מה אומר לכם? לא מעט אכזבה היתה לנו כאן. תחושה גדולה של מיסחור, ליוותה אותנו מתחילת הטיול ועד סופו. הרגשנו, בגדול, שהתיירות לא עושה טוב למקום הזה ומעט מאוד אוטנטיות עוד נשארה כאן. אלעד, שהיה כאן ב-1995, הרגיש בשינוי גדול מאוד מאז אותה תקופה, ולא לטובה.
מצב בריאותה של אימי ליווה אותנו (ועדיין מלווה) הרבה ימים כאן, והכניס מימד נוסף - לא קל - לטיול שלנו. אנחנו מלווים אותה בדאגה ובאהבה בכל יום טיול שלנו.
ובכל זאת, יש כאן כל כך הרבה יופי ועניין, שאי אפשר להתעלם מהם. החל מכמויות המים בדלתת המקונג ובהמשך גם בשאר חלקי המדינה, חלקים נכבדים ממסעינו כאן עברו עלינו בשיט.
דרך נופי דאלאת המקסימים, נוף הרים ירוקים, שדות ומטעים, פגודות צבעוניות, מרכזי מדיטציה (אין מקום מתאים מזה להכנס לרגיעה בו), מפלים ואוויר צלול.
הוי אן - על חלקה העתיק, הצבעוני, והאוכל האיכותי שבה.
הו הא - על עברה העשיר.
ועד נין בין ומפרץ הלונג - שנראות כאילו נגזרו מתוך גלויה מושלמת.
* למדתי לשרוד את ריח שמן הדגים המצחין, אותו מגישים בכל ארוחה.
* למדנו על המלחמות הרבות שהיו כאן ועל המריבות עם שכנותיה על חלקים ממנה - אותם רצו לספח, אפשר בהחלט להבין למה.
* הכרנו אנשים מקסימים ומסבירי פנים, יחד עם כאלה שממש לא יכולנו לסבול את נוכחותם. בימים האחרונים פגשנו בלא מעט אנשים ששיקרו לנו, ובאמת שכבר הרגשנו עייפים מהמקום הזה.
* למדתי לשתות כאן קפה שחור קר ומתוק, עם המון קרח ומאוד נהנתי. טעם הקפה פה הוא טעים במיוחד (ואני לא מבינה גדולה בתחום).
* מצאנו את עצמינו מעירים המון על עישון במקומות ציבוריים (אוטובוס, מסעדה, לובי של מלון, איפה לא?) וברוב הפעמים הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח. התופעה הזו בהחלט האיבה על טיולינו פה.
* הילדים סבלו הצקות רבות במיוחד. בעיקר יהל, סבל מנגיעות תכופות, צביטות לחיים, קשקוש השיער, חיבוקים, נשיקות, הרמות והוא מצידו - השיב מלחמה! אני חושבת שאנחנו לא מספיק עצרנו בעד המקומיים מלעשות את כל אלו ואני מאוד מצטערת על זה. בעיקר נפוצה כאן התופעה של ״חפינת המפשעה״ (כפי שהגדיר זאת באלגנטיות ה״לונלי פלנט״) ואת זה ניסינו למנוע בכל דרך, אך ללא הצלחה מרובה.
* עברנו כאן מחום גדול - לקור ואפרוריות - אל האחרונים אני ממש לא אתגעגע!
ובעיקר למדנו, ולצערי היו לנו ״קשיי קליטה״ בעניין הזה, שלטייל כאן עדיף באופן עצמאי ולא בטורים מאורגנים - כי אלו מוציאים את כל הטוב והיפה שעוד נשארו פה.
הפוסט הבא - מלואן פאראבנג, לאוס. הרבה זמן שלא רציתי לעבור הלאה כמו עכשיו. :) ענבל
וכמה דברים של אלעד:
היכולת לסלוח
הוויטנאמים ניצחו את האמריקאים. האמריקאים נהגו כאן בברוטאלית רבה ולא רחמו על האזרחים. לא חלף זמן רב מאז המלחמה - 37 שנה אבל נראה שאין פה כעס על ארצות הברית. רואים כאן סמלים אמריקאים, ילדים הולכים עם חולצות צבאיות אמריקאיות, ראינו בלונה פארק קרוסלה עם חללית אמריקאית. הם סלחו? לא יודע אבל כנראה שהחיים כאן חזקים. למה זה לא יכול לקרות גם אצלנו?
ציפורים בכלוב
יש כאן מנהג שאותי די מזעזע. בהרבה בתים וחנויות יש כלוב עם ציפור שמנעימה בשירתה למקומיים. בכל כלוב ציפור אחת בודדה. עצוב.
אופנועים במקום מכוניות
יש כאן המון אופנועים ומעט מכוניות. זה נראה לי נוח ונעים הרבה יותר מהמוני המכוניות. האם יש סיכוי שזה יקרה בישראל?
חיים ברחוב
כולם כאן חיים ברחוב. לבית חוזרים כדי לישון בלילה. אוכלים ברחוב, פוגשים ברחוב.
מאוד שונה מאצלנו.
מפגעי התירות
יש מקומות, נדירים, בהם אין בכלל תשתית לתירות. יש מקומות מהצד השני שהם ממוסחרים להחריד ואותם התירות שינתה ולא לטובה.
מכול המקומות שהיינו בהם, וויטנאם הושפעה בצורה הקיצונית ביותר מהתיירות. אין כלום בחינם (בחלק מהמקומות גם לא חיוכים), מסתכלים על התייר כמכונת מזומנים. מנסים לרמות כדי להשיג עוד כסף. יש מעט סקרנות לשיחה אמיתית.
זה כל כך שונה מהטיול הקודם שלי פה והשינוי מאד לרעה.
מצב בריאותה של אימי ליווה אותנו (ועדיין מלווה) הרבה ימים כאן, והכניס מימד נוסף - לא קל - לטיול שלנו. אנחנו מלווים אותה בדאגה ובאהבה בכל יום טיול שלנו.
ובכל זאת, יש כאן כל כך הרבה יופי ועניין, שאי אפשר להתעלם מהם. החל מכמויות המים בדלתת המקונג ובהמשך גם בשאר חלקי המדינה, חלקים נכבדים ממסעינו כאן עברו עלינו בשיט.
דרך נופי דאלאת המקסימים, נוף הרים ירוקים, שדות ומטעים, פגודות צבעוניות, מרכזי מדיטציה (אין מקום מתאים מזה להכנס לרגיעה בו), מפלים ואוויר צלול.
הוי אן - על חלקה העתיק, הצבעוני, והאוכל האיכותי שבה.
הו הא - על עברה העשיר.
ועד נין בין ומפרץ הלונג - שנראות כאילו נגזרו מתוך גלויה מושלמת.
* למדתי לשרוד את ריח שמן הדגים המצחין, אותו מגישים בכל ארוחה.
* למדנו על המלחמות הרבות שהיו כאן ועל המריבות עם שכנותיה על חלקים ממנה - אותם רצו לספח, אפשר בהחלט להבין למה.
* הכרנו אנשים מקסימים ומסבירי פנים, יחד עם כאלה שממש לא יכולנו לסבול את נוכחותם. בימים האחרונים פגשנו בלא מעט אנשים ששיקרו לנו, ובאמת שכבר הרגשנו עייפים מהמקום הזה.
* למדתי לשתות כאן קפה שחור קר ומתוק, עם המון קרח ומאוד נהנתי. טעם הקפה פה הוא טעים במיוחד (ואני לא מבינה גדולה בתחום).
* מצאנו את עצמינו מעירים המון על עישון במקומות ציבוריים (אוטובוס, מסעדה, לובי של מלון, איפה לא?) וברוב הפעמים הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח. התופעה הזו בהחלט האיבה על טיולינו פה.
* הילדים סבלו הצקות רבות במיוחד. בעיקר יהל, סבל מנגיעות תכופות, צביטות לחיים, קשקוש השיער, חיבוקים, נשיקות, הרמות והוא מצידו - השיב מלחמה! אני חושבת שאנחנו לא מספיק עצרנו בעד המקומיים מלעשות את כל אלו ואני מאוד מצטערת על זה. בעיקר נפוצה כאן התופעה של ״חפינת המפשעה״ (כפי שהגדיר זאת באלגנטיות ה״לונלי פלנט״) ואת זה ניסינו למנוע בכל דרך, אך ללא הצלחה מרובה.
* עברנו כאן מחום גדול - לקור ואפרוריות - אל האחרונים אני ממש לא אתגעגע!
ובעיקר למדנו, ולצערי היו לנו ״קשיי קליטה״ בעניין הזה, שלטייל כאן עדיף באופן עצמאי ולא בטורים מאורגנים - כי אלו מוציאים את כל הטוב והיפה שעוד נשארו פה.
הפוסט הבא - מלואן פאראבנג, לאוס. הרבה זמן שלא רציתי לעבור הלאה כמו עכשיו. :) ענבל
וכמה דברים של אלעד:
היכולת לסלוח
הוויטנאמים ניצחו את האמריקאים. האמריקאים נהגו כאן בברוטאלית רבה ולא רחמו על האזרחים. לא חלף זמן רב מאז המלחמה - 37 שנה אבל נראה שאין פה כעס על ארצות הברית. רואים כאן סמלים אמריקאים, ילדים הולכים עם חולצות צבאיות אמריקאיות, ראינו בלונה פארק קרוסלה עם חללית אמריקאית. הם סלחו? לא יודע אבל כנראה שהחיים כאן חזקים. למה זה לא יכול לקרות גם אצלנו?
ציפורים בכלוב
יש כאן מנהג שאותי די מזעזע. בהרבה בתים וחנויות יש כלוב עם ציפור שמנעימה בשירתה למקומיים. בכל כלוב ציפור אחת בודדה. עצוב.
אופנועים במקום מכוניות
יש כאן המון אופנועים ומעט מכוניות. זה נראה לי נוח ונעים הרבה יותר מהמוני המכוניות. האם יש סיכוי שזה יקרה בישראל?
חיים ברחוב
כולם כאן חיים ברחוב. לבית חוזרים כדי לישון בלילה. אוכלים ברחוב, פוגשים ברחוב.
מאוד שונה מאצלנו.
מפגעי התירות
יש מקומות, נדירים, בהם אין בכלל תשתית לתירות. יש מקומות מהצד השני שהם ממוסחרים להחריד ואותם התירות שינתה ולא לטובה.
מכול המקומות שהיינו בהם, וויטנאם הושפעה בצורה הקיצונית ביותר מהתיירות. אין כלום בחינם (בחלק מהמקומות גם לא חיוכים), מסתכלים על התייר כמכונת מזומנים. מנסים לרמות כדי להשיג עוד כסף. יש מעט סקרנות לשיחה אמיתית.
זה כל כך שונה מהטיול הקודם שלי פה והשינוי מאד לרעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה