תארו לעצמכם שאתם יושבים נמוך נמוך על מצע במבוק. תארו לעצמכם שמצע הבמבוק יושב על גלגלים והגלגלים על פסי רכבת ישנים. תארו לעצמכם נסיעה באוויר הפתוח, כשמשני הצדדים מזדקרים שיחים ומידי פעם ענף תועה מאיים לשרוט אתכם, או ללטף. תארו לעצמכם שהרוח הנעימה מצננת את גופכם המיוזע. תארו לעצמכם שכל המרחבים הפתוחים נפרשים לעינכם - ואתם צופים בשדות הפתוחים, בפרות הרועות במרעה, בבריכות המים, בבתי הכפרים - כמו בסרט טבע פסטורלי שחולף מהר מול עינכם. תארו לעצמכם את רעש המנוע מטרטר חזק באוזניכם, ואתם שועטים קדימה, כמעט בטיסה, אבל צמודים לקרקע. נשמע כייף אדיר, לא?
רכבת הבמבוק של בטמבונג היא בעצם קרונות, שאינם מחוברים זה לזה, וכל אחד מהם נוסע בנפרד כשמגיעים אנשים (כיום, בעיקר תיירים). בכל קרון יש נהג שמתפעל אותו, מאט, מאיץ או עוצר. ומה עושים אם מגיע קרון ממול? זו בהחלט שאלה מטרידה כאשר רואים קרון כשלנו שועט לעברינו במהירות ועוצר רק מטרים ספורים מאיתנו. אז זה בעצם די פשוט - שני הצדדים עוצרים, צד אחד יורד, מורידים את מצע הבמבוק ואת הגלגלים, הקרון הנגדי עובר וממשיכים בדרך.
כייף אדיר. ממש לונה פארק אמיתי.
״רכבת הבמבוק״ נבנתה כאן לאחר שהממשלה המקומית החליטה שמסילת הרכבת ישנה מדי ומסוכנת לנסיעה של רכבות אמיתיות. המקומיים החליטו לנצל את התשתית ולהעלות קרונות שהם בנו לבד, בשביל להתנייד בין הכפרים ולהעביר משאות ממשאות שונים. הקרונות מורכבים משני צירים נפרדים שעליהם מניחים משטח מעץ ומבמבוק. על המשטח יש מנוע רועש הדומה לזה של מכסחת דשא והוא מחובר ברצועה לאחד מהצירים. בעתיד הקרוב תעלם רכבת הבמבוק, הממשלה מכרה זיכיון לשיפוץ המסילה ולהפעלת רכבת חדשה ואמיתית, לחברה צרפתית ולחברה אוסטרלית.
מפעלים ביתיים
נסיעה נעימה מוקדם בבוקר אל מחוץ לבטמבאנג. האוויר עוד מעט קריר, השמש לא במרכז השמיים והרוח מקררת אותנו. צמחייה טרופית בצידי הדרך - עצי קוקוס, דקלי סוכר גבוהים גבוהים, עצי בננות, מנגו וג׳ק פרוט. בתי עץ קטנים על עמודים, נהר, מקדש.
תחנה ראשונה - עוגות אורז דביק. ממתק מקומי, האופייני לאיזור, של אורז דביק, שעועית, חלב קוקוס ומעט סוכר, המתבשל בתוך חתיכת במבוק. מצד אחד יש את סגירת הבמבוק הטבעית ומצד שני מכסים בעלי בננה ומניחים על מדורה (באש קטנה) למשך שלוש שעות. אחרי זה מורידים את שכבות הפיח בסכין ומציעים למכירה. ממש מעדן!
בעודינו מתענגים על הממתק, יהל מגיע אלי מתייפח, בטענה שנכנס לו משהו לתוך האף. אני כמובן מאוד נלחצת ואומרת שצריך למהר לרופא. נהג המוטו המקסים לא מתרגש ומציע שננסה לבקש ממנו לנשוף אויר מהאף. כלום לא יוצא. כמה דקות אחרי זה, מגיע אפצ׳י, שלא מוציא דבר אבל הוא אומר שהוא כבר לא מרגיש כלום באף. אפשר להמשיך בתוכניות.
ממשיכים בדרך, לכיוון קולות נגינה נעימים ומגלים תזמורת מקומית, במין אירוע תפילה ״למזל טוב״ לכבוד גשר מעל הנהר ששופץ. הנגנים וכמה אנשים שלבושים בחגיגיות, יושבים כולם מול שולחן מנחות, המסודר בקפידה, הכולל סידורים של עלי בננה המעוצבים בצורות מגדלים, פירות צבעוניים, קטניות ובמרכז - ראש חזיר פשוט עור. יאק!
ושוב אנחנו על המוטו, בדרכינו לשוק ממרחי הדגים. זה מקום שיותר קל היה לתאר אותו אילו יכולתי לתעד ריח. מכמה מטרים עולה צחנה, ששוק הדגים במנדליי - מיאנמר, אשר ישנו ממש במרכזו, מרגיש כמו תערובת איכותית של בושם. צחנת אלוהים ומעט האורז הדביק שאכלתי, מתמקם לי במרכז הגרון. בכל מקום פזורים משטחים צבעוניים ועליהם דגים שפרושים לייבוש. זה החלק היפה והאסטטי. מתחת לקורת גג אדירה, מוצבים עשרות חביות ענק הממולאות בדגים מדגים שונים המומלחים לשם שימורם וממרחי דגים מותססים. גועל נפש מרוכז. המדריך מספר לנו כי בעונת הגשמים אסור לדוג דגים כך שאנשים צריכים להצטייד בדגים מיובשים ובממרחי דגים לעונה זו, היות והדגים הם כנראה מרכיב מרכזי במטבח המקומי.
בין חגיגת הריחות הזו, יהל שוב מתלונן על משהו באף ואני שוב נלחצת. אני מנסה בעצת הנהג לשאוף עם פי את תוך אפו (כן ממש כמו שזה נשמע), מסתכלת לתוך הנחיר ורואה גרגר שעועית ענק. לחיצה קטנה והוא בחוץ (ממש קוסם היהלול הזה!). ״איך נכנס לך גרגיר שעועית אל תוך האף?״ אנחנו מנסים והוא אומר שזה קרה תוך כדי דיבור ואכילה, שהוא התבלבל בין הפה לאף. נו טוב, לפחות גמרנו עם הסאגה הזאת.
בהמשך מבקרים במפעל לייצור איטריות אורז ועוזרים במלאכת הכנת הבצק.
אחר כך, משני צידי הדרך, רואים שולחנות עם פרוסות בננה, דבוקות האחת לשנייה, עומדות בשמש לייבוש. עוצרים וקונים כמה מטרים של בננות מיובשות.
לסיום מבקרים במפעל ביתי לייצור דפי אורז להכנת spring roll מקומי (דפי אורז ממולאים בירקות טריים, או כמו שאלעד הגדיר את זה כל כך יפה ״סלט ירקות ארוז״). התהליך נראה כמו הכנת חביתיות, רק שהבלילה כוללת אורז טחון, מים ומלח והבישול נעשה בתהליך מהיר של אידוי ולאחר מכן ייבוש בשמש.
מאוכזבים מכך שלא מצאנו את ״ברביקיו העכברים״ (הילדים) שהבטיחו לנו שנראה, ששיאו היה לאחר קציר האורז - אז יצאו המוני עכברים מחוריהם והמקומיים ניצלו את העיתוי לארוחות גורמה, מחליטים לנסוע לחוות תנינים - אחת מיני רבות שיש כאן במדינה - חוות בהן מגדלים תנינים בשביל העור והבשר. לא ממש לרוחי אבל נכנעת ללחץ ולחפירות מצד הילדים, והם יוצאים משם מבסוטים עם שלל קטן של שיני תנין למזכרת (גם, לא לרוחי).
קרקס phare ponleu selpak
www.phareps.org
אין כמו הכייף של לצאת מהופעה טובה.
הקרקס פועל במתחם שהוא גם בית ספר וגן ילדים וגם מרכז אמנויות של אחה״צ לילדי ונערי האיזור. מלמדים פה אמנות חזותית - ציור, רישום וגרפיקה, מוסיקה, ריקוד וקרקסנות. כל הפעילויות הן ללא תשלום וחלקן אף ממנות ביגוד, ציוד לימודי ועוד, לילדים שאין באפשרותם לשלם.
במתחם גם פועלת מסעדה מצויינת, שבה אכלנו כמובן, וכל ההכנסות שלה ושל ההופעות, הולכות למימון המקום הזה.
בהופעה שראינו השתתפו כ-15 ילדים בגילאים 14-17 והיא כללה קטעי אקרובטיקה, ריקוד, ג׳אגלינג וליצנות, לרקע של מוסיקה חיה במגוון כלי נגינה. לכל אורכה היו מספר התרחשויות על הבמה והביצועים היו מקצועיים ומדהימים, מלאי חן וחוש הומור. לא יכולנו להשאר אדישים לכל הקסם הזה וממש לא רצינו שהוא יגמר. כייף גדול, מרגש עד דמעות ויפה, יפה.
נסיעה ארוכה על רכבת הבמבוק
כל כך נהננו מנסיעתינו הראשונה על רכבת הבמבוק, שהחלטנו לעשות כעבור יומיים מסלול ארוך יותר, שיקדם אותנו בדרכינו דרומה - אל עבר עיר בשם קמפונג צ׳אנאנג, אשר מפורסמת בכדי הקרמיקה שמייצרים באיזורה כבר 5000 שנה. תיאמנו לנו את הנסיעה דרך נהג המוטו החביב שלנו - סון - וקמנו בשבת בבוקר ליום גשום ובוצי. התלבטות קצרה ופה אחד (זה של אלעד) החלטנו בכל זאת לעשות את זה. נסיעה בוצית אל עבר התחנה, שבמהלכה אלעד נאלץ לרדת פעם אחת ולדחוף את המוטו ששקע בבוץ, תוך כדי ירידת זרזיפי גשם ושמים מאוד מעוננים. אני חושבת שזה רעיון פשוט מטורף לנסוע על הרכבת ביום כזה, אבל האמת שמאוד בא לי על ההרפתקה הזו, ולאחר התארגנות קצרה בתחנה, שכוללת קניית שכמיות גשם לכולנו (שלא השתמשנו בהן בסופו של דבר), העמסת הציוד שלנו וכיסויו ביריעת ניילון, אנחנו יוצאים לדרך. בקטע הראשון, המוכר לנו, אין שום דבר מיוחד למעט מרחבי שדות עצומים, מידי פעם סנאי חמוד שרץ על המסילה ומעט בתים פזורים פה ושם. חוצמזה, גשום ורטוב ואני הרי שונאת גשם! כשאנחנו יוצאים מהקטע התיירותי של המסילה, אז מתחיל הדבר האמיתי וגם הגשם פוסק כמעט מיד. פרות רועות על המסילה וצריך להאט עד שיעברו. קרונות עמוסי אנשים וציוד - שקים מלאים בירקות טריים, אופנועים, עגל קשור, עגלה מלאה שחת, ובעיקר אנשים צבעוניים, חייכנים ומופתעים למראה התיירים שעושים את הדרך הזו. בכל מפגש עם קרון כזה, אנחנו אלה שצריכים לרדת כי, מן הסתם, על הקרון שלנו יש הכי פחות ציוד ויותר קל להרים אותו. עוד בדרך הרבה מאוד פרפרים וציפורים. כפרים קטנים, עם חנויות הפתוחות אל המסילה ואנשים שאומרים לנו שלום בחביבות. באחת העצירות אנחנו שומעים מוסיקה קרובה וקולות שירה ברמקולים ואלעד ניגש לראות על מה המהומה. משפחה יושבת מול טלוויזיה ושרה קריוקי, שמחה ועליזה, כשלידה חבית מלאה בפחיות בירה. חולפים מעל לבריכות מים גדולות. בקטע האחרון של הנסיעה, שכנראה פחות נוסעים בו אנשים, הצמחייה בצידי המסילה גדלה פרא ואנחנו מוצאים את עצמינו מנסים לתמרן בין הענפים הבולטים, מתכופפים או זזים הצידה וכמובן נשרטים מעט ומתמלאים בעלים רטובים ובחרקים למיניהם. בסך הכל בילינו על הקרון הפתוח כשעתיים וחצי
מגיעים למאוריסיי, מחפשים מישהו שיקח אותנו לכביש ומוצאים עגלון עם סוס ועגלה קטנה. מעמיסים עליה את הציוד הרב ואת עצמינו, ויוצאים בדרך מבוצבצת להפליא אל עבר הכביש. שם, לאחר שיחות בפנטומימה, אף אחד לא יודע אנגלית, קונים כרטיסים ליעדינו הבא וממתינים לאוטובוס שיבוא לאסוף אותנו.
קאמפונג צ׳אנאנג
הרגישה לנו כמו מקום קטן ונינוח. מוקפת מרחבי אינסוף של מישורי ענק בצורת שדות אורז, דקלי סוכר גבוהים, בתים קמרים עשויים עץ והם יפים ופשוטים. ״יופי פשוט״ זה מה שהרגשתי שיש כאן, לא משהו שהוא wow, אבל עם הרבה קסם, שקט, משהו שנשאר מפעם. הסתובבנו בין הכפרים, בתוך שדרות עצים גבוהות והרגשנו את השקט והנינוחות של איזורי הכפר.
שוב, המפגש עם המקומיים פתח לנו את הלב. בלי אפשרות לתקשר באנגלית, הרגשנו הרבה טוב שופע מהם, רצון לעזור, חיוכים תמיד. באמת, כייף גדול.
הגענו לכאן אחר הצהריים בנסיעה ארוכה (טוב יחסית לא ממש, רק שלוש שעות אבל אחרי הנסיעה בבוקר ברכבת הבמבוק, הרגשנו די מותשים), התמקמנו במלון שנראה היה נטוש לגמרי ויצאנו אל עבר הכפרים הצפים.
במבט מלמעלה, טרם ירידתנו לנהר, נגלתה לעינינו שכונת ענק שצפה על המים. גגות פח חלודים, בצבעים שונים, יוצרים משטח ענק על המים. ירדנו אל הנהר ושכרנו סירת עץ לא ממונעת ושטנו בין הבתים. חנויות צפות, בתים שפתוחים אל הנהר, אנשים סוחרים, מתרחצים, שוטפים את הכלים, משחקים, שטים - הכל על הנהר. הגדה ממול שונה לגמרי. איזור כפרי יותר, בתי עץ ושדות אורז ירוקים, ירוקים. על הרבה מהבתים רואים כתוביות בסינית ומאוחר יותר מסתבר לנו, שיש כאן הרבה אנשים ממוצא סיני וגם ויאטנמי, והם רובם גרים בכפרים הצפים שעל הנהר.
למחרת בבוקר, יוצאים מוקדם אל האיזור הכפרי שמסביב לעיר. מתחילים בתצפית מגבעה, שעליה עשרות סלעי אבן ענקיים. רואים מכאן את כל האיזור, את הנהר ואת מרחבי האינסוף. אחרי כן, משוטטים עם המוטו בין שדות האורז הציוריים, בהם רועות פרות, ועוצרים ליד עץ דקל לראות את מלאכת ״חליבת״ מיץ הפרי, ממנו מכינים ממתקים. משם ממשיכים לכפר הכדרים - שם כל משפחה, כל חברי המשפחה, עוסקים בכדרות כבר הרבה מאוד דורות. מעניין היה לראות את ההתרחשות הרבה, בכל בית מוצרים מעט שונים, וכל חברי המשפחה - צעירים וזקנים - לוקחים חלק בתהליך הייצור של הכלים, הכדים, הפסלים - מההתחלה ועד הסוף - בהטענת התנור ופריקתו.
שוב הרגשנו בני מזל על שמצאנו (למעשה הוא מצא אותנו) נהג מוטו כל כך נחמד ונעים, שכל הזמן צחק והשתדל למענינו.
פנום פן
לאחר תקופה ארוכה באזורים כפריים או עם אופי כזה, חזרנו להמולה של עיר גדולה. הגענו הנה לאחר נסיעה קצרה, מצאנו לנו מלון נחמד ויצאנו להסתובב לאורך הטיילת שעל גדת הנהר. באזור המלון העיר נראית נקיה ומטופחת מאוד. למחרת קמנו בבוקר והלכנו הליכה קצרה למוזיאון הלאומי. המוזיאון שוכן במבנה מרשים מאוד לא רחוק מגדת הנהר. ראינו המון פסלים מתקופות שונות ושני סרטים מעניינים אחד על מלאכת השחזור של מקדשי קמבודיה והשני הדמיה של החיים בתקופת הפאר של האימפריה הקמרית. היה מרתק.
נסיעה קצרה בטוקטוק ואנחנו במקדש על גבעה מוריקה בה, לפי האגדה, קמה פנום פן. טיילנו במקום ושוחחנו שיחה מעניינת עם נזיר אמריקאי, שחי בסין ובא לבקר בקמבודיה.
המשכנו לטיול בשווקים - השוק הראשון הוא השוק המרכזי. שוכן במבנה צהוב, ענק ומזעזע. הכי נהננו לראות את אזור האוכל. טעמנו מרק טוב וראינו בעלי חיים שונים ומשונים המחכים לתורם לעלות לצלחות המקומיות. השוק השני נקרא ״השוק הרוסי״ והוא הרבה יותר מעניין. יש כאן המון מזכרות, תמונות ובגדים.
בערב אכלנו ארוחה מגוונת מאוד במסעדה שמכשירה ומעסיקה ״נערי רחוב״.
ביום הבא ביקרנו בארמון המלך ובפגודת הכסף ולא ממש התרשמנו. מאוחר יותר הלכנו לסניף אחר של אותו פרוייקט, והפעם היתה לנו חוויה נעימה וטעימה להפליא. במקום חצר ירוקה עם בריכת שחייה, בה הילדים שיחקו והשתכשכו. לאחר הארוחה, שכללה בין היתר עכבישי טרנטולה מטוגנים (רק לבנים שבחבורה), עלינו לקומה השניה בה יש חנות של מוצרים ממוחזרים שונים (גם חלק מהפרוייקט היפה הזה) ואיזור משחקים לילדים, בו המשיכו ילדינו לשחק עוד כשעה.
בסך הכל לא ממש התלהבנו מפנום פן. לא הרגשנו שיש לנו יותר מידי עניין כאן ולא פעם הוטרדנו על ידי נהגי טוקטוק משועממים, שרצו להסיע אותנו למקום כזה או אחר. מכל המקומות שביקרנו בקמבודיה, פה הכי פחות התלהבנו.
במהלך טיולינו החטוף כאן השתדלנו לבקר ולתרום - על ידי השתתפותינו - בכמה פרוייקטים חברתיים מקסימים. להל״ן הרשימה:
* היער המוצף ליד סיאם ריפ - פרנסה לנשים, וגם קצת גברים, מכפרי האיזור שמשיטים את הסירות בין העצים הגדולים.
* קבוצות הנגנים קטועי הגפיים בין מקדשי אנקור - כסף / דיסק מוסיקה.
* המרכז לשימור השונות הביולוגית - איזור סיאם ריפ.
* הקרקס והמסעדה שבמתחמו בבאטמבאנג.
* חנויות המוצרים הממוחזרים והמסעדות בפנום פן של פרוייקט הכשרת נערי הרחוב.
היה לנו מעניין ונעים לטייל כאן. הרחבנו את ידיעותינו על התרבות הקמרית המפוארת וכן על מה שהתרחש כאן במלחמת האזרחים האיומה. היו לנו כמה מפגשים מרתקים ומרגשים עם מקומיים. התוודענו לפרוייקטים חברתיים חשובים. למדנו על תרבות האכילה כאן וטעמנו כמעט הכל. טיילנו בכפרים צפים ובכאלה שלא והוקסמנו. והאמת היא, שפשוט, התאהבנו!
רכבת הבמבוק של בטמבונג היא בעצם קרונות, שאינם מחוברים זה לזה, וכל אחד מהם נוסע בנפרד כשמגיעים אנשים (כיום, בעיקר תיירים). בכל קרון יש נהג שמתפעל אותו, מאט, מאיץ או עוצר. ומה עושים אם מגיע קרון ממול? זו בהחלט שאלה מטרידה כאשר רואים קרון כשלנו שועט לעברינו במהירות ועוצר רק מטרים ספורים מאיתנו. אז זה בעצם די פשוט - שני הצדדים עוצרים, צד אחד יורד, מורידים את מצע הבמבוק ואת הגלגלים, הקרון הנגדי עובר וממשיכים בדרך.
כייף אדיר. ממש לונה פארק אמיתי.
״רכבת הבמבוק״ נבנתה כאן לאחר שהממשלה המקומית החליטה שמסילת הרכבת ישנה מדי ומסוכנת לנסיעה של רכבות אמיתיות. המקומיים החליטו לנצל את התשתית ולהעלות קרונות שהם בנו לבד, בשביל להתנייד בין הכפרים ולהעביר משאות ממשאות שונים. הקרונות מורכבים משני צירים נפרדים שעליהם מניחים משטח מעץ ומבמבוק. על המשטח יש מנוע רועש הדומה לזה של מכסחת דשא והוא מחובר ברצועה לאחד מהצירים. בעתיד הקרוב תעלם רכבת הבמבוק, הממשלה מכרה זיכיון לשיפוץ המסילה ולהפעלת רכבת חדשה ואמיתית, לחברה צרפתית ולחברה אוסטרלית.
מפעלים ביתיים
נסיעה נעימה מוקדם בבוקר אל מחוץ לבטמבאנג. האוויר עוד מעט קריר, השמש לא במרכז השמיים והרוח מקררת אותנו. צמחייה טרופית בצידי הדרך - עצי קוקוס, דקלי סוכר גבוהים גבוהים, עצי בננות, מנגו וג׳ק פרוט. בתי עץ קטנים על עמודים, נהר, מקדש.
תחנה ראשונה - עוגות אורז דביק. ממתק מקומי, האופייני לאיזור, של אורז דביק, שעועית, חלב קוקוס ומעט סוכר, המתבשל בתוך חתיכת במבוק. מצד אחד יש את סגירת הבמבוק הטבעית ומצד שני מכסים בעלי בננה ומניחים על מדורה (באש קטנה) למשך שלוש שעות. אחרי זה מורידים את שכבות הפיח בסכין ומציעים למכירה. ממש מעדן!
בעודינו מתענגים על הממתק, יהל מגיע אלי מתייפח, בטענה שנכנס לו משהו לתוך האף. אני כמובן מאוד נלחצת ואומרת שצריך למהר לרופא. נהג המוטו המקסים לא מתרגש ומציע שננסה לבקש ממנו לנשוף אויר מהאף. כלום לא יוצא. כמה דקות אחרי זה, מגיע אפצ׳י, שלא מוציא דבר אבל הוא אומר שהוא כבר לא מרגיש כלום באף. אפשר להמשיך בתוכניות.
ממשיכים בדרך, לכיוון קולות נגינה נעימים ומגלים תזמורת מקומית, במין אירוע תפילה ״למזל טוב״ לכבוד גשר מעל הנהר ששופץ. הנגנים וכמה אנשים שלבושים בחגיגיות, יושבים כולם מול שולחן מנחות, המסודר בקפידה, הכולל סידורים של עלי בננה המעוצבים בצורות מגדלים, פירות צבעוניים, קטניות ובמרכז - ראש חזיר פשוט עור. יאק!
ושוב אנחנו על המוטו, בדרכינו לשוק ממרחי הדגים. זה מקום שיותר קל היה לתאר אותו אילו יכולתי לתעד ריח. מכמה מטרים עולה צחנה, ששוק הדגים במנדליי - מיאנמר, אשר ישנו ממש במרכזו, מרגיש כמו תערובת איכותית של בושם. צחנת אלוהים ומעט האורז הדביק שאכלתי, מתמקם לי במרכז הגרון. בכל מקום פזורים משטחים צבעוניים ועליהם דגים שפרושים לייבוש. זה החלק היפה והאסטטי. מתחת לקורת גג אדירה, מוצבים עשרות חביות ענק הממולאות בדגים מדגים שונים המומלחים לשם שימורם וממרחי דגים מותססים. גועל נפש מרוכז. המדריך מספר לנו כי בעונת הגשמים אסור לדוג דגים כך שאנשים צריכים להצטייד בדגים מיובשים ובממרחי דגים לעונה זו, היות והדגים הם כנראה מרכיב מרכזי במטבח המקומי.
בין חגיגת הריחות הזו, יהל שוב מתלונן על משהו באף ואני שוב נלחצת. אני מנסה בעצת הנהג לשאוף עם פי את תוך אפו (כן ממש כמו שזה נשמע), מסתכלת לתוך הנחיר ורואה גרגר שעועית ענק. לחיצה קטנה והוא בחוץ (ממש קוסם היהלול הזה!). ״איך נכנס לך גרגיר שעועית אל תוך האף?״ אנחנו מנסים והוא אומר שזה קרה תוך כדי דיבור ואכילה, שהוא התבלבל בין הפה לאף. נו טוב, לפחות גמרנו עם הסאגה הזאת.
בהמשך מבקרים במפעל לייצור איטריות אורז ועוזרים במלאכת הכנת הבצק.
אחר כך, משני צידי הדרך, רואים שולחנות עם פרוסות בננה, דבוקות האחת לשנייה, עומדות בשמש לייבוש. עוצרים וקונים כמה מטרים של בננות מיובשות.
לסיום מבקרים במפעל ביתי לייצור דפי אורז להכנת spring roll מקומי (דפי אורז ממולאים בירקות טריים, או כמו שאלעד הגדיר את זה כל כך יפה ״סלט ירקות ארוז״). התהליך נראה כמו הכנת חביתיות, רק שהבלילה כוללת אורז טחון, מים ומלח והבישול נעשה בתהליך מהיר של אידוי ולאחר מכן ייבוש בשמש.
מאוכזבים מכך שלא מצאנו את ״ברביקיו העכברים״ (הילדים) שהבטיחו לנו שנראה, ששיאו היה לאחר קציר האורז - אז יצאו המוני עכברים מחוריהם והמקומיים ניצלו את העיתוי לארוחות גורמה, מחליטים לנסוע לחוות תנינים - אחת מיני רבות שיש כאן במדינה - חוות בהן מגדלים תנינים בשביל העור והבשר. לא ממש לרוחי אבל נכנעת ללחץ ולחפירות מצד הילדים, והם יוצאים משם מבסוטים עם שלל קטן של שיני תנין למזכרת (גם, לא לרוחי).
קרקס phare ponleu selpak
www.phareps.org
אין כמו הכייף של לצאת מהופעה טובה.
הקרקס פועל במתחם שהוא גם בית ספר וגן ילדים וגם מרכז אמנויות של אחה״צ לילדי ונערי האיזור. מלמדים פה אמנות חזותית - ציור, רישום וגרפיקה, מוסיקה, ריקוד וקרקסנות. כל הפעילויות הן ללא תשלום וחלקן אף ממנות ביגוד, ציוד לימודי ועוד, לילדים שאין באפשרותם לשלם.
במתחם גם פועלת מסעדה מצויינת, שבה אכלנו כמובן, וכל ההכנסות שלה ושל ההופעות, הולכות למימון המקום הזה.
בהופעה שראינו השתתפו כ-15 ילדים בגילאים 14-17 והיא כללה קטעי אקרובטיקה, ריקוד, ג׳אגלינג וליצנות, לרקע של מוסיקה חיה במגוון כלי נגינה. לכל אורכה היו מספר התרחשויות על הבמה והביצועים היו מקצועיים ומדהימים, מלאי חן וחוש הומור. לא יכולנו להשאר אדישים לכל הקסם הזה וממש לא רצינו שהוא יגמר. כייף גדול, מרגש עד דמעות ויפה, יפה.
נסיעה ארוכה על רכבת הבמבוק
כל כך נהננו מנסיעתינו הראשונה על רכבת הבמבוק, שהחלטנו לעשות כעבור יומיים מסלול ארוך יותר, שיקדם אותנו בדרכינו דרומה - אל עבר עיר בשם קמפונג צ׳אנאנג, אשר מפורסמת בכדי הקרמיקה שמייצרים באיזורה כבר 5000 שנה. תיאמנו לנו את הנסיעה דרך נהג המוטו החביב שלנו - סון - וקמנו בשבת בבוקר ליום גשום ובוצי. התלבטות קצרה ופה אחד (זה של אלעד) החלטנו בכל זאת לעשות את זה. נסיעה בוצית אל עבר התחנה, שבמהלכה אלעד נאלץ לרדת פעם אחת ולדחוף את המוטו ששקע בבוץ, תוך כדי ירידת זרזיפי גשם ושמים מאוד מעוננים. אני חושבת שזה רעיון פשוט מטורף לנסוע על הרכבת ביום כזה, אבל האמת שמאוד בא לי על ההרפתקה הזו, ולאחר התארגנות קצרה בתחנה, שכוללת קניית שכמיות גשם לכולנו (שלא השתמשנו בהן בסופו של דבר), העמסת הציוד שלנו וכיסויו ביריעת ניילון, אנחנו יוצאים לדרך. בקטע הראשון, המוכר לנו, אין שום דבר מיוחד למעט מרחבי שדות עצומים, מידי פעם סנאי חמוד שרץ על המסילה ומעט בתים פזורים פה ושם. חוצמזה, גשום ורטוב ואני הרי שונאת גשם! כשאנחנו יוצאים מהקטע התיירותי של המסילה, אז מתחיל הדבר האמיתי וגם הגשם פוסק כמעט מיד. פרות רועות על המסילה וצריך להאט עד שיעברו. קרונות עמוסי אנשים וציוד - שקים מלאים בירקות טריים, אופנועים, עגל קשור, עגלה מלאה שחת, ובעיקר אנשים צבעוניים, חייכנים ומופתעים למראה התיירים שעושים את הדרך הזו. בכל מפגש עם קרון כזה, אנחנו אלה שצריכים לרדת כי, מן הסתם, על הקרון שלנו יש הכי פחות ציוד ויותר קל להרים אותו. עוד בדרך הרבה מאוד פרפרים וציפורים. כפרים קטנים, עם חנויות הפתוחות אל המסילה ואנשים שאומרים לנו שלום בחביבות. באחת העצירות אנחנו שומעים מוסיקה קרובה וקולות שירה ברמקולים ואלעד ניגש לראות על מה המהומה. משפחה יושבת מול טלוויזיה ושרה קריוקי, שמחה ועליזה, כשלידה חבית מלאה בפחיות בירה. חולפים מעל לבריכות מים גדולות. בקטע האחרון של הנסיעה, שכנראה פחות נוסעים בו אנשים, הצמחייה בצידי המסילה גדלה פרא ואנחנו מוצאים את עצמינו מנסים לתמרן בין הענפים הבולטים, מתכופפים או זזים הצידה וכמובן נשרטים מעט ומתמלאים בעלים רטובים ובחרקים למיניהם. בסך הכל בילינו על הקרון הפתוח כשעתיים וחצי
מגיעים למאוריסיי, מחפשים מישהו שיקח אותנו לכביש ומוצאים עגלון עם סוס ועגלה קטנה. מעמיסים עליה את הציוד הרב ואת עצמינו, ויוצאים בדרך מבוצבצת להפליא אל עבר הכביש. שם, לאחר שיחות בפנטומימה, אף אחד לא יודע אנגלית, קונים כרטיסים ליעדינו הבא וממתינים לאוטובוס שיבוא לאסוף אותנו.
קאמפונג צ׳אנאנג
הרגישה לנו כמו מקום קטן ונינוח. מוקפת מרחבי אינסוף של מישורי ענק בצורת שדות אורז, דקלי סוכר גבוהים, בתים קמרים עשויים עץ והם יפים ופשוטים. ״יופי פשוט״ זה מה שהרגשתי שיש כאן, לא משהו שהוא wow, אבל עם הרבה קסם, שקט, משהו שנשאר מפעם. הסתובבנו בין הכפרים, בתוך שדרות עצים גבוהות והרגשנו את השקט והנינוחות של איזורי הכפר.
שוב, המפגש עם המקומיים פתח לנו את הלב. בלי אפשרות לתקשר באנגלית, הרגשנו הרבה טוב שופע מהם, רצון לעזור, חיוכים תמיד. באמת, כייף גדול.
הגענו לכאן אחר הצהריים בנסיעה ארוכה (טוב יחסית לא ממש, רק שלוש שעות אבל אחרי הנסיעה בבוקר ברכבת הבמבוק, הרגשנו די מותשים), התמקמנו במלון שנראה היה נטוש לגמרי ויצאנו אל עבר הכפרים הצפים.
במבט מלמעלה, טרם ירידתנו לנהר, נגלתה לעינינו שכונת ענק שצפה על המים. גגות פח חלודים, בצבעים שונים, יוצרים משטח ענק על המים. ירדנו אל הנהר ושכרנו סירת עץ לא ממונעת ושטנו בין הבתים. חנויות צפות, בתים שפתוחים אל הנהר, אנשים סוחרים, מתרחצים, שוטפים את הכלים, משחקים, שטים - הכל על הנהר. הגדה ממול שונה לגמרי. איזור כפרי יותר, בתי עץ ושדות אורז ירוקים, ירוקים. על הרבה מהבתים רואים כתוביות בסינית ומאוחר יותר מסתבר לנו, שיש כאן הרבה אנשים ממוצא סיני וגם ויאטנמי, והם רובם גרים בכפרים הצפים שעל הנהר.
למחרת בבוקר, יוצאים מוקדם אל האיזור הכפרי שמסביב לעיר. מתחילים בתצפית מגבעה, שעליה עשרות סלעי אבן ענקיים. רואים מכאן את כל האיזור, את הנהר ואת מרחבי האינסוף. אחרי כן, משוטטים עם המוטו בין שדות האורז הציוריים, בהם רועות פרות, ועוצרים ליד עץ דקל לראות את מלאכת ״חליבת״ מיץ הפרי, ממנו מכינים ממתקים. משם ממשיכים לכפר הכדרים - שם כל משפחה, כל חברי המשפחה, עוסקים בכדרות כבר הרבה מאוד דורות. מעניין היה לראות את ההתרחשות הרבה, בכל בית מוצרים מעט שונים, וכל חברי המשפחה - צעירים וזקנים - לוקחים חלק בתהליך הייצור של הכלים, הכדים, הפסלים - מההתחלה ועד הסוף - בהטענת התנור ופריקתו.
שוב הרגשנו בני מזל על שמצאנו (למעשה הוא מצא אותנו) נהג מוטו כל כך נחמד ונעים, שכל הזמן צחק והשתדל למענינו.
פנום פן
לאחר תקופה ארוכה באזורים כפריים או עם אופי כזה, חזרנו להמולה של עיר גדולה. הגענו הנה לאחר נסיעה קצרה, מצאנו לנו מלון נחמד ויצאנו להסתובב לאורך הטיילת שעל גדת הנהר. באזור המלון העיר נראית נקיה ומטופחת מאוד. למחרת קמנו בבוקר והלכנו הליכה קצרה למוזיאון הלאומי. המוזיאון שוכן במבנה מרשים מאוד לא רחוק מגדת הנהר. ראינו המון פסלים מתקופות שונות ושני סרטים מעניינים אחד על מלאכת השחזור של מקדשי קמבודיה והשני הדמיה של החיים בתקופת הפאר של האימפריה הקמרית. היה מרתק.
נסיעה קצרה בטוקטוק ואנחנו במקדש על גבעה מוריקה בה, לפי האגדה, קמה פנום פן. טיילנו במקום ושוחחנו שיחה מעניינת עם נזיר אמריקאי, שחי בסין ובא לבקר בקמבודיה.
המשכנו לטיול בשווקים - השוק הראשון הוא השוק המרכזי. שוכן במבנה צהוב, ענק ומזעזע. הכי נהננו לראות את אזור האוכל. טעמנו מרק טוב וראינו בעלי חיים שונים ומשונים המחכים לתורם לעלות לצלחות המקומיות. השוק השני נקרא ״השוק הרוסי״ והוא הרבה יותר מעניין. יש כאן המון מזכרות, תמונות ובגדים.
בערב אכלנו ארוחה מגוונת מאוד במסעדה שמכשירה ומעסיקה ״נערי רחוב״.
ביום הבא ביקרנו בארמון המלך ובפגודת הכסף ולא ממש התרשמנו. מאוחר יותר הלכנו לסניף אחר של אותו פרוייקט, והפעם היתה לנו חוויה נעימה וטעימה להפליא. במקום חצר ירוקה עם בריכת שחייה, בה הילדים שיחקו והשתכשכו. לאחר הארוחה, שכללה בין היתר עכבישי טרנטולה מטוגנים (רק לבנים שבחבורה), עלינו לקומה השניה בה יש חנות של מוצרים ממוחזרים שונים (גם חלק מהפרוייקט היפה הזה) ואיזור משחקים לילדים, בו המשיכו ילדינו לשחק עוד כשעה.
בסך הכל לא ממש התלהבנו מפנום פן. לא הרגשנו שיש לנו יותר מידי עניין כאן ולא פעם הוטרדנו על ידי נהגי טוקטוק משועממים, שרצו להסיע אותנו למקום כזה או אחר. מכל המקומות שביקרנו בקמבודיה, פה הכי פחות התלהבנו.
במהלך טיולינו החטוף כאן השתדלנו לבקר ולתרום - על ידי השתתפותינו - בכמה פרוייקטים חברתיים מקסימים. להל״ן הרשימה:
* היער המוצף ליד סיאם ריפ - פרנסה לנשים, וגם קצת גברים, מכפרי האיזור שמשיטים את הסירות בין העצים הגדולים.
* קבוצות הנגנים קטועי הגפיים בין מקדשי אנקור - כסף / דיסק מוסיקה.
* המרכז לשימור השונות הביולוגית - איזור סיאם ריפ.
* הקרקס והמסעדה שבמתחמו בבאטמבאנג.
* חנויות המוצרים הממוחזרים והמסעדות בפנום פן של פרוייקט הכשרת נערי הרחוב.
היה לנו מעניין ונעים לטייל כאן. הרחבנו את ידיעותינו על התרבות הקמרית המפוארת וכן על מה שהתרחש כאן במלחמת האזרחים האיומה. היו לנו כמה מפגשים מרתקים ומרגשים עם מקומיים. התוודענו לפרוייקטים חברתיים חשובים. למדנו על תרבות האכילה כאן וטעמנו כמעט הכל. טיילנו בכפרים צפים ובכאלה שלא והוקסמנו. והאמת היא, שפשוט, התאהבנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה