נסיעה מהנוי ללואן פארבנג (שבסוף הסתיימה בפונסבן)

אחת התחושות היותר קשות שהיו לנו בדרך, היא חוסר הוודאות וחוסר האכפתיות, בנוסף לאי השליטה במה שיקרה לנו בכך וכך השעות הבאות. היו לנו תחושות דומות בטיולים המאורגנים שלקחנו בוויטנאם, בהם לא נאמר לנו מה התוכנית לאותו היום או לאותה השעה, ורק שינעו אותנו ממקום למקום, כל פעם אומרים דבר אחר ואף פעם לא אומרים ממש את האמת. באותם טיולים, לפחות בחלקם, עוד היינו סלחנים בתור ״חדשים״ במדינה, עכשיו אנחנו כבר בתחושה של ״הגיעו מים עד נפש״. הוויטנאמים חולים על קומבינות. התחלנו את הנסיעה במיניבוס, בו לא היה מקום לכל הנוסעים, במשך כשעה. כבר חשבנו שאנחנו נוסעים איתו עד לאוס, כשלפתע הוא עצר והשמיטו אותנו על המדרכה, על כל מיטלטלנו (ויש לנו לא מעט). המתנה. קבוצה אחרת מגיעה ועולה על המיניבוס שהביא אותנו. אנחנו מובלים אל עבר מה שנראה כמו ״תחנה מרכזית״ ושוב ממתינים, להנפקת כרטיסי אוטובוס. עולים על האוטובוס, ממקמים את עצמינו ואת הציוד ו....ממתינים. לאחר כשעה, יוצאים לדרך. מהאחראים על הנסיעה, כמובן שאין דובר אנגלית אחד, מה שבהחלט מקשה על הניסיון להבין ״מה מתרחש״. כל כמה זמן עצירה, מעלים אנשים וסחורות. לארוחת ערב עוצרים לנו במסעדה שנראית, בלי להגזים, כמו דיר חזירים. הריצפה מבוצבצת בגלל הבוץ והלחות שבחוץ ועל גביה פזורות שאריות עוף שלא נאכלו. כשאני מנסה ללכת עם גוני לעשות את צרכינו בחיק הטבע (אם אפשר לקרוא לזה כך) מגיע איש עצבני במיוחד ומתחיל לצעוק עלינו ולשלוח אלינו את כלבו הזועם. אוכלים ארוחת ערב תוך סתימת האף והעיניים (המקום הזה הוא פשוט מזבלה), כי אין לנו אוכל אחר (לא הצטיידנו לנסיעה כי אמרו שיעצרו לארוחות) ועולים לאוטובוס, לנסות את מזלינו בשנת לילה. לאחר עוד כשעה, האוטובוס עוצר, כמה מקומיים עולים עם אינספור חבילות ומזוודות ותופסים את המקום הפנוי שעוד נשאר באוטובוס. עכשיו הכל תפוס עם אנשים, חבילות, ארגזים, מזוודות ותרמילים ואין ס״מ פנוי לרפואה, לדרוך עליו באוטובוס. הלילה מתקדם, הילדים ישנים חזק למרות העצירות וההמולה לפרקים בעקבותיהן, אנחנו מנקרים בין קפיצה לקפיצה, מה שלא נותן מרווח זמן גדול מידי. בבוקר, בערך ב8, מגיעים אל הגבול ומתחילים בפרוצדורות החתמת הדרכונים, משני צידי הגבול. הוויטנאמים, עובדי הגבול, מתנהגים בקשיחות וויטנאמית אופיינית ושוב אנחנו ב״וויכוח הסיגריות״ עם אנשים. עוברים את הגבול, בהרגשה שהם כבר ממש עברו אותו, ומקווים לעצור אוטוטו לארוחת בוקר (אין לנו אוכל איתנו והילדים, גם הבטן שלי, מתחילים לגלות סימני רעב). עוד בעצירה, אני מנסה לשלוף את אחד התרמילים שלנו כדי למצוא דיאודורנט וחולצה קצרה (חזרנו ללחום) ובשל עומס ודחיסות הציוד, מצליחה בקושי ומתפרצת בבכי. ממש נמאס לי מנסיעות ארוכות, מחוסר נוחות ומזה שאף אחד כאן לא שם עלינו. אלעד החמוד מגיב באמפטיה גדולה ואני נרגעת...
אחרי כשלוש וחצי שעות עוצרים לצהריים (כמה חסכוני, ודיאטטי) בפונסבן. כשבטנותינו מלאות וראשינו יכולים לשוב ולתפקד (אמנם תחת עייפות גדולה) אנחנו מחליטים בחיפזון לרדת מהאוטובוס ולהתמקם כאן ליום-יומיים. חשבנו שאם נמשיך עכשיו הלאה כבר לא נחזור לאיזור הזה, וקראנו שיש כמה דברים מעניינים לראות בו.
שמחים על ההחלטה לסיים את מסע האוטובוס הארוך הזה, אנחנו מוצאים לנו מלון נחמד ומתכוננים לימים הבאים.

ועוד מחשבה על הנסיעה -
במצבי ״לחץ״ מאין אלו, יש בי הערכה גדולה כל כך לילדים שלנו. הם כאלו סתגלנים, מקטרים רק מעט, ליהל יש יכולת שינה שלא מהעולם הזה וגוני הגדול מעסיק את עצמו עם ה״איי פד״ או עם שיחות נעימות איתנו. הם אוכלים הכל, הם ישנים בכל מקום ויכולים לעשות את צרכיהם בכל מקום.  הם משחקים מקסים ביחד (רוב הזמן) וממציאים לעצמם עולמות דמיוניים ומעניינים. ממש כייף :)