הגענו להלונג סיטי לאחר נסיעה של כשש שעות, באוטובוס מקומי, מג׳וייף וצפוף, מעושן וקר. הגענו עייפים ורעבים (חשבנו שיהיו עצירות לאוכל בדרך והאמת היא שגם ארוחת בוקר נאכלה בחטף), לאחר שהשמיטו אותנו בצומת סואן, במקום לא מוכר, כמובן. מזל שאיש נחמד, שראה אותנו ככה עם כל מיטלטלינו בצד הכביש המהיר, עצר ועזר לנו להשיג מונית שתיקח אותנו אל העיר. הגענו לאיזור המלונות הנטוש (עכשיו זה עוד לא העונה לטייל כאן), סקרנו כמה מהם והחלטנו שזה לא זה. היה ברשותינו כרטיס הביקור של האיש החביב שעזר לנו קודם, שהוא במקרה גם בעל מלון בעיר, והחלטנו להתקשר למלון - לבדוק אם יש בו חדר פנוי. נענינו בחיוב ״שכן, יש חדר אחד פנוי״ ונאמר לנו שתכף ישלחו אוטו להביאנו אליו. לאחר כמה דקות, הגיע האוטו ולקח אותנו אל המלון (מאוחר יותר יסתבר לנו שזה לא האוטו ששלחו לנו אלא סתם ״צייד תיירים״ שעבר שם במקרה). הגענו אל מלון גדול וחדש, אבל מה? נטוש לגמרי. ששאלנו איך זה שיש כאן רק חדר אחד פנוי, נאמר לנו שזה מלון חדש שעדיין לא אובזר, למעט חדר אחד, זה שלנו. הזוי למדי. שוין, כבר עברנו דברים הזויים מזה בטיול שלנו. תוך כדי התארגנות וchek in, ניגש אלינו אותו בחור שהסיע אותנו אל המלון ואמר שהוא רוצה להציע לנו אפשרויות של טיול במפרץ (אנחנו עוד בטוחים שהוא חלק מצוות המלון ומשוכנעים שהוא בסדר). הכוונה הראשונה שלנו היתה לטייל כאן עצמאית כי באמת ששבענו מטיולים מאורגנים בוויאטנם, אבל איכשהו עייפות הגוף והנפש (כולל כבר קצת עייפות ממסעינו) שיבשה את כושר ההחלטה שלנו ושוב סגרנו על טור. האיש החביב, שהריח כמו סיגריה אחת גדולה, הציע לנו שלל דילים, הראה ברושורים יפיפיים עם סירות מפוארות, ארוחות גורמה ולו״ז עשיר ומעניין. החלטנו ללכת על הרמה הבינונית, בא לנו להתפנק קצת, ונפרדנו מ350 דולר. בהמשך הערב, התחלנו להרגיש קצת לא טוב עם ה״דיל״ שרכשנו ושאלנו את בעל המלון על האיש שמכר לנו אותו, שאגב הציג אותו כאביו, ואם נראה לו שעשינו עסקה טובה. הוא אמר שכן ושהוא מכיר את האיש ואת משפחתו ואין לנו מה להיות מוטרדים. מאותו הרגע התחלנו להיות עוד יותר מוטרדים. לילה שקט במלון הנטוש, בבוקר עוד מגיע הברנש להסיע אותנו אל השוק המקומי כדי שנוכל להצטייד במעיל חדש לגוני (קררררר פה מאוד). הוא עדיין בתפקיד ״האיש הטוב״. בצהריים אנחנו מוסעים אל הנמל ואחרי עוד המתנה - עולים על ה״גרוטאה״ (כל הסירות במפרץ הלונג או לפחות רובן, נראות חבוטות מכל הכיוונים בגלל התנהלות חלמאית של השייטים הויאטנמים, שמחנים את הספינות קרוב קרוב אחת אל השנייה ובדרך יש לא פעם התנגשויות) ומגלים להפתעתינו שהלילה נישן באי קאט בה, ולא בספינה כפי שהובטח לנו. משוחחים קצת עם אנשים על הסירה, כל אחד לקח ״דיל״ אחר, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל שילמו הרבה פחות מאיתנו. מוגשת לנו ארוחת צהריים דלה, ואם מבקשים תוספת - נענים בשלילה. כך גם בהמשך הימים של הטיול - מלון גרוע, ארוחות טעימות אך ללא תוספת, יחס מגעיל, קבוצה שמשתנה תכופות, הבטחות שלא מקויימות, הרבה זמן פנוי של המתנות ומעט מאוד תוכן.
ובכל זאת, בתוך כל הבאסה של האירגון הלקוי והעברת הביקורת שלנו עליו, אנחנו מספיקים להתפעל מהפלא הגדול הזה שנקרא מפרץ הלונג. אלפי איים (יותר מ3000) משוננים, בוקעים להם מתוך הים השטוח, בצבע ירוק מדהים, מכוסי צמחייה עבותה. חלקם הגדול של האיים הם למעשה מערות ענק, שניתן לסייר בהן בתוך סירה. למרות הפעילות התיירותית הערה במקום, שורר בו שקט גדול שקשה לתאר ויש קצת הרגשה של הגעה למקום שאיש עוד לא ביקר בו (אני מניחה שאכן ברוב האיים לא ביקרו בני אדם). הים רגוע ושטוח כמו פלטה ובין האיים יש מפרצונים קטנים שיוצרים אוירה קסומה. הפלגנו על גבי סירת קש קטנה לאחד מהם וזו היתה חוויה נהדרת. מידי פעם יש כפרי דייגים צפים, אך בניגוד לכפרים הצפים האחרים שראינו בטיולינו, כאן אין לאנשים אפשרות לחיות גם על הקרקע. כל החיים מתנהלים על הים, על ריבועים קטנים שצפים, ולכל איש או משפחה יש שטח מצומצם מאוד למחייה ומשחק. ראינו בית ספר צף ואיך בתום יום הלימודים כל תלמיד או שניים עולים על סירה קטנה וחותרים הביתה. שטנו לאי הקופים שילד קאט בה והרגשנו קצת כמו ״רובינזון קרוזו״ - האי היה נטוש לגמרי, ומסביבו המוני איים קטנים. טיפסנו לאחת הפסגות שלו ופגשנו להקת קופים שהתקרבה אלינו מאוד, כנראה כדי לקבל אוכל. קצת נבהלתי מהאינטימיות הזאת עם הקופים, אבל הם רק התבוננו בנו ואנחנו בהם. ההפלגה בסירה הקטנה בין האיים נתנה לי תחושה שהטבע פה הוא כל כך עצום ומשמעותי, לעומתינו בני האדם. כל הימים כאן היו עטויי ערפל, ללא טיפת שמש, מה שבהחלט הוסיף יופי ומסתוריות למקום ולמסע בו.
יצאנו בתחושות לא טובות מהטיול. את הלילה השני, בסירה, העברנו בתא קטנטן, במיטה זוגית אחת, כשאנחנו ישנים (או לא ממש) על רוחבה. כשנכנסנו לתא, גוני צעק בשמחה: ״זה חדר כמו בברושור!״. אכן, זה היה הדמיון היחיד אולי, בין הטיול שהציגו לנו לזה שהיה לנו באמת. אבל כמו שהרגשנו בטיול בדלתת המקונג, גם כאן הרגשנו שיותר מטיול זהו מפעל גדול, ואנחנו חלק מפס הייצור.
ובכל זאת, בתוך כל הבאסה של האירגון הלקוי והעברת הביקורת שלנו עליו, אנחנו מספיקים להתפעל מהפלא הגדול הזה שנקרא מפרץ הלונג. אלפי איים (יותר מ3000) משוננים, בוקעים להם מתוך הים השטוח, בצבע ירוק מדהים, מכוסי צמחייה עבותה. חלקם הגדול של האיים הם למעשה מערות ענק, שניתן לסייר בהן בתוך סירה. למרות הפעילות התיירותית הערה במקום, שורר בו שקט גדול שקשה לתאר ויש קצת הרגשה של הגעה למקום שאיש עוד לא ביקר בו (אני מניחה שאכן ברוב האיים לא ביקרו בני אדם). הים רגוע ושטוח כמו פלטה ובין האיים יש מפרצונים קטנים שיוצרים אוירה קסומה. הפלגנו על גבי סירת קש קטנה לאחד מהם וזו היתה חוויה נהדרת. מידי פעם יש כפרי דייגים צפים, אך בניגוד לכפרים הצפים האחרים שראינו בטיולינו, כאן אין לאנשים אפשרות לחיות גם על הקרקע. כל החיים מתנהלים על הים, על ריבועים קטנים שצפים, ולכל איש או משפחה יש שטח מצומצם מאוד למחייה ומשחק. ראינו בית ספר צף ואיך בתום יום הלימודים כל תלמיד או שניים עולים על סירה קטנה וחותרים הביתה. שטנו לאי הקופים שילד קאט בה והרגשנו קצת כמו ״רובינזון קרוזו״ - האי היה נטוש לגמרי, ומסביבו המוני איים קטנים. טיפסנו לאחת הפסגות שלו ופגשנו להקת קופים שהתקרבה אלינו מאוד, כנראה כדי לקבל אוכל. קצת נבהלתי מהאינטימיות הזאת עם הקופים, אבל הם רק התבוננו בנו ואנחנו בהם. ההפלגה בסירה הקטנה בין האיים נתנה לי תחושה שהטבע פה הוא כל כך עצום ומשמעותי, לעומתינו בני האדם. כל הימים כאן היו עטויי ערפל, ללא טיפת שמש, מה שבהחלט הוסיף יופי ומסתוריות למקום ולמסע בו.
יצאנו בתחושות לא טובות מהטיול. את הלילה השני, בסירה, העברנו בתא קטנטן, במיטה זוגית אחת, כשאנחנו ישנים (או לא ממש) על רוחבה. כשנכנסנו לתא, גוני צעק בשמחה: ״זה חדר כמו בברושור!״. אכן, זה היה הדמיון היחיד אולי, בין הטיול שהציגו לנו לזה שהיה לנו באמת. אבל כמו שהרגשנו בטיול בדלתת המקונג, גם כאן הרגשנו שיותר מטיול זהו מפעל גדול, ואנחנו חלק מפס הייצור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה