״ אמרה לילך) וחום מהביל שרק מקצין את כל זה. בקיצור - ג׳יפה אחת גדולה, ענקית. (וחוויית הקניות שטרם התחילה - עוד עניין שמקצין את הבאסה...)
אנחנו חוזרות להתנחם במלון ״היוקרתי״ שלנו, כדברי גוני. (ענבל - ואני אומרת להן בטלפון, שיתפנקו להן כמה שיותר, כי ממחר מתחילה הודו האמיתית, או בעצם ״הודו לייט״). למחרת טיסה לדרמסאלה. שדה תעופה קטנטן ובעוד אנחנו הולכות לכיוון המזוודות, כל משפחת פלג מחכה לנו, עם שלטים ומתנות. איזו התרגשות וצחוק ובכי. כייף גדול. וכולנו יחד נוסעים בטרנזיט הודי לדרמקוט - אחד הכפרים באיזור דרמסלה. הליכה למלון ״המצויין״ כדברי אלעד, שהכינה לנו משפחת פלג, אורווה סוג ז׳, מקלחת שאין בה טיפה אחרי טיפה ברצף, ריח של עובש ועיפוש. ושוב לילך מודיעה: ״אין מצב שאני גרה בתנאים כאלה, יש גבול״. מוצאות מלון דומה ללילה אחד, ובבוקר המחרת הולכות חדורות מוטיבציה לחפש אורווה קצת יותר מפנקת. מגיעות למלון בקצה הכפר, מבודד, על שפת נחל שוצף, מלא ירק מסביב, נוף מהמם! ומעבירות את משפחת פלג, אחרי קיטורים, עצבים ותסכול (ענבל: ״נשבר לי כבר לעבור כל יומיים, אני עייפה, מה ההבדל בין החדרים, אני לא עוברת״). בכל מקרה, העמידה על הרגלים האחוריות של לילך עזרה גם הפעם, והנה אנחנו במלון יותר טוב.
דארמקוט:
אז מה מצאנו שם - הרבה הרבה גשם, עננות ולחות. רחש נעים ומבלבל של מים שוצפים - נהר זורם או גשם שיורד, ניתז, ניטח בקרקע.
משפחה שקנה המידה שלה לנקי/מלוכלך יקר/זול בטיחות אישית ובדרכים, השתנתה לבלי הכר בשלושת החודשים שעברו.
שני ילדים צעירים שיודעים אנגלית וטיבטית, ולספר בפרוטרוט על מושגים, מקומות, ונופים, אלים הודים ומסורות, ושלא מוכנים לשניה להפרד מאמא שלהם - שתהיה עם האחיות שלה.
שני מבוגרים שעושים מסע חיים מלא חוויות וצבעים, ויחד עם זה מטופלים בשני ילדים צעירים צמודים, מחנכים, מלמדים, דורשים ומוותרים. והכל בחדר אחד קטן, כל הזמן, ללא שום עזרה בשום דבר. O.M.G !!! לא הינו עומדת בזה ולו לשניה!!! (האמת, שגם הם לא תמיד...)
ככול שעוברים הימים רונית מתחילה להסתגל ל״הודו לייט״ (כפי שהגדירו לנו את המקום הזה לפני שהגענו) ולילך ממשיכה להוריד זפת מהרגליים ולתכנן את תהליכי החיטוי לכשתגיע לארץ.
פוגשים המון ישראלים צעירים, חלקם מטיילים ורובם יושבים סביב הג׳רס ימים שלמים. עולות שאלות, מה יש פה בהודו שממגנטת אליה כל כך הרבה ישראלים?
אנחנו לומדות להכיר, שהודו מהווה כמעין רחם ענק, לכל מי ששוהה בה. הכל מתקבל ונאסף בבליל של צבעים, ריחות, המולה ושונות.
אז איך זה לטייל ביחד?איך מסתדר זוג בטיול אינטנסיבי? ואיך זה להיות 4 מבוגרים ו-2 ילדים יחד למשך שבועיים?
דרושה הרבה התחשבות, לא מעט דין ודברים וויכוחים, דמעות לפעמים, שיחות נפש אל תוך הלילה, צחוקים עד עיבוד יכולת השליטה על הסוגרים (באחת ההליכות בדרמקוט זה קרה, ישבנו - לילך וענבל - על השביל כדי להתרוקן, כי לא יכולנו להתאפק יותר, וכשהרמנו את עינינו ראינו למבוכתינו שאנחנו יושבות מול שתי נשים הודיות, במרחק נגיעה ממש, והן מתפקעות מצחוק ואומרות לנו: ״same, same") והרבה אהבה.
ואחר כך עברנו שוב, הפעם ל״עיר הגדולה״ מקלאוד גאנג׳, כי הגשם לא הפסיק כמה ימים רצוף, ורצינו להיות קרובים יותר למרכז העניינים. ושוב משבר, משפחת פלג עייפה מהמעברים התכופים, והחדר שלה קטן מאוד, אין מקום לילדים להשתולל. ולילך זקוקה לתנאים של VIP וחייבת למצוא משהו שידמה לתנאים להם היא מורגלת...עד שמצאנו Guest House נחמד מאד עם ״סוויטה מלכותית״ למפונקות, וחדר קצת יותר בסיסי למשפחה המסתגלת.
והימים עוברים בנעימים בסך הכל, בין מסעדה לחנות לבית קפה לחנות נוספת ולעוד מסעדה ולעוד עשרים וחמש חנויות. טועמים אוכל הודי, לילך לא. קונים הכל ובזול, מתפצלים - האחיות לחוד ואלעד והילדים לחוד, ומבלים זמן אינטנסיבי ביחד. הילדים עוברים סידרת חינוך להפרד קצת מאמא, אלעד וענבל מקבלים קצת זמן זוגי לעצמם, והופ הזמן עובר וכבר אנחנו נאלצים להפרד.
אז לסיום אנחנו צריכות לעכל את כל הדבר הזה, כבר מתגעגעות למשפחת פלג החמודה, ומקוות לשוב מתישהו....שיהיה לכם המשך טיול מעולה ותשמרו על עצמכם. אוהבות, לילך ורונית.
ובהודו, כמו בהודו, גם כשאתה כבר רוצה לעזוב - הודו לא עוזבת אותך.
נהג המונית שהבטיח שיגיע בדיוק בעשר בבוקר, מתקשר בעשרה לעשר ומודיע שיאחר.
רונית ולילך שרוצות להוזיל את הנסיעה לשדה התעופה, מזמינות תייר קנדי (שלמרות חזותו המשועשעת, מתברר שהוא נוסע להלוויה של סבתא שלו) להצטרף אליהן והוא בטבעיות מתיישב בכיסא הנהג....זה אגב קרה גם ללילך באחד המעברים.
וכשהן מגיעות לשדה התעופה, מתברר להן שהטיסה בוטלה - בגלל תנאי מזג האוויר קשים. בגלל ביטול הטיסה, הן מפספסות את הקונקשן מדלהי לבומביי ואת הטיסה לישראל...
כעת הן בדרכן לדלהי בנסיעה של 10 שעות, שם לילך תשאר לשני לילות (ב״מלון יוקרתי״) ותמשיך לבומביי והביתה, ורונית תטוס לפנות בוקר לתורכיה, שם תפגוש את משפחתה הגרעינית לחופשון נוסף. ליבי עם לילך שתאלץ להתמודד עם החוויה ההודית יומיים לבדה...
אוהבת אתכן,
ענבל
ותודה גדולה על שהארתן לנו את אפשרות ההיפרדות באור כל כך חיובי, אנחנו דבקים בה בהתלהבות בימים שיבואו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה