להיות בנפאל בלי לטרק בהרים הגבוהים, זה כמו לא היית שם בכלל. אחרי שבוע של נופש פעיל בצ׳יטאוון ועוד כמה ימי התארגנות בפוקרה, הגיע יום הטרק. ביום שקדם לו, הלכנו להצטייד במעט ציוד שהיה חסר לנו, דבר שכבר העלה את מצב רוחי ואת ערכו של הטרק בעיני. קניות תמיד עושות לי את זה, גם אם מדובר בציוד לטיולים, גם אם הוא לא מקורי (יש כאן תעשייה ענפה של ממכר ציוד לטרקים תחת שמות מותגים מוכרים כמו the north face או mamut). ערב היציאה לטרק, ישבתי לי בין הררי הציוד וחשבתי לעצמי: למה בעצם? כל כך נחמד בפוקרה, יש הרבה מה לראות פה, אז למה לאתגר את עצמינו בעוד משהו? והקור בהרים, ואלפי המדרגות שנצטרך לעלות. למה לעזאזל אנחנו צריכים את זה? בניתי לי סצנה בראש, התחלתי לירות משפטים לאוויר ולהלחיץ את המערכת. ״אולי תצאו בלעדי?״ ניסיתי. גוני נבהל. ניסיתי כיוון אחר: ״יהל, אתה רוצה להשאר עם אמא בפוקרה ולעשות חיים?״, המשכתי. הוא דווקא שמח אבל אז כשחישב את התמונה כולה, הוא התחיל לבכות. אלעד פחות נבהל מכל הסצינה, כי מהכרותינו רבת השנים הוא יודע ומכיר את הלחץ והשיתוק שמגיע בעקבותיו, שתוקפים אותי לפני פרוייקטים גדולים. אבל בכל זאת החלטתי לתקוף גם אותו: ״ תמיד אני זו שאורזת את התיקים, אין לי כוח לזה!״. ״אין בעיה״, הוא ענה בתגובה, ״אני אארוז״. אחרי כשעה של מצב רוח רע, שהצלחתי לעשות לכולם, ובעקבות זה רגשות האשמה שעלו בי, ארזנו ביחד - אלעד ואני - את התיק לטרק, משימה שבסופו של דבר היתה די קלה ואף נחמדה (לא נעים להודות). צימצמנו את שאר הציוד לכמה חבילות - אותם השארנו בפוקרה, והלכנו לישון.
יום ראשון - נסיעה מפוקרה לנאיה-פול, ירידה והתארגנות להליכה. סום - הפורטר שלנו - מתגלה כמתנה אמיתית - אכפתי, עדין ועוזר בכל מה שצריך. הוא מתאר לנו את המסלול ואת חלוקת הימים שנראית לו. בלי ריצות, בלי להעמיס יותר מידי. מתחילים ללכת. מרגישים קצת חלודים בקילומטרים הראשונים, אבל בהמשך כבר קל לנו יותר. ירידה חדה במדרגות ואז טיפוס מתון וארוך בנוף של כפרים קטנים, שדות אורז, מפלים ונהרות, יחד עם צליל המים המרגיע, צמחייה פראית, טרסות חקלאיות מכל עבר ולמעלה ההרים המושלגים. פוגשים הרבה תיירים בדרך, כולם מתפעלים מהילדים האקטיביים והחזקים שלנו, שהולכים לבדם, כמעט כל הדרך - הכוונה היא ליהל כמובן כי גוני האלוף הלך את כל, כל הדרך לבד!!! ואני רק מהגאווה, אני יכולה לדלג כאיילה בקלילות עד לחניית הלילה הראשון שלנו - הכפר טיגדונגה. סום מוצא לנו גסט האוס נחמד, אנחנו נכנסים לחדר וצונחים לשינה עמוקה, סליחה - היא צונחת עלינו ממש בלי שהתכוונו! ורחש המפל האדיר שנשמע מבחוץ, ממש לא מפריע את מנוחתינו. מתעוררים בשעת דמדומים, עושים סיבוב חטוף בכפר ומתיישבים לאכול ארוחת ערב מזינה - דאל באט - אורז עם תבשיל עדשים ותבשיל ירקות, האמת שזה האוכל הכי מזין שאכלנו בנפאל עד כה וכזה שהכי דומה לאוכל שבבית. אחרי האוכל, מלאי אנרגייה, נסחפים לערב שירה מאולתר - רק ארבעתינו, כאשר הפורטרים ובעלת המקום, מצטרפים בשמחה כצופים. הלילה עובר בחמימות נעימה ובשינה טובה, לקראת היום השני - שיוכתר אחרי זה כיום הקשה ביותר של הטרק.
יום שני - קמים, אוכלים, מתחילים לטפס. יותר מ4000 מדרגות בעלייה צפויות לנו ביום הזה, סום ממליץ שנפצל את הקטע הזה ליומיים, ״מה הלחץ?״ הוא אומר. אני איתו, אלעד חושב אחרת.
הטיפוס כבר בתחילתו ממש מפרך. מתקלפים משכבות הלבוש הארוכות והמחממות וממשיכים באיטיות להעפיל למעלה. יהל, שכנראה עוד עייף מ״הפול פאוור״ שהרביץ אתמול, די מהר עובר למנשא - על אלעד, אני בקושי סוחבת את התיק הקטן שלנו וגוני בכוחותיו הרבים, מתקדם כפנתר. ככל שעולים, הנוף משתבח. ההרים המושלגים והאדירים ממש קרובים אלינו, טרסות בגוונים שונים נראות מכל עבר, והתחושה של לראות את העולם כמעט ממעוף הציפור, היא פשוט אדירה. מגיעים לכפר קטן באחד מקצות העלייה, ורואים משפחה שקוראת בתנ״ך - משפחה נוצרית. אלעד מדבר איתם ומספר להם שאנחנו גרים לא רחוק מאיפה שישו נולד, ויהל - שמבין חצאי משפטים באנגלית שואל: ״מה, זה בית חב״ד פה?״ (לאכול אותו ממש!). ממשיכים לעבר נקודת העצירה של ארוחת הצהריים, מזג האוויר מאוד מתקרר - בגלל הגובה הרב בו אנחנו מצויים, ואנחנו שוב לובשים שכבות מחממות. אחרי האוכל, הולכים באיטיות אל עבר הכפר הבא, בו נחליט אם להשאר ללון או להמשיך ל-גורופני, ליד הפון היל - נקודת השיא של הטרק. בפה אחד, זה של אלעד, אנחנו מחליטים להמשיך ולטפס עד לכפר שהכי קרוב ל-פון היל, שהוא גם הנקודה הגבוהה ביותר בטרק שלנו. שעתיים אחרונות של טיפוס, השעתיים הקשות ביותר ביום - הקור מתחיל להציק, הרגליים תפוסות וכואבות, השמיים קודרים וככה גם אנחנו. המזל הגדול היה שאלעד רוב היום סחב את יהל על המנשא כך שבשלב הזה היו לו המון כוחות לא מנוצלים, והוא הלך ברגל את כל השעתיים האלו, תוך שיחה ערה עם אלעד על בעלי חיים - שיחה שנשמעה יותר כמו מונולוג של יהל, שאוהב בעיקר להשמיע ופחות לשמוע. מעניין למי הוא דומה... גוני בשלב הזה היה כבר ממש מיואש ואני, שהייתי בהתמוטטות מתקדמת, כל שיכולתי להוציא מעצמי זה בדיחות על פלוצים, שמאוד העלו את מצב רוחו. הגענו לקראת חשכה לגסט האוס הגבוה ביותר בכפר, זה שקרוב ביותר ל-פון היל, אליו נטפס מחר כדי לראות את הזריחה, לפחות חלקינו...
לילה קשה עבר עלינו. קור גדול בחדר ושינה טרופה מאוד. כנראה בגלל הגובה הרב, לא הצלחנו לישון במקטעים של יותר מחצי שעה ברצף. באמצע הלילה אני מודיעה לאלעד שאין מצב שאני קמה לראות את הזריחה, אני ויהל נשארים לישון - פרשית אני. מוקדם בבוקר אלעד וגוני קמים אל עבר הפון היל, יהל ואני נשארים לישון. אחרי שהם יוצאים מהחדר, יש בי הירהורי חרטה קלים שמתחלפים עד מהרה בשינה עמוקה וטובה.
ימים שלישי ורביעי - גוני ואלעד חוזרים נלהבים מהפון היל, יהל ואני עוד ישנים. כשאני מצליחה לפתוח עין תורנית, נגלים אלי מהחלון ההרים האדירים - איזה הוד והדר! ממש מדהים. לאיזה כיוון שאני לא מסתכלת, שרשראות הרים גדולות, צבועות בלבן. כמו תצלום פנורמי. והכל כל כך בהיר וחד. אלעד מנחם אותי שהם לא ראו הרבה יותר מזה בפסגת ההר, נו טוב - זה באמת קצת מעודד. יוצאים לאכול ארוחת בוקר מול התפאורה הכי יפה בעולם, שאט אט מתכסה עננים, ומחליטים שאת הירידה, נחלק ליומיים. בכל זאת, לומדים מטעויות.
אמנם ירידה, אבל היומיים הבאים הם לא כל כך קלים כמו שדמיינתי. הירידה במדרגות, היא משימה לא פשוטה, בטח עם שרירים תפוסים. לוקחים את הזמן, עוצרים להפסקות תה, הולכים באיטיות תוך עצירות רבות.
בבוקר היום הרביעי, אנחנו רואים דרך חלון הגסט האוס שלנו, חבורה של אנשים רצה - תוך סחיבת אלונקה וערימות של עצים. הלוויה. בהמשך היום נפגוש אותם במרחק של כמה שעות משם, על גדת אחד הנהרות היותר סוערים בנפאל (הקאלי קנדאקי) בעיצומו של טקס שריפת הגופה.
לקראת צהריים, ואחרי חצייה מבעיתה של גשר ארוך ומתנדנד מעל מים שוצפים וגועשים, אנחנו כבר ממש במרחק נגיעה מהכפר טאטו-פאני, כפר המעיינות החמים אליו מועדות פנינו, להרגעת השרירים והנפש. מגיעים לכפר, מתמקמים במלון מקסים עם משפחה נהדרת, אוכלים טוב ויאללה, למעיינות.
הכפר שוכן בערוץ צר מאוד של הנהר, ובכמה מקומות יש נביעות של מים רותחים. במרחצאות כנראה שמוהלים אותם קצת במים קרים כדי שיהיה ניתן להתרחץ בהם. בשני הערבים בהם ביקרנו במרחצאות, ירד עלינו גשם תוך כדי רחצה. חוויה נעימה אך מאוד מקררת. ההבדל בין החום שבמים לקרירות שבחוץ, לא ממש עושה טוב לגוף. בנביעות הטבעיות עשינו ניסוי של בישול ביצה בתוך המים הרותחים. אחת הוצאנו אחרי כ20 דקות והיא היתה עוד רכה לגמרי. והשניה, שהשארנו כל היום בתוך המים ושאני דמיינתי שתיהיה כמו ביצת חמין, נגנבה.
וכמו שקורה לא פעם בטרקים, הדרך חזרה ״הביתה" היא הכי מאתגרת. בעצם כל הטרק, הוא הכנה לקראת החזרה הביתה.
אחרי לילה של גשם, יצאנו עם מונית - מודל 72 - בדרכינו לכפר בני. 25 ק״מ שנפרשו על פני שלוש שעות מבעיתות, בדרך חתחתים צרה של בוץ, מים, אבנים ומפלים, כשלצידינו זורם הנהר הסוער, בקפיצות אדירות ולא פעם בעצירת הנשימה. הפעם יהל לא הצליח להרדם, וזה אומר הרבה על רמת האתגר הגבוהה בנסיעה זו. מבני לקחנו מונית נוספת לפוקארה, כשהפעם רק שליש מהדרך היה כמו קודמו והשאר - high way - נוסח נפאל.
ואי אפשר בלי סיכומים (ככה למדתי בבית אבא):
הטרק הוא חוויה משפחתית מגבשת. ההליכה בטבע מזמנת שיחות נעימות ביננו ובמהלך הימים נוצר הווי טרק מיוחד. שרים שירים, צוחקים על חוויות שעברנו, מדברים על הבית (זה, האמיתי). מכיוון שאין הרבה הסחות דעת, יש הרבה מהנטו המשפחתי. יושבים בערב ליד התנור, משחקים משחקי קלפים, לומדים, משתפים במחשבות. העמידה באתגרים שהוא מציב, ביחד, תוך עזרה ועידוד, נותנת תחושה של כוח.
יום ראשון - נסיעה מפוקרה לנאיה-פול, ירידה והתארגנות להליכה. סום - הפורטר שלנו - מתגלה כמתנה אמיתית - אכפתי, עדין ועוזר בכל מה שצריך. הוא מתאר לנו את המסלול ואת חלוקת הימים שנראית לו. בלי ריצות, בלי להעמיס יותר מידי. מתחילים ללכת. מרגישים קצת חלודים בקילומטרים הראשונים, אבל בהמשך כבר קל לנו יותר. ירידה חדה במדרגות ואז טיפוס מתון וארוך בנוף של כפרים קטנים, שדות אורז, מפלים ונהרות, יחד עם צליל המים המרגיע, צמחייה פראית, טרסות חקלאיות מכל עבר ולמעלה ההרים המושלגים. פוגשים הרבה תיירים בדרך, כולם מתפעלים מהילדים האקטיביים והחזקים שלנו, שהולכים לבדם, כמעט כל הדרך - הכוונה היא ליהל כמובן כי גוני האלוף הלך את כל, כל הדרך לבד!!! ואני רק מהגאווה, אני יכולה לדלג כאיילה בקלילות עד לחניית הלילה הראשון שלנו - הכפר טיגדונגה. סום מוצא לנו גסט האוס נחמד, אנחנו נכנסים לחדר וצונחים לשינה עמוקה, סליחה - היא צונחת עלינו ממש בלי שהתכוונו! ורחש המפל האדיר שנשמע מבחוץ, ממש לא מפריע את מנוחתינו. מתעוררים בשעת דמדומים, עושים סיבוב חטוף בכפר ומתיישבים לאכול ארוחת ערב מזינה - דאל באט - אורז עם תבשיל עדשים ותבשיל ירקות, האמת שזה האוכל הכי מזין שאכלנו בנפאל עד כה וכזה שהכי דומה לאוכל שבבית. אחרי האוכל, מלאי אנרגייה, נסחפים לערב שירה מאולתר - רק ארבעתינו, כאשר הפורטרים ובעלת המקום, מצטרפים בשמחה כצופים. הלילה עובר בחמימות נעימה ובשינה טובה, לקראת היום השני - שיוכתר אחרי זה כיום הקשה ביותר של הטרק.
יום שני - קמים, אוכלים, מתחילים לטפס. יותר מ4000 מדרגות בעלייה צפויות לנו ביום הזה, סום ממליץ שנפצל את הקטע הזה ליומיים, ״מה הלחץ?״ הוא אומר. אני איתו, אלעד חושב אחרת.
הטיפוס כבר בתחילתו ממש מפרך. מתקלפים משכבות הלבוש הארוכות והמחממות וממשיכים באיטיות להעפיל למעלה. יהל, שכנראה עוד עייף מ״הפול פאוור״ שהרביץ אתמול, די מהר עובר למנשא - על אלעד, אני בקושי סוחבת את התיק הקטן שלנו וגוני בכוחותיו הרבים, מתקדם כפנתר. ככל שעולים, הנוף משתבח. ההרים המושלגים והאדירים ממש קרובים אלינו, טרסות בגוונים שונים נראות מכל עבר, והתחושה של לראות את העולם כמעט ממעוף הציפור, היא פשוט אדירה. מגיעים לכפר קטן באחד מקצות העלייה, ורואים משפחה שקוראת בתנ״ך - משפחה נוצרית. אלעד מדבר איתם ומספר להם שאנחנו גרים לא רחוק מאיפה שישו נולד, ויהל - שמבין חצאי משפטים באנגלית שואל: ״מה, זה בית חב״ד פה?״ (לאכול אותו ממש!). ממשיכים לעבר נקודת העצירה של ארוחת הצהריים, מזג האוויר מאוד מתקרר - בגלל הגובה הרב בו אנחנו מצויים, ואנחנו שוב לובשים שכבות מחממות. אחרי האוכל, הולכים באיטיות אל עבר הכפר הבא, בו נחליט אם להשאר ללון או להמשיך ל-גורופני, ליד הפון היל - נקודת השיא של הטרק. בפה אחד, זה של אלעד, אנחנו מחליטים להמשיך ולטפס עד לכפר שהכי קרוב ל-פון היל, שהוא גם הנקודה הגבוהה ביותר בטרק שלנו. שעתיים אחרונות של טיפוס, השעתיים הקשות ביותר ביום - הקור מתחיל להציק, הרגליים תפוסות וכואבות, השמיים קודרים וככה גם אנחנו. המזל הגדול היה שאלעד רוב היום סחב את יהל על המנשא כך שבשלב הזה היו לו המון כוחות לא מנוצלים, והוא הלך ברגל את כל השעתיים האלו, תוך שיחה ערה עם אלעד על בעלי חיים - שיחה שנשמעה יותר כמו מונולוג של יהל, שאוהב בעיקר להשמיע ופחות לשמוע. מעניין למי הוא דומה... גוני בשלב הזה היה כבר ממש מיואש ואני, שהייתי בהתמוטטות מתקדמת, כל שיכולתי להוציא מעצמי זה בדיחות על פלוצים, שמאוד העלו את מצב רוחו. הגענו לקראת חשכה לגסט האוס הגבוה ביותר בכפר, זה שקרוב ביותר ל-פון היל, אליו נטפס מחר כדי לראות את הזריחה, לפחות חלקינו...
לילה קשה עבר עלינו. קור גדול בחדר ושינה טרופה מאוד. כנראה בגלל הגובה הרב, לא הצלחנו לישון במקטעים של יותר מחצי שעה ברצף. באמצע הלילה אני מודיעה לאלעד שאין מצב שאני קמה לראות את הזריחה, אני ויהל נשארים לישון - פרשית אני. מוקדם בבוקר אלעד וגוני קמים אל עבר הפון היל, יהל ואני נשארים לישון. אחרי שהם יוצאים מהחדר, יש בי הירהורי חרטה קלים שמתחלפים עד מהרה בשינה עמוקה וטובה.
ימים שלישי ורביעי - גוני ואלעד חוזרים נלהבים מהפון היל, יהל ואני עוד ישנים. כשאני מצליחה לפתוח עין תורנית, נגלים אלי מהחלון ההרים האדירים - איזה הוד והדר! ממש מדהים. לאיזה כיוון שאני לא מסתכלת, שרשראות הרים גדולות, צבועות בלבן. כמו תצלום פנורמי. והכל כל כך בהיר וחד. אלעד מנחם אותי שהם לא ראו הרבה יותר מזה בפסגת ההר, נו טוב - זה באמת קצת מעודד. יוצאים לאכול ארוחת בוקר מול התפאורה הכי יפה בעולם, שאט אט מתכסה עננים, ומחליטים שאת הירידה, נחלק ליומיים. בכל זאת, לומדים מטעויות.
אמנם ירידה, אבל היומיים הבאים הם לא כל כך קלים כמו שדמיינתי. הירידה במדרגות, היא משימה לא פשוטה, בטח עם שרירים תפוסים. לוקחים את הזמן, עוצרים להפסקות תה, הולכים באיטיות תוך עצירות רבות.
בבוקר היום הרביעי, אנחנו רואים דרך חלון הגסט האוס שלנו, חבורה של אנשים רצה - תוך סחיבת אלונקה וערימות של עצים. הלוויה. בהמשך היום נפגוש אותם במרחק של כמה שעות משם, על גדת אחד הנהרות היותר סוערים בנפאל (הקאלי קנדאקי) בעיצומו של טקס שריפת הגופה.
לקראת צהריים, ואחרי חצייה מבעיתה של גשר ארוך ומתנדנד מעל מים שוצפים וגועשים, אנחנו כבר ממש במרחק נגיעה מהכפר טאטו-פאני, כפר המעיינות החמים אליו מועדות פנינו, להרגעת השרירים והנפש. מגיעים לכפר, מתמקמים במלון מקסים עם משפחה נהדרת, אוכלים טוב ויאללה, למעיינות.
הכפר שוכן בערוץ צר מאוד של הנהר, ובכמה מקומות יש נביעות של מים רותחים. במרחצאות כנראה שמוהלים אותם קצת במים קרים כדי שיהיה ניתן להתרחץ בהם. בשני הערבים בהם ביקרנו במרחצאות, ירד עלינו גשם תוך כדי רחצה. חוויה נעימה אך מאוד מקררת. ההבדל בין החום שבמים לקרירות שבחוץ, לא ממש עושה טוב לגוף. בנביעות הטבעיות עשינו ניסוי של בישול ביצה בתוך המים הרותחים. אחת הוצאנו אחרי כ20 דקות והיא היתה עוד רכה לגמרי. והשניה, שהשארנו כל היום בתוך המים ושאני דמיינתי שתיהיה כמו ביצת חמין, נגנבה.
וכמו שקורה לא פעם בטרקים, הדרך חזרה ״הביתה" היא הכי מאתגרת. בעצם כל הטרק, הוא הכנה לקראת החזרה הביתה.
אחרי לילה של גשם, יצאנו עם מונית - מודל 72 - בדרכינו לכפר בני. 25 ק״מ שנפרשו על פני שלוש שעות מבעיתות, בדרך חתחתים צרה של בוץ, מים, אבנים ומפלים, כשלצידינו זורם הנהר הסוער, בקפיצות אדירות ולא פעם בעצירת הנשימה. הפעם יהל לא הצליח להרדם, וזה אומר הרבה על רמת האתגר הגבוהה בנסיעה זו. מבני לקחנו מונית נוספת לפוקארה, כשהפעם רק שליש מהדרך היה כמו קודמו והשאר - high way - נוסח נפאל.
ואי אפשר בלי סיכומים (ככה למדתי בבית אבא):
הטרק הוא חוויה משפחתית מגבשת. ההליכה בטבע מזמנת שיחות נעימות ביננו ובמהלך הימים נוצר הווי טרק מיוחד. שרים שירים, צוחקים על חוויות שעברנו, מדברים על הבית (זה, האמיתי). מכיוון שאין הרבה הסחות דעת, יש הרבה מהנטו המשפחתי. יושבים בערב ליד התנור, משחקים משחקי קלפים, לומדים, משתפים במחשבות. העמידה באתגרים שהוא מציב, ביחד, תוך עזרה ועידוד, נותנת תחושה של כוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה