כתבתי רבות כל כך על הודו, וטרם הזדמן לי לאפיין את נפאל כישות עצמאית, ולא כחלק מ.... או בהשוואה אל.....
- הגענו אל נפאל בתקופת קציר האורז. בכל מקום אליו הגענו עד כה, הזדמן לנו לחוות מקרוב את העשייה סביב הקציר. שדות אורז. עלומות אורז קצורות, מתייבשות בשדה. קבוצה של חקלאים עומדת במעגל ומכה בעלומות בריצפה, על מנת להפריד את האורז מהגבעול. איסוף לשקים. ערימות של גבעולים יוצרים צורה של בית עגול עם גג משולש.
- ההרים המושלגים מרגישים כל כך קרובים פה. הם מקיפים אותך מכל עבר. לאן שלא תביט - תראה אותם. בהירים, חדים, גדולים. כל כך יפים.
- האנגלית כאן פחות שגורה בפי המקומיים. השפה הרשמית היא כמובן נפאלית ואנגלית ניתן לשמוע יותר באיזורי התיירות וקצת מפי הדור הצעיר יותר.
- יש כאן אוטובוסים קטנים שנקראים ״micro buses" והם נראים כאילו הם עשויים מפחיות שתייה ישנות. בתוך האוטובוס יש חיתוכים, ריקועים וקישוטים צבעוניים מפח. גם המרווחים בין המושבים קטנים. מתאימים לגודל הנפאלי. הנהגים שלהם מתנהגים כנהגי אופנועים...
- אוכל לאומי? עד עכשיו התוודענו בעיקר ל״דאל באט״ - אורז, דאל - תבשיל עדשים, וירקות - חיים ומבושלים. אם לא נותנים הוראה אחרת - חריף מאוד מאוד. בדרך כלל, יש refill פעם אחת, למעט מסעדות שלא ממלאות בכלל או כאלה שממלאות כמה שאתה רוצה. הדאל כאן הרבה פעמים עשוי דווקא מסוגים שונים של שעועית דבר שמשפיע רבות על פעילות המעיים שלנו.
- אכילה בידיים, ללא סכין ומזלג - אחרי חצי שנה של טיול בהודו וקצת בנפאל, אחרי עשרות ארוחות בהם התבוננתי בהשתאות באנשים האוכלים בידיים, הובשלנו להתנסות גם בחוויה הזו. יצאנו למסעדה מקומית עם עוד זוג חברים נפאלים, קיבלנו את המנות, ללא סכו״ם. מה אגיד לכם? כייף גדול, חוויה לא רק של חוש הטעם והריח אלא גם של חוש המישוש. אכילה משוחררת, האוכל החם מחמם גם את הידיים - לפני שהוא נכנס לקיבה, בקיצור - כייף גדול ומומלץ.
- פסטיבלים - נכחנו בשלושת ימי חג הטיהר. חג האור והשמחה. כל הרחובות התמלאו באורות של נרות וגרלנדות, בפתחו של כל בית/בית עסק צויר על הריצפה סמל עגול בצבעים עזים ועליו הדליקו נרות. בחנויות וברחובות מכרו מתנות של ממתקים ופירות יבשים וגם הרבה מתוקים מקומיים. היו מופעי ריקוד ברחובות וקבוצות ילדים עברו בין המסעדות ובין האנשים ברחובות, שרו שירים וביקשו כסף. מן מנהג שכזה. לפעמים הם היו ממש אגרסיביים, וחסמו את הדרך בציפייה לקבל את מבוקשם.
בערב הראשון של החג נקלענו למקום בו טוחנים קמח אורז והסבירו לנו שמכינים ממנו חביתיות מתוקות ביום השלישי של החג. כמובן שהשתתפנו בתהליך הטחינה וקיבלנו הסברים מעניינים על טקסי החג.
- דת - רוב האנשים שפגשנו כאן מאמינים במיקס בין הבודהיזם להינדואיזם. מדריך שלנו בצ׳יטוואן ענה לנו כששאלנו מהו מבחינה דתית, שיש לו שלוש דתות - בודהיזם, הינדואיזם ותוריזם (מהמילה תיירות). בבית אחד, אליו הוזמנו להכנס, ראינו לצד תמונות האלים ההינדיים ותמונתו של בודהה, באופן מפתיע את ישו הנוצרי. שאלנו לפשר העניין והאישה ענתה לנו בחביבות: אנחנו אוהבים את כל האלים...
- נקי פה - רוב האיזורים שהיינו בהם עד כה היו נקיים. בהחלט שינוי מחלקים גדולים בהם ביקרנו בהודו, שהיו מרוצפים בהררי אשפה. לא שאין פה לכלוך, למשל במהלך הטרק נתקלנו לא מעט בלכלוכי חטיפים זרוקים על האדמה, אבל התחושה היא שיש כאן יותר מודעות לנושא, דבר הבולט מאוד במלונות המצוחצחים שאנחנו ישנים בהם ואפילו בבתי השימוש במסעדות (זה אגב ממש לא טריוויאלי לנו, כבוגרי הודו, שיש כמעט בכל מסעדה בית שימוש!).
- הגענו אל נפאל בתקופת קציר האורז. בכל מקום אליו הגענו עד כה, הזדמן לנו לחוות מקרוב את העשייה סביב הקציר. שדות אורז. עלומות אורז קצורות, מתייבשות בשדה. קבוצה של חקלאים עומדת במעגל ומכה בעלומות בריצפה, על מנת להפריד את האורז מהגבעול. איסוף לשקים. ערימות של גבעולים יוצרים צורה של בית עגול עם גג משולש.
- ההרים המושלגים מרגישים כל כך קרובים פה. הם מקיפים אותך מכל עבר. לאן שלא תביט - תראה אותם. בהירים, חדים, גדולים. כל כך יפים.
- האנגלית כאן פחות שגורה בפי המקומיים. השפה הרשמית היא כמובן נפאלית ואנגלית ניתן לשמוע יותר באיזורי התיירות וקצת מפי הדור הצעיר יותר.
- יש כאן אוטובוסים קטנים שנקראים ״micro buses" והם נראים כאילו הם עשויים מפחיות שתייה ישנות. בתוך האוטובוס יש חיתוכים, ריקועים וקישוטים צבעוניים מפח. גם המרווחים בין המושבים קטנים. מתאימים לגודל הנפאלי. הנהגים שלהם מתנהגים כנהגי אופנועים...
- אוכל לאומי? עד עכשיו התוודענו בעיקר ל״דאל באט״ - אורז, דאל - תבשיל עדשים, וירקות - חיים ומבושלים. אם לא נותנים הוראה אחרת - חריף מאוד מאוד. בדרך כלל, יש refill פעם אחת, למעט מסעדות שלא ממלאות בכלל או כאלה שממלאות כמה שאתה רוצה. הדאל כאן הרבה פעמים עשוי דווקא מסוגים שונים של שעועית דבר שמשפיע רבות על פעילות המעיים שלנו.
- אכילה בידיים, ללא סכין ומזלג - אחרי חצי שנה של טיול בהודו וקצת בנפאל, אחרי עשרות ארוחות בהם התבוננתי בהשתאות באנשים האוכלים בידיים, הובשלנו להתנסות גם בחוויה הזו. יצאנו למסעדה מקומית עם עוד זוג חברים נפאלים, קיבלנו את המנות, ללא סכו״ם. מה אגיד לכם? כייף גדול, חוויה לא רק של חוש הטעם והריח אלא גם של חוש המישוש. אכילה משוחררת, האוכל החם מחמם גם את הידיים - לפני שהוא נכנס לקיבה, בקיצור - כייף גדול ומומלץ.
- פסטיבלים - נכחנו בשלושת ימי חג הטיהר. חג האור והשמחה. כל הרחובות התמלאו באורות של נרות וגרלנדות, בפתחו של כל בית/בית עסק צויר על הריצפה סמל עגול בצבעים עזים ועליו הדליקו נרות. בחנויות וברחובות מכרו מתנות של ממתקים ופירות יבשים וגם הרבה מתוקים מקומיים. היו מופעי ריקוד ברחובות וקבוצות ילדים עברו בין המסעדות ובין האנשים ברחובות, שרו שירים וביקשו כסף. מן מנהג שכזה. לפעמים הם היו ממש אגרסיביים, וחסמו את הדרך בציפייה לקבל את מבוקשם.
בערב הראשון של החג נקלענו למקום בו טוחנים קמח אורז והסבירו לנו שמכינים ממנו חביתיות מתוקות ביום השלישי של החג. כמובן שהשתתפנו בתהליך הטחינה וקיבלנו הסברים מעניינים על טקסי החג.
- דת - רוב האנשים שפגשנו כאן מאמינים במיקס בין הבודהיזם להינדואיזם. מדריך שלנו בצ׳יטוואן ענה לנו כששאלנו מהו מבחינה דתית, שיש לו שלוש דתות - בודהיזם, הינדואיזם ותוריזם (מהמילה תיירות). בבית אחד, אליו הוזמנו להכנס, ראינו לצד תמונות האלים ההינדיים ותמונתו של בודהה, באופן מפתיע את ישו הנוצרי. שאלנו לפשר העניין והאישה ענתה לנו בחביבות: אנחנו אוהבים את כל האלים...
- נקי פה - רוב האיזורים שהיינו בהם עד כה היו נקיים. בהחלט שינוי מחלקים גדולים בהם ביקרנו בהודו, שהיו מרוצפים בהררי אשפה. לא שאין פה לכלוך, למשל במהלך הטרק נתקלנו לא מעט בלכלוכי חטיפים זרוקים על האדמה, אבל התחושה היא שיש כאן יותר מודעות לנושא, דבר הבולט מאוד במלונות המצוחצחים שאנחנו ישנים בהם ואפילו בבתי השימוש במסעדות (זה אגב ממש לא טריוויאלי לנו, כבוגרי הודו, שיש כמעט בכל מסעדה בית שימוש!).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה