* לא רציתי להגיע לקטמנדו. עשיתי הכל כדי לדחות את הגעתינו לשם. עוד טרק באיזור פוקרה. שהייה נוספת בתוך פוקרה ובילוי מהנה עם משפחת היימס המקסימה שפגשנו, אחרי הכל לא כל יום מזדמן לנו לפגוש משפחה ישראלית עם ילדים. עצירה בעיירה בנדיפור, כדי לשבור את הדרך הארוכה. ובסוף כבר אין ברירה - היא שם והיא קוראת לנו. אלעד זוכר אותה כעיר מעניינת מאוד ואחרי הכל, זה היעד האחרון שלנו לפני עזיבתינו הלאה, להמשך הטיול. הגענו אליה ביחד עם משפחת יגיל - אותה פגשנו בבנדיפור - מה שהפך את ה״נחיתה״ לרכה ונעימה יותר, אך אחרי יומיים - נותרנו רק אנחנו. אנחנו וקטמנדו.
מרוב התנגדות, וזיהום אוויר (בואו לא נקל בו ראש), עוד לפני שנכנסנו בשעריה - הרגשתי לא טוב. צינון, חולשה, חום. לאחר יומיים, גם גוני הצטרף אלי ואילו אני - חטפתי התקף אסטמה (אני לא אסטמתית, רק מידי פעם יש לי קוצר נשימה...). ביקור בבית חולים מקומי, נטילת תרופות, ובערב ביקור במרפאת מטיילים - אינהלציה ושוב תרופות מתרופות שונות לכמה ימים. בהמשך הימים בעיר - אנחנו ממשיכים בסבב המחלות - כל יום מישהו אחר מרגיש לא טוב.
ובתוך ענני המחלה, מפגש ראשון עם העיר - טיול לכיכר דורבר (כיכר הארמון). המולה גדולה ברחובות, צפיפות של רכבים ואנשים (הי אנשים, אין לכם בית??? שאלה בעייתית במקרה הזה). רוכלים מציעים את מרכולתם בכל מקום ובכל פינה - ירקות, פירות, בגדים, חרוזים מנצנצים, כלי בית, חיות שחוטות - הכל ביחד בערבוביה צבעונית, קודש וחול הם אחד, אין הפרדה וזה מאוד יפה. הרבה מאוד מהדוכנים הם אופניים שעליהם מלבישים פלטה ומכינים אוכל מהיר, או סלסלות עם פירות/ירקות. כל כמה מטרים - מקדש, פסל של אל הינדי / בודהיסטי (שתי הדתות כאן הן מיקס מאוד מעניין, אין הפרדה ברורה ורוב האנשים מעידים על עצמם שהם גם וגם), בית עתיק עם חלונות מגולפים ביד אומן, דלת מתכת מעוטרת, חצרות פנימיות, מדרגות שיורדות לרחבות עם מים זורמים למילוי - ברוב הבתים כאן אין מים זורמים.
כיכר דורבר עמוסה במקדשים צפופים הבנויים קומות קומות, בנייה האופיינית מאוד לאיזור. הכל עתיק מאוד ומרשים. ארמון המלך לשעבר וארמון קומרי - האלה החיה - שלפי האמונה היא גלגול של האלה ההינדית דורגה. אנחנו מחכים לצפות בה - ילדה קטנה כבת שבע, שנבחרת כל פעם מחדש אחרי שקודמתה מורידה דם בפעם הראשונה - בדרך כלל עם קבלת הווסת, ועוברת מבחנים רבים ומזעזעים עם רבות ומסכנות אחרות (למשל - שוחטים בפניה עשרות חיות והיא אמורה להגיב בקור רוח...). היא יוצאת אל החלון, קטנה כל כך, לבושה באדום ומאופרת, מנופפת במכניות לשלום, אין לה שום הבעה על הפנים וליבינו מתכווץ. איזו מסכנה. המדריך מספר לנו, שאחרי שהיא מסיימת - היא אינה יכולה להינשא ומקבלת פנסיה (בגיל 12!) כל חייה מהממשלה הנפאלית. כולנו חושבים על יצחק קדמן - מהמועצה לשלום הילד... אין כזו בנפאל כנראה, לא במקרה הזה ולא באלפי מקרים אחרים של ילדים מוזנחים שרואים ברחוב, או ילדים צעירים שעובדים בכל מקום.
* ביום אחר, אנחנו מחליטים ליצור קשר עם מפעל ליבוד (תהליך הפיכה של צמר טבעי ללבד) במטרה לצפות וללמוד (ענבל) את התהליך. אנחנו מטלפנים למספר שקיבלנו באחת מעשרות חנויות הליבוד שפזורות בתמל (רובע התיירים בקטמנדו) והאיש מעבר לקו אומר שיגיע לקחת אותנו ויחזיר אותנו אחר כך. וכך אנחנו מוצאים את עצמינו באוטו דחוס, נוסעים אל מחוץ לעיר לכפר קטן ומגיעים לבית שבתוכו ממוקם המפעל. כעשר בנות עובדות שם - חלקן יוצרות את הלבד או מוצרים ממנו - תיקים, חיות, נעלי בית, צעיפים - וחלקן תופרות, מחברות, יוצרות מוביילים, מוסיפות עיניים. לי מיד בא להצטרף והן נעתרות בשמחה. בגדול התהליך הוא די פשוט, אבל דורש עבודה סזיפית ומאמץ פיזי לא קטן. מרצועות צמר שמונחות זו לצד זו וזו על זו, דרך שכבות של מים וסבון והרבה הרבה שיפשוף שמחבר את החלקים ומקשה אותם. אחרי זה גילגול המוצר בתוך רשת, הוספת מים וסבון והמשך שיפשוף. ואז גלגול נוסף לצד שני/לאורך ולרוחב ושוב מים, סבון ושיפשוף (יכול להישמע כמו משהו אחר... אבל זה זה תהליך העבודה). בסוף מוציאים את הגיזרה, וממשיכים להוסיף מים, סבון וכן הלאה, עד שמרגישים שהצמר הפך נוקשה ויציב, מעבירים למכונת ייבוש, שופכים מים כדי להוריד את הסבון, מפעילים את המכונה - שמסלקת את מסת המים העיקרית ואז מניחים בשמש לייבוש סופי. אני יצרתי ארנק קטן וכל התהליך ארך כשעה וחצי, עם קצת עזרה. בהמשך הוזמנו להשאר לארוחת ערב ואף הוצע לנו לישון בביתם, וגם קיבלנו כמה מתנות. הרגשנו מאוד מחוייבים להם, בעיקר אחרי הנתינה הכל כך גדולה שלהם וללא רצון לתמורה כספית. כתמורה חלקית על הכנסת האורחים שלהם אלעד ישב ולימד את הילד הבכור של המשפחה כיצד פותחים חשבון מייל, איך בונים עמוד באינטרנט, כיצד מחפשים בגוגל ועוד (בבית המשפחה אין מחשב והלימוד התבצע באינטרנט קפה).
* פשופתינת הוא המקדש ההינדי החשוב ביותר בנפאל. הוא ממוקם על שפת נהר הבאגמאטי (סוג של תעלת ביוב) ונערכים בו מידי יום עשרות טכסי שריפה של מתים. שמענו מחברים שלא רואים את הטכסים מקרוב ושזה מקום מעניין מאוד, ולכן לא היססנו ונסענו לשם. שום דבר ממה ששמענו או קראנו לא הכין אותנו לחוויה החושית הכל כך חזקה שעברנו שם. כבר בכניסה קידמה אותנו משאית אשפה עמוסה וריחנית, שיכלה בהחלט לרמז על הבאות. נכנסים. נפאלי חביב ניגש אלינו ושואל:״Do you want to see gufa meta?" (גופה מתה במלעל). כבר ניהיה לנו מצב רוח טוב. אלעד הולך ומציץ מקרוב בגופה שנשרפת. הוא חוזר ואני הולכת, אני לא רואה שום דבר מיוחד. פתאום אני רואה רגל מבצבצת, מתוך האש והעשן השחור. אני חשה בחילה ונרתעת, חוזרת לילדים וחושבת, מה אני עושה פה לעזעזל, ועוד עם ילדים. בינתיים מביאים במונית מת נוסף והילדים מתייחסים לכל העניין בשעשוע או אולי פשוט בטבעיות. אנחנו מזועזעים. הריח חזק חזק, אנחנו נושמים ומריחים ושואפים ריח של גופות שרופות וזה חזק ומבעית וקשה. אנחנו הולכים לגדה השנייה, אל עבר מתחם מקדשים שהוא ערימת אשפה אחת גדולה ומרוכזת, שכמוה לא נתקלתי עוד בנפאל, כמה מתאים למקום קדוש שכזה. אנחנו עולים אל עבר תצפית טובה על המקדש והטכסים סביבו, ושם עומד לו בית קפה - לרווחת האבלים/התיירים/הצופים. שוב קופץ לי הערבוב הזה בין קודש לחול, בין חיים למוות, הכל שייך, הכל טבעי. גם הרחוק הזה הוא לא מספיק רחוק, ואנחנו עדים להבאה של עוד מתים, גילוח הראש, כיסוי והבערת קטורות - לפני השריפה. קופים מסתובבים מסביב, הנהר מטונף להחריד.
שמענו שיש פארק צבאים ליד ואנחנו שמחים לברוח לפיסה קטנה של טבע אחר, יותר מוכר לנו, יותר נוח, נקי. מסתובבים בפארק, רואים סוגים שונים של צבאים יפיפיים, חיים, והמון המון קופים. למרות הניתוק הזמני מטכסי השריפה, הריח מגיע גם לכאן, והוא חזק וחודר לעור ולבגדים ולנחיריים. אני רק חושבת על המקלחת בערב, לחפוף טוב טוב את השיער, לנקות את העור, להשליך את הבגדים לכביסה, אולי בכלל כדאי לזרוק אותם לפח!
חוזרים למתחם המקדש, צופים שוב בטכסים, הילדים מאוד מתעניינים, בעיקר יהל ומציין בפני מה הוא רואה:״הנה הראש שלה, ועכשיו כיסו אותה, ומי זה האנשים מסביב? ומה הם עושים עכשיו?״. יוצאים מהמתחם, רכב עומד בכניסה וגוני צועק לעברי: ״ראיתי סבתא מתה!״, צוחק ומשועשע. מתי עוברת לנו ההתייחסות הכל כך טבעית הזאת למוות? בדרך החוצה, אנחנו שמים לב שבסמוך ממוקם לו בית אבות. כמה מתאים אנחנו מציינים, ומצליח להוציא מאיתנו צחוק משחרר. טוב שגמרנו עם זה...
* בודנאת היא סטופה בודהיסטית גדולה הממוקמת בתוך שכונה-עיר טיבטית בתוך קטמנדו. הגענו אליה בטעות, רצינו בכלל להגיע למקדש הקופים, אבל לא הצטערנו. הסטופה גדולה מאוד ומסוידת לבן, כאשר כל יום שופכים עליה צבע צהוב מדליים, היוצרים צורת גלים הפוכים. קשורים אליה שרשראות של דגלי תפילה טיבטיים. המוני טיבטים בלבוש מסורתי, מגיעים אליה מידי יום כדי להקיף אותה ולהתפלל, כשברקע נשמעת תפילת נזירים. במקום יש תחושה גדולה של קדושה והוא מוקף בחנויות המוכרות מוצרים טיבטיים, אביזרי תפילה, ומקדשים. אנשים, טיבטים ומערביים, מגיעים לשם ועורכים טכסי תפילה על גבי דרגשי עץ. הטכס כולל השתחוות והשטתחות מול הסטופה הגדולה, תוך מילמול תפילות. אבל בעיקר חזקה היא מסת המאמינים שמגיעה לשם לקראת אחה״צ ומקיפה את הסטופה כקבוצה גדולה, בשקט גדול ובריכוז.
* פטאן -
קטמנדו שוכנת בעמק הקרוי על שמה, עמק קטמנדו. יחד איתה בעמק נמצאים עוד ערים וכפרים, פטאן היא אחת מהערים האלו.
לנו כישראלים מוכרת פטאן בעיקר בזכות ״ציפור האבן״ משירה המקסים של רחל שפירא (אתם יכולים ללחוץ
כאן ולקרוא את מילות השיר כולן). מספרת האגדה כי כשתעוף ציפור האבן בנפאל הרחוקה, יגמרו המלחמות, הרשע והפשע בנפאל. הציפור עצמה קטנה ולא מרשימה (אפשר לראות תמונות בבלוג) אבל ככר הארמון של העיר מאוד יפה ומלאת מקדשים ומוקדי עניין. אנחנו גם החלטנו להשקיע ועשינו מסלול הליכה בין אתרים בתוך העיר העתיקה - נצמדים למסלול מוצע בלונלי פלאנט ונעים בין המון מקדשים, חצרות, אלים ומוקדי עניין אחרים.
בין היתר זכינו לראות טקס נווארי מרתק (הנווארים הם אחד העמים שמרכיבים את הפסיפס האנושי הנפאלי המרתק). זהו טקס חניכה מסורתי, אחד משורת טקסים שעוברים בני הנווארים, שבו מתחתנות ילדות בנות חמש חתונה סמלית עם האל וישנו.
כ 60 בנות לבושות בבגדים אדומים, מקושטות ומאופרות, ישבו יחד עם האמהות שלהן (האבות צפו מהצד וצילמו) בחצר המקדש וביצעו טקס בהנחיית כהן הדת. הם החזיקו חפצים שונים, לחשו תפילות ולסיום נעלו כפכפי עץ והלכו במסלול מקודש שסומן על ידי הכהן. חלק מהבנות עשו את הטקס בשמחה וחלקן האחר בכו והיו מותשות מהתהליך הארוך.
* כיכר הקדרים בבקטפור -בקטפור היא עוד אחת מהערים הנמצאות בעמק קטמנדו. זו היא עיר עתיקה, שלכיכר המרכזית שלה אסורה הכניסה למכוניות, עובדה שמקלה על ההסתובבות בה. העיר היא מבוך של כיכרות, רחובות צרים, מקדשים, בתי מלאכה, חנויות לתיירים, רוכלים שמוכרים ברחוב ועוד. כיכר הקדרים - היא כיכר שבה עובדים עשרות קרמיקאים. היא רוחשת וגועשת פעילות. על המרצפות הישנות, עומדים מאות אם לא אלפי כלי חימר, רובם נראים כאילו יצאו מפס ייצור של מפעל גדול, מתייבשים בשמש ומחכים להטענה ב״תנור הפתוח״. שריפת העבודות של כל האומנים נעשית במרוכז, בערימה גדולה של אלפי עבודות הניצבות זו לעד זו וזו מתחת לזו, כשבינהן תוחבים הרבה קש ונסורת (הרבה יותר קל ומהיר מהטענת תנור קרמיקה כמו שיש לנו בסטודיו). אחרי שמסיימים לבנות את התנור, מדליקים את האש - שתדלק במשך יממה ולאחר ארבעה ימים, כשהטמפרטורה תרד, יהיה ניתן להוציא את העבודות השרופות. כל העבודה נעשית במהירות ובמיומנות רבה, החל מיצירת הכלים באובניים, טיפול בכלים המוכנים ומיקומם ב״תנור״. האמנים עובדים ברחוב וכל העשייה היא מאוד חברתית.
