אגם אינלה הוא מקום מצויין לסיים את המסע בבורמה, לקחת את הזמן, לנשום אויר ולנסות לעכל את כל הדבר הזה.
היום הראשון עובר עלינו בעצלנות מסויימת, בשיטוטים נעימים בין תעלות המים הצרות, בהתבוננות בחיים לצידי התעלות - נשים מכבסות את בגדיהן, אנשים מתרחצים, דגים דגים, חקלאות בתוך המים, אנשים שטים בסירות עץ קטנות. הכל מאוד שלו וציורי. מדהים לראות איך המים הם המקור להכל - מנקים בהם, שותים מהם, מבשלים בהם, עושים את הצרכים אליהם, דגים מהם, מגדלים עליהם ירקות. כאילו למים יש איזה כוח שמנקה ומטהר את הכל. אנחנו חושבים על כל הערבוביה הזו ועל הנזק הרב שהיא מסיבה לאדם (ולסביבה) ותוהים - האם האנשים פה לא חושבים שזה בעייתי לאכול ולחרבן לאותם מים???
ביום השני מתארגנים עם קרלוס ורוסה ושוכרים סירה עם נהג שיקח אותנו ליום טיול באגם ובתעלות שסביבו. היציאה בבוקר מוקדם, בחוץ קר ואנחנו מנסים להתחמם בקרני השמש הראשונות. הסירה מהירה מאוד, מתנדנדת על הגלים ומשפריצה עלינו מים. להקת שחפים מצטרפת אלינו במעוף קרוב והילדים שואגים מאושר.
התחנה הראשונה שוק מקומי - מזכיר מאוד שווקים שכבר ראינו. הרבה תוצרת מקומית, פירות וירקות שאת חלקם אנחנו לא מכירים. אנחנו אוהבים את ההסתובבות הזאת. הילדים קונים לעצמם רוגטקות (למטרות קליעה למטרה בלבד, והמטרה חייבת להיות דוממת כך אנחנו מסכמים איתם) מעוצבות וגוני כבר אלוף רציני בקליעה.
בהמשך אנחנו עוברים בכמה מפעלים שנמצאים בבקתות שעומדות על כלונסאות מעל המים. מפעל להפקת חוטים ובדים מצמח הלוטוס. נפחיה לסכינים (הם מעבדים ברזל ועובדים עם אש בתוך בית עץ) ומפעל אריגה.
פוגשים את בנות שבט ארוכות הצוואר ומשוחחים איתן. בנות השבט ממשיכות מסורת ארוכה של הקפת הצוואר בטבעות מתכת בצורה שמעוותת מאוד ומאריכה את צווארן, ומשוות להן מראה מעוות. במקור ננעדו הטבעות כסגולה להגנה מפני נשיכה של דרקון. כיום רוב בנות השבט חדלו מהמנהג אך מיעוטן עוד ממשיך אותו. האשה איתה שוחחנו באמצעות מתורגמן טוענת שזה לא קשה לה, היא ישנה עם שתי כריות ולא מרגישה מקופחת.
לאחר ביקור בעוד פגודה (לא משהו מיוחד ואנחנו כבר די עייפים מפגודות) אנחנו ממשיכים לאחת התחנות שאמורה להיות האטרקציה של הטיול היום - ״מקדש החתולים הקופצים״. לפי מדריכי הטיולים מדובר במקדש שהתפתחה בו מסורת של מאות שנים שבה הנזירים מלמדים חתולים לקפוץ דרך חישוק מתכת.
מגיעים למקדש והנזיר אומר שהחתולים עייפים (גם הוא לא נראה מאוד עירני) ולא יקפצו היום. אבל לנו הבטיחו חתולים קופצים ואנחנו לא מתכננים לוותר (אלעד). אז אחרי קצת נדנודים, הגיעה אחת מעובדות המקום ושני חתולים התעוררו למעננו וקפצו פעמיים דרך החישוק. נו טוב... גם כן אטרקציה (לאחר שהמאלפת הלכה לקחנו גם אנחנו קצת אוכל חתולים והקפצנו אותם בעצמנו).
בדרך למלון עוד עברנו בשדות החקלאות על המים - חקלאים שמגדלים ירקות באיים צפים על המים. האיים הצפים מחוברים לקרקעית האגם באמצעות מקלות במבוק ארוכים שמונעים מהם לזוז (תארו לעצמכם ערוגה של איכר מסויים שהיום נמצאת בצד אחד של האגם ולמחרת בצידו האחר?). נהננו שוב ממראה הדייגים החותרים ברגל בשיטה יחודית למקום, ראינו ילדים צעירים מתאמנים בשיטה ליד בתיהם, ולקראת השקיעה חזרנו לנמל הבית.
למחרת נפרדנו בעצב מקרלוס ורוסה, שהמשיכו בטיולם למלזיה, בהבטחה לשוב ולהפגש, והמשכנו לבלות לנו 4 ימים נוספים על גדות האגם.
טילנו שוב ביום שייט בין הכפרים הצפים. ביקרנו במפעל מסורתי להכנת טופו ואכלנו טופו חם וטרי עד להתפקע. אכלנו הרבה דגים טריים מהאגם. התמקמקמנו לנו במסעדת Min-Min שהפכה להיות מסעדת הבית שלנו, בזכות האוכל המערבי המעולה שהוגש בו (בעיקר פסטות טריות תוצרת בית).
טילנו יום אחד לשלושה מנזרי עץ באזור, כולל מפגש עם נזיר צעיר וחייכני בן 72 שמעריץ את ישראל ומכיר הרבה פרטים על המדינה. לקראת סוף הפגישה איתו אלעד לחץ את ידו ואמר גם לי לעשות כן, ״זה לא כמו הדתיים אצלינו״ הוא אמר. אז זהו, שזה ממש כן והנזיר החביב אמר לי ״no women".
יום נוסף עשינו טיול טרמפים לכיוון מקדש על צלע ההר, שממנו יש תצפית יפה על כל האזור (טפסנו טרמפים עם כל מיני כלי רכב שהם שילובים של אופנוע/משאית/כרכרה/אופניים) ולמדנו על תעשיית קנה הסוכר הענפה באזור.
וכך אחרי שישה ימים באזור אגם אינלה וכמעט חודש ברחבי מינמאר, יצאנו בדרכנו לינגון, לקראת החזרה לתאילנד.
הנסיעה לינגון ארכה כארבע עשרה שעות, כאשר מחצית הדרך היתה בדרך פתלתלה (וחלקה רק כורכר) בינות ההרים. השעות הראשונות היו קשות ומטלטלות, למרות האוטובוס המצויין שנסענו בו. אנשים הקיאו ללא הרף (לפחות לתוך שקיות) ואני הייתי בפחד שמע שפריץ אחד יגיע גם אלי. היתה גם את ״אשת הגרעפסים״ שבמשך כמה שעות רצוף, לא הפסיקה לייצר גרעפסים קולניים ווולגריים. ולאחר כל גרעפס, היו אותנו שהתפקענו מצחוק ולא יכולנו להרגע. החצי השני של הנסיעה היה ב״היי וויי״ ובשעה 1 בלילה עצר להפסקת אוכל (!!!!) ואילצו את כל האנשים הישנים לרדת מהאוטובוס להפסקה. היגיון שלא מוכר לנו.
לינגון הגענו ב-4 לפנות בוקר, כשהכל היה עדיין חשוך, ושמנו פעמינו למלון שהזמנו מראש. שינה קצרה למילוי מצברים, ארוחת בוקר בסגנון בופה כמוה לא אכלנו הרבה מאוד זמן ויציאה לטירוף העיר.
שיטוט חסר תכלית כשבסופו החלטנו, שלא יכול להיות שניהיה במיאנמר בלי לנסוע ברכבת לפחות פעם אחת, לקחת את קו הרכבת סובב ינגון ולצאת לנסיעה קצרה של שלוש שעות סביב העיר.
הרכבת נסעה מאוד לאט. רכבת ישנה מאוד, שבכל קרון יש שני ספסלי עץ הממוקמים לאורך הקירות. בכל תחנה, עלו וירדו אנשים וגם רוכלים שונים - מוכרי פירות, בוטנים, אגוזי בטל. ניסינו לתקשר עם הנוסעים אבל היה קשה כי שוב, רובם לא דוברי אנגלית. אפילו לא קצת. ביציאה מהעיר, ראינו שטחים חקלאיים מעובדים ובתי עץ קטנים. באיזור השוק עלו הרבה נוסעים עם סלים עמוסים בסחורה. חלקם הכינו את הירקות לבישול, תוך כדי נסיעה, חתכו וזרקו קצוות מיותרים. פגודות מוזהבות, קבוצות של מנזרים זה ליד זה. אנשים יושבים על המסילה המקבילה. אנשים מנהלים חיים סביב קווי הרכבת. מאוד מעניין. עוד משהו ללמוד על בורמה.
בערב הוזמנו לביתה של משפחה ישראלית שעובדת פה בשגרירות (אלעד התקשר בבוקר לשגרירות ישראל בינגון כדי לברר מה המצב בתאילנד והאישה הציעה שנפגש). סעדנו את ליבינו בארוחה ביתית, ישראלית, משובחת ונהננו כולנו כמה שעות מחברה נעימה ומשיחות מפרות, בעברית!
למחרת ביקרנו בשוק העצום. הילדים בחרו לעצמם מזכרות מבורמה - בובות תיאטרון מסורתיות, ואנחנו קנינו מוסיקה מקומית וצעיפי קרושה (ענבל).
היום עבר מהר כל כך וב15 נסענו לשדה התעופה, לקראת הטיסה לתאילנד.
ועוד אתגר אחד לסיום בורמה - אנחנו מגיעים לקראת ה״צ׳ק אין״ למטוס ומעבירים את תיק היד במכונת הבידוק הביטחוני ואוי ואווי - מתברר לנו שהאולר של גוני נשכח בטעות כאן. גוני מבואס מאוד, בוכה, ואנחנו מסבירים את הרגישות ומבקשים עזרה. לאחר כמה דקות מגיע נציג חברת התעופה ובידו האולר, והוא בדרכו לשים אותו בתיקי הגב שלנו בבטן המטוס. כהוכחה שאכן זה מה שעשה, הוא צילם לנו את האולר בתוך התיק עם הטלפון הסלולרי שלו, וכולנו היינו מאוד מבסוטים.
סיכומים.....סיכומים....
לא היה לנו פשוט הטיול פה. ובכל זאת, הצלחנו להנות ומצאנו לא מעט עניין במקום המיוחד הזה. בעיקר בעיקר התרשמנו מחביבותם הגדולה של המיאנמרים ונהננו מאוד מהמפגשים איתם, אבל גם כמובן מההיסטוריה והתרבות העשירות שיש למקום, חיי הדת המעניינים והנופים המקסימים.
היום הראשון עובר עלינו בעצלנות מסויימת, בשיטוטים נעימים בין תעלות המים הצרות, בהתבוננות בחיים לצידי התעלות - נשים מכבסות את בגדיהן, אנשים מתרחצים, דגים דגים, חקלאות בתוך המים, אנשים שטים בסירות עץ קטנות. הכל מאוד שלו וציורי. מדהים לראות איך המים הם המקור להכל - מנקים בהם, שותים מהם, מבשלים בהם, עושים את הצרכים אליהם, דגים מהם, מגדלים עליהם ירקות. כאילו למים יש איזה כוח שמנקה ומטהר את הכל. אנחנו חושבים על כל הערבוביה הזו ועל הנזק הרב שהיא מסיבה לאדם (ולסביבה) ותוהים - האם האנשים פה לא חושבים שזה בעייתי לאכול ולחרבן לאותם מים???
ביום השני מתארגנים עם קרלוס ורוסה ושוכרים סירה עם נהג שיקח אותנו ליום טיול באגם ובתעלות שסביבו. היציאה בבוקר מוקדם, בחוץ קר ואנחנו מנסים להתחמם בקרני השמש הראשונות. הסירה מהירה מאוד, מתנדנדת על הגלים ומשפריצה עלינו מים. להקת שחפים מצטרפת אלינו במעוף קרוב והילדים שואגים מאושר.
התחנה הראשונה שוק מקומי - מזכיר מאוד שווקים שכבר ראינו. הרבה תוצרת מקומית, פירות וירקות שאת חלקם אנחנו לא מכירים. אנחנו אוהבים את ההסתובבות הזאת. הילדים קונים לעצמם רוגטקות (למטרות קליעה למטרה בלבד, והמטרה חייבת להיות דוממת כך אנחנו מסכמים איתם) מעוצבות וגוני כבר אלוף רציני בקליעה.
בהמשך אנחנו עוברים בכמה מפעלים שנמצאים בבקתות שעומדות על כלונסאות מעל המים. מפעל להפקת חוטים ובדים מצמח הלוטוס. נפחיה לסכינים (הם מעבדים ברזל ועובדים עם אש בתוך בית עץ) ומפעל אריגה.
פוגשים את בנות שבט ארוכות הצוואר ומשוחחים איתן. בנות השבט ממשיכות מסורת ארוכה של הקפת הצוואר בטבעות מתכת בצורה שמעוותת מאוד ומאריכה את צווארן, ומשוות להן מראה מעוות. במקור ננעדו הטבעות כסגולה להגנה מפני נשיכה של דרקון. כיום רוב בנות השבט חדלו מהמנהג אך מיעוטן עוד ממשיך אותו. האשה איתה שוחחנו באמצעות מתורגמן טוענת שזה לא קשה לה, היא ישנה עם שתי כריות ולא מרגישה מקופחת.
לאחר ביקור בעוד פגודה (לא משהו מיוחד ואנחנו כבר די עייפים מפגודות) אנחנו ממשיכים לאחת התחנות שאמורה להיות האטרקציה של הטיול היום - ״מקדש החתולים הקופצים״. לפי מדריכי הטיולים מדובר במקדש שהתפתחה בו מסורת של מאות שנים שבה הנזירים מלמדים חתולים לקפוץ דרך חישוק מתכת.
מגיעים למקדש והנזיר אומר שהחתולים עייפים (גם הוא לא נראה מאוד עירני) ולא יקפצו היום. אבל לנו הבטיחו חתולים קופצים ואנחנו לא מתכננים לוותר (אלעד). אז אחרי קצת נדנודים, הגיעה אחת מעובדות המקום ושני חתולים התעוררו למעננו וקפצו פעמיים דרך החישוק. נו טוב... גם כן אטרקציה (לאחר שהמאלפת הלכה לקחנו גם אנחנו קצת אוכל חתולים והקפצנו אותם בעצמנו).
בדרך למלון עוד עברנו בשדות החקלאות על המים - חקלאים שמגדלים ירקות באיים צפים על המים. האיים הצפים מחוברים לקרקעית האגם באמצעות מקלות במבוק ארוכים שמונעים מהם לזוז (תארו לעצמכם ערוגה של איכר מסויים שהיום נמצאת בצד אחד של האגם ולמחרת בצידו האחר?). נהננו שוב ממראה הדייגים החותרים ברגל בשיטה יחודית למקום, ראינו ילדים צעירים מתאמנים בשיטה ליד בתיהם, ולקראת השקיעה חזרנו לנמל הבית.
למחרת נפרדנו בעצב מקרלוס ורוסה, שהמשיכו בטיולם למלזיה, בהבטחה לשוב ולהפגש, והמשכנו לבלות לנו 4 ימים נוספים על גדות האגם.
טילנו שוב ביום שייט בין הכפרים הצפים. ביקרנו במפעל מסורתי להכנת טופו ואכלנו טופו חם וטרי עד להתפקע. אכלנו הרבה דגים טריים מהאגם. התמקמקמנו לנו במסעדת Min-Min שהפכה להיות מסעדת הבית שלנו, בזכות האוכל המערבי המעולה שהוגש בו (בעיקר פסטות טריות תוצרת בית).
טילנו יום אחד לשלושה מנזרי עץ באזור, כולל מפגש עם נזיר צעיר וחייכני בן 72 שמעריץ את ישראל ומכיר הרבה פרטים על המדינה. לקראת סוף הפגישה איתו אלעד לחץ את ידו ואמר גם לי לעשות כן, ״זה לא כמו הדתיים אצלינו״ הוא אמר. אז זהו, שזה ממש כן והנזיר החביב אמר לי ״no women".
יום נוסף עשינו טיול טרמפים לכיוון מקדש על צלע ההר, שממנו יש תצפית יפה על כל האזור (טפסנו טרמפים עם כל מיני כלי רכב שהם שילובים של אופנוע/משאית/כרכרה/אופניים) ולמדנו על תעשיית קנה הסוכר הענפה באזור.
וכך אחרי שישה ימים באזור אגם אינלה וכמעט חודש ברחבי מינמאר, יצאנו בדרכנו לינגון, לקראת החזרה לתאילנד.
הנסיעה לינגון ארכה כארבע עשרה שעות, כאשר מחצית הדרך היתה בדרך פתלתלה (וחלקה רק כורכר) בינות ההרים. השעות הראשונות היו קשות ומטלטלות, למרות האוטובוס המצויין שנסענו בו. אנשים הקיאו ללא הרף (לפחות לתוך שקיות) ואני הייתי בפחד שמע שפריץ אחד יגיע גם אלי. היתה גם את ״אשת הגרעפסים״ שבמשך כמה שעות רצוף, לא הפסיקה לייצר גרעפסים קולניים ווולגריים. ולאחר כל גרעפס, היו אותנו שהתפקענו מצחוק ולא יכולנו להרגע. החצי השני של הנסיעה היה ב״היי וויי״ ובשעה 1 בלילה עצר להפסקת אוכל (!!!!) ואילצו את כל האנשים הישנים לרדת מהאוטובוס להפסקה. היגיון שלא מוכר לנו.
לינגון הגענו ב-4 לפנות בוקר, כשהכל היה עדיין חשוך, ושמנו פעמינו למלון שהזמנו מראש. שינה קצרה למילוי מצברים, ארוחת בוקר בסגנון בופה כמוה לא אכלנו הרבה מאוד זמן ויציאה לטירוף העיר.
שיטוט חסר תכלית כשבסופו החלטנו, שלא יכול להיות שניהיה במיאנמר בלי לנסוע ברכבת לפחות פעם אחת, לקחת את קו הרכבת סובב ינגון ולצאת לנסיעה קצרה של שלוש שעות סביב העיר.
הרכבת נסעה מאוד לאט. רכבת ישנה מאוד, שבכל קרון יש שני ספסלי עץ הממוקמים לאורך הקירות. בכל תחנה, עלו וירדו אנשים וגם רוכלים שונים - מוכרי פירות, בוטנים, אגוזי בטל. ניסינו לתקשר עם הנוסעים אבל היה קשה כי שוב, רובם לא דוברי אנגלית. אפילו לא קצת. ביציאה מהעיר, ראינו שטחים חקלאיים מעובדים ובתי עץ קטנים. באיזור השוק עלו הרבה נוסעים עם סלים עמוסים בסחורה. חלקם הכינו את הירקות לבישול, תוך כדי נסיעה, חתכו וזרקו קצוות מיותרים. פגודות מוזהבות, קבוצות של מנזרים זה ליד זה. אנשים יושבים על המסילה המקבילה. אנשים מנהלים חיים סביב קווי הרכבת. מאוד מעניין. עוד משהו ללמוד על בורמה.
בערב הוזמנו לביתה של משפחה ישראלית שעובדת פה בשגרירות (אלעד התקשר בבוקר לשגרירות ישראל בינגון כדי לברר מה המצב בתאילנד והאישה הציעה שנפגש). סעדנו את ליבינו בארוחה ביתית, ישראלית, משובחת ונהננו כולנו כמה שעות מחברה נעימה ומשיחות מפרות, בעברית!
למחרת ביקרנו בשוק העצום. הילדים בחרו לעצמם מזכרות מבורמה - בובות תיאטרון מסורתיות, ואנחנו קנינו מוסיקה מקומית וצעיפי קרושה (ענבל).
היום עבר מהר כל כך וב15 נסענו לשדה התעופה, לקראת הטיסה לתאילנד.
ועוד אתגר אחד לסיום בורמה - אנחנו מגיעים לקראת ה״צ׳ק אין״ למטוס ומעבירים את תיק היד במכונת הבידוק הביטחוני ואוי ואווי - מתברר לנו שהאולר של גוני נשכח בטעות כאן. גוני מבואס מאוד, בוכה, ואנחנו מסבירים את הרגישות ומבקשים עזרה. לאחר כמה דקות מגיע נציג חברת התעופה ובידו האולר, והוא בדרכו לשים אותו בתיקי הגב שלנו בבטן המטוס. כהוכחה שאכן זה מה שעשה, הוא צילם לנו את האולר בתוך התיק עם הטלפון הסלולרי שלו, וכולנו היינו מאוד מבסוטים.
סיכומים.....סיכומים....
לא היה לנו פשוט הטיול פה. ובכל זאת, הצלחנו להנות ומצאנו לא מעט עניין במקום המיוחד הזה. בעיקר בעיקר התרשמנו מחביבותם הגדולה של המיאנמרים ונהננו מאוד מהמפגשים איתם, אבל גם כמובן מההיסטוריה והתרבות העשירות שיש למקום, חיי הדת המעניינים והנופים המקסימים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה