מאנדליי
הגענו למאנדליי לאחר נסיעה ארוכה אם כי בתנאים סבירים בהחלט. במבט ראשון (והאמת היא שגם בשני ושלישי) העיר ניראת זוועתית. הרבה אבק ברחובות, תעלות ביוב לא סגורות וריחות לא מאוד נעימים.
המלון שלנו, שבעצמו היה נקי מאוד, שכן בתוך שוק של דגים מיובשים מצד אחד ושוק של בצל מצד שני, וכל כניסה ויציאה אליו היתה כרוכה במכת ריח רצינית (במקרה הזה אין הרבה מקום לדמיון...).
באזור העיר ובתוכה יש מספר אתרים שבשבילם בהחלט היה שווה להגיע אליה.
ביקרנו בגשר העץ הארוך בעולם שאורכו 2 ק״מ מעל אגם בפרברי העיר. הגשר עצמו רעוע מאוד אבל הוא נמצא מעל אגם ציורי והנוף הנשקף ממנו מקסים. כשהולכים על הגשר פוגשים הרבה תיירים אבל גם טיפוסים מקומיים מעניינים. אחת מהם היתה מוכרת הינשופים - האשה הזאת הולכת עם כלוב ובתוכו כעשרה ינשופים חיים וגם כמה תנשמות. היא מוכרת בסכום רב את הזכות לשחרר את הציפורים המסכנות משביין.
אחרי הביקור על הגשר הארוך המשכנו ברגל לעוד אחת מהמוזרויות של המדינה הזו, והפעם טקס האכלת נזירים.
בחצרו של מנזר גדול החלו להערם ערמות ענק של מזון, חלקו ארוז וחלקו בתפזורת - תפוחים ועוגות, אורז וגלידה, תפוחי אדמה, ערכת טיפוח - סבון ומשחת שיניים ועוד. זוהי כנראה דרכם של אנשים וגופים שונים, לסייע לנזירים בתרומת ציוד ולא כסף. המקומיים וגם התיירים נעמדים מאחורי עמדות החלוקה ובשעה 10:30 מתחילים לנוע שני תורי ענק של נזירים, עם הקערות המסורתיות וכוסות, לעבר נקודות החלוקה. גם אנחנו השתתפנו בטקס - יהל נלקח על ידי אחת המקומיות והשתתף בחלוקת התפוחים, גוני התחיל בעמדת העוגות והמשיך בחלוקת גלידה ואני צילמתי ופיניתי קרטונים.
לאחר שכל אחד מ 1,200 הנזירים קיבל את המנה שלו והתיישב בחדר האוכל העצום, סיימנו גם אנחנו את תפקידנו בארוע. כולם הודו מאוד ליהל ולגוני ואנחנו המשכנו בדרכנו לגבעת סאקאיי.
גבעת סאקאי היא גבעה נישאת כחצי שעת נסיעה ממאנדליי. הגענו לתחתית הגבעה בנסיעה בארגז פתוח של מכונית מסחרית ובטוטו, והתחלנו לטפס. הטיפוס במדרגות שלכל אורכן סככה, לא היווה אתגר גדול מידי ותוך חצי שעה הינו למעלה. הנוף מפסגת הגבעה מרשים מאוד - המון פגודות מוזהבות מציצות מתוך הצמחייה, הרים ירוקים למלוא האופק לכיוון אחד ונהר האירודיי הרחב לכיוון השני. אכלנו ארוחת צהריים טעימה (נודלס וירקות ואורז וירקות) סיירנו קצת במקדש הלא מרשים שבפסגה והתחלנו בדרכנו מטה.
אחד הטקסים המוזרים ביותר במיאנמר ואולי גם בעולם כולו, הוא טקס צחצוח השיניים לפסלו של בודהה במקדש אי שם בתוך מאנדליי. כדי להנות מהחוויה השקמנו קום בשעה המוזרה 3:00 לפנות בוקר (לא יודע למה, אבל מישהו החליט ש 4:30 בבוקר הוא הזמן המתאים ביותר לצחצוח שיניים לפסל). גוני ויהל קיבלו את הרעיון המוזר ברוח ספורטיבית ראויה לציון, קמו בזריזות וכולנו יצאנו ונסענו במונית שהזמנו מראש למקדש מהמוני, שבו מתרחש הטקס.
יורדים במקדש, קר בחוץ ואנחנו די לבד, ממתינים לפתיחת שערי המקדש. לאט לאט מתאספים עוד אנשים ועד 04:30, שעת תחילת הטקס, כבר יש שם כ 150 אנשים (כולם מקומיים, אף תייר לא הגיע לארוע). אני, יחד עם גונ ויהל, תופסים מקום בקדמת האולם ליד פסל ענק מזהב של בודהה, וענבלי ממתינה כמה מטרים מאחורינו.
הטקס מתחיל בדיוק בזמן, שורה של שרתים מצחיקים, לבושים לבן, חבושים בכובעים עם ציצית הנישאת אל על, מגיעים ובונים במה ליד הפסל ולאחר מכן מגיעים נזירים ומניחים מנחות על הבמה. נזיר ראשי, כנראה אב המנזר, עולה לבמה והשרתים מעבירים לו את המנחות לברכה. הם רציניים כל כך וקדים קידה בכל פעם שהנזיר מסתובב אליהם.
שלב המנחות מסתיים ומגיע הדבר האמיתי. הנזיר מקבל מטלית לחה ומתחיל לעבור ביסודיות על פניו של בודהה באיטיות ובהקפדה רבה כאילו מדובר באדם חי. כולם מתייחסים לעניין ברצינות רבה עד גיכוח. אחר כך הוא מקבל מקל עם ספוג ומנקה בין שפתיו של הפסל. כל התנועות נעשות באיטיות והניקוי נמשך דקות ארוכות. הקהל הצופה בטקס מרותק וקשוב לכל תנועה כאילו עוד רגע הפסל עשוי להתחיל לזוז או לדבר.
כעבור כחצי שעה הסתיים תהליך הניקוי. השרתים בתנועות מסוגננות מפנים את כל עזרי הניקוי והצופים הולכים להדביק עלי זהב למרגלות הפסל בריטואל אותו ראינו כבר הרבה פעמים במקומות אחרים.
אנחנו מסתובבים עוד קצת במתחם המקדש, מתבוננים ביום העולה, לוקחים את המונית בחזרה למלון וחוזרים להשלים שעות שינה.
אחד הכינויים של מינמאר היא ארץ הזהב -״Golden Land" - ואכן יש כאן המון זהב. בכל מקום יש סטופות מוזהבות, יש כאן הרבה פסלים מוזהבים ואחד הטקסים הנפוצים כאן באתרים הדתיים הוא טקס הדבקת עלי זהב. המאמינים קונים ריבועים קטנים בגודל של כ 3 ס״מ מזהב ומדביקים אותם על פסלים של בודהה, על אבנים קדושות במערות חשובות ועוד, ומשקיעים הרבה מהונם הדל על טקסי הדת הללו.
ביום גשום וסגרירי הלכנו לראות איך מכינים את עלי הזהב האלו. התהליך מתחיל ממטיל זהב אמיתי (החזקנו את גוש הזהב הקטן ששויו כ 2000 דולר) שבעזרת מכונה מהודק לגודל דף עבה. דפי הזהב האלו נחתכים לחתיכות קטנות ומוכנסים לכעין כריכה, המופרדת בדפים דקיקים, שמהודקת למתקן מאבן. במפעל עובדים כשלושה בריונים שבמשך כשש שעות דופקים על הנירות עם פטישי עץ גדולים, כדי להמשיך ולשטח אותם לעובי מזערי. כששאלנו למה לא עושים גם את התהליך הזה במכונה הוסבר לנו שזה בלתי אפשרי כי הזהב יקרע.
צפינו בהם דופקים על הזהב בשיטה שכנראה נהוגה במשך מאות שנים. בהמשך ראינו איך חותכים את הזהב ואורזים אותו לחבילות.
פין-או-לווין
אחרי מאנדליי הגדולה והסואנת, המעבר לפין-או-לווין היה שינוי מרענן. זו היא עיירה קטנה וירוקה כשעתיים צפונית למאנדליי. הגענו לשם בנסיעה בטויטה מקרטעת בת כשלושים עם נהג חביב שפגשנו יום קודם במאנדליי.
האתר המרכזי בפין-או-לווין הוא הגנים הבוטניים שבפרברי העיר. הגנים אדירים בגודלם והם נקיים ומסודרים - הרגשנו כאילו הגענו למדינה אחרת. התחלנו את הטיול באגם הגדול שבמרכז הגנים, עלינו על גשר עץ והילדים האכילו בלחם את דגי הענק ששחו שם. המשכנו לעמדת הצילומים, הילדים לבשו בגדים מסורתיים והצטלמו למזכרת. המשכנו לבלות בגנים המקסימים לכל אורך היום. יש שם גן חיות של ציפורים, מוזיאון פרפרים, גינת סחלבים, מגדל תצפית שנראה כמו טיל שעוד שניה יטוס לירח, ומרחבי ענק לרוץ ולהשתולל.
בדרך חזרה מפין-או-לווין לכיוון מאנדליי, החלטנו לאתגר את עצמנו בטיול רגלי לכיוון מפלי ענק שבאזור. שכרנו לנו טוטו (אותו רכב שהוא הכלאה בין אופנוע לעגלה) ונסענו לנקודת הירידה לכיוון המפלים. הירידה למפלים נמשכת כשלושת רבעי השעה. יחד איתנו הלכה נערה צעירה כשהיא סוחבת משקאות קרים ומקווה שנקנה, תוך כדי מסייעת ליהל, דוחפת את גוני ועושה רוח עם כובע הקש שלה לענבל, ושומרת שלא נטעה בדרך. המפלים עצמם מרשימים בגודלם ובעוצמתם, הם נופלים מגובה רב ומאוד רחבים. את הדרך חזרה במעלה ההר עשינו בחברת משפחה מיאנמרית נחמדה שפגשנו ליד המפלים, הם באו לטייל באזור ונהנו מאוד לשוחח איתנו. באחת ההפסקות ביקשנו מהם ללמוד שיר מקומי והם שמחו ללמד אותנו. השיר הזה ליווה אותנו בהמשך הטיול וסייע המון פעמים לשבור את הקרח עם המיאנמרים הנחמדים.
נפרדים מהמשפחה החביבה, נוסעים עם הטוטו שלנו לכביש הראשי וממתינים לפיק-אפ שיקח אותנו חזרה למאנדליי, לקראת השייט מחר ליעדנו הבא. במיאנמר נהוגה בהרבה מהקווים נסיעה בפיק-אפ - זהו בדרך כלל טנדר עם ארגז, עם או בלי ספסלים, עם או בלי גג, ותמיד תמיד עם המון המון נוסעים, שנוסע במסלול קבוע ואוסף אליו את הנוסעים הממתינים בצד הדרך. הפיק-אפ משמש להעברת נוסעים וציוד יחד, ואנחנו זכינו הפעם לנסיעה איטית ורגועה בזכות מטען ענק של ביצים טריות שנסע יחד איתנו על גג הטנדר (פטנט ששווה לאמץ בטיולים במדינות עולם שלישי).
הגענו למאנדליי לאחר נסיעה ארוכה אם כי בתנאים סבירים בהחלט. במבט ראשון (והאמת היא שגם בשני ושלישי) העיר ניראת זוועתית. הרבה אבק ברחובות, תעלות ביוב לא סגורות וריחות לא מאוד נעימים.
המלון שלנו, שבעצמו היה נקי מאוד, שכן בתוך שוק של דגים מיובשים מצד אחד ושוק של בצל מצד שני, וכל כניסה ויציאה אליו היתה כרוכה במכת ריח רצינית (במקרה הזה אין הרבה מקום לדמיון...).
באזור העיר ובתוכה יש מספר אתרים שבשבילם בהחלט היה שווה להגיע אליה.
ביקרנו בגשר העץ הארוך בעולם שאורכו 2 ק״מ מעל אגם בפרברי העיר. הגשר עצמו רעוע מאוד אבל הוא נמצא מעל אגם ציורי והנוף הנשקף ממנו מקסים. כשהולכים על הגשר פוגשים הרבה תיירים אבל גם טיפוסים מקומיים מעניינים. אחת מהם היתה מוכרת הינשופים - האשה הזאת הולכת עם כלוב ובתוכו כעשרה ינשופים חיים וגם כמה תנשמות. היא מוכרת בסכום רב את הזכות לשחרר את הציפורים המסכנות משביין.
אחרי הביקור על הגשר הארוך המשכנו ברגל לעוד אחת מהמוזרויות של המדינה הזו, והפעם טקס האכלת נזירים.
בחצרו של מנזר גדול החלו להערם ערמות ענק של מזון, חלקו ארוז וחלקו בתפזורת - תפוחים ועוגות, אורז וגלידה, תפוחי אדמה, ערכת טיפוח - סבון ומשחת שיניים ועוד. זוהי כנראה דרכם של אנשים וגופים שונים, לסייע לנזירים בתרומת ציוד ולא כסף. המקומיים וגם התיירים נעמדים מאחורי עמדות החלוקה ובשעה 10:30 מתחילים לנוע שני תורי ענק של נזירים, עם הקערות המסורתיות וכוסות, לעבר נקודות החלוקה. גם אנחנו השתתפנו בטקס - יהל נלקח על ידי אחת המקומיות והשתתף בחלוקת התפוחים, גוני התחיל בעמדת העוגות והמשיך בחלוקת גלידה ואני צילמתי ופיניתי קרטונים.
לאחר שכל אחד מ 1,200 הנזירים קיבל את המנה שלו והתיישב בחדר האוכל העצום, סיימנו גם אנחנו את תפקידנו בארוע. כולם הודו מאוד ליהל ולגוני ואנחנו המשכנו בדרכנו לגבעת סאקאיי.
גבעת סאקאי היא גבעה נישאת כחצי שעת נסיעה ממאנדליי. הגענו לתחתית הגבעה בנסיעה בארגז פתוח של מכונית מסחרית ובטוטו, והתחלנו לטפס. הטיפוס במדרגות שלכל אורכן סככה, לא היווה אתגר גדול מידי ותוך חצי שעה הינו למעלה. הנוף מפסגת הגבעה מרשים מאוד - המון פגודות מוזהבות מציצות מתוך הצמחייה, הרים ירוקים למלוא האופק לכיוון אחד ונהר האירודיי הרחב לכיוון השני. אכלנו ארוחת צהריים טעימה (נודלס וירקות ואורז וירקות) סיירנו קצת במקדש הלא מרשים שבפסגה והתחלנו בדרכנו מטה.
אחד הטקסים המוזרים ביותר במיאנמר ואולי גם בעולם כולו, הוא טקס צחצוח השיניים לפסלו של בודהה במקדש אי שם בתוך מאנדליי. כדי להנות מהחוויה השקמנו קום בשעה המוזרה 3:00 לפנות בוקר (לא יודע למה, אבל מישהו החליט ש 4:30 בבוקר הוא הזמן המתאים ביותר לצחצוח שיניים לפסל). גוני ויהל קיבלו את הרעיון המוזר ברוח ספורטיבית ראויה לציון, קמו בזריזות וכולנו יצאנו ונסענו במונית שהזמנו מראש למקדש מהמוני, שבו מתרחש הטקס.
יורדים במקדש, קר בחוץ ואנחנו די לבד, ממתינים לפתיחת שערי המקדש. לאט לאט מתאספים עוד אנשים ועד 04:30, שעת תחילת הטקס, כבר יש שם כ 150 אנשים (כולם מקומיים, אף תייר לא הגיע לארוע). אני, יחד עם גונ ויהל, תופסים מקום בקדמת האולם ליד פסל ענק מזהב של בודהה, וענבלי ממתינה כמה מטרים מאחורינו.
הטקס מתחיל בדיוק בזמן, שורה של שרתים מצחיקים, לבושים לבן, חבושים בכובעים עם ציצית הנישאת אל על, מגיעים ובונים במה ליד הפסל ולאחר מכן מגיעים נזירים ומניחים מנחות על הבמה. נזיר ראשי, כנראה אב המנזר, עולה לבמה והשרתים מעבירים לו את המנחות לברכה. הם רציניים כל כך וקדים קידה בכל פעם שהנזיר מסתובב אליהם.
שלב המנחות מסתיים ומגיע הדבר האמיתי. הנזיר מקבל מטלית לחה ומתחיל לעבור ביסודיות על פניו של בודהה באיטיות ובהקפדה רבה כאילו מדובר באדם חי. כולם מתייחסים לעניין ברצינות רבה עד גיכוח. אחר כך הוא מקבל מקל עם ספוג ומנקה בין שפתיו של הפסל. כל התנועות נעשות באיטיות והניקוי נמשך דקות ארוכות. הקהל הצופה בטקס מרותק וקשוב לכל תנועה כאילו עוד רגע הפסל עשוי להתחיל לזוז או לדבר.
כעבור כחצי שעה הסתיים תהליך הניקוי. השרתים בתנועות מסוגננות מפנים את כל עזרי הניקוי והצופים הולכים להדביק עלי זהב למרגלות הפסל בריטואל אותו ראינו כבר הרבה פעמים במקומות אחרים.
אנחנו מסתובבים עוד קצת במתחם המקדש, מתבוננים ביום העולה, לוקחים את המונית בחזרה למלון וחוזרים להשלים שעות שינה.
אחד הכינויים של מינמאר היא ארץ הזהב -״Golden Land" - ואכן יש כאן המון זהב. בכל מקום יש סטופות מוזהבות, יש כאן הרבה פסלים מוזהבים ואחד הטקסים הנפוצים כאן באתרים הדתיים הוא טקס הדבקת עלי זהב. המאמינים קונים ריבועים קטנים בגודל של כ 3 ס״מ מזהב ומדביקים אותם על פסלים של בודהה, על אבנים קדושות במערות חשובות ועוד, ומשקיעים הרבה מהונם הדל על טקסי הדת הללו.
ביום גשום וסגרירי הלכנו לראות איך מכינים את עלי הזהב האלו. התהליך מתחיל ממטיל זהב אמיתי (החזקנו את גוש הזהב הקטן ששויו כ 2000 דולר) שבעזרת מכונה מהודק לגודל דף עבה. דפי הזהב האלו נחתכים לחתיכות קטנות ומוכנסים לכעין כריכה, המופרדת בדפים דקיקים, שמהודקת למתקן מאבן. במפעל עובדים כשלושה בריונים שבמשך כשש שעות דופקים על הנירות עם פטישי עץ גדולים, כדי להמשיך ולשטח אותם לעובי מזערי. כששאלנו למה לא עושים גם את התהליך הזה במכונה הוסבר לנו שזה בלתי אפשרי כי הזהב יקרע.
צפינו בהם דופקים על הזהב בשיטה שכנראה נהוגה במשך מאות שנים. בהמשך ראינו איך חותכים את הזהב ואורזים אותו לחבילות.
פין-או-לווין
אחרי מאנדליי הגדולה והסואנת, המעבר לפין-או-לווין היה שינוי מרענן. זו היא עיירה קטנה וירוקה כשעתיים צפונית למאנדליי. הגענו לשם בנסיעה בטויטה מקרטעת בת כשלושים עם נהג חביב שפגשנו יום קודם במאנדליי.
האתר המרכזי בפין-או-לווין הוא הגנים הבוטניים שבפרברי העיר. הגנים אדירים בגודלם והם נקיים ומסודרים - הרגשנו כאילו הגענו למדינה אחרת. התחלנו את הטיול באגם הגדול שבמרכז הגנים, עלינו על גשר עץ והילדים האכילו בלחם את דגי הענק ששחו שם. המשכנו לעמדת הצילומים, הילדים לבשו בגדים מסורתיים והצטלמו למזכרת. המשכנו לבלות בגנים המקסימים לכל אורך היום. יש שם גן חיות של ציפורים, מוזיאון פרפרים, גינת סחלבים, מגדל תצפית שנראה כמו טיל שעוד שניה יטוס לירח, ומרחבי ענק לרוץ ולהשתולל.
בדרך חזרה מפין-או-לווין לכיוון מאנדליי, החלטנו לאתגר את עצמנו בטיול רגלי לכיוון מפלי ענק שבאזור. שכרנו לנו טוטו (אותו רכב שהוא הכלאה בין אופנוע לעגלה) ונסענו לנקודת הירידה לכיוון המפלים. הירידה למפלים נמשכת כשלושת רבעי השעה. יחד איתנו הלכה נערה צעירה כשהיא סוחבת משקאות קרים ומקווה שנקנה, תוך כדי מסייעת ליהל, דוחפת את גוני ועושה רוח עם כובע הקש שלה לענבל, ושומרת שלא נטעה בדרך. המפלים עצמם מרשימים בגודלם ובעוצמתם, הם נופלים מגובה רב ומאוד רחבים. את הדרך חזרה במעלה ההר עשינו בחברת משפחה מיאנמרית נחמדה שפגשנו ליד המפלים, הם באו לטייל באזור ונהנו מאוד לשוחח איתנו. באחת ההפסקות ביקשנו מהם ללמוד שיר מקומי והם שמחו ללמד אותנו. השיר הזה ליווה אותנו בהמשך הטיול וסייע המון פעמים לשבור את הקרח עם המיאנמרים הנחמדים.
נפרדים מהמשפחה החביבה, נוסעים עם הטוטו שלנו לכביש הראשי וממתינים לפיק-אפ שיקח אותנו חזרה למאנדליי, לקראת השייט מחר ליעדנו הבא. במיאנמר נהוגה בהרבה מהקווים נסיעה בפיק-אפ - זהו בדרך כלל טנדר עם ארגז, עם או בלי ספסלים, עם או בלי גג, ותמיד תמיד עם המון המון נוסעים, שנוסע במסלול קבוע ואוסף אליו את הנוסעים הממתינים בצד הדרך. הפיק-אפ משמש להעברת נוסעים וציוד יחד, ואנחנו זכינו הפעם לנסיעה איטית ורגועה בזכות מטען ענק של ביצים טריות שנסע יחד איתנו על גג הטנדר (פטנט ששווה לאמץ בטיולים במדינות עולם שלישי).
מדהים! איזה כיף לקחת את המשפחה, ועוד "לעולם שלישי" - או מה שנקרא, מדינות מתפתחות, ולחוות חוויות שאין כמותן. פשוט לקחת ציוד, מפה של המקום, לארוז את הילדים ולראות עולם. לדעתי, אין משהו שמלמד ילדים יותר על העולם, על עצמם ועל משפחתיות יותר מזה. מעורר השראה ומחשבה.
השבמחק