לואנג נם תה
הנקודה האחרונה שלנו בלאוס. נמצאת בצפון, לא רחוק מ״משולש הזהב״ - המפגש בין לאוס, בורמה ותאילנד וגם לא רחוק מסין.
7 שעות של נסיעה קשה. חצי מהדרך אינה סלולה ואנחנו בקפיצות תכופות, תוך כדי עיקולים בלתי אנושיים בכביש. אפילו יהל לא הצליח להרדם וזה אומר הרבה על איכותו הירודה של הכביש. הכל יבש מסביב ומאובק מאוד. מגיעים לעיר אודומסאי ועוצרים להפסקה קלה. המשך הנסיעה הוא בכביש חדש ומשופצר (נבנה על ידי ממשלת סין) אבל התווי ממשיך להיות עקלקל ומפותל, על סף תהום ואנחנו (לא כולל יהל וגוני שנרדמו) מבועתים. מתנחמים בעובדה שזו נסיעתינו הארוכה האחרונה בלאוס (וגם כמעט בטיול כולו) ואיכשהו שורדים אותה ללא הקאות.
מגיעים ללאונג נם תה בשעות אחר הצהריים והעיר נראית לנו שוממת לחלוטין. שום מוקד עניין לא נראה מסביב והכל אפוף אובך ועשן.
למחרת יוצאים בטוקטוק לכפרים הקרובים. נוסעים כעשר דקות וכאילו שהגענו לעולם אחר. נשים וילדים (וגם קצת גברים), לבושים בבגדים מסורתיים - שחורים, עם קצוות רקומות בצבע, עם חוטים המשתלשלים באזור הצוואר ושיער שאסוף לאחור, מלבד קצוות השיער הקדמיות, שמשוכות לצדדים. יהל מתיישב לעזור לאישה מקומית לחתוך את קצוות הצ׳ילי, גוני ואלעד מסתובבים ואני באושר רב, מתפעלת מהיופי הרב שלהן, ומההזדמנות הנדירה הזו לראות בעולמינו עוד שבטים שחיים חיים מסורתיים. יושבים עם האנשים, משוחחים בפנטומימה, הם מתלהבים מהילדים ונוגעים בהם.
ממשיכים לכיוון מפל שמסתבר כזרזיף מים קטן, אבל נהנים להשתכשך בברכותיו הקטנות וזוכים לראות בדרך שני נחשים (אמאל׳ה!)
בדרך חזרה, עוצרים ליד הנהר וצופים בתהליך הכנת דפי במבוק ענקיים - שדומה מאוד לתהליכי הכנת הנייר מחומרים אחרים שכבר ראינו. הילדים עוזרים בשמחה ואחר כך משחקים עם ילדי הכפר.
גם ביום השני אנחנו מסיירים בכפרי האיזור. הפעם הם פחות ציוריים, אנחנו לא רואים אנשים בלבוש מסורתי, ומנסים לחפש לנו איזה משהו מעניין לגלות. כפר ראשון ושני ושלישי והכל נראה לנו מאוד דומה. לפני הכפר הרביעי אלעד אומר לנו: ״אני מרגיש שבכפר הבא נראה טקס מעניין״, ואכן - אנחנו מתקרבים ושומעים מוסיקה רמה. מגיעים לכפר ובמרכזו מוצב אוהל גדול, עם הרבה אנשים שיושבים תחתיו, אוכלים, שותים, חלקם רוקדים. אנחנו מתקרבים ומיד מוזמנים להצטרף, מגישים לנו מים, בירה ואוכל ומזמינים אותנו להצטרף לריקודים. נחמד מאוד - מצאנו את העניין שחיפשנו!
בדרך חזרה לעיר, עוצרים ליד בית, שעל המרפסת שלו יושב איש וקולע סל לאידוי אורז. שוב, מזמינים אותנו בשמחה להכנס ואנחנו מתבוננים בעבודה, תוך שמגישים לנו כיבוד ושתייה. איזה אנשים אדיבים!
מחר עוברים את הגבול לצפון תאילנד, שם נטייל עד לחזרתינו ארצה.
מאוד נהננו פה, מהנופים ומהאנשים. הנסיעות היו החלק היותר קשה, אבל ההנאה מהמקומות אליהם הגענו, השכיחה אותן די מהר.
החיים בסגנון לאוס
* נשים יורדות אל הנהר. הן רוחצות את עצמן ואת הכביסה, כולל הבגדים שעליהן - כמה יעיל וחסכוני. לכל אחת שיטה שונה לכבס את הבגדים - יש שחובטות אותה על סלע, יש שמשפשפות עם מברשת, יש שרק משפשפות את הבגדים אלה באלה. נראה שהן מאוד מאומנות בעשייה והן עסוקות בה בשלווה וגם בהנאה. לאחר הכביסה, הן רוחצות את גופן, כשהן לבושות בסרונג - שרוול בד צבעוני הנכרך סביבן. איזור הרגליים מנוקה בהקפדה יתרה משאר הגוף. הגברים רוחצים בנהר אף הם, במרחק מה מהנשים. חלקם גם מכבסים. ילד רוחץ את אחיו הקטן. הכל זורם על מי מנוחות, כמו הנהר עצמו, יש שקט מסביב ושקט רב שקורן מהאנשים פה. כל ה״אירוע״ הוא מאוד חברתי.
* תינוק יושב במנשא ונישא על ידי אימו, אביו, דודו, סבו או סבתו. זה מראה שכל כך מרגש אותי. אני לוקחת את המנשא ומנסה לשאת את הילד המקסים, אבל הוא לא מרוצה.
משפחה חיה בשבט. כולם עובדים ביחד, בעסק המשפחתי. מהצד זה נראה שלכל אחד יש מקום, שכל אחד משלים את השני, אבל אני בטוחה שיש לזה גם צדדים פחות אידילים.
* בשוק המקומי ניתן לצפות במגוון בעלי החיים שנאכלים פה והוא עצום! אנחנו נתקלנו בסנאים דואים, תוכים קטנים, קופים, כלבים ומיני יונקים מעניינים שאיננו מזהים (בחלק מהמקומות לא נתנו לנו לצלם אבל יש לנו תמונות של חיות שאין אפילו בסאפארי וגם אחת של ידידו הטוב ביותר של האדם, כשהוא ללא פרווה) נוסף על החיות ה״רגילות״.
* הלאואים נראים רגועים בכל מצב ובכל שעה ביום. הם לא מהירי חימה, הם אדיבים וחייכנים.
* ״ההסתפקות בבערך״ - הכי הרגיש לי חזק זה בבתים שלהם. הגימור הוא ברמה מאוד נמוכה, הכל מאוד בסיסי והם חיים עם זה יופי. אין ספק שזה קשור לרמת ההכנסה הנמוכה שלהם, אבל נראה שהם חיים מאוד טוב עם מה שיש להם וזה בהחלט מעורר השראה. עוד ראינו את זה במסיבה שהוזמנו להשתתף בה. שולחנות וכסאות מפלסטיק, על השולחן מפת ניילון פשוטה, האוכל מוגש בתוך שקיות, אנחנו כזרים - הוזמנו להצטרף, והכל בסדר. אני חושבת על החיים שלנו - כמה אנחנו מקפידים על הפרטים הקטנים (בבית, באירועים) וכמה אנחנו מוטרדים מהם. אפשר לחיות גם אחרת והייתי רוצה לקחת איתי את התובנות האלה, אל חיינו בארץ.
* ״סטיקי לייס״ (אורז דביק, אין להם r) - תמיד נלווה לכל תבשיל. מוגש בסלסלה הקלועה מרצועות במבוק, עם מכסה. איך אוכלים? לוקחים חופן ביד, ממוללים אותו לגוש ואוכלים. כייף וטעים, ממש חטיף.
* הלאואים חיים כאילו אין מחר - הם שורפים את היערות והשדות שלהם כדי להכשיר אדמה חדשה לחקלאות או אולי כדי לצוד חיות בר (תלוי את מי שואלים), הם זורקים אריזות ושאר לכלוכים בכל מקום, הם מנקים את עצמם באותם מים בהם הם רחצו את הכביסה שלהם ובאותם מים הם גם מבשלים, הם צדים חיות בר נדירות כדי לאכול אותן או למכור אותן למאכל. קשה לשפוט אותם על התנהגויותיהם אלה, בעיקר לאור שנות ההפצצות הרבות שהם ספגו כאן וההרס הרב שהן גבו, אבל קשה להשאר אדישים אליהן.
הנקודה האחרונה שלנו בלאוס. נמצאת בצפון, לא רחוק מ״משולש הזהב״ - המפגש בין לאוס, בורמה ותאילנד וגם לא רחוק מסין.
7 שעות של נסיעה קשה. חצי מהדרך אינה סלולה ואנחנו בקפיצות תכופות, תוך כדי עיקולים בלתי אנושיים בכביש. אפילו יהל לא הצליח להרדם וזה אומר הרבה על איכותו הירודה של הכביש. הכל יבש מסביב ומאובק מאוד. מגיעים לעיר אודומסאי ועוצרים להפסקה קלה. המשך הנסיעה הוא בכביש חדש ומשופצר (נבנה על ידי ממשלת סין) אבל התווי ממשיך להיות עקלקל ומפותל, על סף תהום ואנחנו (לא כולל יהל וגוני שנרדמו) מבועתים. מתנחמים בעובדה שזו נסיעתינו הארוכה האחרונה בלאוס (וגם כמעט בטיול כולו) ואיכשהו שורדים אותה ללא הקאות.
מגיעים ללאונג נם תה בשעות אחר הצהריים והעיר נראית לנו שוממת לחלוטין. שום מוקד עניין לא נראה מסביב והכל אפוף אובך ועשן.
למחרת יוצאים בטוקטוק לכפרים הקרובים. נוסעים כעשר דקות וכאילו שהגענו לעולם אחר. נשים וילדים (וגם קצת גברים), לבושים בבגדים מסורתיים - שחורים, עם קצוות רקומות בצבע, עם חוטים המשתלשלים באזור הצוואר ושיער שאסוף לאחור, מלבד קצוות השיער הקדמיות, שמשוכות לצדדים. יהל מתיישב לעזור לאישה מקומית לחתוך את קצוות הצ׳ילי, גוני ואלעד מסתובבים ואני באושר רב, מתפעלת מהיופי הרב שלהן, ומההזדמנות הנדירה הזו לראות בעולמינו עוד שבטים שחיים חיים מסורתיים. יושבים עם האנשים, משוחחים בפנטומימה, הם מתלהבים מהילדים ונוגעים בהם.
ממשיכים לכיוון מפל שמסתבר כזרזיף מים קטן, אבל נהנים להשתכשך בברכותיו הקטנות וזוכים לראות בדרך שני נחשים (אמאל׳ה!)
בדרך חזרה, עוצרים ליד הנהר וצופים בתהליך הכנת דפי במבוק ענקיים - שדומה מאוד לתהליכי הכנת הנייר מחומרים אחרים שכבר ראינו. הילדים עוזרים בשמחה ואחר כך משחקים עם ילדי הכפר.
גם ביום השני אנחנו מסיירים בכפרי האיזור. הפעם הם פחות ציוריים, אנחנו לא רואים אנשים בלבוש מסורתי, ומנסים לחפש לנו איזה משהו מעניין לגלות. כפר ראשון ושני ושלישי והכל נראה לנו מאוד דומה. לפני הכפר הרביעי אלעד אומר לנו: ״אני מרגיש שבכפר הבא נראה טקס מעניין״, ואכן - אנחנו מתקרבים ושומעים מוסיקה רמה. מגיעים לכפר ובמרכזו מוצב אוהל גדול, עם הרבה אנשים שיושבים תחתיו, אוכלים, שותים, חלקם רוקדים. אנחנו מתקרבים ומיד מוזמנים להצטרף, מגישים לנו מים, בירה ואוכל ומזמינים אותנו להצטרף לריקודים. נחמד מאוד - מצאנו את העניין שחיפשנו!
בדרך חזרה לעיר, עוצרים ליד בית, שעל המרפסת שלו יושב איש וקולע סל לאידוי אורז. שוב, מזמינים אותנו בשמחה להכנס ואנחנו מתבוננים בעבודה, תוך שמגישים לנו כיבוד ושתייה. איזה אנשים אדיבים!
מחר עוברים את הגבול לצפון תאילנד, שם נטייל עד לחזרתינו ארצה.
מאוד נהננו פה, מהנופים ומהאנשים. הנסיעות היו החלק היותר קשה, אבל ההנאה מהמקומות אליהם הגענו, השכיחה אותן די מהר.
החיים בסגנון לאוס
* נשים יורדות אל הנהר. הן רוחצות את עצמן ואת הכביסה, כולל הבגדים שעליהן - כמה יעיל וחסכוני. לכל אחת שיטה שונה לכבס את הבגדים - יש שחובטות אותה על סלע, יש שמשפשפות עם מברשת, יש שרק משפשפות את הבגדים אלה באלה. נראה שהן מאוד מאומנות בעשייה והן עסוקות בה בשלווה וגם בהנאה. לאחר הכביסה, הן רוחצות את גופן, כשהן לבושות בסרונג - שרוול בד צבעוני הנכרך סביבן. איזור הרגליים מנוקה בהקפדה יתרה משאר הגוף. הגברים רוחצים בנהר אף הם, במרחק מה מהנשים. חלקם גם מכבסים. ילד רוחץ את אחיו הקטן. הכל זורם על מי מנוחות, כמו הנהר עצמו, יש שקט מסביב ושקט רב שקורן מהאנשים פה. כל ה״אירוע״ הוא מאוד חברתי.
* תינוק יושב במנשא ונישא על ידי אימו, אביו, דודו, סבו או סבתו. זה מראה שכל כך מרגש אותי. אני לוקחת את המנשא ומנסה לשאת את הילד המקסים, אבל הוא לא מרוצה.
משפחה חיה בשבט. כולם עובדים ביחד, בעסק המשפחתי. מהצד זה נראה שלכל אחד יש מקום, שכל אחד משלים את השני, אבל אני בטוחה שיש לזה גם צדדים פחות אידילים.
* בשוק המקומי ניתן לצפות במגוון בעלי החיים שנאכלים פה והוא עצום! אנחנו נתקלנו בסנאים דואים, תוכים קטנים, קופים, כלבים ומיני יונקים מעניינים שאיננו מזהים (בחלק מהמקומות לא נתנו לנו לצלם אבל יש לנו תמונות של חיות שאין אפילו בסאפארי וגם אחת של ידידו הטוב ביותר של האדם, כשהוא ללא פרווה) נוסף על החיות ה״רגילות״.
* הלאואים נראים רגועים בכל מצב ובכל שעה ביום. הם לא מהירי חימה, הם אדיבים וחייכנים.
* ״ההסתפקות בבערך״ - הכי הרגיש לי חזק זה בבתים שלהם. הגימור הוא ברמה מאוד נמוכה, הכל מאוד בסיסי והם חיים עם זה יופי. אין ספק שזה קשור לרמת ההכנסה הנמוכה שלהם, אבל נראה שהם חיים מאוד טוב עם מה שיש להם וזה בהחלט מעורר השראה. עוד ראינו את זה במסיבה שהוזמנו להשתתף בה. שולחנות וכסאות מפלסטיק, על השולחן מפת ניילון פשוטה, האוכל מוגש בתוך שקיות, אנחנו כזרים - הוזמנו להצטרף, והכל בסדר. אני חושבת על החיים שלנו - כמה אנחנו מקפידים על הפרטים הקטנים (בבית, באירועים) וכמה אנחנו מוטרדים מהם. אפשר לחיות גם אחרת והייתי רוצה לקחת איתי את התובנות האלה, אל חיינו בארץ.
* ״סטיקי לייס״ (אורז דביק, אין להם r) - תמיד נלווה לכל תבשיל. מוגש בסלסלה הקלועה מרצועות במבוק, עם מכסה. איך אוכלים? לוקחים חופן ביד, ממוללים אותו לגוש ואוכלים. כייף וטעים, ממש חטיף.
* הלאואים חיים כאילו אין מחר - הם שורפים את היערות והשדות שלהם כדי להכשיר אדמה חדשה לחקלאות או אולי כדי לצוד חיות בר (תלוי את מי שואלים), הם זורקים אריזות ושאר לכלוכים בכל מקום, הם מנקים את עצמם באותם מים בהם הם רחצו את הכביסה שלהם ובאותם מים הם גם מבשלים, הם צדים חיות בר נדירות כדי לאכול אותן או למכור אותן למאכל. קשה לשפוט אותם על התנהגויותיהם אלה, בעיקר לאור שנות ההפצצות הרבות שהם ספגו כאן וההרס הרב שהן גבו, אבל קשה להשאר אדישים אליהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה