אני יודעת שכתבתי על הנושא הזה כבר כמה פעמים, אבל המעבר היבשתי מארץ אחת לשכנתה יוצר אצלי תחושות מוזרות. מצד אחד, הראש עוד במקום הקודם. למרות שעזבתי את וויטנאם בשמחה, משהו בי התחיל להתרגל אליה ובכל זאת, כמעט חודש במקום, מאפשר לנו לחוות אותו על צדדיו השונים, קטעי תמונות ורגעים, שיוצרים התבוננות רחבה יותר. מהצד השני, הגוף כבר על אדמה אחרת והראש יודע את זה, אבל ההבנה העמוקה מתרחשת לאט, לאט (תוך מספר ימים או לפעמים שעות). בהתחלה עוד יש מקרים שאנחנו לא זוכרים: וויטנאם או לאוס? זה מבלבל. יש בלבלוב בחישובי הכסף, רוצים ללמוד מילים בסיסיות מהמקום החדש, מנסים לגייס אמפטיה והזדהות עם המקום כדי לנסות ולחוות אותו כמה שיותר ״באמת״.
מכיוון שאין שום שינוי ממש דרמטי, מכיוון שנוסעים באותו אוטובוס עם אותם אנשים, השינוי מורגש במנות קטנות. למשל במקרה הזה, אחרי הגבול, בצד של לאוס, החיים נראים הרבה יותר פשוטים וצנועים. הבתים קטנים, עשויי עץ עם גגות קש (ראינו כאלה באיזורים הכפריים של הודו ונפאל), מקובצים בכפרים קטנים. מעט נהרות בהן רוחצות הנשים את הכביסה ואת גופן. הרבה שטחים לא מיושבים. גבעות מכוסות צמחייה, לעיתים עבותה ולעיתים דלילה. בחלק מהן ניכר שהעצים נכרתו והאיזור נשרף. הכביש במצב לא טוב, מתפתל בין ההרים והנסיעה איטית מאוד. אחד השינויים היותר בולטים היא הופעתה המחודשת של השמש. לאחר יותר משבוע במזג אוויר אפרורי, ערפילי, רטוב וקר, חזרנו אל מחוזות החום. זה מאוד משמח אותנו.
הלאואים נראים די דומה לוויטנאמים, אך אין להם את הקשיחות והנוקשות. הנשים לבושות במה שנראה כמו ״לונגי״ - חצאית/שרוול בד צבעוני, עם אימרה בעלת דוגמא וצבע שונים, דומה לזה שראינו על נשות מיאנמר. המפגש הראשוני איתם הוא נעים. הם חייכנים ומסבירי פנים.
פונסבאן Phonsavanh
העצירה הראשונה שלנו בלאוס. העיר הקטנה מלאה בכל מקום בשאריות של פצצות מהמלחמה הקשה שהיתה כאן. במשך 9 שנים הצבא האמריקאי הפציץ את האיזור ללא רחמים, מפני שברחו לכאן לוחמים מהויאט קונג ומפני שפחדו שגם האיזור הזה יהיה קומוניסטי. עד היום אנשים ובכללם ילדים, נפצעים פה באופן יום יומי כמעט, בשל היתקלות או משחק בפצצות שלא התפוצצו. הבנים מתעניינים מאוד במוצגים ובסיפור המלחמה (ליהל כבר ניהיה סלט בראש מכל המקומות שראינו ומכל המלחמות עליהן דיברנו לאחרונה).
למחרת יוצאים לבקר ב״מישורי הכדים״, תופעה מעניינת ומוזרה. אלפי כדי אבן ענקיים פזורים באיזור, במקבצים שונים, מבלי שאיש ידע באמת למה הם שימשו ולמה הם כאן. יודעים שהם בני כאלפיים-שלושת אלפים שנה, אבל כמספר האנשים החיים בלאוס - כך מספר הגרסאות לגביהם. אלה הנפוצות יותר גורסות כי הם שימשו לקבורה - מצאו בכמה מהם שרידי אדם, כלי חרס ותכשיטים. על אחד הכדים אף נמצא תבליט אדם. גרסה נוספת גורסת כי הכדים שימשו לשימור משקה אלכוהולי הטיפוסי לאיזור. גוני מציע שאולי הם שימשו לרחצה או כשירותים. מקצתם גדולים, גדולים מאיתנו, אחרים קטנים. חלק עומדים, חלק שוכבים, יש שלמים ואחרים שבורים. הכמות שלהם היא מעניינת, ממש מקבצים גדולים ודי צפופים של כדים.
בין הכדים, יש לא מעט מכתשי ענק שנוצרו על ידי פצצות.
אחרי הביקור בשדות הכדים, נוסעים לכפר בו יוצרים האנשים כפיות מפצצות ישנות. הדרך מאוד משובשבת, לצידה בתי עץ, חלקם בסגנון קמרי (הרבה השפעות חיצוניות יש בלאוס בגלל שהיא גובלת במדינות כה רבות). בכל מקום כמעט ניתן לראות שהמקומיים עשו שימוש בחלקי הפצצות - בתור גדר לבית, בתור גיגית לרחצה, לצליית בשר או בתור עמודים לבית. זה לא פשוט לראות את זה בהתחשב בעובדה שכל הנשק הזה כוון נגדם. בכפר ״הכפות״ מסבירים לנו בתיאוריה כיצד יוצרים את הכפות - מתיכים את חלקי האלומיניום מהפצצות, יוצקים לתבנית גבס ומחכים שיתקרר.
בהמשך היום מבקרים בכפר קטן של שבט המונג. בני השבט היגרו לכאן לפני כשלוש מאות שנה מאיזור מונגוליה, בשל מלחמות וסכסוכים שהיו אז באותם איזורים. כיום מונה השבט כשלושים אחוז מאוכלוסיית המדינה. אין משהו מיוחד בכפר הזה. הוא קטן מאוד, בתיו קטנים ועשויי עץ, תושביו מתפרנסים בעיקר מחקלאות. האנשים נראים קצת אחרת מהלאים שפגשנו עד כה.
היעד האחרון לסיור שלנו, הוא חווה אורגנית לגידול זחלי משי, תוויית משי ואריגתו. המקום מקסים, מטופח ומאורגן. אנחנו מלווים במדריך נחמד אשר מסביר לנו על כל תהליך הפקת המשי. בהמשך אנחנו רואים הפקה ידנית של המשי, צביעתו בצבעים טבעיים ואריגתו בשלל דוגמאות בעבודת יד. בחנות החווה אנו קוראים כי האישה העומדת בראשה היתה מועמדת לפרס נובל לשלום. המטרות של החווה היא העצמה נשית והיא מכשירה בעיקר נשים, מהכפרים בסביבה, בתחומי העבודה השונים שבה. כמו כן היא חברה בארגון העולמי לסחר הוגן. ממש מקום מעורר השראה.
כתובת האתר של הארגון המקסים הזה www.mulberries.org על Mrs. Kommaly Chanthavong המקימה והמנהלת של המקום שגם היתה מועמדת לפרס נובל, ניתן לקרוא באתר הבא www.1000peacewomen.org
הנסיעה לוונג וויינג
לאחר שני לילות בפונסבאן השלווה, אנחנו ממשיכים בדרכינו. והדרך, כרגיל, ״ארוכה ומתפתלת״. האיזור הוא איזור הררי ובהתאם לכך - תנאי הדרך. סיבובים תכופים, מפגשים מפתיעים עם רכב שבא ממול ואין מקום לשני רכבים במקביל, אבל נוף מקסים ופראי, הרבה עצים ושדות, כפרים קטנים שכאילו נתלשו מאיזה ספר היסטוריה ומקווי מים שונים. אנחנו ב״מיני ואן״, שבאופן מפתיע לא צופפו באנשים, עם ארבעה מקומיים, אנחנו ועוד שני ״פאלאנג״ (זרים בלאואית). לאחר כארבע שעות, עוצרים בפו קון לארוחת צהריים. לאחריה, שוטטות קצרה בשוק המקומי. כאן אנחנו נתקלים בתופעה מזעזעת - באחד הדוכנים, מתחת לרשת או שמיכה, שוכבות דוממות כמה חיות שניצודו ומחכות למכירה. לאחר שהכנסנו את המצלחמה (הציד כאן הוא לא חוקי ולכן כל הסחר בסחורה שניצודה נעשה די בהחבא) אנחנו מזהים על המגש - לוריס (קוף שמצוי בסכנת הכחדה חמורה), כמה סנאים, כמה עטלפים, מכרסם ענק שלא הכרנו וסנאי דואה מדהים, ענק, שכמוהו לא ראינו אף פעם (למעט בתמונות). ממש עצוב, אך כפי שקראנו קטע ממה שכתב ספי בן יוסף על ביקורו בלאוס, בהפצצות שהיו כאן כנראה שהמגוון הביולוגי הושמד בצורה יותר קיצונית מאשר בציד שנעשה כאן היום. האנשים האלו עסוקים בהישרדות וקשה לשפוט אותם על מעשיהם. ובכל זאת, התמונה הזאת נשארת בראשינו עוד הרבה זמן אחר כך...
בהמשך הדרך אנחנו נתקלים בתופעה נוספת - אלפי שטחים של יער ושדות, נשרפים. כל האיזור אפוף עשן ולפעמים האש קרובה מאוד לכביש. מאוחר יותר אנחנו מבינים שהמדרונות הנשרפים הם שטחים אותם מנקים כדי שיוכלו לזרוע בהם אורז, במקום העצים שגדלו שם קודם. את שדות האורז הם שורפים כי זה יוצר תהליך מהיר יותר של דישון הקרקע (במחיר של זיהום האוויר...). בהמשך ההרים נעשים גבוהים וצרים יותר, בעלי צורות יפות.
מכיוון שאין שום שינוי ממש דרמטי, מכיוון שנוסעים באותו אוטובוס עם אותם אנשים, השינוי מורגש במנות קטנות. למשל במקרה הזה, אחרי הגבול, בצד של לאוס, החיים נראים הרבה יותר פשוטים וצנועים. הבתים קטנים, עשויי עץ עם גגות קש (ראינו כאלה באיזורים הכפריים של הודו ונפאל), מקובצים בכפרים קטנים. מעט נהרות בהן רוחצות הנשים את הכביסה ואת גופן. הרבה שטחים לא מיושבים. גבעות מכוסות צמחייה, לעיתים עבותה ולעיתים דלילה. בחלק מהן ניכר שהעצים נכרתו והאיזור נשרף. הכביש במצב לא טוב, מתפתל בין ההרים והנסיעה איטית מאוד. אחד השינויים היותר בולטים היא הופעתה המחודשת של השמש. לאחר יותר משבוע במזג אוויר אפרורי, ערפילי, רטוב וקר, חזרנו אל מחוזות החום. זה מאוד משמח אותנו.
הלאואים נראים די דומה לוויטנאמים, אך אין להם את הקשיחות והנוקשות. הנשים לבושות במה שנראה כמו ״לונגי״ - חצאית/שרוול בד צבעוני, עם אימרה בעלת דוגמא וצבע שונים, דומה לזה שראינו על נשות מיאנמר. המפגש הראשוני איתם הוא נעים. הם חייכנים ומסבירי פנים.
פונסבאן Phonsavanh
העצירה הראשונה שלנו בלאוס. העיר הקטנה מלאה בכל מקום בשאריות של פצצות מהמלחמה הקשה שהיתה כאן. במשך 9 שנים הצבא האמריקאי הפציץ את האיזור ללא רחמים, מפני שברחו לכאן לוחמים מהויאט קונג ומפני שפחדו שגם האיזור הזה יהיה קומוניסטי. עד היום אנשים ובכללם ילדים, נפצעים פה באופן יום יומי כמעט, בשל היתקלות או משחק בפצצות שלא התפוצצו. הבנים מתעניינים מאוד במוצגים ובסיפור המלחמה (ליהל כבר ניהיה סלט בראש מכל המקומות שראינו ומכל המלחמות עליהן דיברנו לאחרונה).
למחרת יוצאים לבקר ב״מישורי הכדים״, תופעה מעניינת ומוזרה. אלפי כדי אבן ענקיים פזורים באיזור, במקבצים שונים, מבלי שאיש ידע באמת למה הם שימשו ולמה הם כאן. יודעים שהם בני כאלפיים-שלושת אלפים שנה, אבל כמספר האנשים החיים בלאוס - כך מספר הגרסאות לגביהם. אלה הנפוצות יותר גורסות כי הם שימשו לקבורה - מצאו בכמה מהם שרידי אדם, כלי חרס ותכשיטים. על אחד הכדים אף נמצא תבליט אדם. גרסה נוספת גורסת כי הכדים שימשו לשימור משקה אלכוהולי הטיפוסי לאיזור. גוני מציע שאולי הם שימשו לרחצה או כשירותים. מקצתם גדולים, גדולים מאיתנו, אחרים קטנים. חלק עומדים, חלק שוכבים, יש שלמים ואחרים שבורים. הכמות שלהם היא מעניינת, ממש מקבצים גדולים ודי צפופים של כדים.
בין הכדים, יש לא מעט מכתשי ענק שנוצרו על ידי פצצות.
אחרי הביקור בשדות הכדים, נוסעים לכפר בו יוצרים האנשים כפיות מפצצות ישנות. הדרך מאוד משובשבת, לצידה בתי עץ, חלקם בסגנון קמרי (הרבה השפעות חיצוניות יש בלאוס בגלל שהיא גובלת במדינות כה רבות). בכל מקום כמעט ניתן לראות שהמקומיים עשו שימוש בחלקי הפצצות - בתור גדר לבית, בתור גיגית לרחצה, לצליית בשר או בתור עמודים לבית. זה לא פשוט לראות את זה בהתחשב בעובדה שכל הנשק הזה כוון נגדם. בכפר ״הכפות״ מסבירים לנו בתיאוריה כיצד יוצרים את הכפות - מתיכים את חלקי האלומיניום מהפצצות, יוצקים לתבנית גבס ומחכים שיתקרר.
בהמשך היום מבקרים בכפר קטן של שבט המונג. בני השבט היגרו לכאן לפני כשלוש מאות שנה מאיזור מונגוליה, בשל מלחמות וסכסוכים שהיו אז באותם איזורים. כיום מונה השבט כשלושים אחוז מאוכלוסיית המדינה. אין משהו מיוחד בכפר הזה. הוא קטן מאוד, בתיו קטנים ועשויי עץ, תושביו מתפרנסים בעיקר מחקלאות. האנשים נראים קצת אחרת מהלאים שפגשנו עד כה.
היעד האחרון לסיור שלנו, הוא חווה אורגנית לגידול זחלי משי, תוויית משי ואריגתו. המקום מקסים, מטופח ומאורגן. אנחנו מלווים במדריך נחמד אשר מסביר לנו על כל תהליך הפקת המשי. בהמשך אנחנו רואים הפקה ידנית של המשי, צביעתו בצבעים טבעיים ואריגתו בשלל דוגמאות בעבודת יד. בחנות החווה אנו קוראים כי האישה העומדת בראשה היתה מועמדת לפרס נובל לשלום. המטרות של החווה היא העצמה נשית והיא מכשירה בעיקר נשים, מהכפרים בסביבה, בתחומי העבודה השונים שבה. כמו כן היא חברה בארגון העולמי לסחר הוגן. ממש מקום מעורר השראה.
כתובת האתר של הארגון המקסים הזה www.mulberries.org על Mrs. Kommaly Chanthavong המקימה והמנהלת של המקום שגם היתה מועמדת לפרס נובל, ניתן לקרוא באתר הבא www.1000peacewomen.org
הנסיעה לוונג וויינג
לאחר שני לילות בפונסבאן השלווה, אנחנו ממשיכים בדרכינו. והדרך, כרגיל, ״ארוכה ומתפתלת״. האיזור הוא איזור הררי ובהתאם לכך - תנאי הדרך. סיבובים תכופים, מפגשים מפתיעים עם רכב שבא ממול ואין מקום לשני רכבים במקביל, אבל נוף מקסים ופראי, הרבה עצים ושדות, כפרים קטנים שכאילו נתלשו מאיזה ספר היסטוריה ומקווי מים שונים. אנחנו ב״מיני ואן״, שבאופן מפתיע לא צופפו באנשים, עם ארבעה מקומיים, אנחנו ועוד שני ״פאלאנג״ (זרים בלאואית). לאחר כארבע שעות, עוצרים בפו קון לארוחת צהריים. לאחריה, שוטטות קצרה בשוק המקומי. כאן אנחנו נתקלים בתופעה מזעזעת - באחד הדוכנים, מתחת לרשת או שמיכה, שוכבות דוממות כמה חיות שניצודו ומחכות למכירה. לאחר שהכנסנו את המצלחמה (הציד כאן הוא לא חוקי ולכן כל הסחר בסחורה שניצודה נעשה די בהחבא) אנחנו מזהים על המגש - לוריס (קוף שמצוי בסכנת הכחדה חמורה), כמה סנאים, כמה עטלפים, מכרסם ענק שלא הכרנו וסנאי דואה מדהים, ענק, שכמוהו לא ראינו אף פעם (למעט בתמונות). ממש עצוב, אך כפי שקראנו קטע ממה שכתב ספי בן יוסף על ביקורו בלאוס, בהפצצות שהיו כאן כנראה שהמגוון הביולוגי הושמד בצורה יותר קיצונית מאשר בציד שנעשה כאן היום. האנשים האלו עסוקים בהישרדות וקשה לשפוט אותם על מעשיהם. ובכל זאת, התמונה הזאת נשארת בראשינו עוד הרבה זמן אחר כך...
בהמשך הדרך אנחנו נתקלים בתופעה נוספת - אלפי שטחים של יער ושדות, נשרפים. כל האיזור אפוף עשן ולפעמים האש קרובה מאוד לכביש. מאוחר יותר אנחנו מבינים שהמדרונות הנשרפים הם שטחים אותם מנקים כדי שיוכלו לזרוע בהם אורז, במקום העצים שגדלו שם קודם. את שדות האורז הם שורפים כי זה יוצר תהליך מהיר יותר של דישון הקרקע (במחיר של זיהום האוויר...). בהמשך ההרים נעשים גבוהים וצרים יותר, בעלי צורות יפות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה