קאלו
לאחר נסיעה מטלטלת ומאוד לא נוחה של תשע שעות מבאגאן, הגענו לעיירה ההררית, הירוקה והצלולה קאלו. הפעם הייתה לנו הצלחה גדולה עם המלון והתגוררנו במלון הטוב ביותר עד עתה במינמאר - חדרים מוקפדים בפרטים הקטנים וארוחת בוקר שווה. בעיר עצמה אין יותר מדי אתרים, אבל היא ירוקה ויפה ולנו הזכירה ספר מקסים שקראנו, שמתרחש ברובו בקאלו (״אומנות ההקשבה לפעימות הלב״ מאת פיליפ סנדקר - מומלץ בחום רב).
למחרת הגעתנו, התקיים בעיר שוק נודד העובר בסבב בין ערי האזור, ושמגיעים אליו מוכרים מכל השבטים בסביבה. היה מעניין לראות את המוכרים (בעיקר מוכרות) מוכרים את תוצרתם. כולן לבושות בלבוש מסורתי ולראשן בד גדול, צבעוני ומגולגל או כובע קש רחב שוליים. הפנים של כולן צבועות בטאנאקה. ראינו המון סוגי ירקות ופירות, הרבה הרבה דגים ויצורי מים מסוגים וגדלים שונים - טריים או מיובשים, מגשי טופו טרי, חטיפים מקומיים, בגדים ועוד.
לאחר היום בקאלו החלטנו להצפין ולהגיע בתחבורה מקומית למערת פינדאיה.
השקמנו קום, לקחנו ארוחת בוקר ארוזה ונסענו באוטובוס מקומי לצומת ממנו ניתן לקחת פיק-אפ לכיוון המערה. הפעם מדובר היה במרחק קצר ותוך כעשרים דקות הגענו לצומת, שהוא למעשה מין עיירת מעבר שכזו. הוויכוח הרגיל, ניסיון להשיג לעצמנו תנאים טובים ונסיעה זולה וכעבור עוד כשלושת רבעי שעה (ומכות טראומתיות בין שני נהגים שרבו על הזכות לקחת אותנו, כולל הטבעה של אחד הנהגים בשלולית ביוב) אנחנו על ארגז של טנדר יחד עם עוד כ - 25 (עשרים וחמשה !!!) מקומיים בדרכנו למערה.
המסע לא נגמר בזה, ולפני המערה עוד נסענו קצת בכרכרה עם סוס, אבל בסך הכל למטיילים למודי ניסיון כמונו, זה בהחלט לא היה נורא.
מערת פינדאיה היא למעשה מכלול של מערות, שבגדולה שבהן מוצבים כאלפי פסלים של בודהה בצורות ובגדלים שונים (הספירה האחרונה התבצעה לפני כשש שנים ואז היו במערה 8,700 פסלים). טיפסנו למערה בשביל המקורה, שילמנו כרטיסים, חלצנו נעליים ונכנסנו למעלית החדישה שלקחה אותנו עד לפתח.
המערה עצמה מכילה חללים רבים, כעין חדרים, וכל כולה מכוסה בהמון בודהות. רובם מוזהבים אך חלקם שחורים במלואם או בחציים וחלקם עשויים דווקא אבן לבנה. הפסלים הם מתקופות שונות, חלקם בני כמה מאות שנים ואחרים חדשים יותר. ליד רוב הפסלים יש את שם התורם שהשקיע בהצבתם, עניין שכרוך כנראה בהרבה מאוד כסף, אנשים מהרבה מקומות בעולם (לא מצאנו מישהו ישראלי). יש גם פתח שמישהו סיפר לנו שהוא מוביל לבאגן במרחק של 1,500 ק״מ משם - לא נשמע הגיוני.
מטיילים במערה, חוקרים את האולמות השונים, הכל מואר בתאורה חשמלית, והתופעה מעניינת מאוד. לאן שלא מסתכלים רואים המוני פסלים המוצבים בצפיפות זה ליד זה, והכמות הזאת, נותנת הרבה כוח למקום.
יוצאים מהמערה וחוזרים יחד עם קרלוס ורוסה (פרטים בהמשך) ברגל, לעיירה שליד המערה ומשם בחזרה לקאלו.
הטרק מקאלו לאגם אינלה
מתוך המילון:
Trek = a long, hard journey
ביום השני של הטרק, אחרי ארוחת צהריים ומנוחה קצרה ומנחמת, אמרנו למדריך שלא ציפינו לדרך כל כך ארוכה, ושבסוכנות אמרו לנו שנלך כל יום מקסימום 5-6 ק״מ, והוא אמר לנו בתוכחה: ״לכו למילון ותבדקו מה המשמעות של המילה טרק״! אז כך עשינו...ובאותו רגע מאוד צחקנו (האפשרות המתבקשת השנייה היתה לבכות, אבל לא היה לנו כוח לזה).
את הטרק עצמו, המחבר בין שתי הנקודות ונמשך 3 ימים, תיאמנו לנו דרך סוכנות נסיעות בקאלו. לקחנו מדריך וסבל שהלכו איתנו, וטבח שחיכה לנו בנקודות העצירה לארוחות ובישל אותן. שלחנו את אחד התיקים לנקודת הסיום ויצאנו לדרכנו. בדקה התשעים הצטרפו אלינו קרלוס ורוסה, זוג מקסים מספרד וארגנטינה שפגשנו יומיים קודם בשוק ושבילינו איתו את יום הטיול לפינדיה. התוספת הזו היתה מאוד נעימה ועזרה לנו רבות ברגעי הטרק הקשים.
מתחילים ללכת, יוצאים מקאלו אל עבר השטחים החקלאיים, כפרים קטנים בדרך, הרים. מטפסים ויורדים, הכל מאוד ירוק מסביב, הכל צלול ורואים מאוד למרחוק, מידי פעם פוגשים מקומיים וגם קצת תיירים, ואחרי כשלוש שעות מגיעים לנקודת ארוחת הצהריים. מתענגים על ההפסקה והאוכל ולאחר כשעה ממשיכים בצעידה. צועדים וצועדים ולא נראה שיעדינו הולך ומתקרב. שואלים את המדריך כמה עוד נשאר לנו להיום והוא אומר בזכיכות, עוד ארבע שעות. Omg. בשלב מסויים עולים על פסי רכבת והולכים עליהם, ואחרי זמן מה מגיעים לתחנת רכבת, תחנת מנוחה אחרונה לפני יעדינו הסופי להיום. בדיוק מגיעה רכבת לתחנה ויש המון התרחשות. קונים ומוכרים, עולים ויורדים והמון קולות ורחשים. אנחנו מתרשמים שהרכבת הזאת היא זוועתית ושממש לא היינו רוצים לנסוע בה. נחים קצת, שותים תה מקומי ואוכלים עוגיות, ויאללה - ממשיכים. עוד שלושת רבעי שעה של הליכה ואנחנו רואים את הכפר בו נישן הלילה. מרחוק, אני ורוסה, מנסות לנחש באיזה בית נישן ובוחרות לנו את הבתים השווים ביותר, ואיו ממש הרבה כאלה. מגיעים לכפר, כמה תאואים מקבלים את פנינו והנה אנחנו ניצבים בפני הבית בו נישן - בית במבוק בין שני קומות - בקומה התחתונה ישנות הפרות ובעליונה המשפחה ואנחנו. רוסה מגיבה בהפתעה ואומרת שזה הרי מגוחך שנישן יחד עם פרות! המדריך, שחש עלבון מהאמירה התמימה הזו, מסביר לנו שזה הסגנון פה ושאם לא מתאים לנו, הוא יכול לנסות לסדר לנו את בית הצ׳יף. לא נעים לנו ממנו והאמת היא שבאופן כללי לא נעים לנו, אנחנו מתנצלים בפני המדריך שפגענו בו ומתמקמים בחושה. קצת אחרי רדת החשכה מוגשת לנו ארוחת ערב שווה ביותר, עם כמה מנות שונות, כולל תה וקינוח, ולא הרבה אחרי כן, מיוזעים ומלוכלכים - אנחנו צוללים לשינה טרופה, על ערימת שמיכות וגם מתחתיה. בלילה הטמפרטורות צונחות כמעט עד לאפס, אבל חוץ מהראש שמציץ החוצה וסובל מהקורררר, די חם לנו. אנחנו מרגישים את הרגליים בגלל ההליכה המאומצת של אותו היום ומקווים שמחר לא יהיה כל כך קשה.
יום שני מתחיל בארוחת בוקר דלה ויציאה מוקדמת לדרך. אנחנו יוצאים מהכפר בדרך שעולה באיזור של חורש טבעי ויורדים אל עבר שדות אורז מוצפים וגני ירק גדולים. אחרי כשלוש שעות, פוגשים כביש ראשי ועושים מנוחה. אחר כך ממשיכים בדרך מישורית זמן מה, בדרך פוגשים קבוצה של בני שבט הפאון - נשים וגברים לבושים בשחור, שמטפחות צבעוניות מגולגלות על ראשיהם. ממשיכים בדרך שעולה ויורדת לסירוגין, חולפים על פני כפרים ושדות מעובדים, מרחבי ענק של שדות צ׳ילי מבהיקים בצבעם האדום העז, ואחרי עוד כשלוש שעות מגיעים סוף סוף לכפר בו נאכל ארוחת צהריים. אין מקום בגוף שאני לא מרגישה והכל כואב! פה מגיע השלב שהמדריך המעצבן אומר לנו שכדאי שנבדוק במילון מה המשמעות של המילה טרק ולאחריו הליכה נוספת של כשלוש שעות, כולל חצייה של מעבר הרים אחד. הפעם, בניסיון להשתפר מהלילה הקודם, אנחנו ישנים במחסן ירקות, עם ערימה גדולה יותר של שמיכות כמזרון וערימה גדולה יותר של שמיכות לכיסוי. בלילה הזה יהל מפתח התקף אסתמה...
יום שלישי לטרק ואנחנו מרגישים מותשים. הרגליים ממש כואבות לכולנו, חוץ מליהל, שסובל מנשימה קשה. זה היום האחרון אז אנחנו די מעודדים אבל אני מודאגת מיהלול, נותנת לו קצת ונטולין ואלעד סוחב אותו כל היום על הגב (גם בשני הימים האחרים הוא היה לפחות חצי מהדרך על הגב בגלל אורך הדרך, ולאלעד היה ממש לא פשוט). מתחילים את היום בטיפוס עצבני ואחרי כן ממשיכים בדרך ישרה או בירידה. בשלב מסויים, מאוד במטושטש, רואים את האגם. זה מעודד לראות את נקודת הסיום שלנו אבל נדמה שהיא עוד מאוד רחוקה. חולפות עוד יותר משלוש שעות עד שאנחנו פוגשים בתעלת המים, שתיקח אותנו אל עברו השני של האגם. תחושת סיפוק על 55 הק״מ שגמענו בשלושה ימים יחד עם עייפות ורעב גדולים מציפים אותנו. אנחנו משיקים כוסות תה עם חברינו למסע ואוכלים בקושי את ארוחת הצהריים המגעילה שמוגשת לנו.
[גון גון המקסים היה הגיבור הראשי של הטרק. היה לו לא פשוט והוא עשה את זה ובגדול!!!]
צועדים אל עבר המזח ולפתע ניגשת אלינו בורמזית, לא חביבה בכלל, ומבקשת שנשלם דמי כניסה לאיזור האגם. מי שמע על דבר כזה??? אנחנו מתרעמים, אומרים לה ששילמנו הכל כולל הכל לסוכנות שארגנה לנו את הטרק, עולים על הסירה (למרות שהיא דוחפת אותה ברגליה ומנסה למנוע מאיתנו לעלות) ונוסעים משם בתחושת סיפוק גדולה. שילמנו במדינה הזאת די והותר כסף כדי להכנס לאתרים כאלו ואחרים ונמאס לנו כבר! בכל המקומות דורשים דמי כניסה ודורשים אותם בדולרים, ממש מעצבן!
אבל העצבים והעייפות מתפוגגים בתחושת הנינוחות של השייט, במראות המקסימים
של תעלות המים, בתי הכלונסאות ומנזרי העץ הציוריים. אנחנו שטים בתעלה כשעה ועוד כשעתיים באגם העצום, מוקף ההרים, עד שמגיעים לננג שווה, עיירה על גדת אחת התעלות, שם נשהה בששת הימים הקרובים.
באגם עוד מספיקים לראות את עשרות הדייגים הציוריים, השטים בסירות העץ שלהם וחותרים ברגל וביד אחת (של אותו צד) וביד השנייה פורסים ואוספים את רשתות הדיג.
ואי אפשר לסכם ביקור במדינה בלי לבקר בבית חולים מקומי. בערב מגיעים עם יהל ובתנועות פנטומימה (הרופא לא דובר אנגלית) מסבירים על מצבו ודורשים אינהלציה. בתהליך המעניין צופים כעשרה אנשים, כאילו מדובר בהצגת היום. אחרי כן, הוא מרגיש כבר הרבה יותר טוב ולמחרת היום מתאושש לגמרי.
לאחר נסיעה מטלטלת ומאוד לא נוחה של תשע שעות מבאגאן, הגענו לעיירה ההררית, הירוקה והצלולה קאלו. הפעם הייתה לנו הצלחה גדולה עם המלון והתגוררנו במלון הטוב ביותר עד עתה במינמאר - חדרים מוקפדים בפרטים הקטנים וארוחת בוקר שווה. בעיר עצמה אין יותר מדי אתרים, אבל היא ירוקה ויפה ולנו הזכירה ספר מקסים שקראנו, שמתרחש ברובו בקאלו (״אומנות ההקשבה לפעימות הלב״ מאת פיליפ סנדקר - מומלץ בחום רב).
למחרת הגעתנו, התקיים בעיר שוק נודד העובר בסבב בין ערי האזור, ושמגיעים אליו מוכרים מכל השבטים בסביבה. היה מעניין לראות את המוכרים (בעיקר מוכרות) מוכרים את תוצרתם. כולן לבושות בלבוש מסורתי ולראשן בד גדול, צבעוני ומגולגל או כובע קש רחב שוליים. הפנים של כולן צבועות בטאנאקה. ראינו המון סוגי ירקות ופירות, הרבה הרבה דגים ויצורי מים מסוגים וגדלים שונים - טריים או מיובשים, מגשי טופו טרי, חטיפים מקומיים, בגדים ועוד.
לאחר היום בקאלו החלטנו להצפין ולהגיע בתחבורה מקומית למערת פינדאיה.
השקמנו קום, לקחנו ארוחת בוקר ארוזה ונסענו באוטובוס מקומי לצומת ממנו ניתן לקחת פיק-אפ לכיוון המערה. הפעם מדובר היה במרחק קצר ותוך כעשרים דקות הגענו לצומת, שהוא למעשה מין עיירת מעבר שכזו. הוויכוח הרגיל, ניסיון להשיג לעצמנו תנאים טובים ונסיעה זולה וכעבור עוד כשלושת רבעי שעה (ומכות טראומתיות בין שני נהגים שרבו על הזכות לקחת אותנו, כולל הטבעה של אחד הנהגים בשלולית ביוב) אנחנו על ארגז של טנדר יחד עם עוד כ - 25 (עשרים וחמשה !!!) מקומיים בדרכנו למערה.
המסע לא נגמר בזה, ולפני המערה עוד נסענו קצת בכרכרה עם סוס, אבל בסך הכל למטיילים למודי ניסיון כמונו, זה בהחלט לא היה נורא.
מערת פינדאיה היא למעשה מכלול של מערות, שבגדולה שבהן מוצבים כאלפי פסלים של בודהה בצורות ובגדלים שונים (הספירה האחרונה התבצעה לפני כשש שנים ואז היו במערה 8,700 פסלים). טיפסנו למערה בשביל המקורה, שילמנו כרטיסים, חלצנו נעליים ונכנסנו למעלית החדישה שלקחה אותנו עד לפתח.
המערה עצמה מכילה חללים רבים, כעין חדרים, וכל כולה מכוסה בהמון בודהות. רובם מוזהבים אך חלקם שחורים במלואם או בחציים וחלקם עשויים דווקא אבן לבנה. הפסלים הם מתקופות שונות, חלקם בני כמה מאות שנים ואחרים חדשים יותר. ליד רוב הפסלים יש את שם התורם שהשקיע בהצבתם, עניין שכרוך כנראה בהרבה מאוד כסף, אנשים מהרבה מקומות בעולם (לא מצאנו מישהו ישראלי). יש גם פתח שמישהו סיפר לנו שהוא מוביל לבאגן במרחק של 1,500 ק״מ משם - לא נשמע הגיוני.
מטיילים במערה, חוקרים את האולמות השונים, הכל מואר בתאורה חשמלית, והתופעה מעניינת מאוד. לאן שלא מסתכלים רואים המוני פסלים המוצבים בצפיפות זה ליד זה, והכמות הזאת, נותנת הרבה כוח למקום.
יוצאים מהמערה וחוזרים יחד עם קרלוס ורוסה (פרטים בהמשך) ברגל, לעיירה שליד המערה ומשם בחזרה לקאלו.
הטרק מקאלו לאגם אינלה
מתוך המילון:
Trek = a long, hard journey
ביום השני של הטרק, אחרי ארוחת צהריים ומנוחה קצרה ומנחמת, אמרנו למדריך שלא ציפינו לדרך כל כך ארוכה, ושבסוכנות אמרו לנו שנלך כל יום מקסימום 5-6 ק״מ, והוא אמר לנו בתוכחה: ״לכו למילון ותבדקו מה המשמעות של המילה טרק״! אז כך עשינו...ובאותו רגע מאוד צחקנו (האפשרות המתבקשת השנייה היתה לבכות, אבל לא היה לנו כוח לזה).
את הטרק עצמו, המחבר בין שתי הנקודות ונמשך 3 ימים, תיאמנו לנו דרך סוכנות נסיעות בקאלו. לקחנו מדריך וסבל שהלכו איתנו, וטבח שחיכה לנו בנקודות העצירה לארוחות ובישל אותן. שלחנו את אחד התיקים לנקודת הסיום ויצאנו לדרכנו. בדקה התשעים הצטרפו אלינו קרלוס ורוסה, זוג מקסים מספרד וארגנטינה שפגשנו יומיים קודם בשוק ושבילינו איתו את יום הטיול לפינדיה. התוספת הזו היתה מאוד נעימה ועזרה לנו רבות ברגעי הטרק הקשים.
מתחילים ללכת, יוצאים מקאלו אל עבר השטחים החקלאיים, כפרים קטנים בדרך, הרים. מטפסים ויורדים, הכל מאוד ירוק מסביב, הכל צלול ורואים מאוד למרחוק, מידי פעם פוגשים מקומיים וגם קצת תיירים, ואחרי כשלוש שעות מגיעים לנקודת ארוחת הצהריים. מתענגים על ההפסקה והאוכל ולאחר כשעה ממשיכים בצעידה. צועדים וצועדים ולא נראה שיעדינו הולך ומתקרב. שואלים את המדריך כמה עוד נשאר לנו להיום והוא אומר בזכיכות, עוד ארבע שעות. Omg. בשלב מסויים עולים על פסי רכבת והולכים עליהם, ואחרי זמן מה מגיעים לתחנת רכבת, תחנת מנוחה אחרונה לפני יעדינו הסופי להיום. בדיוק מגיעה רכבת לתחנה ויש המון התרחשות. קונים ומוכרים, עולים ויורדים והמון קולות ורחשים. אנחנו מתרשמים שהרכבת הזאת היא זוועתית ושממש לא היינו רוצים לנסוע בה. נחים קצת, שותים תה מקומי ואוכלים עוגיות, ויאללה - ממשיכים. עוד שלושת רבעי שעה של הליכה ואנחנו רואים את הכפר בו נישן הלילה. מרחוק, אני ורוסה, מנסות לנחש באיזה בית נישן ובוחרות לנו את הבתים השווים ביותר, ואיו ממש הרבה כאלה. מגיעים לכפר, כמה תאואים מקבלים את פנינו והנה אנחנו ניצבים בפני הבית בו נישן - בית במבוק בין שני קומות - בקומה התחתונה ישנות הפרות ובעליונה המשפחה ואנחנו. רוסה מגיבה בהפתעה ואומרת שזה הרי מגוחך שנישן יחד עם פרות! המדריך, שחש עלבון מהאמירה התמימה הזו, מסביר לנו שזה הסגנון פה ושאם לא מתאים לנו, הוא יכול לנסות לסדר לנו את בית הצ׳יף. לא נעים לנו ממנו והאמת היא שבאופן כללי לא נעים לנו, אנחנו מתנצלים בפני המדריך שפגענו בו ומתמקמים בחושה. קצת אחרי רדת החשכה מוגשת לנו ארוחת ערב שווה ביותר, עם כמה מנות שונות, כולל תה וקינוח, ולא הרבה אחרי כן, מיוזעים ומלוכלכים - אנחנו צוללים לשינה טרופה, על ערימת שמיכות וגם מתחתיה. בלילה הטמפרטורות צונחות כמעט עד לאפס, אבל חוץ מהראש שמציץ החוצה וסובל מהקורררר, די חם לנו. אנחנו מרגישים את הרגליים בגלל ההליכה המאומצת של אותו היום ומקווים שמחר לא יהיה כל כך קשה.
יום שני מתחיל בארוחת בוקר דלה ויציאה מוקדמת לדרך. אנחנו יוצאים מהכפר בדרך שעולה באיזור של חורש טבעי ויורדים אל עבר שדות אורז מוצפים וגני ירק גדולים. אחרי כשלוש שעות, פוגשים כביש ראשי ועושים מנוחה. אחר כך ממשיכים בדרך מישורית זמן מה, בדרך פוגשים קבוצה של בני שבט הפאון - נשים וגברים לבושים בשחור, שמטפחות צבעוניות מגולגלות על ראשיהם. ממשיכים בדרך שעולה ויורדת לסירוגין, חולפים על פני כפרים ושדות מעובדים, מרחבי ענק של שדות צ׳ילי מבהיקים בצבעם האדום העז, ואחרי עוד כשלוש שעות מגיעים סוף סוף לכפר בו נאכל ארוחת צהריים. אין מקום בגוף שאני לא מרגישה והכל כואב! פה מגיע השלב שהמדריך המעצבן אומר לנו שכדאי שנבדוק במילון מה המשמעות של המילה טרק ולאחריו הליכה נוספת של כשלוש שעות, כולל חצייה של מעבר הרים אחד. הפעם, בניסיון להשתפר מהלילה הקודם, אנחנו ישנים במחסן ירקות, עם ערימה גדולה יותר של שמיכות כמזרון וערימה גדולה יותר של שמיכות לכיסוי. בלילה הזה יהל מפתח התקף אסתמה...
יום שלישי לטרק ואנחנו מרגישים מותשים. הרגליים ממש כואבות לכולנו, חוץ מליהל, שסובל מנשימה קשה. זה היום האחרון אז אנחנו די מעודדים אבל אני מודאגת מיהלול, נותנת לו קצת ונטולין ואלעד סוחב אותו כל היום על הגב (גם בשני הימים האחרים הוא היה לפחות חצי מהדרך על הגב בגלל אורך הדרך, ולאלעד היה ממש לא פשוט). מתחילים את היום בטיפוס עצבני ואחרי כן ממשיכים בדרך ישרה או בירידה. בשלב מסויים, מאוד במטושטש, רואים את האגם. זה מעודד לראות את נקודת הסיום שלנו אבל נדמה שהיא עוד מאוד רחוקה. חולפות עוד יותר משלוש שעות עד שאנחנו פוגשים בתעלת המים, שתיקח אותנו אל עברו השני של האגם. תחושת סיפוק על 55 הק״מ שגמענו בשלושה ימים יחד עם עייפות ורעב גדולים מציפים אותנו. אנחנו משיקים כוסות תה עם חברינו למסע ואוכלים בקושי את ארוחת הצהריים המגעילה שמוגשת לנו.
[גון גון המקסים היה הגיבור הראשי של הטרק. היה לו לא פשוט והוא עשה את זה ובגדול!!!]
צועדים אל עבר המזח ולפתע ניגשת אלינו בורמזית, לא חביבה בכלל, ומבקשת שנשלם דמי כניסה לאיזור האגם. מי שמע על דבר כזה??? אנחנו מתרעמים, אומרים לה ששילמנו הכל כולל הכל לסוכנות שארגנה לנו את הטרק, עולים על הסירה (למרות שהיא דוחפת אותה ברגליה ומנסה למנוע מאיתנו לעלות) ונוסעים משם בתחושת סיפוק גדולה. שילמנו במדינה הזאת די והותר כסף כדי להכנס לאתרים כאלו ואחרים ונמאס לנו כבר! בכל המקומות דורשים דמי כניסה ודורשים אותם בדולרים, ממש מעצבן!
אבל העצבים והעייפות מתפוגגים בתחושת הנינוחות של השייט, במראות המקסימים
של תעלות המים, בתי הכלונסאות ומנזרי העץ הציוריים. אנחנו שטים בתעלה כשעה ועוד כשעתיים באגם העצום, מוקף ההרים, עד שמגיעים לננג שווה, עיירה על גדת אחת התעלות, שם נשהה בששת הימים הקרובים.
באגם עוד מספיקים לראות את עשרות הדייגים הציוריים, השטים בסירות העץ שלהם וחותרים ברגל וביד אחת (של אותו צד) וביד השנייה פורסים ואוספים את רשתות הדיג.
ואי אפשר לסכם ביקור במדינה בלי לבקר בבית חולים מקומי. בערב מגיעים עם יהל ובתנועות פנטומימה (הרופא לא דובר אנגלית) מסבירים על מצבו ודורשים אינהלציה. בתהליך המעניין צופים כעשרה אנשים, כאילו מדובר בהצגת היום. אחרי כן, הוא מרגיש כבר הרבה יותר טוב ולמחרת היום מתאושש לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה