למחרת היום (14.4), אנחנו יוצאים מוקדם בבוקר, באוטו שכור (איזו השתדרגות בתנאים!), לעבר המקום הצפוני ביותר בתאילנד. הדרך מפותלת מאוד, אך הכבישים פה מאוד נוחים ואלעד מצליח בקלות להשתלב בצורת הנהיגה - בצד שמאל. בדרך חולפים על פני ישובים קטנים ובכל אחד מהם זוכים למנה הגונה של מים - הפעם אנחנו מוגנים בתוך האוטו וזה נחמד. עצירה ראשונה - במקדש הלבן בצ׳אנג ראי. המקדש כולו מצופה אריחים לבנים מנצנצים, מסביבו פסלים המתארים את סבלי העולם הזה ובפנים ציורים מנייטוריים של גיבורי התרבות המערבית - סופרמן, ספיידרמן, אנגרי בירד, באט מן ועוד. שילוב מוזר ומעניין.
משם אנחנו מצפינים את עבר ״משולש הזהב״, נקודת המפגש בין לאוס, מיאנמר ותאילנד, שבעבר היתה בסיס ער למסחר באופיום. מבקרים במוזיאון לאופיום ועולים לנקודת תצפית על שלושת המדינות. נחמד לראות את נקודת החיבור בין שלושת המדינות, שבכל אחת מהן ביקרנו בטיולינו. הגבול המיאנמרי ימשיך ללוותינו בהמשך הימים הבאים.
ממשיכים לעיר הגבול מאסאי, כדי להאריך את תוקף הויזה שלנו. העיר לא מעניינת במיוחד, אנחנו עוברים את התהליך המטופש במהירות (מחתימים דרכונים בצד התאילנדי, נכנסים לצד הבורמזי, ממלאים טפסים, משלמים כסף ויוצאים בחזרה אל תאילנד. הביקור הקצר ביותר שלנו במדינה - בערך חמש דקות!) ונוסעים אל עבר ״מלון הבוטיק״ שמצאנו לנו - גוני מרוצה, סוף סוף מלון יוקרתי!
למחרת (15.4) יוצאים אל עבר שתי מערות, שרק אלעד נהנה מהן מכיוון שגוני הכניס את כולנו ללחץ (אותי זה לא קשה בתור קלסטרופובית) כשנכנסנו בראשונה, אל עבר מעברים צרים ונמוכים. האוויר נגמר לי, החלסטרה עלתה, ורק רציתי לצאת החוצה, למרחבים הפתוחים. בעוד אלעד משוטט במערות, כי אלעד לעולם, לעולם לא יפספס כלום (אני מעריצה את התכונה הזו, אגב, אך לפעמים לא פשוט לי איתה), הילדים השתעשעו להם במתקנים שהוקמו ליד, לכבוד החג.
עכשיו פנינו מועדות אל עבר גני המלכה, האם. נסיעה עם עליות אימתניות וסיבובים חדים, אך נוף עוצר נשימה. יפה פה! הגנים משגעים. הכל כל כך מטופח ופורח, פרחים וצמחים מסוגים שונים, בין סלעים ומזרקות. בהמשך אנחנו לומדים על המלכה האם ועל הפרוייקט המקסים שהיא הקימה במקום. הפרוייקט כולל מתן מקומות תעסוקה לשבטים המקומיים בתוך הגן ומסביב לו, חלופה לסחר באופיום ובנשים שרווח פה בעבר, חינוך והסברה לחקלאות בשיטה אחרת מזו שהיתה נהוגה כאן - חקלאות של שריפה ועיבוד (ראינו ממנה לא מעט בתאילנד ובשכנותיה), הקמת תשתיות להבאת מים אל הכפרים ועוד.
ממשיכים בדרכינו אל דוי מה סה לונג - עיירה סינית. דרך יפיפיה, שעוברת בין כפרים ציוריים, שדות והרים גבוהים. טיפוס מפרך ומתפתל, בין גני תה רחבי ידיים, עליות חדות ואנחנו בעיירה. נוף משגע נשקף ממנה, איזו פסטורליה. שוב מוצאים מלון מקסים ומעבירים בו את הלילה. למחרת (16.4) עוברים בין חנויות התה השונות, מריחים וטועמים תה במגוון טעמים עשיר ויוצאים לדרך.
איך הגיעו לכאן סינים? מדובר בכוח שבשנת 1949 ניסה למרוד בשלטון הסיני. הוא הובס והתפזר על פני מקומות רבים במזרח. בסופו של דבר, הגיע מרבית הכוח למינמאר ומשם גורש. תאילנד הסכימה לקבל את הפליטים שמתגוררים במספר כפרים בצפון. חלק מהמידע למדנו במוזיאון שעסק בנושא.
התחנה הבאה - טאטון. עיר שוקקת חיים, החוצה אותה נהר מה נאם קוק ובה מקדש מעניין ושני פסלי בודהה גדולים. עולים אל המקדש הגבוהה (באוטו, אל דאגה, החום פה מגיע לאיזור ה40 מעלות!), שנראה מרחוק כאילו הוא עשוי מפימו. הוא צבוע בגווני פסל מתקתקים, בתוכו פסלי שעווה של נזירים חשובים ופסלי בודהה רבים ולידו שני דרקוני ענק, בזהב וכסף.
נוסעים אל שמורת הטבע דוי פה הום פוק (Doi Fah Hom Pok), בה יש גייזר גדול ומעיינות חמים (לא ממש מתאים למזג האויר הנוכחי). נכנסים אל השמורה, הכל ירוק כל כך ועתיר צמחייה. באיזור של קרחת יער גדולה, עם הרבה סלעים קטנים וגדולים, אנחנו רואים את הגייזר המתפרץ. יוצאים מהמכונית ומריחים ריח חזק של גופרית. הולכים אל המעיינות החמים, שוכרים חדר פרטי ונכנסים אל בריכת מים חמים מאוד. אי אפשר להיות הרבה בתוכם אבל זה נעים ומרגיע. אחרי כן, הילדים ואלעד קונים ביצי שלו והולכים לבשל אותם במים החמים. ממש מעדן! אני (במסגרת החוג הגריאטרי) חוזרת לאוטו הממוזג, לגמור את הספר המצויין שאני קוראת (המהגרת/מנג׳ו קפור).
מטפסים בדרך תלולה ושוב, מלאה בפיתולים, אל עבר דוי אן קאנג - עיירה קטנטנה וכמעט שנעדרת מתיירים, נחמד אך מקשה על התקשורת (אף אחד לא מדבר אנגלית).
העיר הולכת לישון מוקדם, החנויות כולן כבר סגורות בשעה 19, אין איש ברחוב ואנחנו מתיישבים במסעדה, עם תפריט דל וצוות שאינו דובר אנגלית. מבקשים, למרות שאין בתפריט, סלט פירות ומקבלים פירות שלמים וסכין. מכינים לעצמינו סלט טעים, אוכלים בהנאה למרות הצוות שעומד עלינו, כי הוא כבר רוצה לסגור.
את הבוקר הבא (17.4) מתחילים בסיור בחווה חקלאית גדולה, עוד פרוייקט של בית המלוכה. משוטטים בין החממות השונות, הגנים, המטעים, בית תה ובית אריזה לפירות. הכל כל כך ירוק, מטופח ויפה.
החלק הבא של היום, שמתארך ומתארך, הוא לאורך הגבול עם מיאנמר. חלקו בדרכים סבירות וחלקו הארוך יותר, בדרכי עפר עקלקלות, בתוך ג׳ונגלים עבותים. אחת מהן צלחנו בשלום, בשנייה - בניסיון עיקש של אלעד להגיע אל פאי מהר יותר - בילינו כמה שעות ארוכות בשביל משובש שלא נגמר, שבשלב מסויים היה לא עביר למכוניתינו ונאלצנו לעשות ״אחורה פנה״ (כמובן אחרי סצינה קצרה בה הבהרתי לאלעד שאני פשוט לא עומדת בזה!). מאוחר יותר, במפה מפורטת ועדכנית יותר, אנחנו רואים שהכביש הזה מסומן ככביש לרכבי 4/4... חוזרים לכביש הראשי, שעתיים של נסיעה עד הפנייה לפאי, ממנה יש עוד שעתיים של נסיעה בכביש, שאיך לומר, אינו ישר. אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת. הגב שלי מאובן, התחת קיבל צורה של קובייה, הראש דופק ויש לי חום (תרתי משמע). מוציאה קיטור, כמו שרק אני יודעת - ומזל שיש לי כזה בן זוג מקסים שמקבל אותי באהבה גם ברגעים האלו, מנסים לחפש מקום להניח בו את הראש אך ללא הצלחה (אלעד בכלל מתכוון להמשיך עוד הלילה לפאי) ו....ממשיכים לפאי. האמת, שהדרך אליה היא הכי טובה שהיתה לנו מזה כמה ימים. הכביש טוב, הפיתולים לא חדים מידי ויש תנועה על הכביש - מה שבי, משרה ביטחון.
בסביבות 21 מגיעים לפאי ומתוך משאלת ליבי, מוצאים מלון מקסים, נקי, חם, מריח טוב ומפנק, והוא המלון הראשון אותו בדקנו כאן. אחרי יום שלם כמעט של שהייה באוטו, אני צונחת על המיטה, אחרי מקלחת טובה ונרדמת.
(18.4) נראה שהאיזור של פאי הוא באמת יפה. היא שוכנת בעמק בין הרים גבוהים, הרבה ירק ומים מסביב, אבל כשניסינו לברר מה יש לעשות כאן, נתנו לנו רשימה של כמה אתרים בודדים. החום הוא בלתי נסבל ואנחנו דבקים בסגנון של ״טיול רכוב״. יורדים רק היכן שאי אפשר להגיע עם האוטו (האם הזדקנו? או התעייפנו?) או היכן שניתן להתרחץ במים קרירים ומצננים. מבקרים בכפר סיני, שנראה תיירותי מאוד, משיכים למפל נחמד וכאמור, מתרחצים בו ומסיימים בהליכה בתוך קניון קטן, בעל דרך צרה, בין שני תהומות (את החלק הזה עשו רק גוני ואלעד כי יהל ואני התעצלנו, בדיעבד טוב שלא באנו כי הדרך היתה קצת מסוכנת. ידעתי!)
בין לבין עוצרים בחוות תותים - לילד התות שלנו - יהל והטעם שלהם כל כך מתוק! אחר כך בבית קפה מדליק, המעוצב עם הרבה צבע ובו תלויות עשרות נדנדות אישיות המשקיפות על הנוף.
הימים הם ימים יש כייף גדול, משתהים איך עברה לה שנה כל כך מהר, חושבים לא מעט על הבית, על החזרה, שלי - משום מה - היא נראית עוד כל כך רחוקה (אולי הדחקה?). נעימה לנו מאוד הנוחות שבאוטו צמוד - כבר שכחנו מה זה, לא להיות תלויים באף אחד ולעצור היכן שרק רוצים. מרגישים את תאילנד קצת אחרת ממה שהכרנו עד כה. פחות מתויירת, פחות עירונית ומערבית, וזה מעניין. פוגשים אנשים מקסימים בדרך, שכולם כולם רוצים לעזור ומסבירי פנים. רואים לא מעט נשים בלבוש מסורתי, תמיד כל כך צבעוני ועשיר בפרטים.
יחד עם זאת, אני מרגישה סוג של עייפות, שקשורה כנראה לחום הגבוה בחוץ ולחזרה גם יחד.
בוקרו של יום נוסף (19.4) מתחיל בנסיעה אל מערת טאם לוד. המערה עצומה, ואנחנו מסיירים בה בסירה וברגל. מובלים על ידי מדריכה שיודעת רק מילים ספורות באנגלית, אל חלקים מרתקים בתוך המערה. יש כאן המוני נטיפים וזקיפים, בצורות שונות, יש סלעים נוצצים, תצורות מעניינות של סלעים וגוונים אינסופיים. אנחנו שומעים ציוצים של עטלפים ויכולים רק לראות אותם ככתמים שחורים על קירות ותקרת המערה. בהמשך רואים (ומריחים את הלשלשת) של אלפי סנוניות שחיות ומתעופפות כאן. תופעה לא פחות מרתקת הם הדגים הגדולים, שחיים כאן במים ומלווים אותנו לאורך כל השייט.
ממשיכים ל״מערת הדגים״ ומגלים חור מסכן בסלע, מתוכו מגיחים המוני דגים תכולים, מחכים לאוכל. די מאכזב.
לקראת ערב מגיעים למה הונג סון, עיירה קטנה ומנומנמת ומעבירים בה את הלילה.
למחרת (20.4) ממשיכים בדרכינו המפותלות, אל היעד הבא. עוצרים ליד נהר ושטים אל שבט ״ארוכות הצוואר״ (למעשה - נמוכות חזה, מכיוון שענידת הטבעות הכבדות לאורך זמן כה ממושך, מורידה את בית החזה שלהן), שכאן - בניגוד למקומות האחרים בתאילנד (וגם לזה שביקרנו במיאנמר) - הוא עוד אותנטי. השייט מקסים והרוח קצת משכיחה את החום הנורא. מגיעים אל כפר קטנטן, רק כמה בקתות רעועות, והרבה נשים שעוטות את הטבעות המוזהבות על צאוורן. יש במראה הזה משהו מעניין. הן לבושות במגוון צבעים עצום וכל פריט לבוש נבחר בקפידה. הטבעות הן גם על שתי הרגליים, מתחת לברך, וגם כמה צמידים עבים על כל יד. אנחנו מתיישבים לדבר עם זוג אחד. לאישה יש אנגלית טובה והיא מספרת לנו קצת על חייה. כל אנשי הכפר הזה הגיעו מבורמה, בגלל סיבות בטחוניות. נשים מהשבט, יכולות לבחור היום אם להמשיך במסורת ענידת הטבעות או לא. היא החליטה שהיא רוצה. זה יפה בעיניה. והאמת, שהיא אכן נראית יפה. הגוף שלה לא נראה כל כך מעוות כמו גופן של הנשים האחרות שראינו. ממשיכים ורואים תופעה נוספת - נשים שעוטות עגילי ענק, שיוצרים חורים באזניהן.
שטים בחזרה ושבים לאוטו. סוטים מהדרך לכיוון פארק לאומי, שם אנחנו משתכשים בנהר הצונן.
ממשיכים בנסיעה, שבמהלכה גוני מקיא את כל ארוחת הבקר וגם את זו של אתמול, תוך כדי תיאורים פלסטיים של כל מה שיצא לו מהקיבה. עוצרים באיזו תחנת משטרה, גוני מתקלח ומחליף בגדים, יהל מחליט שהוא גם רוצה - הוא עושה אמבטיה בגיגית קטנטנה.
פונים לכיוון מפל מה סורין, שאמור להיות הגבוה ביותר באסיה, נוסעים זמן רב מידי כדי לראות מעט מידי. מעט מים ולא מרשים במיוחד.
ממשיכים בנסיעה רצופה עד מה סר יאנג, שם מבלים כמה שעות בבית חולים - אני שוב מרגישה לא טוב, האבחנה היא משהו וויראלי - ונופלים שדודים במיטות הצפופות של הגסט האוס.
יום טיול נוסף (21.4) מתחיל, ללא תוכניות מיוחדות, ללא נקודות ציון בהן כדאי לעצור. ממשיכים ללוות את הגבול עם בורמה ולאורך כל הדרך יש הרבה נקודות משטרה. לקראת אחר הצהריים מגיעים לעיר עצומה, שנראית כמו מחנה פליטים ואכן מתברר שכך הדבר. מדובר במחנה פליטים בורמזי, שנאמר לנו שחיים בו 50,000 איש. הכל נראה כל כך עלוב. הבקתות בנויות בצפיפות גדולה ונראה שאין בהן חשמל.
ממשיכים למה סוט, לעבר שוק הממוקם על הגבול ממש. מגיעים כשהשוק כבר כמעט סגור אבל פוגשים בורמזי חביב, מורה לאנגלית, שמגיע לכאן כל שנה בזמן החופש שלו, כדי לחפש עבודה. הוא מספר לנו שמסתננים לכאן כל יום המוני בורמזים, שמחפשים עבודה בשכר עלוב. כל האיזור מטונף להחריד, ילדים קטנים מסתובבים ומבקשים כסף ואני מרגישה שאין בי כוחות להתמודד עם כל הסבל הזה. רק לברוח מכאן.
נפרדים מהאיש, נותנים לו קצת כסף ונוסעים לחפש לנו מלון. מוצאים אחד, שווה במיוחד, ולא יוצאים ממנו עד הבוקר.
(22.4) ארוחת בוקר שווה (למרות שהתאבון שלי בימים האחרונים הוא לא משהו) ונסיעה לשוק שפיספסנו אתמול. אחר כך, יציאה מהעיר לכיוון tak. בדרך עוצרים בשוק פירות וירקות גדול וקונים ליצ׳י עסיסי - ממש סגירת מעגל, הפעם האחרונה שאכלנו ליצ׳י בטיול היה בתחילתו, בדרג׳ילינג.
אחר כך עוצרים בפארק הלאומי אן סאנג, מתעצלים מידי ללכת אל המפלים ומצטרפים לעשרות מקומיים, לישיבה ליד המים ורחצה בהם.
ממשיכים לtak ועוצרים לצהריים+ במרכז מסחרי גדול וממוזג. ושוב בנסיעה אל סוקותיי - אחת מבירותיה הקדומות של תאילנד, בה נבקר מחר. כאן, מוצאים מלון בקושי רב, אבל בסוף מגיעים אל אחד שווה, עם חדרים נחמדים וגינה מקסימה.
עייפות החומר וההתרגשות מהחזרה הביתה, מורגשות בכל אחד מאיתנו. הילדים משתוללים ולא מקשיבים, אנחנו חסרי סבלנות, כבר אין לנו כוח להתעכב על כל אתר, גם לא על כל אתר שני, אפילו אלעד כבר לא מקפיד לראות כל פרט שולי וזה אומר הרבה. למרות זאת, החזרה נראית כל כך רחוקה ובלתי ממשית, ממש כשם שהטיול שלנו נראה לנו, כמה חודשים לפני.
הבוקר הבא (23.4) מתחיל בסיור חטוף בעיר העתיקה. העיר קטנה מאוד, יש בה הרבה פסלי בודהה גדולים ומרשימים, מקדשים יפים בסגנון קמרי אבל התחושה הגדולה היא, שאחרי ״אנקור״ כבר קשה לראות עתיקות מהסוג הזה ולהתלהב. עייפות, עייפות. במסגרתה מחליטים לנסוע היום 400 ק״מ עד לקנצ׳נבורי, היעד האחרון שלנו לפני בנגקוק. בכל זאת, אנחנו - אנחנו, ואנחנו רוצים להספיק לראות עוד משהו.
מגיעים לקנצ׳נבורי לקראת 16 אחר הצהריים ומתיישבים לאכול במסעדה הראשונה שרואים. אחרי זה יוצאים לחפש מלון, חיפוש ארוך שבסופו מוצאים בקתות עץ מקסימות, חצר ירוקה ו.....בריכה!!!! כייף גדול.
מתעוררים בבוקר (24.4) ללא שעון, מתמהמהים במיטה ואחר כך - בבריכה, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לשוטט קצת באיזור. הכל שופע בירוק כאן, הרים יפים מסביב, נהר הקווי חוצה את העיר בשקט. נכנסים לתוך דרכים צרות, לצד שדות אורז מוריקים. בשלב מסויים, רואים שיירה של אנשים מרקדים, בראש התהלוכה אנשים הלבושים במדי ספורט ושני דרקונים גדולים, בהמשך עשרות אנשים רוקדים ושרים ובסוף - התזמורת. מצלמים, מצטרפים ועוזבים. הולכים לראות את הגשר המפורסם על הנהר, נוסעים נסיעה קצרצרה על הרכבת, מבקרים במוזיאון אבל מוכרעים מהחום הכבד, וחוזרים למלון. בריכה, הרבה זמן של בריכה.
מחר ממשיכים אל בנגקוק, שם נבלה את הימים האחרונים של טיולינו.
מתוכננות קניות אחרונות ואולי גם איזו עשייה נחמדה אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה