כל כולי כבר בחזרה.
כנראה שהפנמתי מעט מידי ממה שקראתי על הבודהיזם.
פחות הווה. יותר התעסקות ב״מה יהיה?״
הימים האחרונים חלפו לי כמו סרט מהיר, ללא קול.
הרגשתי שאנחנו מרפרפים במהירות על ״אתרים״ שרצינו לראות,
בלי שבאמת רצינו לראות אותם.
התשוקה הבוערת שלנו, התקררה מעט והתחושה החזקה של
״כזה כבר ראינו״, חזרה ועלתה בי שוב ושוב.
מה, עוד מערה? עוד מפל? עוד פארק לאומי? עוד כפר?
מה עוד נותר, שעוד לא ראינו?
וברור לי, שראינו כל כך מעט, רק קצה קצהו של ״הקרחון״,
אבל כל כך הרבה לשנה תמימה אחת.
השירים הישראלים ששומעים בדרך, עושים ״להתגעגע״.
שירים ישראלים תמיד מרגשים אותי.
אתמול, ערב יום הזיכרון, שומעים שירים דרך המחשב והדמעות זולגות ללא הכרה.
כמה רחוק מרגיש המקום הזה מארצנו הקטנטונת.
הכל מרגיש לי כאן יותר בזרימה, יותר קליל - גם הקושי.
אולי זה רק נראה ככה, כי זה לא שלנו. אין מעורבות רגשית.
מי חשב שנסיים את הטיול שלנו כאן, בתאילנד?
היו לנו תוכניות מוצקות לחצי השנה הראשונה.
מקום אחר בכל חודש.
נוספו אליהם הביקורים המשפחתיים, שהוסיפו גוון מיוחד וטעם מתוק.
אחר כך, הכל היה פתוח.
התלבטויות.
בחרנו בנפאל. מעבר יבשתי. טרקים. אגמים. חיות. נופים עוצרי נשימה. מפגשים אנושיים נעימים.
לא מקבלים ויזה נוספת להודו.
שוב התלבטות.
מחליטים - תאילנד, בדרך למיאנמר.
ואז הכל שוב זורם באיזה סדר מופתי, כאילו ידוע מראש.
מיאנמר ואז האיים בתאילנד.
ומשם - קמבודיה, ויאטנם, לאוס וצפון תאילנד.
אנחנו בתאווה גדולה לראות ולראות, לטעום, להכיר, לדבר, לנסות.
הילדים אוספים ידע, ליהל הוא מתערבב לסלט מעניין.
והנה אנחנו כאן שוב, בבנגקוק שוקקת החיים, עיר הלילה, ממתינים לטיסתינו בשבת.
מה התחדש בי השנה?
כתבתי המון ונהנתי מזה בצורה יוצאת דופן.
קראתי כמויות אדירות של ספרים.
חייתי בין משפחתי כמעט 365 ימים רצופים, בחדר אחד (קטן בדרך כלל) ולא יצאתי מדעתי (רק לפעמים).
חייתי רחוק ממשפחתי המקורית, שכל כך קרובה לליבי ואהובה עליי, והרגשתי פתאום גדולה ולא ״הקטנה״ שאני תמיד (בת זקונים, מה לעשות).
עשיתי קורס של קלפי טארוט וקראתי המון על בודהיזם (עכשיו אני צריכה להתמקד בשלב הפרקטי).
לא עבדתי, למרות שחשבתי לא מעט על עבודתי, אבל לא השתעממתי ולו לרגע אחד.
הסתדרתי עם מעט חפצים ורק פעמים ספורות קניתי לי משהו חדש.
דיברתי עם מאות אנשים, בני גילאים שונים, מארצות שונות.
למדתי המון והעשרתי את עצמי באין ספור דברים חדשים.
זהו, הטיול הגדול הסתיים. זה נשמע דרמטי וזה גם מרגיש ככה.
זה מוזר איך הוא סתיים ככה פתאום וכל כך מהר.
אבל המסע המרתק שלנו, כמשפחה, כזוג וכיחידים, ממשיך גם ממשיך.
איפה שלא ניהיה ומה שלא נעשה.
מאחלת לנו נחיתה רכה,
המשך פורה של עשייה וחקירה,
ובתקווה בקרוב,
טיול נוסף.
ענבל, בנגקוק.
כל הכבוד על האומץ לעשות שינוי כזה גדול באמצע החיים. גם אני ובעלי והקטנה נסענו לחצי שנה ואמורים לחזור בתחילת יולי.
השבמחקחנה