* השם הרשמי של המדינה שונה מבורמה למינמאר על ידי השלטון הצבאי כדי להדגיש שבמדינה אין רק בורמזים אלא בני שבטים שונים (68 אחוז מהתושבים הם בורמזים).
* יש כאן המון דרכים יצירתיות לעשות כסף באמצעות הדת, הנה כמה דוגמאות-
1. מוכרים עלי זהב כדי להדביק על דמויות מקודשות של אלים.
2. מוכרים ציפורי בר והמאמין זוכה באפשרות לשחרר את הציפור המסכנה (ראינו שלוכדים דרורים, ינשופים, תנשמות ועוד ציפורי בר שאנחנו לא מכירים).
3. במקדשים יש קערות זזות באמצעות מנוע והמאמינים מנסים לתרום שטרות כך שיפלו לתוך הקערה.
4. העברת כסף לאיש הדת שיברך איתו נחש שנחשב גלגול של אל.
* ״דרך בורמה״ שלנו שנפרצה מאזור חולדה לירושלים כדי לפרוץ את המצור הערבי נקראת על שם ״דרך בורמה״ המקורית. ״דרך בורמה״ המקורית נפרצה בין מלחמת העולם הראשונה לשניה על ידי הבריטים כדי לאפשר העברת אספקה מהודו לכוחותיהם בסין, מבלי להיות מותקפים על ידי היפנים. הדרך המקורית מתחילה מאזור עיר בשם לשיו שלא רחוק ממנה ביקרנו.
* ראינו כאן כמה מקרים קשים של חוסר כבוד לבעלי חיים - ףתרופות זוועה שמורכבות מבעלי חיים מתים (זנב של פיל, כפות רגלים של דב, ראשים מיובשים של עז ועוד). יש מנהג נוראי של כליאת ציפורי בר לצורך שחרורם במקדשים. ראינו הובלה לא אנושית של תרנגולות לשחיטה ועוד.
* בבורמה לא רק שותים תה אלא גם אוכלים תה. אחד המאכלים האופינים כאן הוא סלט עלי תה חלוטים. לא אהבנו במיוחד.
* לרוב האנשים כאן אין טלפונים, לא בבתים ולא סלולרים. ברחובות יש כאן דוכנים עם טלפונים ומהם באים אנשים להתקשר. כשביקשנו מנהג המונית את מספר הטלפון שלו הוא נתן לנו את מספר הטלפון בדוכן שליד הבית שלו.
* אינטרנט - לאנשים בבתים אין טלפונים וכמובן שגם לא מחשב ואינטרנט. כשהלכנו לאינטרנט קפה המהירות היא איטית מאוד מאוד ובגלל זה המון דברים לא עובדים. בנוסף יש כאן צנזורה של הממשלה על המון אתרים למשל כשניסנו להראות למישהו את הבלוג שלנו קיבלנו הודעה שלא ניתן להכנס לאתר.
* בבורמה מעט מאוד דוברי אנגלית. גם בקרב העובדים בענף התיירות רוב האנשים לא דוברי אנגלית. מאוד לא פשוט לתקשר עם רוב האנשים וזה דרש לא מעט אורח רוח וחוש הומור, ולא פעם שימוש בפנטומימה. בנוסף, גם מי שכבר מדבר אנגלית - היא מאוד לא ברורה כי בבורמזית חלק מהא״ב האנגלי - בכלל לא קיים.
* רוב המיאנמרים אותם פגשנו היו נחמדים בצורה מעוררת התפעלות. הם מחייכים ושמחים לעזור. אפילו הקבצנים כאן נחמדים ואדיבים וממשיכים להיות כאלו גם עם לא נותנים להם כסף. באופן מפתיע דווקא רבים מהאנשים העוסקים בתיירות הם פחות נחמדים והרגשנו שהם מנסים להוציא מאתנו כסף בכל דרך אפשרית. לילדים בכל מקום נתנו ממתקים ובהרבה מקומות אליהם הגענו, הוצע לנו להצטרף לארוחות.
* במיאנמר כולם לובשים חצאיות שנקראות לונגי, גם הבנים וגם הבנות. זהו שרוול בד שמגיע כמעט עד לכפות הרגליים, מקופל ונקשר בצורה די פרוביזורית, כך שמידי כמה זמן צריך להתיר ולחזק את הקשירה. מראה מאוד נפוץ פה זה גבר/אישה שפותחים את הקשר שהתדלדל, מותחים את הלונג׳י לצדדים וקושרים אותו מחדש.
* רוב תושבות מינמאר וגם הילדים צובעים את פניהם במשחה בצבע צהוב בהיר שנקראת טאנאקה ומופקת מעץ שגדל באזור. המשחה אמורה להגן מהשמש והיא גם מקררת את עור הפנים. כמובן שגם אנחנו ניסינו. בהרבה מקומות ניתן לראות נשים מפיקות את המשחה על ידי גרוד ענפי העץ על משטח מתכת או חמר, בתוספת מעט מים.
* מינמאר היא המדינה היחידה בה נתקלנו שניתן למצוא רכבים עם הגה מצד ימין והגה מצד שמאל. ברוב הרכבים כאן הנהג נוהג בצד ימין (הפוך ממה שנהוג בארץ) אבל בחלקם הוא בצד שמאל (כמו שכן נהוג בארץ). הנהיגה היא בצד שמאל של הכביש.
* המינמארים אוהבים ללעוס אגוזי בטל. גם בהשוואה להודו ולנפאל לעיסת אגוזי הבטל כאן היא פופלרית מאוד. כמעט כל המינמארים לועסים במשך שעות רבות תערובת של אגוז בטל, טבק ועוד מיני צמחי תבלין ואבקות המגולגלות יחד בתוך עלה של עץ הבטל. תוך כדי לעיסה הם יורקים את הנוזל האדום הדביק שנוצר מהלעיסה הלא נגמרת ויש כאן את השפרצות הרוק בהמון מקומות. הפיות והשיניים של רבים מהמקומיים צבועים באדום עז - בורדו - ואחד הדוכנים הנפוצים ביותר כאן, היכן שלא תסתובב, הוא דוכן להכנת התערובת המוזרה הזו, שמקופלת בתוך עלה האגוז.
* הבוטנים כאן מאוד זולים והם תפריט נפוץ מאוד במטבח המינמארי. מגישים כאן המון תבשלים עם בוטנים (למשל כל הסלטים הטריים שלהם, מוגשים עם תערובת של בוטנים ושומשום קלויים ביחד עם שמן ומלח. ממש ממש טעים). טעמנו מטעמי בוטנים גם מלוחים וגם מתוקים.
* אנג סאן סו צ׳י - מנהיגת האופוזיציה וזוכת פרס נובל לשלום. הדמות הנערצת במדינה. השלטון הצבאי מאשר בשנה האחרונה לאזרחים להפגין אהדה כלפיה בגלוי ובשמחה. ראינו תמונות שלה בבתים, על מחזיקי מפתחות, בשוק הלילה במאנדליי וגם על כרכרת הסוס שלנו בבאגאן.
* ינגון (שפעם נקרא רנגון) היא העיר המרכזית במינמאר אך לא עיר הבירה. לפני מספר שנים החליף השלטון הצבאי את הבירה במטרה שתהיה במקום בטוח יותר נגד הפיכה אפשרית.
* יש כאן המון דרכים יצירתיות לעשות כסף באמצעות הדת, הנה כמה דוגמאות-
1. מוכרים עלי זהב כדי להדביק על דמויות מקודשות של אלים.
2. מוכרים ציפורי בר והמאמין זוכה באפשרות לשחרר את הציפור המסכנה (ראינו שלוכדים דרורים, ינשופים, תנשמות ועוד ציפורי בר שאנחנו לא מכירים).
3. במקדשים יש קערות זזות באמצעות מנוע והמאמינים מנסים לתרום שטרות כך שיפלו לתוך הקערה.
4. העברת כסף לאיש הדת שיברך איתו נחש שנחשב גלגול של אל.
* ״דרך בורמה״ שלנו שנפרצה מאזור חולדה לירושלים כדי לפרוץ את המצור הערבי נקראת על שם ״דרך בורמה״ המקורית. ״דרך בורמה״ המקורית נפרצה בין מלחמת העולם הראשונה לשניה על ידי הבריטים כדי לאפשר העברת אספקה מהודו לכוחותיהם בסין, מבלי להיות מותקפים על ידי היפנים. הדרך המקורית מתחילה מאזור עיר בשם לשיו שלא רחוק ממנה ביקרנו.
* ראינו כאן כמה מקרים קשים של חוסר כבוד לבעלי חיים - ףתרופות זוועה שמורכבות מבעלי חיים מתים (זנב של פיל, כפות רגלים של דב, ראשים מיובשים של עז ועוד). יש מנהג נוראי של כליאת ציפורי בר לצורך שחרורם במקדשים. ראינו הובלה לא אנושית של תרנגולות לשחיטה ועוד.
* בבורמה לא רק שותים תה אלא גם אוכלים תה. אחד המאכלים האופינים כאן הוא סלט עלי תה חלוטים. לא אהבנו במיוחד.
* לרוב האנשים כאן אין טלפונים, לא בבתים ולא סלולרים. ברחובות יש כאן דוכנים עם טלפונים ומהם באים אנשים להתקשר. כשביקשנו מנהג המונית את מספר הטלפון שלו הוא נתן לנו את מספר הטלפון בדוכן שליד הבית שלו.
* אינטרנט - לאנשים בבתים אין טלפונים וכמובן שגם לא מחשב ואינטרנט. כשהלכנו לאינטרנט קפה המהירות היא איטית מאוד מאוד ובגלל זה המון דברים לא עובדים. בנוסף יש כאן צנזורה של הממשלה על המון אתרים למשל כשניסנו להראות למישהו את הבלוג שלנו קיבלנו הודעה שלא ניתן להכנס לאתר.
* בבורמה מעט מאוד דוברי אנגלית. גם בקרב העובדים בענף התיירות רוב האנשים לא דוברי אנגלית. מאוד לא פשוט לתקשר עם רוב האנשים וזה דרש לא מעט אורח רוח וחוש הומור, ולא פעם שימוש בפנטומימה. בנוסף, גם מי שכבר מדבר אנגלית - היא מאוד לא ברורה כי בבורמזית חלק מהא״ב האנגלי - בכלל לא קיים.
* רוב המיאנמרים אותם פגשנו היו נחמדים בצורה מעוררת התפעלות. הם מחייכים ושמחים לעזור. אפילו הקבצנים כאן נחמדים ואדיבים וממשיכים להיות כאלו גם עם לא נותנים להם כסף. באופן מפתיע דווקא רבים מהאנשים העוסקים בתיירות הם פחות נחמדים והרגשנו שהם מנסים להוציא מאתנו כסף בכל דרך אפשרית. לילדים בכל מקום נתנו ממתקים ובהרבה מקומות אליהם הגענו, הוצע לנו להצטרף לארוחות.
* במיאנמר כולם לובשים חצאיות שנקראות לונגי, גם הבנים וגם הבנות. זהו שרוול בד שמגיע כמעט עד לכפות הרגליים, מקופל ונקשר בצורה די פרוביזורית, כך שמידי כמה זמן צריך להתיר ולחזק את הקשירה. מראה מאוד נפוץ פה זה גבר/אישה שפותחים את הקשר שהתדלדל, מותחים את הלונג׳י לצדדים וקושרים אותו מחדש.
* רוב תושבות מינמאר וגם הילדים צובעים את פניהם במשחה בצבע צהוב בהיר שנקראת טאנאקה ומופקת מעץ שגדל באזור. המשחה אמורה להגן מהשמש והיא גם מקררת את עור הפנים. כמובן שגם אנחנו ניסינו. בהרבה מקומות ניתן לראות נשים מפיקות את המשחה על ידי גרוד ענפי העץ על משטח מתכת או חמר, בתוספת מעט מים.
* מינמאר היא המדינה היחידה בה נתקלנו שניתן למצוא רכבים עם הגה מצד ימין והגה מצד שמאל. ברוב הרכבים כאן הנהג נוהג בצד ימין (הפוך ממה שנהוג בארץ) אבל בחלקם הוא בצד שמאל (כמו שכן נהוג בארץ). הנהיגה היא בצד שמאל של הכביש.
* המינמארים אוהבים ללעוס אגוזי בטל. גם בהשוואה להודו ולנפאל לעיסת אגוזי הבטל כאן היא פופלרית מאוד. כמעט כל המינמארים לועסים במשך שעות רבות תערובת של אגוז בטל, טבק ועוד מיני צמחי תבלין ואבקות המגולגלות יחד בתוך עלה של עץ הבטל. תוך כדי לעיסה הם יורקים את הנוזל האדום הדביק שנוצר מהלעיסה הלא נגמרת ויש כאן את השפרצות הרוק בהמון מקומות. הפיות והשיניים של רבים מהמקומיים צבועים באדום עז - בורדו - ואחד הדוכנים הנפוצים ביותר כאן, היכן שלא תסתובב, הוא דוכן להכנת התערובת המוזרה הזו, שמקופלת בתוך עלה האגוז.
* הבוטנים כאן מאוד זולים והם תפריט נפוץ מאוד במטבח המינמארי. מגישים כאן המון תבשלים עם בוטנים (למשל כל הסלטים הטריים שלהם, מוגשים עם תערובת של בוטנים ושומשום קלויים ביחד עם שמן ומלח. ממש ממש טעים). טעמנו מטעמי בוטנים גם מלוחים וגם מתוקים.
* אנג סאן סו צ׳י - מנהיגת האופוזיציה וזוכת פרס נובל לשלום. הדמות הנערצת במדינה. השלטון הצבאי מאשר בשנה האחרונה לאזרחים להפגין אהדה כלפיה בגלוי ובשמחה. ראינו תמונות שלה בבתים, על מחזיקי מפתחות, בשוק הלילה במאנדליי וגם על כרכרת הסוס שלנו בבאגאן.
* ינגון (שפעם נקרא רנגון) היא העיר המרכזית במינמאר אך לא עיר הבירה. לפני מספר שנים החליף השלטון הצבאי את הבירה במטרה שתהיה במקום בטוח יותר נגד הפיכה אפשרית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה