לא קל לחזור ולנוע אחרי 3 שבועות של בטלה. זו היתה התחושה הראשונה שלי כשיצאנו מהאי צ׳אנג שבתאילנד בדרכנו לקמבודיה. לאחר כ-5 שעות של נסיעה, הגענו לאזור הגבול. הפעם המעבר בין המדינות היה מייגע. הרגשנו שהחברה ממנה קנינו כרטיס זול לנסיעה מתאילנד לקמבודיה, מנסה לעשות ״השלמת הכנסה״ על ידי לקיחת כספים מאיתנו, בטענות שונות ומשונות. לאחר עיכובים קלים וטרטור באזור הגבול, החתמנו דרכונים ועברנו לצד הקמבודי.
במעבר יבשתי כזה בין מדינות, הנוף לא משתנה עם ההגעה למדינה החדשה, אבל משהו באוויר דווקא כן אחר. אנחנו מרגישים שהגענו למקום חדש. חוקרים ומסתכלים במבט מעמיק ומנסים לאפיין לעצמיני את המקום ובמה הוא שונה או דומה לקודמו. אחד השינויים הבולטים הראשונים היו הנהיגה בצד ימין כמו בארץ. מוזר אחרי תשעה חודשים של נהיגה בצד ״ההפוך״. חוץ מזה, רואים כאן מייד שהמדינה ענייה יותר מתאילנד - רמת התחזוקה של הכבישים, הבתים השונים בצידי הדרכים, הילדים המבקשים כסף בצד הדרך, וגם....חוזרים לשירותים המלוכלכים, איזו באסה!
כ 13 שעות אחרי שיצאנו לדרכנו, הגענו למלון החדש בסיאם ריפ. סיאם ריפ היא עיר מקסימה ומאוד תיירותית בגלל קרבתה לאנגקור וואט, מוקד התיירות החשוב ביותר בקמבודיה. אכלנו, תיאמנו לנו את יום המחרת והלכנו לישון.
למחרת קמים מוקדם בבוקר, ארוחת בוקר זריזה ואנחנו על הטוקטוק הקמבודי (אופנוע גורר עגלת ישיבה, יש תמונות) ואנחנו בדרכנו ליום המקדשים הראשון.
פותחים את היום בנסיעה לקנות כרטיסים. המוני תיירים צובאים על המקום, קצת מלחיץ בהתחלה אבל מהר מאוד רואים שהעסק מתנהל ביעילות רבה. מצטלמים וקונים פס חופשי לכל האתרים באזור, למשך 3 ימים.
האתר הראשון והמפורסם שבהם הוא האנגקור וואט - ארמון מפואר בן למעלה מ 900 שנה המתנוסס על דגלה של קמבודיה. הוא נבנה בתקופה בה שלטה קמבודיה על חלקים נרחבים מאסיה והיתה בשיא תפארתה. הארמון ענק והוא מוקף תעלה רחבה עם הרבה הרבה מים. באתר עצמו המון גילופי אבן ודמויות מרשימות (הרבה מאוד נימפות מהמתולגיה ההינדית והבודהיסטית וסצינות מלחמה שונות). משבר קטן נרשם בתוך המקדש כשהתברר שלילדים אסור לטפס למתחם המרכזי. לא עזרו תחנוננו ותקוותינו - הילדים נשארים למטה ואנחנו עולים לסרוגין לצפות בנוף מקומת הארמון העליונה. כשאנחנו מטפסים על מדרגות העץ התלולות, הבנויות בזווית מפחידה ובייחוד כשאנחנו יורדים מהן, אנחנו בעצם מודים על האיסור הנ״ל, פחד אלוהים!
האתר השני הוא האנגקור תום, שנבנה על ידי שליט אחר. הארמון קרוב מאוד לראשון. הכי מרשימים כאן הם עשרות הפרצופים המפוסלים באבן שנגלים רק לאחר מבט שני ושלישי, כמו תמונות התלת מימד בהם אתה צריך להתבונן בריכוז רב כמה דקות עד שלפתע קופצת התמונה מתוך הרקע שלה. גם כאן המון גילוף באבן.
עייפים מטיפוס והליכה בין המקדשים, הולכים להתוודא למטבח הקמרי ולא מתאכזבים. אוכלים במסעדה אגרול חי (דפי אורז ממולאים בירקות טריים, מעדן אמיתי) ותבשיל שנראה כעין מרק ומכיל חלב קוקס ותבלינים רבים הנקרא ״אמוק״.
המתחם הבא אליו אנו נוסעים נקרא פארה תום. זה המקדש המעניין ביותר ביום הראשון. המון עצים צמחו על קירות המקדש, מוטטו חלקים ממנו והשתלבו בתוך אחרים. מדהים לראות את הכוח של העצים ואיך למרות הבנייה הכל כך חזקה ומתקדמת, הטבע צוחק על האדם. איך הם מצליחים לצמוח מתוך הקירות ולהזיז אבני ענק.
חוויה גדולה היתה בהליכה אל תוך המקדש. חבורה של גברים קטועי רגלים וידיים ישבו בסוכה וניגנו מוסיקה מדהימה. אלו קורבנות של מוקשים שהונחו על ידי הקמר רוז׳ בתקופת מלחמת האזרחים. גוני ויהל מרותקים וגם אנחנו. יהל מציץ לתוך אחת הרגלים התותבות ושואל המון שאלות (״אבא, נכון שפול פוט לא יעשה לי משהו מסוכן?״).משוחחים על מלחמות והרע שבהם. על כמה נורא יכולים להיות בני אדם אחד לשני. קונים דיסק של החבורה וממשיכים בדרכנו.
בערב, לאחר שהתקלחנו (כל כך חם פה במהלך היום שאנחנו מגיעים לחדר מיוזעים ודביקים, וכשמורידים את הנעליים מתפשט בחדר ריח חזק של גבינות כחולות...) ונחנו, יצאנו להסתובב קצת בעיר. זו עיר תיירותית עם חיי תרבות תוססים. יש כאן המון מסעדות מעולות ואזור עם חיי לילה, או לפחות ערב, תוססים.
למחרת שוב קימה מוקדמת לקראת עוד יום עמוס של טיול. הפעם מתחילים בנסיעה ארוכה של כשעתיים לכיוון מקום שנקרא קאבל סאפין. בדרך המון דוכנים - סלים קלועים, פירות, ממתקים ממיץ של פירות דקלים, תחנות דלק מאולתרות. רוב הבתים בנויים מעץ והם מוגבהים על עמודים. הנוף הוא מישורי ענק הנמתחים לכל עבר, משובצים בשדות מצהיבים ובעצי דקל שנוגעים בשמים. פה ושם פרות רועות בהן וחקלאים עם טרקטור או עם עגלה רתומה לשור. בהמשך הנסיעה, האיזור הופך מעט הררי יותר, וההרים מכוסים ביערות עם עצי ענק. אנחנו מגיעים ליעד הראשון ויוצאים לטיפוס רגלי של שעה בתוך היער, עד למפל קאבל סאפין. בעונה הנוכחית המפל לא שופע במים, אבל יש כאן הרבה צמחייה והמוני פרפרים צבעוניים. בנוסף, על הסלעים בתוך המים, מגולפות דמויות של שיווה וגם אלפי ״שיווה לינגם״ (סמל פאלי, שמסמל את החיים, לא מגניב כמו שזה נשמע) בתוך הערוץ הסלעי השחור.
בהמשך מבקרים במרכז לשימור חיות הנתונות בסכנת הכחדה, ולומדים הרבה עליהן, על היחס של הקמבודים אליהן (צדים אותן למטרות אוכל או תרופות עממיות או מחזיקים חיות בר כחיות מחמד) ועל פעילותו החשובה של המרכז בהסברה ובחינוך של ילדים מקומיים לשמירה וכבוד לטבע.
ועוד מקדש על הדרך - באנטי סאריי - מקדש קטן הבנוי כולו מאבן ורודה, שהיא כנראה חזקה ועמידה במיוחד, כי כאן המקדש שמור היטב וכמעט שלם. כאן ראינו עבודת אמנות מוקפדת של גילופי אבן עדינים, עם פרטי פרטים, בדיוק מדהים ובאיכות גבוהה. מוטיבים של אלים וחיות, דוגמאות של פרחים, צמחים וצורות מסתלסלות, היוצאות מהאבן וכמעט נפרדות ממנו, כמו ישות עצמאית. כמו כן כתובות רבות בקמרית ופסלי אלים - קופים, גרודות (גוף אדם, ראש וכנפיים של נשר) ומפלצות - מפוסלים ביד אמן ושלמים כמעט לחלוטין.
משם בריצה, או ליתר דיוק נסיעה חפוזה, לחוות פרפרים שהילדים מאוד רצו לבקר בה. מפגש מעניין עם מיני פרפרים שונים, ״מגלמות״ - כלובי גלמים בהם יוצאים הפרפרים החדשים, זחלים שונים ומשונים, למידה על תהליך גלגולו של הפרפר והכל בדרך בלתי אמצעית, עם אפשרות לגעת בהכל והסברים מחכימים.
עם הלשון בחוץ (של ענבל לפחות) נהג הטוק טוק מחליט לעצור לנו לעת ערב, בלונה פארק - יריד מקומי, עם עשרות דוכנים, מתקנים ואנשים. הילדים, על קצה הבטריות שלהם, מתלהבים ועוברים בצהלות שמחה ממתקן למתקן, כמעט עד שנשמותינו פורחות. מחר, אנחנו חושבים, נוריד את הקצב. אבל גם למחרת מחכה לנו יום מרתוני במיוחד.
על הבוקר נוסעים אל עבר כפר שכן, שם עולים על סירה ממונעת בתעלת מים חומים ושטים אל עבר כמה ״כפרים צפים״. בעונה זו של השנה, הכפרים לא ממש צפים אבל אנחנו צופים בבתי כלונסאות הנישאים 8-10 מטרים לגובה, הבנויים בצפיפות רבה כמו שכונות פחונים/עצונים, בעוני רב, בחיים שלמים המתנהלים ליד ובתוך המים - דיג של חיות מים שונות, בריכות דגים/יצורי מים אחרים, ילדים ערומים מתרחצים ומשתוללים בתוך המים העכורים, נשים מכבסות את בגדיהן או רוחצות את כלי האוכל. בהמשך השיט מגיעים ליער עבות של עצי ענק, שכולם כולם בתוך המים. עוזבים את הסירה הממונעת והמרעישה לטובת סירת עץ פשוטה וקטנה, ושטים שייט נינוח וקסום בין העצים המדהימים, בעלי הצמרות הגבוהות והגזעים המתפתלים. על הגזעים משתקפות תנודות המים הקטנות, ואני מרגישה שזה בהחלט שיא קטן בטיול שלנו. איזו חוויה נהדרת! ממשיכים עם הסירה הממונעת אל עבר אגם טון לה סאפ, שהוא אגם ענק (בתקופה הגשומה הוא מכפיל את גודלו פי שתיים וחצי) והוא מקווה בלתי נדלה של דגים. שטים שתיים וחצי דקות באגם ומסתובבים לחזור.
ממשיכים עם הטוק טוק אל עבר מתחם אנקור, לבקר בעוד מספר מקדשים (אף על פי שמרגישים כבר מוצפים מהם) ובדרך שומעים לפתע זעקות קורעות לב של חזירים. מסתובבים ורואים שלושה חזירי ענק ורודים, קשורים במאוזן על קרש גדול ומובלים על אופנוע אל המשחטה, כנראה. מראה וקולות מזעזעים שמהדהדים בראשינו עוד כמה זמן. מרפרפים על עוד כמה מקדשים, זהו שיא החום של היום ואנחנו מחפשים כבר רק כאלה שהם wow. הכמעט אחרון הוא מבנה אדיר בגודלו, גם בשטח וגם בגובה, הבנוי חדרים חדרים ששימש כבית ספר. שוב, עם הלשון בחוץ (של ענבל) ועם בגדים רטובים, נוסעים לנקודה האחרונה - גבעה עם מקדש שממנו אנחנו צופים (יחד עם עוד כמה מאות תיירים) בשקיעה ובאנקור וואט המרשים, בשלמותו.
במעבר יבשתי כזה בין מדינות, הנוף לא משתנה עם ההגעה למדינה החדשה, אבל משהו באוויר דווקא כן אחר. אנחנו מרגישים שהגענו למקום חדש. חוקרים ומסתכלים במבט מעמיק ומנסים לאפיין לעצמיני את המקום ובמה הוא שונה או דומה לקודמו. אחד השינויים הבולטים הראשונים היו הנהיגה בצד ימין כמו בארץ. מוזר אחרי תשעה חודשים של נהיגה בצד ״ההפוך״. חוץ מזה, רואים כאן מייד שהמדינה ענייה יותר מתאילנד - רמת התחזוקה של הכבישים, הבתים השונים בצידי הדרכים, הילדים המבקשים כסף בצד הדרך, וגם....חוזרים לשירותים המלוכלכים, איזו באסה!
כ 13 שעות אחרי שיצאנו לדרכנו, הגענו למלון החדש בסיאם ריפ. סיאם ריפ היא עיר מקסימה ומאוד תיירותית בגלל קרבתה לאנגקור וואט, מוקד התיירות החשוב ביותר בקמבודיה. אכלנו, תיאמנו לנו את יום המחרת והלכנו לישון.
למחרת קמים מוקדם בבוקר, ארוחת בוקר זריזה ואנחנו על הטוקטוק הקמבודי (אופנוע גורר עגלת ישיבה, יש תמונות) ואנחנו בדרכנו ליום המקדשים הראשון.
פותחים את היום בנסיעה לקנות כרטיסים. המוני תיירים צובאים על המקום, קצת מלחיץ בהתחלה אבל מהר מאוד רואים שהעסק מתנהל ביעילות רבה. מצטלמים וקונים פס חופשי לכל האתרים באזור, למשך 3 ימים.
האתר הראשון והמפורסם שבהם הוא האנגקור וואט - ארמון מפואר בן למעלה מ 900 שנה המתנוסס על דגלה של קמבודיה. הוא נבנה בתקופה בה שלטה קמבודיה על חלקים נרחבים מאסיה והיתה בשיא תפארתה. הארמון ענק והוא מוקף תעלה רחבה עם הרבה הרבה מים. באתר עצמו המון גילופי אבן ודמויות מרשימות (הרבה מאוד נימפות מהמתולגיה ההינדית והבודהיסטית וסצינות מלחמה שונות). משבר קטן נרשם בתוך המקדש כשהתברר שלילדים אסור לטפס למתחם המרכזי. לא עזרו תחנוננו ותקוותינו - הילדים נשארים למטה ואנחנו עולים לסרוגין לצפות בנוף מקומת הארמון העליונה. כשאנחנו מטפסים על מדרגות העץ התלולות, הבנויות בזווית מפחידה ובייחוד כשאנחנו יורדים מהן, אנחנו בעצם מודים על האיסור הנ״ל, פחד אלוהים!
האתר השני הוא האנגקור תום, שנבנה על ידי שליט אחר. הארמון קרוב מאוד לראשון. הכי מרשימים כאן הם עשרות הפרצופים המפוסלים באבן שנגלים רק לאחר מבט שני ושלישי, כמו תמונות התלת מימד בהם אתה צריך להתבונן בריכוז רב כמה דקות עד שלפתע קופצת התמונה מתוך הרקע שלה. גם כאן המון גילוף באבן.
עייפים מטיפוס והליכה בין המקדשים, הולכים להתוודא למטבח הקמרי ולא מתאכזבים. אוכלים במסעדה אגרול חי (דפי אורז ממולאים בירקות טריים, מעדן אמיתי) ותבשיל שנראה כעין מרק ומכיל חלב קוקס ותבלינים רבים הנקרא ״אמוק״.
המתחם הבא אליו אנו נוסעים נקרא פארה תום. זה המקדש המעניין ביותר ביום הראשון. המון עצים צמחו על קירות המקדש, מוטטו חלקים ממנו והשתלבו בתוך אחרים. מדהים לראות את הכוח של העצים ואיך למרות הבנייה הכל כך חזקה ומתקדמת, הטבע צוחק על האדם. איך הם מצליחים לצמוח מתוך הקירות ולהזיז אבני ענק.
חוויה גדולה היתה בהליכה אל תוך המקדש. חבורה של גברים קטועי רגלים וידיים ישבו בסוכה וניגנו מוסיקה מדהימה. אלו קורבנות של מוקשים שהונחו על ידי הקמר רוז׳ בתקופת מלחמת האזרחים. גוני ויהל מרותקים וגם אנחנו. יהל מציץ לתוך אחת הרגלים התותבות ושואל המון שאלות (״אבא, נכון שפול פוט לא יעשה לי משהו מסוכן?״).משוחחים על מלחמות והרע שבהם. על כמה נורא יכולים להיות בני אדם אחד לשני. קונים דיסק של החבורה וממשיכים בדרכנו.
בערב, לאחר שהתקלחנו (כל כך חם פה במהלך היום שאנחנו מגיעים לחדר מיוזעים ודביקים, וכשמורידים את הנעליים מתפשט בחדר ריח חזק של גבינות כחולות...) ונחנו, יצאנו להסתובב קצת בעיר. זו עיר תיירותית עם חיי תרבות תוססים. יש כאן המון מסעדות מעולות ואזור עם חיי לילה, או לפחות ערב, תוססים.
למחרת שוב קימה מוקדמת לקראת עוד יום עמוס של טיול. הפעם מתחילים בנסיעה ארוכה של כשעתיים לכיוון מקום שנקרא קאבל סאפין. בדרך המון דוכנים - סלים קלועים, פירות, ממתקים ממיץ של פירות דקלים, תחנות דלק מאולתרות. רוב הבתים בנויים מעץ והם מוגבהים על עמודים. הנוף הוא מישורי ענק הנמתחים לכל עבר, משובצים בשדות מצהיבים ובעצי דקל שנוגעים בשמים. פה ושם פרות רועות בהן וחקלאים עם טרקטור או עם עגלה רתומה לשור. בהמשך הנסיעה, האיזור הופך מעט הררי יותר, וההרים מכוסים ביערות עם עצי ענק. אנחנו מגיעים ליעד הראשון ויוצאים לטיפוס רגלי של שעה בתוך היער, עד למפל קאבל סאפין. בעונה הנוכחית המפל לא שופע במים, אבל יש כאן הרבה צמחייה והמוני פרפרים צבעוניים. בנוסף, על הסלעים בתוך המים, מגולפות דמויות של שיווה וגם אלפי ״שיווה לינגם״ (סמל פאלי, שמסמל את החיים, לא מגניב כמו שזה נשמע) בתוך הערוץ הסלעי השחור.
בהמשך מבקרים במרכז לשימור חיות הנתונות בסכנת הכחדה, ולומדים הרבה עליהן, על היחס של הקמבודים אליהן (צדים אותן למטרות אוכל או תרופות עממיות או מחזיקים חיות בר כחיות מחמד) ועל פעילותו החשובה של המרכז בהסברה ובחינוך של ילדים מקומיים לשמירה וכבוד לטבע.
ועוד מקדש על הדרך - באנטי סאריי - מקדש קטן הבנוי כולו מאבן ורודה, שהיא כנראה חזקה ועמידה במיוחד, כי כאן המקדש שמור היטב וכמעט שלם. כאן ראינו עבודת אמנות מוקפדת של גילופי אבן עדינים, עם פרטי פרטים, בדיוק מדהים ובאיכות גבוהה. מוטיבים של אלים וחיות, דוגמאות של פרחים, צמחים וצורות מסתלסלות, היוצאות מהאבן וכמעט נפרדות ממנו, כמו ישות עצמאית. כמו כן כתובות רבות בקמרית ופסלי אלים - קופים, גרודות (גוף אדם, ראש וכנפיים של נשר) ומפלצות - מפוסלים ביד אמן ושלמים כמעט לחלוטין.
משם בריצה, או ליתר דיוק נסיעה חפוזה, לחוות פרפרים שהילדים מאוד רצו לבקר בה. מפגש מעניין עם מיני פרפרים שונים, ״מגלמות״ - כלובי גלמים בהם יוצאים הפרפרים החדשים, זחלים שונים ומשונים, למידה על תהליך גלגולו של הפרפר והכל בדרך בלתי אמצעית, עם אפשרות לגעת בהכל והסברים מחכימים.
עם הלשון בחוץ (של ענבל לפחות) נהג הטוק טוק מחליט לעצור לנו לעת ערב, בלונה פארק - יריד מקומי, עם עשרות דוכנים, מתקנים ואנשים. הילדים, על קצה הבטריות שלהם, מתלהבים ועוברים בצהלות שמחה ממתקן למתקן, כמעט עד שנשמותינו פורחות. מחר, אנחנו חושבים, נוריד את הקצב. אבל גם למחרת מחכה לנו יום מרתוני במיוחד.
על הבוקר נוסעים אל עבר כפר שכן, שם עולים על סירה ממונעת בתעלת מים חומים ושטים אל עבר כמה ״כפרים צפים״. בעונה זו של השנה, הכפרים לא ממש צפים אבל אנחנו צופים בבתי כלונסאות הנישאים 8-10 מטרים לגובה, הבנויים בצפיפות רבה כמו שכונות פחונים/עצונים, בעוני רב, בחיים שלמים המתנהלים ליד ובתוך המים - דיג של חיות מים שונות, בריכות דגים/יצורי מים אחרים, ילדים ערומים מתרחצים ומשתוללים בתוך המים העכורים, נשים מכבסות את בגדיהן או רוחצות את כלי האוכל. בהמשך השיט מגיעים ליער עבות של עצי ענק, שכולם כולם בתוך המים. עוזבים את הסירה הממונעת והמרעישה לטובת סירת עץ פשוטה וקטנה, ושטים שייט נינוח וקסום בין העצים המדהימים, בעלי הצמרות הגבוהות והגזעים המתפתלים. על הגזעים משתקפות תנודות המים הקטנות, ואני מרגישה שזה בהחלט שיא קטן בטיול שלנו. איזו חוויה נהדרת! ממשיכים עם הסירה הממונעת אל עבר אגם טון לה סאפ, שהוא אגם ענק (בתקופה הגשומה הוא מכפיל את גודלו פי שתיים וחצי) והוא מקווה בלתי נדלה של דגים. שטים שתיים וחצי דקות באגם ומסתובבים לחזור.
ממשיכים עם הטוק טוק אל עבר מתחם אנקור, לבקר בעוד מספר מקדשים (אף על פי שמרגישים כבר מוצפים מהם) ובדרך שומעים לפתע זעקות קורעות לב של חזירים. מסתובבים ורואים שלושה חזירי ענק ורודים, קשורים במאוזן על קרש גדול ומובלים על אופנוע אל המשחטה, כנראה. מראה וקולות מזעזעים שמהדהדים בראשינו עוד כמה זמן. מרפרפים על עוד כמה מקדשים, זהו שיא החום של היום ואנחנו מחפשים כבר רק כאלה שהם wow. הכמעט אחרון הוא מבנה אדיר בגודלו, גם בשטח וגם בגובה, הבנוי חדרים חדרים ששימש כבית ספר. שוב, עם הלשון בחוץ (של ענבל) ועם בגדים רטובים, נוסעים לנקודה האחרונה - גבעה עם מקדש שממנו אנחנו צופים (יחד עם עוד כמה מאות תיירים) בשקיעה ובאנקור וואט המרשים, בשלמותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה