כל האיזור כולו שופע בהרים גיריים משוננים. ההרים מכוסי צמחייה ועתירי מערות. אנחנו מתמקמים באיזור הפחות צפוף של העיר ויוצאים לתור אותה. יחסית לעיר הקודמת, יש כאן הרבה תיירים ובהתאמה גם מסעדות, סוכנויות טיולים, חנויות וכו׳. אנשים מסתובבים כאן עם דליי אלכוהול והיא מפורסמת בשיכורים רבים המסתובבים ברחובותיה. אנחנו נתקלנו רק במעטים.
אנחנו סוגרים על טיול מאורגן למחר והולכים לאיזור הנהר. כאן אנחנו מוצאים, בגדה הפחות צפופה, בונגלוס מדהימים, עם נוף ההרים המקסים של האיזור ומחליטים לעבור אליהם למחרת בבוקר.
למחרת משקימים קום, עושים את ההעברה ויוצאים לטיול. נוסעים כחצי שעה בדרך קופצנית במיוחד ומחנים את האוטו על גדת הנהר המקסים. הולכים עוד כחצי שעה ומגיעים למערה, אליה אנחנו נכנסים ישובים על אבובים. מבחוץ, התקרה נראית כל כך נמוכה שנראה כי אי אפשר בכלל להכנס תחתה. כשמתיישבים על האבוב, בגובה המים, רואים שזה אפשרי ובקלות. בתוך המערה חשוך לגמרי ואנחנו מצויידים בפנסי ראש. המערה היא ארוכה מאוד, לכל אורך הדרך יש צורות יפיפיות של סלעים ונטיפים. אנחנו מתקדמים בעזרת חבל שמתוח לאורך המסלול וזה מאוד פשוט. כייף גדול הטיול הזה בחושך ובמים הקרים, כשכל פעם מתגלה חלק נוסף במערה המעניינת הזו.
בהמשך היום עולים על סירות קייק ויוצאים לשייט איטי על הנהר. בעונה הזו הוא מאוד נמוך, אין הרבה מים ובהתאם לכך, גם הזרם איננו חזק. רוב הדרך צריך לחתור (מי שיש בידו משוט), אני הייתי בתפקיד השומרת על הילדים וזכיתי בשייט בתנאי vip. לאורך הגדה יש שדות וצמחייה ורק בקטע קטן, חוזרים ל״מציאות המתויירת״, בו נתקלים במוסיקה רועשת שבוקעת מפאבים רבים שמפוזרים בצפיפות בכל האיזור ובצעירים שמחים שרוקדים ושותים.
בערב עוברים ליד מסעדה ביתית, בה מגישים אוכל לאואי במחיר מצחיק. מחליטים להתיישב והילדים מתחברים עם ילדי המשפחה המקסימים ומשחקים איתם, עוד הרבה אחרי שסיימנו לאכול. מאותם ערבים נעימים וכייפים.
היום השלישי כאן בעיירה, מתחיל בהליכה רגלית בין שדות האורז אל עבר ההרים הגיריים, שהקרובים מבינהם נמצאים פחות מקילומטר מהבונגלוס שלנו. מנסים לטפס לנקודת תצפית, אבל הסולמות המאולתרים, עשויי הבמבוק, נראים במצב התפוררות מתקדם ואנחנו עושים ״אחורה פנה״. ממשיכים בין השדות ובתוך הצמחייה הגבוהה יותר, לכיוון מערה עם מים בתוכה. הולכים, הולכים, מזיעים מאוד ולא מגיעים. בשלב מסויים, מגיע מקומי רכוב על אופנוע, ואומר שיש לנו עוד הליכה של כשני ק״מ וטיפוס קשה, ובנוסף שבתוך המערה חשוך מאוד ולא כדאי לנו ללכת אליה. מתיישבים למנוחה קצרה ומחליטים לחזור לוואנג ווינג. משם לוקחים טוק-טוק אל עבר ה״לגונה הכחולה״ - איזור עם חלקת נחל כחולה במיוחד, בה ניתן להתרחץ, ומערה גדולה. הנסיעה לשם היא בדרך כורכר, מלאת בורות ואבנים בולטות ומאובקת להחריד (כפי שאלעד אמר: ״התיירות פה משוועת למים, ודחוף!). מגיעים למקום קסום, עם הרבה צמחייה ומים כחולים וצלולים. קופצים לתוכם ונהנים מצינון הגוף והנפש. במקום פוגשים משפחה אמריקאית בת 6 נפשות שגם מטיילת ארוכות (כבר פגשנו בהם בפונסבאן והתרשמנו מאוד לטובה) ועולים איתם ביחד אל המערה. הטיפוס אליה הוא די מפרך, העלייה תלולה ודי מפחידה. התאומות שלהם, בנות 9, עוזרות ודואגות ליהל מאוד. מגיעים לפתח, מציצים פנימה ומגלים מערת ענק, עם נטיפים וזקיפים בעלי צורות מעניינות ומשונות. מטיילים בתוך המערה, ב״אולמות״ השונים, עוברים במעברים צרים ומפחידים אל עבר ה״אולם״ הבא (חוששת ממעבר אל ה״עולם הבא״...יש כאן לא מעט אבנים עצומות שנפלו מלמעלה, קצת spooky), שכל אחד מהם עצום ויפה יותר מהשני. ככל שמתקדמים בתוכה, ניהיה יותר חשוך, כמעט שלא חודרות לכאן קרני שמש. בשלב מסויים, אני ויהל מחליטים להמתין, אלעד וגוני וחלק מהמשפחה שאיתנו, ממשיכים עוד הלאה בגילוי המערה. חוויה, חוויה. אחרי ירידה לא פחות מפחידה ומפרכת, משתכשכים עוד מעט במים וחוזרים מאובקים לוואנג ווינג.
יום רביעי כאן, עובר עלינו במתכונת דומה. ארוחת בוקר ארוכה במקום נעים, תוך שיחה מעניינת עם בעלת המקום על מנשאים, הנקה, גידול ילדים, בי״ס וכו׳, כשהילדים משחקים עם הילדה שלה. בהמשך נסיעה קצרה לעוד מערה יפה, והשתכשכות בפלג נחל צונן ונקי, ושחייה אל תוך מערה קטנה לידו. חזרה רגלית אל העיירה וארוחת צהריים ארוכה, במסעדה שאכלנו בה שלשום, כשהילדים משחקים עם הילד המקסים של בעלי המקום. פשוט יום קסום!
טיסה בכדור פורח
הרבה התלבטנו בנושא ובסוף החלטתי, פה אחד, ללכת על זה. אלעד לא רצה להצטרף, גבהים ממש לא עושים לו את זה. אני הרגשתי שזו הזדמנות שחבל לפספס - טיסה באיזור כל כך יפה, במחיר מצחיק של 110 דולר לשלושתינו - אין מצב שאני לא הולכת על זה. וכך, מצאנו את עצמינו, בבוקרו של יום שבת, בטרם עלה השחר, ממתינים ליד הכדורים המתנפחים והנה, אנחנו בתוך הסל. המראה חלקה ואנחנו כבר מעל וואנג וויינג, צופים על הכל ממעוף הציפור, מסתכלים במבט רחב, פנורמי, על חלקת עולם זו. חם שם למעלה - האש שמרימה את הכדור מחממת אותנו היטב, למרות שדי קריר בחוץ. אנחנו עולים ויורדים, טסים באופן אקראי לאן שלוקחת אותנו הרוח ונהנים הנאה גדולה. מביטים על אלעד מלמעלה, שדמותו קטנה או גדלה, לפי גובהינו ומצטערים שהוא לא איתנו (למרות שאני כל הזמן חושבת שאכן החוויה הזאת לא בשבילו, זה גבוהה מאוד, הסל קטן וכל תזוזה שלנו בתוכו מטלטלת אותו). הילדים מבסוטים, מוקסמים מהפלא הזה, אני מצלמת באובססיה מיליון תמונות אותו הדבר ואנחנו שמחים להתנסות בעוד חוויה מיוחדת. עניין הנחיתה קצת הטריד אותי כי היה נראה שזה הולך לקרות על גג של בית או על צמרת של עץ. הטייס הסיני שלנו היה נראה שאנן לחלוטין והנחית אותנו בשלום ובשמחה, בשטח פתוח ושטוח. מומלץ!
אנחנו סוגרים על טיול מאורגן למחר והולכים לאיזור הנהר. כאן אנחנו מוצאים, בגדה הפחות צפופה, בונגלוס מדהימים, עם נוף ההרים המקסים של האיזור ומחליטים לעבור אליהם למחרת בבוקר.
למחרת משקימים קום, עושים את ההעברה ויוצאים לטיול. נוסעים כחצי שעה בדרך קופצנית במיוחד ומחנים את האוטו על גדת הנהר המקסים. הולכים עוד כחצי שעה ומגיעים למערה, אליה אנחנו נכנסים ישובים על אבובים. מבחוץ, התקרה נראית כל כך נמוכה שנראה כי אי אפשר בכלל להכנס תחתה. כשמתיישבים על האבוב, בגובה המים, רואים שזה אפשרי ובקלות. בתוך המערה חשוך לגמרי ואנחנו מצויידים בפנסי ראש. המערה היא ארוכה מאוד, לכל אורך הדרך יש צורות יפיפיות של סלעים ונטיפים. אנחנו מתקדמים בעזרת חבל שמתוח לאורך המסלול וזה מאוד פשוט. כייף גדול הטיול הזה בחושך ובמים הקרים, כשכל פעם מתגלה חלק נוסף במערה המעניינת הזו.
בהמשך היום עולים על סירות קייק ויוצאים לשייט איטי על הנהר. בעונה הזו הוא מאוד נמוך, אין הרבה מים ובהתאם לכך, גם הזרם איננו חזק. רוב הדרך צריך לחתור (מי שיש בידו משוט), אני הייתי בתפקיד השומרת על הילדים וזכיתי בשייט בתנאי vip. לאורך הגדה יש שדות וצמחייה ורק בקטע קטן, חוזרים ל״מציאות המתויירת״, בו נתקלים במוסיקה רועשת שבוקעת מפאבים רבים שמפוזרים בצפיפות בכל האיזור ובצעירים שמחים שרוקדים ושותים.
בערב עוברים ליד מסעדה ביתית, בה מגישים אוכל לאואי במחיר מצחיק. מחליטים להתיישב והילדים מתחברים עם ילדי המשפחה המקסימים ומשחקים איתם, עוד הרבה אחרי שסיימנו לאכול. מאותם ערבים נעימים וכייפים.
היום השלישי כאן בעיירה, מתחיל בהליכה רגלית בין שדות האורז אל עבר ההרים הגיריים, שהקרובים מבינהם נמצאים פחות מקילומטר מהבונגלוס שלנו. מנסים לטפס לנקודת תצפית, אבל הסולמות המאולתרים, עשויי הבמבוק, נראים במצב התפוררות מתקדם ואנחנו עושים ״אחורה פנה״. ממשיכים בין השדות ובתוך הצמחייה הגבוהה יותר, לכיוון מערה עם מים בתוכה. הולכים, הולכים, מזיעים מאוד ולא מגיעים. בשלב מסויים, מגיע מקומי רכוב על אופנוע, ואומר שיש לנו עוד הליכה של כשני ק״מ וטיפוס קשה, ובנוסף שבתוך המערה חשוך מאוד ולא כדאי לנו ללכת אליה. מתיישבים למנוחה קצרה ומחליטים לחזור לוואנג ווינג. משם לוקחים טוק-טוק אל עבר ה״לגונה הכחולה״ - איזור עם חלקת נחל כחולה במיוחד, בה ניתן להתרחץ, ומערה גדולה. הנסיעה לשם היא בדרך כורכר, מלאת בורות ואבנים בולטות ומאובקת להחריד (כפי שאלעד אמר: ״התיירות פה משוועת למים, ודחוף!). מגיעים למקום קסום, עם הרבה צמחייה ומים כחולים וצלולים. קופצים לתוכם ונהנים מצינון הגוף והנפש. במקום פוגשים משפחה אמריקאית בת 6 נפשות שגם מטיילת ארוכות (כבר פגשנו בהם בפונסבאן והתרשמנו מאוד לטובה) ועולים איתם ביחד אל המערה. הטיפוס אליה הוא די מפרך, העלייה תלולה ודי מפחידה. התאומות שלהם, בנות 9, עוזרות ודואגות ליהל מאוד. מגיעים לפתח, מציצים פנימה ומגלים מערת ענק, עם נטיפים וזקיפים בעלי צורות מעניינות ומשונות. מטיילים בתוך המערה, ב״אולמות״ השונים, עוברים במעברים צרים ומפחידים אל עבר ה״אולם״ הבא (חוששת ממעבר אל ה״עולם הבא״...יש כאן לא מעט אבנים עצומות שנפלו מלמעלה, קצת spooky), שכל אחד מהם עצום ויפה יותר מהשני. ככל שמתקדמים בתוכה, ניהיה יותר חשוך, כמעט שלא חודרות לכאן קרני שמש. בשלב מסויים, אני ויהל מחליטים להמתין, אלעד וגוני וחלק מהמשפחה שאיתנו, ממשיכים עוד הלאה בגילוי המערה. חוויה, חוויה. אחרי ירידה לא פחות מפחידה ומפרכת, משתכשכים עוד מעט במים וחוזרים מאובקים לוואנג ווינג.
יום רביעי כאן, עובר עלינו במתכונת דומה. ארוחת בוקר ארוכה במקום נעים, תוך שיחה מעניינת עם בעלת המקום על מנשאים, הנקה, גידול ילדים, בי״ס וכו׳, כשהילדים משחקים עם הילדה שלה. בהמשך נסיעה קצרה לעוד מערה יפה, והשתכשכות בפלג נחל צונן ונקי, ושחייה אל תוך מערה קטנה לידו. חזרה רגלית אל העיירה וארוחת צהריים ארוכה, במסעדה שאכלנו בה שלשום, כשהילדים משחקים עם הילד המקסים של בעלי המקום. פשוט יום קסום!
טיסה בכדור פורח
הרבה התלבטנו בנושא ובסוף החלטתי, פה אחד, ללכת על זה. אלעד לא רצה להצטרף, גבהים ממש לא עושים לו את זה. אני הרגשתי שזו הזדמנות שחבל לפספס - טיסה באיזור כל כך יפה, במחיר מצחיק של 110 דולר לשלושתינו - אין מצב שאני לא הולכת על זה. וכך, מצאנו את עצמינו, בבוקרו של יום שבת, בטרם עלה השחר, ממתינים ליד הכדורים המתנפחים והנה, אנחנו בתוך הסל. המראה חלקה ואנחנו כבר מעל וואנג וויינג, צופים על הכל ממעוף הציפור, מסתכלים במבט רחב, פנורמי, על חלקת עולם זו. חם שם למעלה - האש שמרימה את הכדור מחממת אותנו היטב, למרות שדי קריר בחוץ. אנחנו עולים ויורדים, טסים באופן אקראי לאן שלוקחת אותנו הרוח ונהנים הנאה גדולה. מביטים על אלעד מלמעלה, שדמותו קטנה או גדלה, לפי גובהינו ומצטערים שהוא לא איתנו (למרות שאני כל הזמן חושבת שאכן החוויה הזאת לא בשבילו, זה גבוהה מאוד, הסל קטן וכל תזוזה שלנו בתוכו מטלטלת אותו). הילדים מבסוטים, מוקסמים מהפלא הזה, אני מצלמת באובססיה מיליון תמונות אותו הדבר ואנחנו שמחים להתנסות בעוד חוויה מיוחדת. עניין הנחיתה קצת הטריד אותי כי היה נראה שזה הולך לקרות על גג של בית או על צמרת של עץ. הטייס הסיני שלנו היה נראה שאנן לחלוטין והנחית אותנו בשלום ובשמחה, בשטח פתוח ושטוח. מומלץ!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה