הסלע המוזהב
הסלע המוזהב הוא אחד האתרים המקודשים ביותר במיאנמר. זהו סלע מוזהב התלוי על בלימה, על סף התהום, ועליו פגודה מוזהבת אף היא. האגדה מספרת שהסלע הענק מיוצב במקומו רק בזכות מספר שערות של בודהה, הנמצאות במיקום מיוחד בסלע ושומרות על איזונו. המיאנמרים עולים לרגל לסלע ושוהים בסביבתו מספר ימים.
את היום השלישי בבורמה העברנו בנסיעה דרומה לכיוון הסלע, באוטובוס טוב וממוזג ובדרך טובה יחסית. רק חמש שעות נסיעה, קטן עלינו. מחוץ לעיר, באיזורים הכפריים, רואים בתי עץ הבנויים על קלונסאות, שדות אורז מוצפים ומעובדים על ידי שוורים עם מחרשות עץ, חולפים מספר פעמים על גשרים מעל נהרות עצומים בגודלם, ולאן שלא מסתכלים רואים פגודות מוזהבות. פני השטח מישוריים ומשתנים לאיזור הררי ומיוער, לקראת סוף הנסיעה.
מגיעים למחנה קינפון, המקום המיושב הכי קרוב לסלע הקדוש, והאזור הומה אדם, רעש ומשאיות. שוב, מסבירים לנו, זהו שבוע עמוס מאוד בגלל סוף השנה וכולם, כולל המקומיים, בחופש. שני הלילות הבאים מרגישים לנו כמו שינה בתוך דיסקוטק, בעיצומה של מסיבה גדולה. רעש חזק של מוסיקה, שירה ודיבורים ברמקול לאורך כל, כל הלילה, איזה סיוט!
למחרת קמים מוקדם בבוקר כדי לעלות אל הסלע.
מגיעים אל מתחם המשאיות, שמעלות את האנשים אל ההר, ובמקום שורר טירוף.
אלפי אנשים מנסים לתפוס מקום על המשאיות, רצים לכל עבר עם כל מטלטליהם, דוחפים ורומסים כל מה שנקרה בדרכם וכל משאית יוצאת לדרכה רק כשהיא עמוסה בדחיסות בהמוני עולי רגל. אין לנו שום סיכוי למצוא מקום על המשאיות וכל ההתרחשות מרגישה לנו כמו ״פחד אלוהים״. עורכים התיעצות עם עובדי המלון ומחליטים לחזור על עקבותינו ולנסות את מזלנו עוד כשעתיים.
חוזרים כעבור שעתיים ואכן מצליחים להתארגן ולשבת בקבינה של אחת המשאיות (כמובן שתמורת תשלום מוגדל).
הנסיעה להר נמשכת כחצי שעה, עתירת קפיצות, פיתולים ונשימה של עשן מזוהם של המשאית שלפנינו. לאחריה מתחילים בטיפוס רגלי אל עבר הסלע הנכסף (או אולי במקרה הזה ״הסלע הנזהב״?). הטיפוס הרגלי נמשך כשעה וחצי, בדרך תלולה ומפותלת. הילדים משכו המון תשומת לב מהמקומיים. בתחילת הדרך עדיין ניסו לפתות אותנו לעלות למעלה מאמצעות סוג של אלונקה ועליה כיסא נוח הנישאת על ידי ארבע אנשים, אך בהמשך הבינו המיאנמרים החביבים, שחבל להם על הזמן ונגיע לפסגה בכוחות עצמנו.
לקראת סוף הדרך, יש דוכנים רבים ובהם תרופות עממיות זוועתיות לחלוטין, שהן למעשה חיות מחיות שונות או חלקים מהן. בין היתר ראינו שם עקרבים ומרבי רגליים מיובשים, ראשי עז מיובשים ומעושנים, בלוטת ארס של נחש, זנב מיובש של פיל, כפות רגלים של דוב ועז. בהההה!!!
זהו, הגענו לסלע המוזהב - משלמים דמי כניסה, ובינות להמוני המיאנמרים, הולכים לצפות בסלע עצמו. הסלע עצום בגודלו ובולט עוד יותר בשל צבעו הזהוב. למתחם הסלע יש כניסה לגברים בלבד, אז משאירים את ענבלי בצד ומתקרבים לסלע עצמו.
עשרות גברים עומדים סביב ומתרכזים בפסל, חלק מורחים על הסלע עלי זהב בפולחן שכבר ראינו באתרים קודמים. באוויר מתעופפים ניירות מרובעים שהגנו על פיסות הזהב. ברקע מוזיקה מרוחקת ואווירה עבה של קדושה דתית.
מהמקום נשקף נוף מקסים של הרים ירוקים מכוסי חורש ב 360 מעלות.
כמו באתרים דתיים רבים בהם ביקרנו במזרח, גם כאן יותר מהדבר עצמו מעניינת ההתרחשות שמסביב לו - הטקסים, המנחות המעוצבות של הפירות והפרחים, הקטורות, והמשפחות שמקובצות שם במחנות קטנים, עם קורת גג ארעית מעליהם, אוכלים, שותים ומנהלים סוג של מחנה - שהוא צבעוני וחי ומלא עניין.
באגו
באגו היא עיר קטנה בדרך מהסלע המוזהב למנדליי, הנמצאת צפונה יותר. רוב המטיילים עוצרים כאן לשעתיים שלוש וממשיכים הלאה, אנחנו החלטנו להשאר כאן לילה כדי לנסוע למחרת למנדליי בנסיעת יום ולא בנסיעת לילה.
ביקרנו בבאגו במספר אתרים במשהו שיכול להקרא ״7 אתרים בחמש שעות״. עלינו על כלי רכב מוזר שנקרא טוטו, הכלאה של אופנוע ועגלה, ויצאנו לסייר בעיר. והפעם, עם אג׳נדה חתרנית - לא לשלם את כרטיסי הכניסה לאתרים מכיוון שהכסף הולך לממשלה, ואת הכסף ש״נחסוך״ נשלם לאיש שעוזר לנו לעשות את זה ובכך נתמוך בתושבים ולא בממשלה.
מה ראינו כאן?
- נזירים לומדים במקדש ענק.
- פגודה מוזהבת גדולה ומרשימה.
- בית מלאכה להכנת סיגרים מקומיים. כחמש עשרה בנות יושבת על רצפה בבקתת קש חשוכה ומגלגלות סיגרים. הם לא מקבלות משכורת אלא תשלום יומי במידה וסיימו את המכסה שלהם - סוג של עבדות מודרנית.
- מקדש קטן ובו נחש ענק וקדוש (מסוג פיתון בורמזי). המקומיים מאמינים שהוא גלגול של אישה ומעניקים לו המון מנחות כסף.
- עוד המון פגודות ופסלים של בודהה - בודהה עומד ובודהה שוכב * 2 והמון פסלי בודהה יושבים, ותהינו באיזה עוד פוזיציות נראה את בודהה (קופץ? רוקד?).
לאחר הסיור ועם הלשון בחוץ (למרות ניסיונות השכנוע של ענבלי לא הסכמתי לוותר על אף פגודה ועל אף פסל של בודהה באזור) הגענו למלון התורן, לישון לילה בדרכנו לעבר מנדליי.
הסלע המוזהב הוא אחד האתרים המקודשים ביותר במיאנמר. זהו סלע מוזהב התלוי על בלימה, על סף התהום, ועליו פגודה מוזהבת אף היא. האגדה מספרת שהסלע הענק מיוצב במקומו רק בזכות מספר שערות של בודהה, הנמצאות במיקום מיוחד בסלע ושומרות על איזונו. המיאנמרים עולים לרגל לסלע ושוהים בסביבתו מספר ימים.
את היום השלישי בבורמה העברנו בנסיעה דרומה לכיוון הסלע, באוטובוס טוב וממוזג ובדרך טובה יחסית. רק חמש שעות נסיעה, קטן עלינו. מחוץ לעיר, באיזורים הכפריים, רואים בתי עץ הבנויים על קלונסאות, שדות אורז מוצפים ומעובדים על ידי שוורים עם מחרשות עץ, חולפים מספר פעמים על גשרים מעל נהרות עצומים בגודלם, ולאן שלא מסתכלים רואים פגודות מוזהבות. פני השטח מישוריים ומשתנים לאיזור הררי ומיוער, לקראת סוף הנסיעה.
מגיעים למחנה קינפון, המקום המיושב הכי קרוב לסלע הקדוש, והאזור הומה אדם, רעש ומשאיות. שוב, מסבירים לנו, זהו שבוע עמוס מאוד בגלל סוף השנה וכולם, כולל המקומיים, בחופש. שני הלילות הבאים מרגישים לנו כמו שינה בתוך דיסקוטק, בעיצומה של מסיבה גדולה. רעש חזק של מוסיקה, שירה ודיבורים ברמקול לאורך כל, כל הלילה, איזה סיוט!
למחרת קמים מוקדם בבוקר כדי לעלות אל הסלע.
מגיעים אל מתחם המשאיות, שמעלות את האנשים אל ההר, ובמקום שורר טירוף.
אלפי אנשים מנסים לתפוס מקום על המשאיות, רצים לכל עבר עם כל מטלטליהם, דוחפים ורומסים כל מה שנקרה בדרכם וכל משאית יוצאת לדרכה רק כשהיא עמוסה בדחיסות בהמוני עולי רגל. אין לנו שום סיכוי למצוא מקום על המשאיות וכל ההתרחשות מרגישה לנו כמו ״פחד אלוהים״. עורכים התיעצות עם עובדי המלון ומחליטים לחזור על עקבותינו ולנסות את מזלנו עוד כשעתיים.
חוזרים כעבור שעתיים ואכן מצליחים להתארגן ולשבת בקבינה של אחת המשאיות (כמובן שתמורת תשלום מוגדל).
הנסיעה להר נמשכת כחצי שעה, עתירת קפיצות, פיתולים ונשימה של עשן מזוהם של המשאית שלפנינו. לאחריה מתחילים בטיפוס רגלי אל עבר הסלע הנכסף (או אולי במקרה הזה ״הסלע הנזהב״?). הטיפוס הרגלי נמשך כשעה וחצי, בדרך תלולה ומפותלת. הילדים משכו המון תשומת לב מהמקומיים. בתחילת הדרך עדיין ניסו לפתות אותנו לעלות למעלה מאמצעות סוג של אלונקה ועליה כיסא נוח הנישאת על ידי ארבע אנשים, אך בהמשך הבינו המיאנמרים החביבים, שחבל להם על הזמן ונגיע לפסגה בכוחות עצמנו.
לקראת סוף הדרך, יש דוכנים רבים ובהם תרופות עממיות זוועתיות לחלוטין, שהן למעשה חיות מחיות שונות או חלקים מהן. בין היתר ראינו שם עקרבים ומרבי רגליים מיובשים, ראשי עז מיובשים ומעושנים, בלוטת ארס של נחש, זנב מיובש של פיל, כפות רגלים של דוב ועז. בהההה!!!
זהו, הגענו לסלע המוזהב - משלמים דמי כניסה, ובינות להמוני המיאנמרים, הולכים לצפות בסלע עצמו. הסלע עצום בגודלו ובולט עוד יותר בשל צבעו הזהוב. למתחם הסלע יש כניסה לגברים בלבד, אז משאירים את ענבלי בצד ומתקרבים לסלע עצמו.
עשרות גברים עומדים סביב ומתרכזים בפסל, חלק מורחים על הסלע עלי זהב בפולחן שכבר ראינו באתרים קודמים. באוויר מתעופפים ניירות מרובעים שהגנו על פיסות הזהב. ברקע מוזיקה מרוחקת ואווירה עבה של קדושה דתית.
מהמקום נשקף נוף מקסים של הרים ירוקים מכוסי חורש ב 360 מעלות.
כמו באתרים דתיים רבים בהם ביקרנו במזרח, גם כאן יותר מהדבר עצמו מעניינת ההתרחשות שמסביב לו - הטקסים, המנחות המעוצבות של הפירות והפרחים, הקטורות, והמשפחות שמקובצות שם במחנות קטנים, עם קורת גג ארעית מעליהם, אוכלים, שותים ומנהלים סוג של מחנה - שהוא צבעוני וחי ומלא עניין.
באגו
באגו היא עיר קטנה בדרך מהסלע המוזהב למנדליי, הנמצאת צפונה יותר. רוב המטיילים עוצרים כאן לשעתיים שלוש וממשיכים הלאה, אנחנו החלטנו להשאר כאן לילה כדי לנסוע למחרת למנדליי בנסיעת יום ולא בנסיעת לילה.
ביקרנו בבאגו במספר אתרים במשהו שיכול להקרא ״7 אתרים בחמש שעות״. עלינו על כלי רכב מוזר שנקרא טוטו, הכלאה של אופנוע ועגלה, ויצאנו לסייר בעיר. והפעם, עם אג׳נדה חתרנית - לא לשלם את כרטיסי הכניסה לאתרים מכיוון שהכסף הולך לממשלה, ואת הכסף ש״נחסוך״ נשלם לאיש שעוזר לנו לעשות את זה ובכך נתמוך בתושבים ולא בממשלה.
מה ראינו כאן?
- נזירים לומדים במקדש ענק.
- פגודה מוזהבת גדולה ומרשימה.
- בית מלאכה להכנת סיגרים מקומיים. כחמש עשרה בנות יושבת על רצפה בבקתת קש חשוכה ומגלגלות סיגרים. הם לא מקבלות משכורת אלא תשלום יומי במידה וסיימו את המכסה שלהם - סוג של עבדות מודרנית.
- מקדש קטן ובו נחש ענק וקדוש (מסוג פיתון בורמזי). המקומיים מאמינים שהוא גלגול של אישה ומעניקים לו המון מנחות כסף.
- עוד המון פגודות ופסלים של בודהה - בודהה עומד ובודהה שוכב * 2 והמון פסלי בודהה יושבים, ותהינו באיזה עוד פוזיציות נראה את בודהה (קופץ? רוקד?).
לאחר הסיור ועם הלשון בחוץ (למרות ניסיונות השכנוע של ענבלי לא הסכמתי לוותר על אף פגודה ועל אף פסל של בודהה באזור) הגענו למלון התורן, לישון לילה בדרכנו לעבר מנדליי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה